עמיתלונן Archives • Page 2 of 8 • עמיתלונן

הדואר לא בא היום

דואר

בתמונה: תושבים ממתינים בלי סוף בסניף “הדואר” של צור-יצחק 

מי מנחש מה בתמונה? 

מה מחלקים שם? למה כ”כ הרבה אנשים עומדים בתור, לפחות 40-50 דקות בכל מזג אוויר, עם ילדים, עם כל החפצים שלהם, בדרך או סתם על הדרך. בטוח מחלקים שם משהו שווה, כי אנחנו לא אוהבים סתם ככה לעמוד בתור – אנחנו לא פראיירים! רוצים דואר חדש!

אז המבנה הזה הוא סניף הדואר ביישוב צור יצחק! צור יצחק הוא יישוב ממש שווה בשרון, והוא נמצא ליד כוכב יאיר וליד צור יגאל – שבשניהם אגב קיימים סניפי דואר עם שלט של דואר ישראל ועם מזגן, ועם מקומות ישיבה לאנשים שבאו לאסוף את הדואר שלהם.

בצור יצחק קיים מן מבנה ארעי שכזה, עם דוור מקסים ומקסימום עוזר או חצי עוזר – שפשוט לא עומדים בעומס! ולמה? כי לדואר זה לא בתיעדוף שיש 2000 בתי אב פחות או יותר ביישוב צור יצחק ללא מענה הולם לשירותי דואר. ובואו בואו אנחנו בישראל 2018, ולא בשנות החמישים עם מעברות – אז למה?

כל פעם שהולכים לאסוף דבר דואר מהדואר – צריך לתכנן מראש ולסגור יום שלם ביומן – זה הפך לסידור של ממש – “הלכתי לאסוף חבילה, אחזור עד מהדורת החדשות, יש עומס, רק דוור אחד או שניים והמון אנשים שכל חטאם הוא צורך לגיטימי בשליחת וקבלת דבר דואר. שעה, שעתיים מהחיים על כל פריט.

ככה בחוץ, בקור, בשרב, ללא שום תנאים מכבדים את מי מהצדדים – בדיוק כך אנחנו מחכים לדואר. המפתיע הוא שיש לנו ביישוב אפילו תשתיות של טלפון, אינטרנט, ויש אפילו משאית זבל שמפנה לנו את האשפה – מדהים!

אבל דואר?! נורמלי?! לא תודה. לא מגיע לנו כי כשחילקו את הדואר בדיוק היה פה כנראה איזה משחק כדורסל ושכחנו לעמוד בתור. ומי בכלל מאמן את מכבי היום?

אז זה מה שמגיע לנו, תושבי צור יצחק. דואר עולם שלישי עם לפטופ וחיים הדוור. חיים מקסים ומשתדל ומתזז פה את כל היישוב באופניים שלו- אבל הוא לא עומד בזה, ואז תושבים עצבניים פורקים עליו את כל השיטים שלהם כי אין דואר.

בעבר, זכינו כאן לכל מיני תשובות סרק מצד דואר ישראל שלא ממש עומדות במבחן המציאות:
לא, רק אל תגידו לי להזמין תור באתר או באפליקציה – כי גם אני אזמין 79 תורים – אני אעמוד שעה יחד עם כל חבריי מהיישוב. שעה! שעה!!! שעתיים?!

הדואר בא אליי? ממש עד אליי? כן אבל זה בתשלום! האם תושב כפר סבא גם צריך לשלם על הצורך הבסיסי לקבל ולשלוח דבר דואר?!

מסרון שמחכה לי דואר – אחלה, אבל אני צריך לקחת איתי צילייה, אוהל, פק”ל קפה והרבה סבלנות וסובלנות – יש לי כבר הרבה חברים חדשים מהדואר, ובכלל תמיד אני מקווה שיהיה שם כלב נחמד שיהיה לי כייף לשחק איתו – אשתי לא מרשה לי כלב – כבר שנים!

אתם מבינים דואר ישראל אני מרגיש שאנחנו בסוג של עונש. תסתכלו טוב על התמונה. אבל ממש טוב, זו המציאות שבה אני, תושב היישוב, שאגב ממש כייף לי פה, צריך להשלים איתה.

