ביטוח אשכים

מה שבטוח זה המוות. מה שיותר בטוח מהמוות זה ככל הנראה כל הפוליסות ביטוח שהצלחתי לאגור במשך כל ימי חיי. בין אם דחפו לי אותן כי היה לי פרצוף של פראייר תמים, או בין אם היה לי פרצוף של פראייר תמים אחושרמוטה שנופל בהסתברות של חברות ביטוח תחת הקטגוריה – ” פראייר, דחפו לי חופשי!”.

אני חושב שעד לפני 15 שנה לא היה לי מושג ירוק אפילו מה ההבדל בין ביטוח רכב חובה למקיף. ולא שהיום אני גאון גדול בתחום. עמיתחכם.
ביטוח מושתת ברובו על סטטיסטיקות. בוא ניקח דוגמה? ההסתברות שאשך ימין שלי יפול לפני אשך שמאל. חברו לזה סוכן ביטוח גאון שיצליח להפחיד אותי מספיק, שלבו עם זה כמה תמונות של אשכי שור בבישול איטי עם כותרת מפחידה שזה מה שיקרה לי בשואה גרעינית – קונה בו במקום שלושה ביטוחים! אשך שמאל, אשך ימין והאשך האמצעי שעוד לא צמח לי. ההסתברות שמי מאלה שסקרתי לעיל אכן תקרה היא משהו כמו מספר בחזקת מינוס אחותו בשורש שעוד לא נולד.

אין בפוסט הזה משום ביקורת על מי מסוכני הביטוח בתחנות חיי, חלילה וחס נהפוך הוא אני מעריך את כולם. אבל כן יש בפוסט הזה ביקורת עצמית על עבדכם המטומטם, הלקאה עצמית עת היותי פראייר, ומן הרגשה של דביל מן המעלה הראשונה ששום פרוזאק לא יצליח להעלים גם בעוד שלושה עשורים. מזל שיש לי ביטוח של אובדן כושר כתיבה.

אתמול לפני יומיים עת שצלצלה אחת הסוכנות ביטוח דירה, הבנתי שהוא עמוד לפוג. בכל שנותיי עת היותי שכיר, זו היתה שיחה מאוד קלה – מדי פעם טלפון חידוש פוליסה כלשהי, מביטוח כלשהו, טרם כניסתי לעוד ישיבת הנהלה כזו או אחרת. הופ נשלף הכרטיס והופ יש חידוש לעוד שנה עם חיוך טלפוני של סוכן או סוכנת בצדו השני של הקו, והודעה שלי לממי שלי – “ממי חידשתי לעוד שנה”. וממי שלי בעננים – “יופי בוא נחגוג היום!” סתם נו, הלכה לישון.

עכשיו כשאני על תקן עצמאי בהתהוות החלטתי להשקיע מזמני ולבדוק. כמה שיחות טלפון לחברות ביטוח, והבנתי שיש את אותה פוליסת דירה, למעט תיקוני סטייה קלים בחצי המחיר! חצי מחיר אומר לא ארבעת אלפים שקלים חדשים אלא אלפיים שקלים חדשים. אז המשכתי לבדוק. והמשכתי.
ואז גם נזכרתי בכל השיחות שלי עם ממי שלי או זוגתי, עוברים על תדפיסי כרטיסי אשראי, בעוד איזה ערב אבוד, ולא תמיד זוכרים איזה ביטוח הוא של איזו חברה. וכך החיים זורמים לאיטם. אתה מתחתן, מתגרש, מתחתן שוב, מת, קם לתחייה, מגלה שאני עדיין נשוי, מחליף מקום עבודה, מאמץ חתול, מחליף עוד מקום עבודה, מאבד את החתול, מוצא אותו שוב. והפוליסות מלוות אותי לנצח נצחים! פראיירים גם מתים גם מתחלפים, אבל לא הביטוחים שלהם – ממש לא!

