ארכיון תגיות: מרפי

מרפי הי”ד

מרפי

אני גם טיפוס של כלבים וגם של חתולים. מסתדר עם שניהם. תמיד רציתי כלב, אני עדיין רוצה כלב, כלבים הם החיים – אז התפשרתי על חתול. הגיון בריא שכזה. לפני כמעט שנתיים וחצי, אחרי שהבאתי אותו הביתה באמצע ארוחת שישי, שנינו קיבלנו בעיטה החוצה. אני זוכר המון שחור, אובדן הכרה, עשן, וצרחות כאילו מישהו הביא חתול הביתה. היא נתנה לי לחזור הביתה לבסוף, ובאמת שרציתי לסיים לאכול. הוא, שהיה אז חתלתול קטן, למד את השטח היטב, והחל לסגל לעצמו מניירות של טריטוריה בשטח החדש.

קראנו לו מרפי. מרפי היה צריך להחנחן על כל החתולים באיזור, לרבות החתולה של השכנים. לבסוף הוא סורס. סירוס אמור להרגיע חתולים. על מרפי זה עבד הפוך. עוד לא היה חתול בוגר וכבר השתתף בכמה קרבות מרובי חתולים. ביקשתי ממנו שיפסיק עם הקרבות, אבל הוא השיב לי שהוא הבוס עכשיו ושאני אמשיך להתחנן כמו איזו רכיכה לכלב, ושאשאיר את הדברים החשובים באמת עבורו.

מרפי מהר מאוד הפך לשריף של הרחוב. חי את חייו, לרוב בשינה, אבל ידע מתי לצאת לסיבוב דאווין בשכונה, ואיפה להמתין לנו כששבנו כל פעם הביתה. ואם בכלל אפשר לקפוץ על מירב, הרי זה משובח. מירב שונאת חיות, חתולים ואותי. מרפי לא סבל את מירב למעט הפעמים שהיא האכילה אותו. חוץ ממנה היתה לו סבלנות לכולם. בינו וביני זה כבר סיפור אחר לגמרי. מספיק שהיינו מסתכלים אחד לשני בעיניים, וכבר הבנתי הכל.

כחתול, או סתם כבן של זונה מיילל. מרפי אוהב לשתף איתנו את הצייד שלו. רק לפני חודש מצאתי עכבר מת בדשא. מרפי היה הורג לשם ההנאה החתולית שלו. היו לנו כאן במפתן הויטרינה גופות של לטאות, שממיות, חרקים, ועוד ערב רב של מיני זוחלים דוחים להפליא. אחד המפחידים היה גוזל של עורב שזה החתול, הבן אלף החליט שהוא חייב לצוד. שבוע חגו עורבים מעל הבית וקרקרו את זעמם על החתול. אבל הוא כהרגלו – ישן.

אני לא יודע איך מספידים חתול. מרפי נראה לאחרונה לפני שמונה ימים. היו לו כבר אפיזודות כאלה בעבר של ללכת לחפש חיים יותר טובים, אבל לא לתקופה כזו ממושכת. וכך אני תוהה מה נשאר ממאגר הנשמות של החתול הסתום הזה. אולי הוא נגנב, אולי הוא הלך לריב עם שועל ונהרג תוך כדי מילוי תפקידו, אולי הוא קיבל קורונה והלך למות בשדות כמו גבר, אולי פועלים יצקו עליו בטון בקוט’גים החדשים שבונים לידינו – וכך אולי תהיה לנו מצבה קרובה לפחות, אולי חזירי בר טרפו אותו, אולי חייזרים חטפו אותו ונתקעו בלי חול לחתולים, ואולי הוא עוד ישוב.

אני אמנם החלטתי לכתוב לו פוסט פרידה, ואפילו שמעתי סיפורים על חתולים שחזרו לאחר תקופה ממושכת. אני רק מקווה שהוא יחזור כלב, אבל זו סתם מחשבה כזו. זה מזכיר לי שתמיד בתור לווטרינר שאלו אותי מה יש לחתול, אז הייתי משיב לאותם בריות שאני משדרג אותו לכלב כי יש זריקה חדשה שעושה את זה, ואז כולם היו מביטים בי במבט מלא רחמים. מוזר. ממש. אתמול כמו כל יום כמעט בשבוע האחרון, הלכנו לחפש אותו בפעם האחרונה. הכרזנו עליו רשמית כחתול נעדר, ועצרנו את החיפושים. אין חתול ביישוב שאני לא מכיר ואין חתול ביישוב שלא מכיר אותי. שאלתי את הילדים איך הם בלי מרפי, והם אמרו שהם סבבה וביקשו ממני להעביר להם איזה מסך או שניים. ואז שאלתי את מירב איך היא בלי מרפי, והיא תפסה צחוק כזה של אושר. צחוק צחוק כלב.

