DRI-FIT

למירב יש חוג. כדורשת. רוצה לומר שמי שבאמת רוצה לאמוד את ההבדל שבין כדורעף לכדורשת שיילך לגוגל. אני את המחשב להיום כבר סגרתי. רוצה לומר באמת שזו חוצפה ממדרגה ראשונה שלמירב יש חוג – ולי אין. אני רק רוצה להוסיף שעכשיו כל יום שני אני מחוייב להתייצב בבית עד רבע לשמונה הביתה כדי שתספיק זו הגברת להתארגן, לא כולל את היום שביליתי עם אריאל את הסיום של דלקת הריאות שלו בבית, אני והוא. דווקא היה כייף אבל מה קשור כייף עכשיו. כלומר מירב הלכה לעבוד היום, ואני זה שהייתי עם אריאל, אני זה שהקרבתי היום. לפחות חזרה לעבוד, וגם הביאה מזוודות הביתה מתנת חג, לא, כי אנחנו נוסעים בטירוף! הבנתי שרק המדריכה שם בחוג נראית ממש טוב, בגילי כוסית זו כבר לא מילה לגיטימית, ולגבי שאר המשתתפות מירב מצנזרת.

מדהים בעיני שמירב חוזרת אחרי כל חוג כזה של ספורט, אנרגיות בשמיים, ואיזה כייף היה, ואז שבוע שלם אני שומע על התבכיינויות של “איי ממי נתפס לי פה, נתפס לי שם”. ספורט זה בריא, רוצו לעשות בהמוניכם. רק חסר לי שבאמת הכדורשת הזה יתפוס, תהיה ליגה, ליגת אמהות, ליגת יישוב, ליגת מועצה אזורית, ליגה אמהות חד הוריות ומסובסדות, ליגת פמיניסטיות משוחררות ומתנשאות, משחקים בשבתות עם בעלים חורגים נוהגים ומסכנים על לא עוול בכפם, עוד חברות, עוד קלישאות ולפחות עוד איזה שבע קבוצות חדשות של וואטס-אפ. למה?

כל היום אני על פרכיות. מלא גזים. אם יש דבר יותר טוב מלנקום בפקקים זה להפליץ בהם למשעי את כל הפרכיות של יום אתמול, ולהוריד את כל הגזים במינוס תשע של החניון בעבודה. אוזון שמוזון תמותו. לא, אבל תעשו ספורט זה בריא. השנה למדתי מה זה פלאנק, לפני כל מקלחת שלי בערב, אני מדמיין את עצמי בפלאנק מושלם של לפחות חצי דקה, הזמן שלוקח לי להתחרט כי אין לי כוח לרדת ולהביא את האוזניות. כי ספורט עושים בסטייל. מה עם הספורט שלי?! מה עם הצרכים שלי?! מה איתי?!

אנחנו מתכננים חו”ל ראשון שלנו ביחד, נטול ילדים בחגים. זה לקח רק שבע שנים לשכנע אותה לרבות כלב שהיא העיפה מהבית. פעם הבאה אני הולך עם הכלב! פעם אחרונה שלנו בחו”ל היתה בירח דבש, אבל עכשיו? שוב רק שנינו?! פחד אלוהים. נעבוד קצת על התשוקה, על הזוגיות, על הקלישאות, ואולי נלך לראות איזה משחק כדורשת בליגת על נשים, קלאס אירופאי ואולי נוכל להציל באותה הזדמנות כמה דברים שעוד אפשר להציל, אותי! ובכלל אני מקנא ומדובר בפוסט תסכול מן המעלה הראשונה ותו לא. לכל אחד יש את הדרך שלו לפרגן, אני רק ביקשתי כלב.

החגים. וכל מילה נוספת מיותרת. אבל אני כן רוצה לאחל כמה דברים ויפה חצי שעה קודם שמירב תשוב ותעוף על הטיול שלה מהכדורשת. אגב, לעוף על הטיול שלך לימדו אותי הילדים בעבודה כמו עוד כמה דברים ממש מעניינים. מדהים מה שאני לומד שם. באומרי ילדים הכוונה לבני איזור השלושים, פלוס מינוס. כאלה חמודים כאלה, נו מה לעשות פעם גם אני הייתי.