מסקנה?
אולי שמישהו שם בדואר ישראל יעזור לנו? אני יתגברו את חיים הדוור? אולי יעזרו בכוח אדם? אולי יהיה לנו סניף ראוי עם מחשב נורמלי, מכונה שנותנת מספרים ומערכת שקוראת למספר הזה והזה להיכנס? כן ממש כמו בכל סניף דואר אחר שאני מכיר. אנחנו יישוב עם אנשים נחמדים. ממש נחמדים, לא מגיע לנו?

 

עמיתלונן

 

Catfight

צרות יש בשפע, לכולנו. לי יש את עצמי וזה מספיק קשה גם ככה. אבל מעבר לתלאות היום יום, הילדים, החוגים, הצרחות, הריבים, הסכסוכים, הנמלים בגינה, החשבונות, הקנסות, החרדות של מירב, מס הכנסה, לשכת התעסוקה, הילדים שוב, וכל המסביבים האלה, נוסף לי עוד נדבך אחד פרוותי של משהו לדאוג לו – החתול. או במילים אחרות החתול המטומטם הזה, שכנראה אם לא היינו מאמצים אותו מלכתחילה – אולי ברחוב הוא היה במצב יותר טוב.

את מרפי אימצתי כפועל יוצא של חסך בכלב ובשמחת חיים. הוא היה ועדיין חתול חביב, פרשנו עליו את חסותנו, אני פרשתי לעצמי את הספה כעונש על זה שהבאתי חיה עם פרווה הביתה, קשיי קליטה סטנדרטים לחלוטין. הוא איתנו קרוב לעשרה חודשים, ויש חתול בחצר, מדי פעם טורף לעצמו איזה חרק כנישנוש אבל מורגל היטב למזון של חתולים – ורק מסוג אחד! לפני ארבעה חודשים הוא נעלם לשלושה ימים, ומסתבר שהלך מכות עם חתול אחר. הופ וטרינר, הופ נפרדתי מאיזה ארבע מאות שקלים, הופ אנטיביוטיקה לעשרה ימים שלוש פעמים ביום והחתול בן כלב הזה חזר לעצמו, וכך עברנו איתו את “המשבר הראשון”. אחרי שסירסנו אותו הווטרינר הבטיח שהוא יהיה הרבה יותר רגוע. אני רק מצר על כך שלא קיבלתי את זה בכתב.

וכך הוא גדל לו, וכבר הופך לחלק משגרת הבית, הילדים מתים עליו, אני מגדל אותו ומירב רק צורחת שהיא שונאת אותו ושלא ייעלה לה על השיש. מדי פעם כשהיא מפנקת אותו בחטיף אני מבין שהלך עליי. ביג טיים. כל אחד והגורל שלו בחיים. מרפי מבלה את הלילות בחוץ, כלי האוכל שלו בחוץ ומדי פעם גם חתולים אחרים מגיעים אליו “להתארח” לרבות החתולה של השכנים שלנו, החתול השכונתי האלפא-ערס, וכל מיני חתולים מזדמנים ששמעו שאצלינו מחלקים אוכל חינם לכל דורש. הקטנה שלי כל פעם אומרת שממש כייף לה שיש לנו חיית מחמד. כן, פעם היו דגים אבל גם אותם מירב העיפה.

טריטוריה היא מושג וירטואלי וכל חתול כאן בטוח שהוא בעל הבית. לימים אני אגלה שמרפי הפך להיות הערס השכונתי, למרות שהוא עוד גור, אבל הזין הזה תפס תחת וכשהוא רעב הוא יגיע לחלון המטבח – יסמן לי עם היד אוכל ועכשיו, ישרוט את הרשת ואותי, ולא ירפה. אז עכשיו יש לנו חתול ערס וגם עם אופי. אמן שיתחתן ואז החגיגה תיגמר גם בשבילו. בכלל פוסט על חתולים זה פטתי. אני בכלל הייתי בעניין של כלב, גדול, עם פרווה. אבל גם אותו מירב העיפה.