ואז גיליתי שאני מכור לפוליסות ביטוח

ביטוח לאומי, פנסיוני, ריסק, חיים, אובדן כושר עבודה, אובדן אשך ימין, חובה, מקיף, מבנה, רעידות אדמה, ריסק המשך לאובדן אשך אמצעי, בריאות, בריאות אמבולטורי, סיעודי, ייסודי, שמשות, כוח עליון, מתקפת חייזרים, אחריות מקצועית, צד ג’, הצד שלו, הצד שלה, ביטוח כלב, ביטוח חתול, ביטוח וטרינרי וכל אלה צוברים ומצטברים אבל הכי אוהבים לחדש את עצמם כל שנה מחדש. ורק שלא ייעלו את ההשתתפות העצמית, כי זו כבר תהיה חוצפה וכולנו נצא להפגין בבר השכונתי.

סעעממק! חישוב גס מלמד אותי על לפחות 25,000 ש”ח ביטוחים לשנה וגם כאן – אשך שמאל לא נכלל בפוליסה!
אם אני חושב על התאבדות? כן, אבל זה לא תופס לביטוח חיים אז אני הולך לוותר על זה הפעם. לראשונה השנה חוויתי על בשרי “טעות סוכן” וחוץ מדמעות והתנצלות אפילו פרחים לא שלחו לי, רק חידוש פוליסה.

ממחר אני הולך לפתח ביטוח לזוגיות, מינים נכחדים, וביטוח לכאלה שהבטיחו להם כלב ועד היום הם מחכים. זה יתפוס בטוח, ואני מכיר לפחות אחד שיירכוש אותם בחפץ לב!
כשבישרתי לסוכנת את החדשות “הרעות” על כך שאני לא ממשיך עם הפוליסה בשנה הבאה – הלב שלה נשבר! הרגשתי בטלפון איך היא מתכווצת, דמיינתי איך כל המשרד שלה עומד מאחוריה ומנחם אותה עם שדרוג לפוליסת ‘לקוח נטש אותך הרגע!’.

ממחר אני צריך לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה.

 

עמיתלונן

אבות המזון

ההיסטוריה

אבות המזון למי שלא מכיר מורכבים מרכיבי המזון הבאים: פחמימות, שומנים, חלבונים, ויטמינים ומינרלים. אם להיות כן עם עצמי הרשיתי לי להוסיף עוד שניים מבלי משים לב: גלוטן וסוכר. אין על גלוטן וסוכר בעולם, הבעייה היא שהעולם מתמלא ביותר מדי מאלה. מפתיע שבדיוק עכשיו מירב החליטה שהיא מגדלת תחביב חדש – אפייה. ואני החלטתי שאני בדיוק רוצה להיגמל מכמה קילוגרמים עודפים. סמביוזה במיטבה, וככה בדיוק אנחנו מגדלים את הליין החדש של הריבים שלנו. “למה אתה לא אוכל את העוגיות שאפיתי?!” סליחה אני מנסה בלי. ותמיד אפשר לנשנש קייל מגעיל ברגע של חולשה בלתי נשלטת.

הגוף שלנו ברובו בנוי מפחמן ומים. הגוף שלי ברובו בנוי משומן סוכר וגלוטן. אני רוצה להיפרד. אני הולך על הקצה עכשיו ואני מקווה שזה יחזיק מעמד יותר מיומיים שלמים. בחמשת הפעמים האחרונות שעליתי על המשקל הסוללות נגמרו, כמה אנרגיה הוא היה צריך בשביל להחזיק אותי? מסתבר שהרבה יותר מדי, ודי! אין למשקל יותר סוללות, וזה הולך ונעשה קשה יותר כל בוקר לשרוך את השרוכים. כשהכרתי את מירב הייתי חטוב ועסיסי, נשאר רק העסיסי, עם כמה זוגות של מכנסיים שאני שומר לתקופת הרזון הבאה עליי לטובה בן פורת יוסף כן יהי רצון.