מה שנשאר זה לאחל שנה טובה לכולכם באשר תהיו. ולכלב שעוד יהיה לי, ולילדים, הם מתים לכלב, באמת – וזה לא שאני חלילה עושה בהם שימוש ציני, מה פתאום! אני פה בשביל לקטר שיהיה ברור, כל עוד אני לא מחליף הוויה זה מה יש, מירב אומרת שאני עדיין ילד מטומטם שממאן להתבגר, ת’כלס – צודקת. אבל כל הקרדיט הולך פה למירב שסובלת אותי יום אחרי יום, נראה לי אנחנו נכנסים לשנה השביעית טפו מלח מים שום, מי ייתן ובקרוב תתחלנה שבע השנים הטובות. בכל זאת שנה אחת של כלב זה שבע שנים של בן אדם או הפוך?

אני חייב להיסגר על סוכה לפחות לשנה הבאה, זו היתה אחת מיני הרבה נזיפות שזכיתי להן היום מאחת שאני אוהב. היו גם כמה איומים של אל תאכל את הירקות שקניתי זה לחג, חסר לך. גם את המקרר עכשיו אני פותח באישור מטה. מת לסיגריה – והנה עוד דבר שאסור לי יותר. בקיצור סתם עוד יום.

לקראת סיום אני שוב נאלץ בעל כורחי ועל טהרת החנופה הכי זולה שיש להקדיש את הפוסט למירב, שאני כל כך מקנא בה שהיא עושה ספורט ואני רק מתלונן. ועד שתחזור: “אחח, התכווצו לי כל השרירים ברגליים, נו אתה לא רואה שאני בקושי זזה?! אני מתה, אבל תמשיך עם השקע שלך על הספה, תמשיך!”, פתאום נזכרתי גם שמזל שאין בנגיי בבית, כי אם היה הייתי צריך למרוח לה כל ערב ואז ללכת לישון בגינה, וכנראה שעם הילדים. יש גבול ויש גם כדורים נוגדי דלקות שרירים את מוזמנת – אתופן נגיד.

שוקל ברצינות צום השנה. וחתול.

שנה טובה!

 

עמיתלונן

אחרי כל האובך הזה

שש ושמונה דקות בבוקר, ואני מוצא את עצמי מגן על המקרר בגופי. יש על הרצפה איזה עולל קטן שפיתח תחביב כזה של לפתוח ולטרוק את הדלתות של המקרר הכי חזק שהוא יכול, למקרר שלום, לעצבים שלי קצת פחות. אני יכול להבין אותו. כל מה שאפשר לפתוח ולטרוק כן יהי רצון. כמה שעות לפני כן, וזה הרגיש לי כמו אמצע הלילה, רגע – זה באמת היה אמצע הלילה, אחותו הגדולה, זו שצבעה את הקירות בטוש צהוב רק לפני שבועיים, התעוררה שוב פעם, איך לא, עם חום. לילה אחד היא ולילה אחד מפצח המקררים – כל אחד עם חום, בתורו.

מירב ואני ברגרסייה. אנחנו ברגרסייה של שעות שינה בעיקר אבל גם של עוד כמה דברים. בסך הכל לא רבנו הרבה עד עכשיו, כלומר בתקופה זו של החגים, וזו שתבוא אחריה הידועה כזו של  ‘אחרי החגים’. בהתחשב בזה שאת החג חגגנו אצלינו מה שאומר שהייתי חייב לנקות את המרפסת אחרי האובך הגדול, לשטוף אותה רק איזה שלושים פעם, לנקות את הבית עם מים וחומרי ניקוי אמיתיים, ולהחליף מצעים – לכולם! הכי אני שונא זה לשטוף את המרפסת. שונא מרפסות יחייה, אבל אנשים עפים על מרפסות, ועוד על כאלה גדולות, עד עכשיו ניתן לראות במרפסות בשכונה מאובנים דמויי אדם מחזיקים מגב, בעוד ניסיון נואש לשטוף אותם אחרי האובך. אומרים שדאע”ש הפעילו מאווררי על וניסו להעיף לכאן את כל החול מסוריה – חלקית הם הצליחו, אני עדיין צריך לשטוף את האוטו.