לפני עשרה ימים פחות או פחות, קמנו לבוקר אביבי שכזה, עם המון פרווה כזו על הרצפה בחצר. זה היה נראה כאילו מרפי הצליח לטרוף איזו ציפור, אבל אז בדקתי בגוגל בקפידה והבנתי שלציפורים אין פרווה אלא נוצות. בדקתי שוב בגוגל והבנתי שלחתולים אין נוצות אלא פרווה. פייר גם אני הופתעתי. ממש. רמזים ורמזים והבנתי את מה שאני תמיד מבין – היה כאן קרב. קשה. החתול הקקה הזה שוב חיפש צרות, נראה שהוא יצא מזה לא רע, אבל כעבור כמה ימים, הוא החל לדדות, גוגל אומר שלדדות זה לצלוע, אני לא מתווכח עם גוגל.
מירב אמרה שלא מעניין אותה כלום ושהיא לא תשלם כל יומיים מלא כסף בגלל הקקי הקטן הזה ושמבחינתה שייעוף. מירב חזקה בלהעיף דברים. לא פלא שהיא עובדת בחברת תעופה אבל מפתיע שאני עוד לא עפתי. בדרך כלל אני מיותר בבית.

מה עושים מה עושים? מקללים. מלא! אותו, את אמא שלו הזונה, ובואו בואו – חתולה מיוחמת זה כמו אש ממגנטת חתולים זכרים מיוחמים על אספלט. מפה לשם מרפי חוזר עם כמה חורים, רגל שעדיין נפוחה ורק חסרה לו הפלנלית על המצח, הסיגריה שאחרי קרב, והחתולה של השכנים מיללת משהו כמו: “חיים שלי מה הם עשו לך שם”, ואני עוקב. עכשיו זה בנוהל לחכות כמה ימים, לראות אם יש שיפור, לקלל עוד קצת ולקבוע תור אצל הוטרינר. “תבוא מחר בשמונה וחצי בערב”. מגיע מחר ואני עם החתול בלובי של הקליניקה. זוג נחמד עם כלבה גריאטרית שאני בטוח שנולדה במאה הקודמת, הזוג מתעקש שניכנס לפניהם, נראה לי שהם באו להיפרד ממנה. כל אחד והגורל שלו. מעניין כמה נשמות החתול שלנו כבר ביזבז.

שתי זריקות והחתול נוהם עליי ועל הוטרינר מעצבים, ממש כמו טיגריס ננסי. שהוטרינר יחטוף, אני רק השליח כאן, זה שמשלם על שתי זריקות ועל “ביקור”. כיבינימט למה ביקור למה? אני באתי לבקר את הוטרינר ולא הוא בא לבקר אותי?! זה לא טכנאי מכונת כביסה שמגיע עד לבית הלקוח וגובה על “ביקור”. קפה לא מקבלים שם, מקסימום חטיף יבש בטעם ארנב משומר בנגיעות סלמון מעושן. עוד מבקש ממני להגיע לביקורת בעוד שבוע. אז בבקשה שד”ר דוליטל עם כל הכבוד, ייגבה על “עבודה”, לא על ביקור. במוסך אתה משלם על עבודה, לא כי באמת באת “לבקר” שם עם האוטו סתם כי עברת בסביבה ורצית לעשות ברקסים. חתול לא גזעי, מסוג זבל, מסורס, וכל איזה ארבעה חודשים מנקנק אותנו מחדש.

עכשיו אני בהשגחה. אני בהשגחה שאני לא אדרוס אותו מעצבים, ואני גם משגיח עליו לראות אם יש שיפור או שאולי הוא שוב גידל זוג ביצים גדולות למקרה שהסירוס נכשל. וכשאני חושב על זה, אז אולי באמת צריך להביא כלב כדי שיישמור על החתול מעצמו.

שלא כהרגלי אני מצרף תמונה של מרפי בשיחים, שנייה וחצי לפני שטרף אותי. כי ככה זה חתולים.

מרפי - חצי שנייה לפני שטרף אותי
מרפי

עמיתלונן

 

בטיפול

היום אני על תקן של “הבעל המתחשב”, לא שבאמת יש כאלו, אבל הקרבתי יום בטלה לטובת שינוע הרכב של זו הצודקת לטובת טסט. אתמול גם התחוור לי שמעבר לטסט צורף גם טיפול, מכאן שירדו לטמיון לפחות עוד שעתיים שלוש של בטלה צרופה. כמובן שההגעה לפה היא נגזרת ישירה של ריב, מדון, ואסון עד השעות הקטנות של הלילה, בואכה שתים לפנות בוקר. מי תורם יותר, מי עושה יותר, את מי הילדים מעדיפים, ולמה אני בעד לשלוח נשים למוסך. בגלל זה אני עכשיו כאן עם מחשב נייד וחרדות על גיר רציף.