ההתנזרות

דיאטה זה לא זבנג וגמרנו. דיאטה זה אורך חיים בריא, כלומר לאכול נכון, ולדעת לשמור על זה. כלומר לדעת לשמור על זה לאורך ציר הזמן. לפני עשר שנים ביליתי מלא זמן בחדר כושר, מכלה את עצמי לדעת באירובי, הפעם אנסה יותר לשמור על תזונה בריאה. נראה.

והנה אני פוצח לי בתקופה נטולת גלוטן ונטולת סוכר. שני אבות המזון היותר חביבים עליי. אולי גם התנזרות ממטוגן? אשתדל. ואכן אותה הדיאטה הגדולה לפני עשר שנים הביאה אותי במצב מצויין אל שוק הפנויים פנויות. הצלחתי אז להשיל שבעה עשר קילוגרמים ממשקלי, אך זה לא היה בדיוק אותו דבר כמו היום. היום אני קצת יותר מבוגר, איטי, פסימי, מריר, רגזן ושמנמן.

השתכנעתי לראשונה שסוכר וגלוטן הם ממש לא בריאים כשקראתי ספר על תזונת האדם הקדמון. אז עשיתי קצת תזונה פליאוליתית, אבל אם היה משהו שלקחתי מהספר הזה הוא שכדאי לוותר על סוכר ועל גלוטן. אני אשתדל. אולי מדי פעם כן אתאבד על איזו פרוסת לחם, או קוביית שוקולד וזהו!

ההיסטריה

אם זה יביא לי עצבים?! ברור, זה כל הכייף. אם אחזור לעשן?! אין לי בעייה לשנורר סיגרייה פעם בשבוע. אם זה יביא לי כלב? “לא, ותפסיק לדבר על זה כי אני קמה והולכת!” כלב זה מרזה, אולי זה טיעון שיוכל להשפיע בעתיד? נרזה ונראה. לשם שינוי אני אופטימי ומקסימום זה יצליח.

מאה ושמונה נקודה שמונה קילוגרמים. זה מה שהראה המשקל אתמול על האדים של הסוללות שלו, לפני שנשאבתי למיטה בלילה. כמי שגובהו מאה שמונים ושמונה סנטימטרים, אני אמור לשקול בין שמונים ושמונה לתשעים קילוגרמים. כל חמישה קילוגרמים שיירדו תהיה מסיבה, ואם אצליח לשחזר את ההצלחה של לפני עשר שנים אז פאקינג וואו! מירב הבטיחה לי כלב דמי מאיקאה.

כושר זה לא בריא – מתי תפנימו את זה?!

וכושר? אני עדיין טוען שספורט זה לא בריא. עד שנגזר עליי להרים את הילדים בכל מיני תנוחות מוזרות לתוך ומתוך האוטו. ויש אותם על הידיים גם בלילה, כשהם ישנים, כשהם שמחים, או סתם כשהם מפונקים – זה גם נחשב לא? כבר די קשה לי להתכופף. ולא אני לא נפוח בפנים כי התעוררתי רק עכשיו, אני שמן בפנים או קיי?! ררר.

#עמיתכווץ! זה המוטו עכשיו, תזונה נכונה, בריאות, לשתות הרבה מים, להיגמל מאבות המזון החביבים עליי ולקוות לטוב. כן, יותר תזונה כי תזונה זה לדעתי שמונים אחוז, וספורט זה כל השאר. כוח רצון לעומת זאת צריך להיות על איזור המאה חמישים אחוז של נחישות. מהפך!

כל שביקשה נפשי כרגע היא להיפרד מהעוגות, הבצקים, הפיצות, החטיפים והמזללות האגדיות אל מול הטלוויזיה בשעת ערב מאוחרת. ויש גם את הג’חנונים של שבת בבוקר, השאריות של הג’חנונים בשבת בצהריים. אולי גם שכחתי לציין את הניקוי צלחות של השאריות של החטיפים של הילדים? והפירות היבשים “הטבעיים” שצריך לאכול מהם רק נגיד חמש ביום? אז למה לא חמישים!