זהו, חוץ ממני אין חיות בבית. אני אתן לזה עוד איזה שבוע שבועיים, אולי הוא יחזור אבל כנראה שלא. מירב אמרה לי שבאופן עקרוני אין לה בעייה עם כלב קטן אבל זה עוד לא הזמן המתאים. זה באמת נותן לי קצת תקווה, כי ככה אני תמיד יכול להביא להביא למשל גור קטן של סן-ברנרד ולהגיד לה שזה שיצו, ושהוא פשוט באחוזון מטורף, ושהוא גדל מעבר למצופה. וכלבים גם הרבה יותר קל לאלף מחתולים. אולי. עם אשתי השלישית. ותמיד הרי יש את האופציה בלאמץ חתול נוסף. הפעם אני הולך על חתולה, ואני רק מתלבט אם לקרוא לה גי’רה או ג’יחרי. רק שתהיה מעוקרת.

כלב קטן זה גם משהו. אולי זאב “ננסי”, ואולי קאנה קורסו “גמדי”. ועוד אחרי זה אומרים לי שאני מתגרה בגורל.

 

מוקדש למרפי, באשר הוא.

 

עמיתלונן

 

 

Catfight

צרות יש בשפע, לכולנו. לי יש את עצמי וזה מספיק קשה גם ככה. אבל מעבר לתלאות היום יום, הילדים, החוגים, הצרחות, הריבים, הסכסוכים, הנמלים בגינה, החשבונות, הקנסות, החרדות של מירב, מס הכנסה, לשכת התעסוקה, הילדים שוב, וכל המסביבים האלה, נוסף לי עוד נדבך אחד פרוותי של משהו לדאוג לו – החתול. או במילים אחרות החתול המטומטם הזה, שכנראה אם לא היינו מאמצים אותו מלכתחילה – אולי ברחוב הוא היה במצב יותר טוב.

את מרפי אימצתי כפועל יוצא של חסך בכלב ובשמחת חיים. הוא היה ועדיין חתול חביב, פרשנו עליו את חסותנו, אני פרשתי לעצמי את הספה כעונש על זה שהבאתי חיה עם פרווה הביתה, קשיי קליטה סטנדרטים לחלוטין. הוא איתנו קרוב לעשרה חודשים, ויש חתול בחצר, מדי פעם טורף לעצמו איזה חרק כנישנוש אבל מורגל היטב למזון של חתולים – ורק מסוג אחד! לפני ארבעה חודשים הוא נעלם לשלושה ימים, ומסתבר שהלך מכות עם חתול אחר. הופ וטרינר, הופ נפרדתי מאיזה ארבע מאות שקלים, הופ אנטיביוטיקה לעשרה ימים שלוש פעמים ביום והחתול בן כלב הזה חזר לעצמו, וכך עברנו איתו את “המשבר הראשון”. אחרי שסירסנו אותו הווטרינר הבטיח שהוא יהיה הרבה יותר רגוע. אני רק מצר על כך שלא קיבלתי את זה בכתב.

וכך הוא גדל לו, וכבר הופך לחלק משגרת הבית, הילדים מתים עליו, אני מגדל אותו ומירב רק צורחת שהיא שונאת אותו ושלא ייעלה לה על השיש. מדי פעם כשהיא מפנקת אותו בחטיף אני מבין שהלך עליי. ביג טיים. כל אחד והגורל שלו בחיים. מרפי מבלה את הלילות בחוץ, כלי האוכל שלו בחוץ ומדי פעם גם חתולים אחרים מגיעים אליו “להתארח” לרבות החתולה של השכנים שלנו, החתול השכונתי האלפא-ערס, וכל מיני חתולים מזדמנים ששמעו שאצלינו מחלקים אוכל חינם לכל דורש. הקטנה שלי כל פעם אומרת שממש כייף לה שיש לנו חיית מחמד. כן, פעם היו דגים אבל גם אותם מירב העיפה.