המחשבות בדרך למוסך הם בגדול על זה שצריכים להחליף את האוטו, רק לפני חדש מישהי פינקה אותנו חזק מאוד מאחורה, עוד מכה לאוסף. מירב רוצה “רכב פנאי” משהו גבוה כזה בטרנד השולט של אספסוף גאה שחייב שיהיה לו ג’יפון או רכב גבוה, פנאי-שטח, פנאי בכלל וכל השוק הפסיכי הזה של רכבי משפחה מפנקים גבוהים שמהם כבר הדרך חזרה לרכב “נמוך”  לא באה בשבון.

המוסך עבר שיפוץ כולל, פייר מדהים ואפילו השירותים כאן יותר שווים ממה שיש לנו בבית. יש פה ספות מפנקות, ריצוף פרקט איכותי, מסך ענק שמקרין את נשיונל ג’אוגרפיק, לדים מעוצבים בתקרת גבס מונמכת,  עמדות הטענה למכשירים ניידים וגוססים, וזה אולי מרגיש יותר כמו לובי כניסה למלון ארבעה וחצי כוכבים. קל. במוסך מקבל את פניי “הבוחן” זה שהכל תלוי בו, הוא מחליט איך ומה האוטו צריך, הוא גם זה שייקבע את כמות השעות וכמה קפה אני הולך לשתות עד שהמזכירה תקרא לי ותשאל אותי בכמה תשלומים.

חוק ראשון. במוסכים תמיד יהיה דף מודבק על אחת ממכונות הקפה – לא בשימוש – אתכם הסליחה. זורם על קפה שחור, ומתפנה זמן לא רב לאחר מכן, כלאחר מעשה למספר שתיים, אחרי ששאלתי את עצמי שישים פעם אם זה בטוח, ושאני יוצא מזה בחיים. מסמן וי גם בקרב הפנימי שלי עם עצמי וההמתנה נמשכת. תוך כדי מגיעים הרכבים של כל התאונות בוקר לא עלינו, אנשים שחרב עליהם יומם ורכבם, המוסך מאוד משומן בטיפול בהם, הן נפשית הן פחחית והן טיפולית. יהיו את אלה שתמיד יבקשו את המנהל – המנהל בישיבה או פגישה חשובה. “אבל הבטיחו לי הנחה” ברור, ולי הבטיחו בסטארט-אפ הראשון שהעסיק אותי עבודה רצופה עד הפנסייה. מבטיחים לך – תשכח, נכנסים בך בבוקר – בוא, תתקן פה.

רק שלא יגידו לי שוב להחליף ברקסים, זה יקר ואין רפידות בצבע שביקשתי. קהל הלקוחות הנאמנים ישובים ומסובין “בלובי”. כל אחד עסוק בנייד שלו, אבל המבוגרים עם הניידים שבדיוק צופים בקטע וידאו קולני אימתני שפתאום מנגן להם, לא, תירו בי עכשיו! אין אחד שבוהה סתם, כי כאילו אין לו חיים. אז כאמור יש חסרי טאקט שמראים בדיוק משהו למישהו בקולי קולות, ויש את אלה שפשוט לא למדו לאלף את הנייד שלהם וזה נובח בקולי קולות, יש את אלה עם רעשי גוף מוזרים, יש את המריחים, יש את אלה שקוראים עיתון, ויש את העצבניים שרק עומדים עם הפרצוף לאולם הטיפולים ומחכים שיסיימו להם עם האוטו, ולמה במוסך של דוד שלהם זה היה לוקח פחות זמן וזה היה הרבה יותר זול.

אחד הבוחנים נכנס עם דפים ביד, וקורא ללקוח שמחכה לאוטו. ת’כלס זה מזכיר לי תמיד כמו בסדרות האלה של חדרי מיון את הרופא שיוצא עם החלוק הלבן אחרי ניתוח של שלושה ימים רצוף, אל עבר המשפחה המודאגת ומבשר להם שניתוח הצליח, ושהרכב מוכן. זה תמיד השלב שאני מת לשאול אם אפשר כבר להיכנס לראות את הרכב והאם הוא ער, כי ככה זה כשאתה מטומטם חסר תקנה. וכמה עולה רצועת טיימינג בכלל? ובכלל מה זה? תראו לי אחד שיוצא ממוסך, מסתכל על החשבון ושואל בפליאה: מה, זהו?!