 

המסקנה:

אני הולך להתכלב על עצמי, וזה הולך להיות מסע ייסורים רצוף בירידות ועליות מהמשקל. מה שמזכיר לי שאני חייב להתארגן על סוללות חדשות בשבילו. וזו זו הפרידה שלי משני אבות המזון החביבים עליי ביותר. סוכר וגולטן. אמא!

 

#עמיתכווץ

 

הדואר לא בא היום

דואר

בתמונה: תושבים ממתינים בלי סוף בסניף “הדואר” של צור-יצחק 

מי מנחש מה בתמונה? 

מה מחלקים שם? למה כ”כ הרבה אנשים עומדים בתור, לפחות 40-50 דקות בכל מזג אוויר, עם ילדים, עם כל החפצים שלהם, בדרך או סתם על הדרך. בטוח מחלקים שם משהו שווה, כי אנחנו לא אוהבים סתם ככה לעמוד בתור – אנחנו לא פראיירים! רוצים דואר חדש!

אז המבנה הזה הוא סניף הדואר ביישוב צור יצחק! צור יצחק הוא יישוב ממש שווה בשרון, והוא נמצא ליד כוכב יאיר וליד צור יגאל – שבשניהם אגב קיימים סניפי דואר עם שלט של דואר ישראל ועם מזגן, ועם מקומות ישיבה לאנשים שבאו לאסוף את הדואר שלהם.

בצור יצחק קיים מן מבנה ארעי שכזה, עם דוור מקסים ומקסימום עוזר או חצי עוזר – שפשוט לא עומדים בעומס! ולמה? כי לדואר זה לא בתיעדוף שיש 2000 בתי אב פחות או יותר ביישוב צור יצחק ללא מענה הולם לשירותי דואר. ובואו בואו אנחנו בישראל 2018, ולא בשנות החמישים עם מעברות – אז למה?

כל פעם שהולכים לאסוף דבר דואר מהדואר – צריך לתכנן מראש ולסגור יום שלם ביומן – זה הפך לסידור של ממש – “הלכתי לאסוף חבילה, אחזור עד מהדורת החדשות, יש עומס, רק דוור אחד או שניים והמון אנשים שכל חטאם הוא צורך לגיטימי בשליחת וקבלת דבר דואר. שעה, שעתיים מהחיים על כל פריט.

ככה בחוץ, בקור, בשרב, ללא שום תנאים מכבדים את מי מהצדדים – בדיוק כך אנחנו מחכים לדואר. המפתיע הוא שיש לנו ביישוב אפילו תשתיות של טלפון, אינטרנט, ויש אפילו משאית זבל שמפנה לנו את האשפה – מדהים!

אבל דואר?! נורמלי?! לא תודה. לא מגיע לנו כי כשחילקו את הדואר בדיוק היה פה כנראה איזה משחק כדורסל ושכחנו לעמוד בתור. ומי בכלל מאמן את מכבי היום?

אז זה מה שמגיע לנו, תושבי צור יצחק. דואר עולם שלישי עם לפטופ וחיים הדוור. חיים מקסים ומשתדל ומתזז פה את כל היישוב באופניים שלו- אבל הוא לא עומד בזה, ואז תושבים עצבניים פורקים עליו את כל השיטים שלהם כי אין דואר.

בעבר, זכינו כאן לכל מיני תשובות סרק מצד דואר ישראל שלא ממש עומדות במבחן המציאות:
לא, רק אל תגידו לי להזמין תור באתר או באפליקציה – כי גם אני אזמין 79 תורים – אני אעמוד שעה יחד עם כל חבריי מהיישוב. שעה! שעה!!! שעתיים?!

הדואר בא אליי? ממש עד אליי? כן אבל זה בתשלום! האם תושב כפר סבא גם צריך לשלם על הצורך הבסיסי לקבל ולשלוח דבר דואר?!

מסרון שמחכה לי דואר – אחלה, אבל אני צריך לקחת איתי צילייה, אוהל, פק”ל קפה והרבה סבלנות וסובלנות – יש לי כבר הרבה חברים חדשים מהדואר, ובכלל תמיד אני מקווה שיהיה שם כלב נחמד שיהיה לי כייף לשחק איתו – אשתי לא מרשה לי כלב – כבר שנים!

