הדואר לא בא היום

דואר

בתמונה: תושבים ממתינים בלי סוף בסניף “הדואר” של צור-יצחק 

מי מנחש מה בתמונה? 

מה מחלקים שם? למה כ”כ הרבה אנשים עומדים בתור, לפחות 40-50 דקות בכל מזג אוויר, עם ילדים, עם כל החפצים שלהם, בדרך או סתם על הדרך. בטוח מחלקים שם משהו שווה, כי אנחנו לא אוהבים סתם ככה לעמוד בתור – אנחנו לא פראיירים! רוצים דואר חדש!

אז המבנה הזה הוא סניף הדואר ביישוב צור יצחק! צור יצחק הוא יישוב ממש שווה בשרון, והוא נמצא ליד כוכב יאיר וליד צור יגאל – שבשניהם אגב קיימים סניפי דואר עם שלט של דואר ישראל ועם מזגן, ועם מקומות ישיבה לאנשים שבאו לאסוף את הדואר שלהם.

בצור יצחק קיים מן מבנה ארעי שכזה, עם דוור מקסים ומקסימום עוזר או חצי עוזר – שפשוט לא עומדים בעומס! ולמה? כי לדואר זה לא בתיעדוף שיש 2000 בתי אב פחות או יותר ביישוב צור יצחק ללא מענה הולם לשירותי דואר. ובואו בואו אנחנו בישראל 2018, ולא בשנות החמישים עם מעברות – אז למה?

כל פעם שהולכים לאסוף דבר דואר מהדואר – צריך לתכנן מראש ולסגור יום שלם ביומן – זה הפך לסידור של ממש – “הלכתי לאסוף חבילה, אחזור עד מהדורת החדשות, יש עומס, רק דוור אחד או שניים והמון אנשים שכל חטאם הוא צורך לגיטימי בשליחת וקבלת דבר דואר. שעה, שעתיים מהחיים על כל פריט.

ככה בחוץ, בקור, בשרב, ללא שום תנאים מכבדים את מי מהצדדים – בדיוק כך אנחנו מחכים לדואר. המפתיע הוא שיש לנו ביישוב אפילו תשתיות של טלפון, אינטרנט, ויש אפילו משאית זבל שמפנה לנו את האשפה – מדהים!

אבל דואר?! נורמלי?! לא תודה. לא מגיע לנו כי כשחילקו את הדואר בדיוק היה פה כנראה איזה משחק כדורסל ושכחנו לעמוד בתור. ומי בכלל מאמן את מכבי היום?

אז זה מה שמגיע לנו, תושבי צור יצחק. דואר עולם שלישי עם לפטופ וחיים הדוור. חיים מקסים ומשתדל ומתזז פה את כל היישוב באופניים שלו- אבל הוא לא עומד בזה, ואז תושבים עצבניים פורקים עליו את כל השיטים שלהם כי אין דואר.

בעבר, זכינו כאן לכל מיני תשובות סרק מצד דואר ישראל שלא ממש עומדות במבחן המציאות:
לא, רק אל תגידו לי להזמין תור באתר או באפליקציה – כי גם אני אזמין 79 תורים – אני אעמוד שעה יחד עם כל חבריי מהיישוב. שעה! שעה!!! שעתיים?!

הדואר בא אליי? ממש עד אליי? כן אבל זה בתשלום! האם תושב כפר סבא גם צריך לשלם על הצורך הבסיסי לקבל ולשלוח דבר דואר?!

מסרון שמחכה לי דואר – אחלה, אבל אני צריך לקחת איתי צילייה, אוהל, פק”ל קפה והרבה סבלנות וסובלנות – יש לי כבר הרבה חברים חדשים מהדואר, ובכלל תמיד אני מקווה שיהיה שם כלב נחמד שיהיה לי כייף לשחק איתו – אשתי לא מרשה לי כלב – כבר שנים!

אתם מבינים דואר ישראל אני מרגיש שאנחנו בסוג של עונש. תסתכלו טוב על התמונה. אבל ממש טוב, זו המציאות שבה אני, תושב היישוב, שאגב ממש כייף לי פה, צריך להשלים איתה.

מסקנה?
אולי שמישהו שם בדואר ישראל יעזור לנו? אני יתגברו את חיים הדוור? אולי יעזרו בכוח אדם? אולי יהיה לנו סניף ראוי עם מחשב נורמלי, מכונה שנותנת מספרים ומערכת שקוראת למספר הזה והזה להיכנס? כן ממש כמו בכל סניף דואר אחר שאני מכיר. אנחנו יישוב עם אנשים נחמדים. ממש נחמדים, לא מגיע לנו?

 

עמיתלונן

 

בית עם גינה

בקבוצת הפייסבוק של צור-יצחק, יש כאלה המכנים אותו כצור-מירמור, מירב ביום המעבר עת שחיכתה בפצירייה, היחידה ביישוב, נצמדה יותר לכינוי נווה-עולב. היה לה קשה, מסכנה. נווה-עולב זו ההגדרה של צפונית אורבנית, שהיתה עד לפני עשרה ימים בצנטרום ומוקפת בקניונים מכל צד, סניפים של זארה, קסטרו נשים, רשתות נעליים, בוטיקים, מסעדות ממוזגות, תחבורה ציבורית, רעש של משאיות זבל, ופיצריות כמובן שאפשר ללכת אליהן ברגל או במילים אחרות שכונה תוססת וצפונית במיוחד, כחלק מהרחבתה של עיר מטרופולין ענקי הידועה, איך לא ככפר-סבא, דה! מירב כבר לא עירונית, מתגוררת היום בבית קרקע עם רעפים וגינה, ומפחדת אש מנחש שיבוא ויעשה לה פססס. סליחה מירב שעשיתי לך את זה, איי טייק פול רספונסביליטי.