כבר פה שעתיים וחצי, על חשבון חול המועד. מתחיל להיכנס עכשיו לשיקלולים של לזרום לעוד כוס קפה או סתם מים בכוס שקופה. מחשבות של מוסכים. ובכלל למה המשרדים של מס הכנסה לא יכולים להראות מושקעים לפחות כמו המוסך שלי? האם הם ישטפו לי את הרכב או ייתנו לי שובר? תמיד כל הנהגים של המוסך בשטיפה ואין מספיק נהגים שייקחו את הרכב שלי. שעה לקח לי למצוא ווי פיי, ולא סתם ווי פיי – אלא כזה שעובד. ההחלטה להגיע לכאן עם מחשב נייד וחבילת מגבונים לחים הוכיחה לי שוב שאני גאון, ושאני תמיד צריך לסמוך על עצמי גם בבקרים קשים כדוגמת זה, וכמה כייף שלא היו פקקים בבוקר.

חוק שני: הנוסחה עם מוסכים היא פשוטה: תבוא מוקדם בבוקר, תצא מאוחר אחרי הצהריים. בדיוק קרסה נורת ברקס, יצרה קצר במערכת החשמל וזה יצר עיכוב. מודה שלא ישנתי טוב בלילה. הבן של השכנים! חגג כל הלילה עם חברים בטורניר פיפא רועש במיוחד. מה קורה לנוער של ימינו, ולמה לעזעזל הם כבר לא מעדיפים סקס פרוע כשההורים לא בבית? הצודקת הלכה לנבוח עליהם קצת לפני אחת בלילה מאוחר. לא נעים.

לא חשבתי לכתוב פוסט על המוסך שלי, או יותר נכון על המוסך של הצודקת שלי, אבל ללא ספק אספתי מספיק חומר משלוש פקידות שחופרות פה את החיים אחת לשנייה – אני יודע בדיוק מה כל אחת עשתה בחג, מה היא אכלה, ולמה זה לא בסדר שהבת של אתת מהן יוצאת עם הבן של דוד.

חוק שלישי. תמיד יהיה משהו עם הברקסים, עכשיו הבוחן הודיע לי שמה שעשיתי בטיפול הקודם היה בלמים, הברקסים זה מלמטה, הבלמים זה בולמי זעזועים. בדיוק כמו הזעזוע שלי מהמחיר שזה ייעלה לי.

לא מחליף את המוסך הזה בחיים!

 

עמיתלונן

 

משחק מקדים

הפסח השנה הוא בסימן גמילה. גמילת המפלצות מחיתולים. נחלנו כשלון חרוץ בגמילה של הילדים, כלומר אני נכשלתי ומירב רק הזכירה לי את זה כל הזמן. שלא לדבר על אריאל שירש כנראה גנים אשכנזים של אבא שלו וצורח באמצע הלילה לפחות פעמיים שלוש שיש לו נזלת, כאילו עוקרים לו חלק בגוף, כן זה קשה להיפרד מנזלת – סיפור חיי נשבע לכם. אז החלטנו שאנחנו מחליטים לגמול את הילדים כמעט לגמרי מחיתולים. יש מפלצת אחת שממש אוהבת להשתין בלילה, ופושטק אחד שעדיין עושה קקי בחיתול. הנרטיב של נפתלי והסיר לא ממש צלח!

הכל עניין של תיעדוף. מצד אחד מפלצת אחת צריכה ללמוד לישון נטולת חיתול בלילה, ומצד שני זה הפושטק המתולתל חייב ללמוד לחרבן באסלה. כמו גבר. גבר כזה שיגיע הביתה ואשתו תצרח עליו שנמאס לה להחליף לו חיתול והגיע הזמן שהוא ישחרר. כמו מירב? לא, היא בחיים לא משחררת. אני לעומת זאת? כן כן. הלכנו על על כל הקופה, כלומר מירב החליטה שזה לא יכול להימשך ככה יותר – אני רק הנהנתי בראש, ת’כלס אם היה לי זנב הייתי גם מקשקש בו – כל הקופה, שתי מפלצות – במקביל – בלי חיתולים. נעים מאוד אני הייתי עמית ואני ככה קרוב מלאבד את השפיות. עמיתחרפן!