אתם מבינים דואר ישראל אני מרגיש שאנחנו בסוג של עונש. תסתכלו טוב על התמונה. אבל ממש טוב, זו המציאות שבה אני, תושב היישוב, שאגב ממש כייף לי פה, צריך להשלים איתה.

מסקנה?
אולי שמישהו שם בדואר ישראל יעזור לנו? אני יתגברו את חיים הדוור? אולי יעזרו בכוח אדם? אולי יהיה לנו סניף ראוי עם מחשב נורמלי, מכונה שנותנת מספרים ומערכת שקוראת למספר הזה והזה להיכנס? כן ממש כמו בכל סניף דואר אחר שאני מכיר. אנחנו יישוב עם אנשים נחמדים. ממש נחמדים, לא מגיע לנו?

 

עמיתלונן

 

Catfight

צרות יש בשפע, לכולנו. לי יש את עצמי וזה מספיק קשה גם ככה. אבל מעבר לתלאות היום יום, הילדים, החוגים, הצרחות, הריבים, הסכסוכים, הנמלים בגינה, החשבונות, הקנסות, החרדות של מירב, מס הכנסה, לשכת התעסוקה, הילדים שוב, וכל המסביבים האלה, נוסף לי עוד נדבך אחד פרוותי של משהו לדאוג לו – החתול. או במילים אחרות החתול המטומטם הזה, שכנראה אם לא היינו מאמצים אותו מלכתחילה – אולי ברחוב הוא היה במצב יותר טוב.

את מרפי אימצתי כפועל יוצא של חסך בכלב ובשמחת חיים. הוא היה ועדיין חתול חביב, פרשנו עליו את חסותנו, אני פרשתי לעצמי את הספה כעונש על זה שהבאתי חיה עם פרווה הביתה, קשיי קליטה סטנדרטים לחלוטין. הוא איתנו קרוב לעשרה חודשים, ויש חתול בחצר, מדי פעם טורף לעצמו איזה חרק כנישנוש אבל מורגל היטב למזון של חתולים – ורק מסוג אחד! לפני ארבעה חודשים הוא נעלם לשלושה ימים, ומסתבר שהלך מכות עם חתול אחר. הופ וטרינר, הופ נפרדתי מאיזה ארבע מאות שקלים, הופ אנטיביוטיקה לעשרה ימים שלוש פעמים ביום והחתול בן כלב הזה חזר לעצמו, וכך עברנו איתו את “המשבר הראשון”. אחרי שסירסנו אותו הווטרינר הבטיח שהוא יהיה הרבה יותר רגוע. אני רק מצר על כך שלא קיבלתי את זה בכתב.

וכך הוא גדל לו, וכבר הופך לחלק משגרת הבית, הילדים מתים עליו, אני מגדל אותו ומירב רק צורחת שהיא שונאת אותו ושלא ייעלה לה על השיש. מדי פעם כשהיא מפנקת אותו בחטיף אני מבין שהלך עליי. ביג טיים. כל אחד והגורל שלו בחיים. מרפי מבלה את הלילות בחוץ, כלי האוכל שלו בחוץ ומדי פעם גם חתולים אחרים מגיעים אליו “להתארח” לרבות החתולה של השכנים שלנו, החתול השכונתי האלפא-ערס, וכל מיני חתולים מזדמנים ששמעו שאצלינו מחלקים אוכל חינם לכל דורש. הקטנה שלי כל פעם אומרת שממש כייף לה שיש לנו חיית מחמד. כן, פעם היו דגים אבל גם אותם מירב העיפה.