זה לא באמת מרגיש בבית עד שלא חוזרים פעם ראשונה מקניות בסופר, יודעים איך לסדר את כל הקניות מהסופר, מסדרים את המחסן לפחות שלוש פעמים, מעיפים את כל הקרטונים, מזמינים את הבייבי סיטר הראשון\ראשונה ומכינים קפה שחור עם גינה וסיגריה. היום הרגשתי ככה בפעם הראשונה, לא מפאת כל הדברים שמניתי לעיל, אלא בגלל שהבית מבולגן להפליא. אין יותר בית מזה. המעבר היה מתיש. עשינו הכל בחלקים – כל יום שלושים קרטונים ועוד חולייה שחוקה בגב. אחרי שלושה ימים זה נגמר, כיום אני מועמד מוביל לפריצת דיסק, מלווה מדי בוקר בארקוקסיה. המועד לקריסה סופית של החוליות טרם נקבע. אולי אחרי שאשפצר עוד קצת את המרזב שנפל רק פעמיים עד היום.

שקט פה. מאוד שקט פה. זו הפעם הראשונה שלי בחיים ביישוב, ובבוקר אין שום רעש של עיר שמעיר אותי, גם הילדים לא ממש מתעוררים כמו פעם ממזמן שחיינו בעיר. יש גינה, ויש גם פרפרים בגינה שאריאל אוהב לרדוף אחריהם, יש כל מיני ציוצים של ציפורים ואפילו ציפורים של ממש, אל תשאלו אותי איזה ציפורים אבל לכולן אני קורא סיתוונית כחולת חזה ארץ ישראלית, אם במקרה אחד הילדים ישאל. די ירוק פה, יש גם תאנים שנופלות מהעץ של השכנים בבית למעלה אל עבר הגינה שלנו, איש ושכנו תחת תאנתו? אני יכול לחיות עם זה. מדאיג אותי מאוד שאני אתרגל לשקט הזה, לגינה ובכלל לחיי קהילה רחמנא ליצלן. היום נשברנו קצת, לקחנו את הילדים לקניון לנשום קצת עיר, ובפעם הראשונה הפעלנו את האזעקה בבית. מטורף.

יש עוד כמה פינות לסגור פה בבית, היום למשל תליתי מזוזות וברכתי על הדבק שיחזיק, גם בסדר לא? אחת פוצצתי בטעות, הבורג אשם לקלף שלום. למדתי שיש קלפים נוסח אשכנז ונוסח ספרד בחנות שאת זו האחרונה רכשנו היום, כן זו זו שפוצצתי. ההחלטה היתה קשה מנשוא, היות ואני אשכנזי, מירב לא – היא מזרחית! אז איזה קלף יש לשים במזוזה? בסדר מזרחיים ואשכנזים, אבל מה לעזעזל תולים כשהבית מעורב? מה עושים במקרה כזה, והאם עלי לבדוק את שאר הקלפים במזוזות הקיימות בכדי לשמור על צביון כזה או אחר? אולי יש רב ביישוב, אתייעץ. בעצם מירב קובעת – הכי קל והיא תמיד צודקת.

אין יותר וועד בית, אין יותר שכנים לקומה, ואין יותר מעלית זונה שצריך לחכות לה כל בוקר איזה שנה כי בכל זאת גרנו בדופלקס מפואר בקומה האחרונה, והיום כל זה איננו. גם משהו. אפילו השכלתי מראש לא להצטרף פה לכל מיני קבוצות פייסבוק של צור-מירמור כי הפכתי אלרגי לקיטורים, לקח שנלמד עוד מהשכונה הקודמת. תודות למכון אדלר, לא לי.

פה ביישוב, הפרדנו את גילי ואריאל. כל אחד בחדר משלו. אני ומירב עדיין ישנים באותו החדר, אף אחד לא מושלם. פחדנו שיהיה להם קשה, אני מפחד על מירב. בינתיים הם עושים המון כייף בגינה עם שקט, בריכה ודשא. צורחים כמו חיות, בכל זאת באנו מעיר. ובכלל מה עושים ביישוב “קהילתי”? אני מניח שאת אותו דבר שעושים בעיר רק עם שתי מכוניות, המון שקט והפסקות חשמל. רק לפעמים אין פה חשמל, מי צריך חשמל כשאתה כפרי. בכללי סתם מיותר? חווינו את הפסקת החשמל הראשונה שלנו מקודם, עוד בתחילת השבוע. עד אמצע הלילה, אומרים שמתרגלים גם לזה. אמנם האזעקה התחילה ליילל ורק עפתי שתיים וחצי מדרגות בדרך לכבות אותה באמצע הלילה, גם זה סודר, ואני עדיין בחתיכה אחת.

אם לסכם? הנחיתה בצור היתה רכה יחסית. זה לא אומר שבכל רגע נתון מירב יכולה להיתקל בנחש והכל נגמר בו באותו רגע אבל אותי קצת מטריד הריחוק מבית החולים, בכל זאת יש פה דברים שאפשר לעשות רק באינטרנט כמו להזמין מרשם מרופא, או להזמין קפסולות של קפה, זה יענו רחוק.
הדבר הבאמת חשוב שבגינו עברנו לבית עם גינה זה כלב. מישהו יצטרך בסופו של דבר לחרב כאן את הכל ולישון כפיות עם מירב. שמעתי שאני מקבל את המלונה.

 

עמית