קניתי באי ביי זמזם כזה מיוחד. גם כן פטנט. עולה מלא כסף עם חיישן כזה שמצד אחד מחברים לבגד\תחתונים\שמלה\מכנסיים\גוזייה\גופייה\סדין\שמיכה או כל פריט לבוש שאפשר להשתין עליו מלא, תוך כדי חלומות על נסיכות ודרקונים. הצד השני של הזמזם מתחבר עם מגנט לכל מקום אחר בפיג’מה שאפשר לתלות אותו עליו. ברגע שהחיישן חש ברטיבות הוא מעביר אות דיגיטלי מאופנן אל המוח של הזמזם, שמורכב בין היתר מרמקול היסטרי שמשדר צווחה אימתנית באמצע הלילה, שממש מלחיצה את הילדה וההורים שלה, שקמים בהיסטריה לבדוק אם נפל סקאד על הגג, ואז מוצאים, במקרה, בחדר הילדים שלולית של פיפי עם ילדה בתוכה. וכך זה חוזר חלילה, עד שיש שיפור. הזמזם הזה עוד ייקבור אותנו. ת’כלס אני דווקא אוהב את אי ביי – בחרתי זמזם וורוד, שיהיה מגדרי.

השובב ההיסטרי עם הנזלת הצליח לפני יומיים לראשונה בחייו, לחרבן לתוך האסלה. לא סירים ולא עניינים. כן זה מלחיץ פתאום לאבד חתיכה מהגוף אל הלא נודע, אני מודה. הבטחנו לו בייבלייד מתנה, קקי פרס ושיגלגל אותה טוב טוב. בייבלייד זה משהו שילדים עפים עליו עכשיו, עם מלא אקססוריז ומרצ’נדייז כזה שעולה מלא כסף. מירב לא הסכימה לקנות לו את המקור – אז קנינו את הזיוף. סליחה אריאל, אבל זה פעם ראשונה שאני מסכסך בכוונה בינך לבין אמא שלך – תגדל תבין. תתחתן תבין עוד יותר. ילד אחד צועק בבית גלגל אותה, אבל לפחות עושה קקי בשירותים. ילדה אחרת מחוברת לזמזם וורוד. היינו בטוחים שנשלח אותם לצבא עם חיתולים. פאק.

בלילה אריאל עדיין היסטרי, גנים שירש ממירב כנראה. אבל אני כבר למדתי להכיל את זה, אצל אריאל לפחות. אנחנו מאוד שמחים על ההישג המרשים ערב פסח, התכנון הוא עד הקיץ לגמול אותו בלילה גמילה מוחלטת מחיתולים, ולהביא כלב. גדול שעיר ומיירר. אצל גילי הלילות מעניינים לא פחות. יש לא מעט פעמים שהזמזם ואמא שלו הזונה מצפצף לשווא עקב הזעת יתר. במונחים מקצועיים קוראים לזה False Positive  נגיד כיפת ברזל שמיירטת בטעות עפיפונים, או נגיד אנטי וירוס שבטעות מחק קובץ במחשב שהוא בכלל לא וירוס – אז כזה. יש לא מעט ניסויי ותהייה ובעיקר כמיהה לשנת לילה רצוף, חותם עכשיו על חמש שעות.

יש לי הרגשה שמובססת על תחושת בטן בלבד שיהיה בסדר. מירב לא שותפה להרגשה שלי, האמת שהיא לא שותפה לשום הרגשה שלי, עניין של חוכמת חיים, תיעדוף ועייפות יתר. עם השנים למדתי שכשמירב עייפה אסור להתקרב אליה. למדתי גם שכשהיא עירנית אז עדיף שלא. מפה לשם היא עכשיו צועקת עליי שאני רק במחשב ולא עוזר לה בכלל עם הילדים ובכלל. או קיי אם יש עוד דברים – זו הזדמנות מצויינת להציף. לא קל להיות נשוי. ממש קשה להיות נשוי לי.