טריטוריה היא מושג וירטואלי וכל חתול כאן בטוח שהוא בעל הבית. לימים אני אגלה שמרפי הפך להיות הערס השכונתי, למרות שהוא עוד גור, אבל הזין הזה תפס תחת וכשהוא רעב הוא יגיע לחלון המטבח – יסמן לי עם היד אוכל ועכשיו, ישרוט את הרשת ואותי, ולא ירפה. אז עכשיו יש לנו חתול ערס וגם עם אופי. אמן שיתחתן ואז החגיגה תיגמר גם בשבילו. בכלל פוסט על חתולים זה פטתי. אני בכלל הייתי בעניין של כלב, גדול, עם פרווה. אבל גם אותו מירב העיפה.

לפני עשרה ימים פחות או פחות, קמנו לבוקר אביבי שכזה, עם המון פרווה כזו על הרצפה בחצר. זה היה נראה כאילו מרפי הצליח לטרוף איזו ציפור, אבל אז בדקתי בגוגל בקפידה והבנתי שלציפורים אין פרווה אלא נוצות. בדקתי שוב בגוגל והבנתי שלחתולים אין נוצות אלא פרווה. פייר גם אני הופתעתי. ממש. רמזים ורמזים והבנתי את מה שאני תמיד מבין – היה כאן קרב. קשה. החתול הקקה הזה שוב חיפש צרות, נראה שהוא יצא מזה לא רע, אבל כעבור כמה ימים, הוא החל לדדות, גוגל אומר שלדדות זה לצלוע, אני לא מתווכח עם גוגל.
מירב אמרה שלא מעניין אותה כלום ושהיא לא תשלם כל יומיים מלא כסף בגלל הקקי הקטן הזה ושמבחינתה שייעוף. מירב חזקה בלהעיף דברים. לא פלא שהיא עובדת בחברת תעופה אבל מפתיע שאני עוד לא עפתי. בדרך כלל אני מיותר בבית.

מה עושים מה עושים? מקללים. מלא! אותו, את אמא שלו הזונה, ובואו בואו – חתולה מיוחמת זה כמו אש ממגנטת חתולים זכרים מיוחמים על אספלט. מפה לשם מרפי חוזר עם כמה חורים, רגל שעדיין נפוחה ורק חסרה לו הפלנלית על המצח, הסיגריה שאחרי קרב, והחתולה של השכנים מיללת משהו כמו: “חיים שלי מה הם עשו לך שם”, ואני עוקב. עכשיו זה בנוהל לחכות כמה ימים, לראות אם יש שיפור, לקלל עוד קצת ולקבוע תור אצל הוטרינר. “תבוא מחר בשמונה וחצי בערב”. מגיע מחר ואני עם החתול בלובי של הקליניקה. זוג נחמד עם כלבה גריאטרית שאני בטוח שנולדה במאה הקודמת, הזוג מתעקש שניכנס לפניהם, נראה לי שהם באו להיפרד ממנה. כל אחד והגורל שלו. מעניין כמה נשמות החתול שלנו כבר ביזבז.

שתי זריקות והחתול נוהם עליי ועל הוטרינר מעצבים, ממש כמו טיגריס ננסי. שהוטרינר יחטוף, אני רק השליח כאן, זה שמשלם על שתי זריקות ועל “ביקור”. כיבינימט למה ביקור למה? אני באתי לבקר את הוטרינר ולא הוא בא לבקר אותי?! זה לא טכנאי מכונת כביסה שמגיע עד לבית הלקוח וגובה על “ביקור”. קפה לא מקבלים שם, מקסימום חטיף יבש בטעם ארנב משומר בנגיעות סלמון מעושן. עוד מבקש ממני להגיע לביקורת בעוד שבוע. אז בבקשה שד”ר דוליטל עם כל הכבוד, ייגבה על “עבודה”, לא על ביקור. במוסך אתה משלם על עבודה, לא כי באמת באת “לבקר” שם עם האוטו סתם כי עברת בסביבה ורצית לעשות ברקסים. חתול לא גזעי, מסוג זבל, מסורס, וכל איזה ארבעה חודשים מנקנק אותנו מחדש.

עכשיו אני בהשגחה. אני בהשגחה שאני לא אדרוס אותו מעצבים, ואני גם משגיח עליו לראות אם יש שיפור או שאולי הוא שוב גידל זוג ביצים גדולות למקרה שהסירוס נכשל. וכשאני חושב על זה, אז אולי באמת צריך להביא כלב כדי שיישמור על החתול מעצמו.