בעוד כמה שעות על האש, שוב. אנחנו לא באמת נחים בחגים, ומי שאומר שהוא נח הוא סתם שקרן. עוד לא באמת הספקתי לעכל את העל האש של אתמול, והיום שוב. ההנחיות שלנו להיום הן נקניקיות וסלט. אתמול היינו אחראים על הסלט והקינוח, בסוף פספסנו את הקינוח וחזרנו הביתה לישון כי לישון זו המלצה בלבד. הבית רווי באדים של עצבים של שני הורים על הקצה, ורק חסרה צרחה אחת קטנה בשביל שתתחיל פה מדורה. אבל לא, אנחנו מחזיקים מעמד ולא רבים הרבה, בכלל לא. אידיליה ושלווה סימביוטית של חגים. סמיילי סמיילי סמיילי.

תיכף אריאל ייעלה לישון, וגילי תעשה פריסה של כל רפרטואר הבובות שלה בסלון, יש לה כמה ברבי כוסיות כאלה, ואני מודה שזה נכתב מתוך עייפות גרידא. ושיש דברים שפשוט לא כותבים? לא שיישאר כי ככה זה שאתה עייף. רצו פה נהרות של נורופן לשני המחבלים הקטנים ואפשר להגיד שהשנה החלה במלוא עוצמתה וחיידקיה. מירב אומרת לי כל הזמן שאני עסוק בלרחם על עצמי במקום לרחם עליה. אני עדיין אומר שאם היה כאן כלב, הכל היה נראה אחרת לגמרי, אולי עם תוספות שיער.

באמת שהנזקים מחופשת הקיץ לא כאלה חמורים, קיר שגילי צבעה בצהוב, ודלת הכניסה שלנו מעוטרת בשיירי צבע ממדבקות ג’לי שגילי התאימה לדלת ואף אחד לא טרח להוריד אותן בזמן. חוץ מזה? יש מלא טלויזיה לילדים ולי יש את קריס קורנל ביו טיוב. מירב שונאת את הזמן שלי ביוטיוב. ואותי. אבל אני מקבל הקצבה ויש לי יעדים שאני מוכרח לעמוד בהם כדי לזכות בשעה שעתיים של תהילה מול המחשב – שרידים שלי מהייטק? אומרים שזה אולי יעבור אבל האו סי די שלי יישאר לנצח. שנים של ניסיון באיזון וויסות עצמי.

את השנה החדשה מירב פצחה עם טוטו קארה, ואני עם קריירה חדשה של יועץ נדל”ן וסטודנט ללימודי אימון אישי באדלר. אני חושב שכתבתי על כך בפוסט הקודם אז קיימתי. בתור יוע”ץ נדל”ן הולך לי בסדר. בתור מתלמד. עד עכשיו מכרתי שלושה דופלקסים, שני בתים פרטיים ומגדל וחצי שכונה, טוב אז לא, אבל תמיד יש למה לשאוף. לגבי האימון האישי כולם מקווים שזה יעזור לי – גם אני. אם תצמח מזה עוד קריירה? ימים יגידו.

כך שבעצם אנחנו הורים טרוטי עיניים במשרה מלאה. פוסט שכתבתי לפני כמה ימים בפייס בזו הלשון מתמצת את זה לא רע:

“הרגע הזה שאני רואה את מירב, אחרי יום מאוד קשה עם הילדים, ומציע לה בהתלהבות: “מירבי, בואי ניסע לחו”ל, שבועיים, רק את ואני – בלי הילדים” (כאילו בתאוריה)

מירב משיבה: “ממש לא, רק אני נוסעת!”

הולך למטבח לפרק מדיח (במציאות, לגמרי במציאות).”

זהו. ויש גם את הבלוג הזה ואולי כדאי שאתחיל לכתוב קצת יותר, ואם לא תמיד אפשר למחזר מלא חומרים. עכשיו אני צריך לחזור לסלון עכשיו ולראות עם הבת שלי את עלילות דוקטור סוס והמסע לירח או מה שזה לא יהיה, אבל אם יורשה לי לסיים בברכות לשנה החדשה, אז שתהיה לכולנו שנה טובה, מלאה בתלונות אבל לא רק, ואני חושב ברצינות על צום ביום כיפור המתקרב עלינו לטובה. אני באמת עייף.

מאחל באמת שנה טובה לכולכם, מלאה בדברים טובים, וכל מה שאיחלתם לעצמכם שייתגשם. ולמשפחתי היקרה אני מאחל את כל הטוב שבעולם, ושתמשיכו להיות מהממים ואיך לא, בריאים.
ולעצמי? לעצמי אני מאחל המון שינה, מאמן טוב, למכור כמה דירות ושיהיה פה כבר כלב, איך לא!

שנה טובה.

 

עמית