השתדלתי להיות בעל טוב ולהכשיר את הבית לפסח. ניקיתי כל יום קצת, והיום באו הנקיונות על סיומם ופורקנם. לאנשים מהסוג שלי, כאלה עם OCD לניקיון מהחמורים שיש, פסח זו תקופה נפלאה לתת דרור לכל הטוב הזה. ושמישהו יזכיר לי לחזור על כל זה שבוע לפני פסח שנה הבאה.
ההכנות לחג בעיצומן, השנה אנחנו מתארחים, עם צלי סלט ושני ילדים. נטולי שעות שינה ותזזית. פסח זו תקופה של התחדשות ושל ריבים מלבלבים, והמון הורמונים של מעברי עונות שמשתלחים אחד בשני. אני פורק הכל על נקיונות, מירב פורקת כמה שהיא יכולה עליי, והילדים פורקים הכל בשירותים תודה לאל. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה בלי חיתולים אמן עם כלב.

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לילדים המתוקים שלי, לאחל לכם פסח שמח, אנחנו מאוד גאים בכם שהצלחתם לגדול עוד קצת. בנוסף אני רוצה להקדיש כרגיל את הפוסט למירב שהצליחה לחבר בין שמיים וארץ – הא?! לא לא, בין אריאל והאסלה.

חג שמח!

 

עמיתלונן

לבבות וקלשונים

אתמול, קצת אחרי ארוחת הערב, עת שהמפלצות כבר ספונות במיטות, ותוך כדי בהייה עייפה של שנינו בטלויזיה, ובשעה שאני עם אלרגיות מלבלבות חסר אונים, חסר ישע ובעיקר חסר תקנה, מירב הטיחה בפניי שהיא עייפה והיא כבר בלופ אינסופי כזה של עייפות, רצתה לומר שהיא כבר לא יודעת מה לעשות עם זה, משמע חסרת אונים. אני, כגבר מצוי, מצוי מינוס? נטול הבעת פנים כלשהי, נטול אינטליגנציה רגשית, כהרגלי לא ממש התייחסתי, כלומר אולי סובבתי לרגע את המבט והגבתי משהו בסגנון “אוי מסכנה”, וכן, זה מסוג המידעים האלה שגבר מצוי מזן ההומו ספיאנס לא באמת יודע לעבד. אם כל זה לא היה מספיק, אז גם טרחתי להוסיף שאני גם כבר לא ישן כמה ימים בגלל צינון סופני ככל הנראה.

מהיכרותי עם מירב, זה מאוד מסוכן להיות בקרבתה כשהיא חוטפת קריזה על מישהו, עד כדי סכנת חיים, אז בסוף התחתנו, והנה אני מוצא את עצמי בחצות על הספה, מתחנן על נפשי, בעיתה של מתקפה חסרת רחמים של טייפונית רגזנית במיוחד שלא מרפה. כל זה בגלל הבעת פנים קרה ולא מתחשבת מצדי שפשוט התפרשה לא נכון כנראה, ואני בבעייה. קשה. מכה קלה בכנף? אז זהו שלא, טיל עצבני שמחרב לי את המנוע, התרסקתי, ואז עוד טיל שיוודא שאני גמור! אבל מה עשיתי לך? בום! ברגע שיימצא מפענח כזה של פרוטוקול בין אישי בינו ובינה אני חושב שייפתחו כאן שערי השכינה. אולי עם עוד גרסת הרחבה לפולניות אבל שיהיה. “אבל מה עשיתי לך?!” זה משפט שמומלץ לפתוח איתו כל בוקר. תודו לי אחר כך.

היום זה יום האהבה הבינלאומי. בבוקר הועמדתי למבחן ונשאלתי תוך כדי הזעפת פנים אם עשיתי, תכננתי או חלילה חשבתי על משהו לכבוד יום האהבה, אז עניתי שאני יכול לקחת מפלצת אחת לגן, ואז שוב, איך לא, חטפתי את המבט! קול פנימי לחש לי שכדאי שאעלם משם, ויפה שנייה אחד קודם. לא לקחתי שום סיכון, והנה אני בדרך לגן עם מפלצת קטנה ומתוקה. חושב על לבבות וקלשונים ואיזה יופי לשני הסימבולים האלה שמובילים את העולם תוך כדי סימביוזה מסונכרנת כל כך. ללא ספק, אני חייב למצוא עבודה.