שלא כהרגלי אני מצרף תמונה של מרפי בשיחים, שנייה וחצי לפני שטרף אותי. כי ככה זה חתולים.

מרפי - חצי שנייה לפני שטרף אותי
מרפי

עמיתלונן

 

בטיפול

היום אני על תקן של “הבעל המתחשב”, לא שבאמת יש כאלו, אבל הקרבתי יום בטלה לטובת שינוע הרכב של זו הצודקת לטובת טסט. אתמול גם התחוור לי שמעבר לטסט צורף גם טיפול, מכאן שירדו לטמיון לפחות עוד שעתיים שלוש של בטלה צרופה. כמובן שההגעה לפה היא נגזרת ישירה של ריב, מדון, ואסון עד השעות הקטנות של הלילה, בואכה שתים לפנות בוקר. מי תורם יותר, מי עושה יותר, את מי הילדים מעדיפים, ולמה אני בעד לשלוח נשים למוסך. בגלל זה אני עכשיו כאן עם מחשב נייד וחרדות על גיר רציף.

המחשבות בדרך למוסך הם בגדול על זה שצריכים להחליף את האוטו, רק לפני חדש מישהי פינקה אותנו חזק מאוד מאחורה, עוד מכה לאוסף. מירב רוצה “רכב פנאי” משהו גבוה כזה בטרנד השולט של אספסוף גאה שחייב שיהיה לו ג’יפון או רכב גבוה, פנאי-שטח, פנאי בכלל וכל השוק הפסיכי הזה של רכבי משפחה מפנקים גבוהים שמהם כבר הדרך חזרה לרכב “נמוך”  לא באה בשבון.

המוסך עבר שיפוץ כולל, פייר מדהים ואפילו השירותים כאן יותר שווים ממה שיש לנו בבית. יש פה ספות מפנקות, ריצוף פרקט איכותי, מסך ענק שמקרין את נשיונל ג’אוגרפיק, לדים מעוצבים בתקרת גבס מונמכת,  עמדות הטענה למכשירים ניידים וגוססים, וזה אולי מרגיש יותר כמו לובי כניסה למלון ארבעה וחצי כוכבים. קל. במוסך מקבל את פניי “הבוחן” זה שהכל תלוי בו, הוא מחליט איך ומה האוטו צריך, הוא גם זה שייקבע את כמות השעות וכמה קפה אני הולך לשתות עד שהמזכירה תקרא לי ותשאל אותי בכמה תשלומים.

חוק ראשון. במוסכים תמיד יהיה דף מודבק על אחת ממכונות הקפה – לא בשימוש – אתכם הסליחה. זורם על קפה שחור, ומתפנה זמן לא רב לאחר מכן, כלאחר מעשה למספר שתיים, אחרי ששאלתי את עצמי שישים פעם אם זה בטוח, ושאני יוצא מזה בחיים. מסמן וי גם בקרב הפנימי שלי עם עצמי וההמתנה נמשכת. תוך כדי מגיעים הרכבים של כל התאונות בוקר לא עלינו, אנשים שחרב עליהם יומם ורכבם, המוסך מאוד משומן בטיפול בהם, הן נפשית הן פחחית והן טיפולית. יהיו את אלה שתמיד יבקשו את המנהל – המנהל בישיבה או פגישה חשובה. “אבל הבטיחו לי הנחה” ברור, ולי הבטיחו בסטארט-אפ הראשון שהעסיק אותי עבודה רצופה עד הפנסייה. מבטיחים לך – תשכח, נכנסים בך בבוקר – בוא, תתקן פה.