טריטוריה היא מושג וירטואלי וכל חתול כאן בטוח שהוא בעל הבית. לימים אני אגלה שמרפי הפך להיות הערס השכונתי, למרות שהוא עוד גור, אבל הזין הזה תפס תחת וכשהוא רעב הוא יגיע לחלון המטבח – יסמן לי עם היד אוכל ועכשיו, ישרוט את הרשת ואותי, ולא ירפה. אז עכשיו יש לנו חתול ערס וגם עם אופי. אמן שיתחתן ואז החגיגה תיגמר גם בשבילו. בכלל פוסט על חתולים זה פטתי. אני בכלל הייתי בעניין של כלב, גדול, עם פרווה. אבל גם אותו מירב העיפה.

לפני עשרה ימים פחות או פחות, קמנו לבוקר אביבי שכזה, עם המון פרווה כזו על הרצפה בחצר. זה היה נראה כאילו מרפי הצליח לטרוף איזו ציפור, אבל אז בדקתי בגוגל בקפידה והבנתי שלציפורים אין פרווה אלא נוצות. בדקתי שוב בגוגל והבנתי שלחתולים אין נוצות אלא פרווה. פייר גם אני הופתעתי. ממש. רמזים ורמזים והבנתי את מה שאני תמיד מבין – היה כאן קרב. קשה. החתול הקקה הזה שוב חיפש צרות, נראה שהוא יצא מזה לא רע, אבל כעבור כמה ימים, הוא החל לדדות, גוגל אומר שלדדות זה לצלוע, אני לא מתווכח עם גוגל.
מירב אמרה שלא מעניין אותה כלום ושהיא לא תשלם כל יומיים מלא כסף בגלל הקקי הקטן הזה ושמבחינתה שייעוף. מירב חזקה בלהעיף דברים. לא פלא שהיא עובדת בחברת תעופה אבל מפתיע שאני עוד לא עפתי. בדרך כלל אני מיותר בבית.

מה עושים מה עושים? מקללים. מלא! אותו, את אמא שלו הזונה, ובואו בואו – חתולה מיוחמת זה כמו אש ממגנטת חתולים זכרים מיוחמים על אספלט. מפה לשם מרפי חוזר עם כמה חורים, רגל שעדיין נפוחה ורק חסרה לו הפלנלית על המצח, הסיגריה שאחרי קרב, והחתולה של השכנים מיללת משהו כמו: “חיים שלי מה הם עשו לך שם”, ואני עוקב. עכשיו זה בנוהל לחכות כמה ימים, לראות אם יש שיפור, לקלל עוד קצת ולקבוע תור אצל הוטרינר. “תבוא מחר בשמונה וחצי בערב”. מגיע מחר ואני עם החתול בלובי של הקליניקה. זוג נחמד עם כלבה גריאטרית שאני בטוח שנולדה במאה הקודמת, הזוג מתעקש שניכנס לפניהם, נראה לי שהם באו להיפרד ממנה. כל אחד והגורל שלו. מעניין כמה נשמות החתול שלנו כבר ביזבז.

שתי זריקות והחתול נוהם עליי ועל הוטרינר מעצבים, ממש כמו טיגריס ננסי. שהוטרינר יחטוף, אני רק השליח כאן, זה שמשלם על שתי זריקות ועל “ביקור”. כיבינימט למה ביקור למה? אני באתי לבקר את הוטרינר ולא הוא בא לבקר אותי?! זה לא טכנאי מכונת כביסה שמגיע עד לבית הלקוח וגובה על “ביקור”. קפה לא מקבלים שם, מקסימום חטיף יבש בטעם ארנב משומר בנגיעות סלמון מעושן. עוד מבקש ממני להגיע לביקורת בעוד שבוע. אז בבקשה שד”ר דוליטל עם כל הכבוד, ייגבה על “עבודה”, לא על ביקור. במוסך אתה משלם על עבודה, לא כי באמת באת “לבקר” שם עם האוטו סתם כי עברת בסביבה ורצית לעשות ברקסים. חתול לא גזעי, מסוג זבל, מסורס, וכל איזה ארבעה חודשים מנקנק אותנו מחדש.

עכשיו אני בהשגחה. אני בהשגחה שאני לא אדרוס אותו מעצבים, ואני גם משגיח עליו לראות אם יש שיפור או שאולי הוא שוב גידל זוג ביצים גדולות למקרה שהסירוס נכשל. וכשאני חושב על זה, אז אולי באמת צריך להביא כלב כדי שיישמור על החתול מעצמו.

שלא כהרגלי אני מצרף תמונה של מרפי בשיחים, שנייה וחצי לפני שטרף אותי. כי ככה זה חתולים.

מרפי - חצי שנייה לפני שטרף אותי
מרפי

עמיתלונן