מפה לשם היום זה יום האהבה “הבינלאומי”. עוד המצאה שכופה את עצמה על הגזע החלש, שאמור להצביע ברגליים ולכתת רגליו אל עבר השאול או פשוט ללכת לקנות עוד לב בצורת שוקולד מריר, או סופשבוע רומנטי, או ג’יפון, רכב היברידי, קונוסלת משחקים מטורפת, כלב גדול ושעיר או כל דבר אחר או השד יודע מה שישמח את ליבה של אהובתי, היפה בנשים שעדיין לא מוכנה בשום פנים להכניס כלב הביתה. אני תמיד נכשל פה, כיבינימט! רק תזכרו שיום האהבה הבינלאומי הוא לא ממש שלנו, העם הנבחר, למרות שמאוד נוח לנו לאמץ אותו, ואני מאחל לכל הגברים שם, לעבור את היום הזה בהצלחה, מי ייתן שכולנו נחזור בשלום.

איך אני חוגג היום? קל. הולך לרופא בערב, לבד! אני הייתי עמיתלונן, ואני גוסס. כבר שבוע עם צינון סופני שלא מתקדם לשום מקום. צריך לראות רופא כדי שאוכל סופסוף להירפא מהתחלואה הזו, לחזור לנשום ולחזור לשמוע את המפלצות בלילות כדי שאוכל לחזור ולחטוף מרפק ממירב בלילה כדי שאקום למי מן המפלצות, תהא הסיבה אשר תהא, היא חייבת לישון יותר, ככה אולי היא תהיה יותר רגועה ואולי תשקול כלב ברצינות. נראה אותכם גיבורים מסורבי כלב כבר שבע שנים.

לכבוד היום הסמי “סימבולי” הזה, או לכל היותר לכבוד כל אלה שלא באמת יודעים מה לעשות אם עצמם ביום הזה, למשל אני אני אני!!! החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהקדיש את הפוסט הזה לזאת שאני באמת מעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה, וכן, אני קניתי לה את המגפיים האלו בניו-יורק, אני עדיין הולך לקבל הרבה מכות ממנה, אבל זה יום שמייצר הזדמנות אמיתית של להיות דביק, ובואו נשאיר משה לט”ו באב, זה באמת שלנו, ובאמת שבא לי שמירב תביא לי כלב סופסוף. וזו לדעתי יכולה להיות מחווה הרואית של מירב לכבודי לט”ו באב, אבל ממש.

אפילוג. דביק כזה.
כך או כך, סיכום. כל אחד ‘והמנכ”לית’ שלו, אני בסך הכל לא יכול לדמיין יום אחד בלעדייך מירב, הכי כייף לי לריב איתך ולהשלים איתך, את מבין אותם או אותן אלו שהצליחו במשימה האלמותית של להעמיד אותי במקום, האמיני לי שאת עושה זאת בהצלחה ייתרה ועל בסיס יומי. ולמרות שלפעמים את חושבת שאני לא סובל אותך אז זה ממש נכון, אני באמת לא סובל אותך מרוב שאני דווקא אוהב אותך, ואני לא מתכוון לפספס איתך שום ריב, או המון המון רגעים מיוחדים ויפים שיש רק לנו. אווויייייש אני מתה. הבטחתי דביק, תמותו!  עזר כנגדי, עקשנית, מאוד הגיונית, שופעת אינטלקט, אשת שיח, חכמה, אופה ויפה. אפילו שאת חושבת שאני העונש שלך!
בנוסף לעיל, אני גם ממש אוהב להציק לך בלילות, לקום איתך בבוקר ולעצבן אותך שוב ושוב. וזה מזכיר לי שאחד מההדיוטות בפייסבוק שאל איך באמת שורדים זוגיות כזו ארוכת שנים – אז תשובתי היא שאם זו לא את, לא הייתי שורד אף אחת אחרת! אבל כן קצת חבל לי שלא היה טינדר בתקופתי. אז שורה תחתונה שתדעי באמת אני חולה לך על הפרצוף! וזו בדיוק הזוגיות שאיחלתי לעצמי, וכמה טוב שזה איתך.  וכן, אני באמת חושב שאת האימא האולטימטיבית, למרות שלא תמיד את מרגישה כזו, אבל אני דווקא יודע שכן. אז תמשיכי ממש ככה, טוב?

דברים לשיפור אצלך? מלא! אבל נתחיל מהעניין של שונאת חיות.

מוקדש באהבה ענקית לאהבת חיי, אם ילדינו, זו שסובלת אותי על בסיס יומי ושלא סובלת את החתול שלנו.

 

עמיתלונן

Optimization WordPress Plugins & Solutions by W3 EDGE