רק שלא יגידו לי שוב להחליף ברקסים, זה יקר ואין רפידות בצבע שביקשתי. קהל הלקוחות הנאמנים ישובים ומסובין “בלובי”. כל אחד עסוק בנייד שלו, אבל המבוגרים עם הניידים שבדיוק צופים בקטע וידאו קולני אימתני שפתאום מנגן להם, לא, תירו בי עכשיו! אין אחד שבוהה סתם, כי כאילו אין לו חיים. אז כאמור יש חסרי טאקט שמראים בדיוק משהו למישהו בקולי קולות, ויש את אלה שפשוט לא למדו לאלף את הנייד שלהם וזה נובח בקולי קולות, יש את אלה עם רעשי גוף מוזרים, יש את המריחים, יש את אלה שקוראים עיתון, ויש את העצבניים שרק עומדים עם הפרצוף לאולם הטיפולים ומחכים שיסיימו להם עם האוטו, ולמה במוסך של דוד שלהם זה היה לוקח פחות זמן וזה היה הרבה יותר זול.

אחד הבוחנים נכנס עם דפים ביד, וקורא ללקוח שמחכה לאוטו. ת’כלס זה מזכיר לי תמיד כמו בסדרות האלה של חדרי מיון את הרופא שיוצא עם החלוק הלבן אחרי ניתוח של שלושה ימים רצוף, אל עבר המשפחה המודאגת ומבשר להם שניתוח הצליח, ושהרכב מוכן. זה תמיד השלב שאני מת לשאול אם אפשר כבר להיכנס לראות את הרכב והאם הוא ער, כי ככה זה כשאתה מטומטם חסר תקנה. וכמה עולה רצועת טיימינג בכלל? ובכלל מה זה? תראו לי אחד שיוצא ממוסך, מסתכל על החשבון ושואל בפליאה: מה, זהו?!

כבר פה שעתיים וחצי, על חשבון חול המועד. מתחיל להיכנס עכשיו לשיקלולים של לזרום לעוד כוס קפה או סתם מים בכוס שקופה. מחשבות של מוסכים. ובכלל למה המשרדים של מס הכנסה לא יכולים להראות מושקעים לפחות כמו המוסך שלי? האם הם ישטפו לי את הרכב או ייתנו לי שובר? תמיד כל הנהגים של המוסך בשטיפה ואין מספיק נהגים שייקחו את הרכב שלי. שעה לקח לי למצוא ווי פיי, ולא סתם ווי פיי – אלא כזה שעובד. ההחלטה להגיע לכאן עם מחשב נייד וחבילת מגבונים לחים הוכיחה לי שוב שאני גאון, ושאני תמיד צריך לסמוך על עצמי גם בבקרים קשים כדוגמת זה, וכמה כייף שלא היו פקקים בבוקר.

חוק שני: הנוסחה עם מוסכים היא פשוטה: תבוא מוקדם בבוקר, תצא מאוחר אחרי הצהריים. בדיוק קרסה נורת ברקס, יצרה קצר במערכת החשמל וזה יצר עיכוב. מודה שלא ישנתי טוב בלילה. הבן של השכנים! חגג כל הלילה עם חברים בטורניר פיפא רועש במיוחד. מה קורה לנוער של ימינו, ולמה לעזעזל הם כבר לא מעדיפים סקס פרוע כשההורים לא בבית? הצודקת הלכה לנבוח עליהם קצת לפני אחת בלילה מאוחר. לא נעים.

לא חשבתי לכתוב פוסט על המוסך שלי, או יותר נכון על המוסך של הצודקת שלי, אבל ללא ספק אספתי מספיק חומר משלוש פקידות שחופרות פה את החיים אחת לשנייה – אני יודע בדיוק מה כל אחת עשתה בחג, מה היא אכלה, ולמה זה לא בסדר שהבת של אתת מהן יוצאת עם הבן של דוד.

חוק שלישי. תמיד יהיה משהו עם הברקסים, עכשיו הבוחן הודיע לי שמה שעשיתי בטיפול הקודם היה בלמים, הברקסים זה מלמטה, הבלמים זה בולמי זעזועים. בדיוק כמו הזעזוע שלי מהמחיר שזה ייעלה לי.

לא מחליף את המוסך הזה בחיים!

 

עמיתלונן