וולנטיינס Archives • עמיתלונן

לבבות וקלשונים

אתמול, קצת אחרי ארוחת הערב, עת שהמפלצות כבר ספונות במיטות, ותוך כדי בהייה עייפה של שנינו בטלויזיה, ובשעה שאני עם אלרגיות מלבלבות חסר אונים, חסר ישע ובעיקר חסר תקנה, מירב הטיחה בפניי שהיא עייפה והיא כבר בלופ אינסופי כזה של עייפות, רצתה לומר שהיא כבר לא יודעת מה לעשות עם זה, משמע חסרת אונים. אני, כגבר מצוי, מצוי מינוס? נטול הבעת פנים כלשהי, נטול אינטליגנציה רגשית, כהרגלי לא ממש התייחסתי, כלומר אולי סובבתי לרגע את המבט והגבתי משהו בסגנון “אוי מסכנה”, וכן, זה מסוג המידעים האלה שגבר מצוי מזן ההומו ספיאנס לא באמת יודע לעבד. אם כל זה לא היה מספיק, אז גם טרחתי להוסיף שאני גם כבר לא ישן כמה ימים בגלל צינון סופני ככל הנראה.

מהיכרותי עם מירב, זה מאוד מסוכן להיות בקרבתה כשהיא חוטפת קריזה על מישהו, עד כדי סכנת חיים, אז בסוף התחתנו, והנה אני מוצא את עצמי בחצות על הספה, מתחנן על נפשי, בעיתה של מתקפה חסרת רחמים של טייפונית רגזנית במיוחד שלא מרפה. כל זה בגלל הבעת פנים קרה ולא מתחשבת מצדי שפשוט התפרשה לא נכון כנראה, ואני בבעייה. קשה. מכה קלה בכנף? אז זהו שלא, טיל עצבני שמחרב לי את המנוע, התרסקתי, ואז עוד טיל שיוודא שאני גמור! אבל מה עשיתי לך? בום! ברגע שיימצא מפענח כזה של פרוטוקול בין אישי בינו ובינה אני חושב שייפתחו כאן שערי השכינה. אולי עם עוד גרסת הרחבה לפולניות אבל שיהיה. “אבל מה עשיתי לך?!” זה משפט שמומלץ לפתוח איתו כל בוקר. תודו לי אחר כך.

היום זה יום האהבה הבינלאומי. בבוקר הועמדתי למבחן ונשאלתי תוך כדי הזעפת פנים אם עשיתי, תכננתי או חלילה חשבתי על משהו לכבוד יום האהבה, אז עניתי שאני יכול לקחת מפלצת אחת לגן, ואז שוב, איך לא, חטפתי את המבט! קול פנימי לחש לי שכדאי שאעלם משם, ויפה שנייה אחד קודם. לא לקחתי שום סיכון, והנה אני בדרך לגן עם מפלצת קטנה ומתוקה. חושב על לבבות וקלשונים ואיזה יופי לשני הסימבולים האלה שמובילים את העולם תוך כדי סימביוזה מסונכרנת כל כך. ללא ספק, אני חייב למצוא עבודה.

מפה לשם היום זה יום האהבה “הבינלאומי”. עוד המצאה שכופה את עצמה על הגזע החלש, שאמור להצביע ברגליים ולכתת רגליו אל עבר השאול או פשוט ללכת לקנות עוד לב בצורת שוקולד מריר, או סופשבוע רומנטי, או ג’יפון, רכב היברידי, קונוסלת משחקים מטורפת, כלב גדול ושעיר או כל דבר אחר או השד יודע מה שישמח את ליבה של אהובתי, היפה בנשים שעדיין לא מוכנה בשום פנים להכניס כלב הביתה. אני תמיד נכשל פה, כיבינימט! רק תזכרו שיום האהבה הבינלאומי הוא לא ממש שלנו, העם הנבחר, למרות שמאוד נוח לנו לאמץ אותו, ואני מאחל לכל הגברים שם, לעבור את היום הזה בהצלחה, מי ייתן שכולנו נחזור בשלום.

איך אני חוגג היום? קל. הולך לרופא בערב, לבד! אני הייתי עמיתלונן, ואני גוסס. כבר שבוע עם צינון סופני שלא מתקדם לשום מקום. צריך לראות רופא כדי שאוכל סופסוף להירפא מהתחלואה הזו, לחזור לנשום ולחזור לשמוע את המפלצות בלילות כדי שאוכל לחזור ולחטוף מרפק ממירב בלילה כדי שאקום למי מן המפלצות, תהא הסיבה אשר תהא, היא חייבת לישון יותר, ככה אולי היא תהיה יותר רגועה ואולי תשקול כלב ברצינות. נראה אותכם גיבורים מסורבי כלב כבר שבע שנים.

לכבוד היום הסמי “סימבולי” הזה, או לכל היותר לכבוד כל אלה שלא באמת יודעים מה לעשות אם עצמם ביום הזה, למשל אני אני אני!!! החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהקדיש את הפוסט הזה לזאת שאני באמת מעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה, וכן, אני קניתי לה את המגפיים האלו בניו-יורק, אני עדיין הולך לקבל הרבה מכות ממנה, אבל זה יום שמייצר הזדמנות אמיתית של להיות דביק, ובואו נשאיר משה לט”ו באב, זה באמת שלנו, ובאמת שבא לי שמירב תביא לי כלב סופסוף. וזו לדעתי יכולה להיות מחווה הרואית של מירב לכבודי לט”ו באב, אבל ממש.

אפילוג. דביק כזה.
כך או כך, סיכום. כל אחד ‘והמנכ”לית’ שלו, אני בסך הכל לא יכול לדמיין יום אחד בלעדייך מירב, הכי כייף לי לריב איתך ולהשלים איתך, את מבין אותם או אותן אלו שהצליחו במשימה האלמותית של להעמיד אותי במקום, האמיני לי שאת עושה זאת בהצלחה ייתרה ועל בסיס יומי. ולמרות שלפעמים את חושבת שאני לא סובל אותך אז זה ממש נכון, אני באמת לא סובל אותך מרוב שאני דווקא אוהב אותך, ואני לא מתכוון לפספס איתך שום ריב, או המון המון רגעים מיוחדים ויפים שיש רק לנו. אווויייייש אני מתה. הבטחתי דביק, תמותו!  עזר כנגדי, עקשנית, מאוד הגיונית, שופעת אינטלקט, אשת שיח, חכמה, אופה ויפה. אפילו שאת חושבת שאני העונש שלך!
בנוסף לעיל, אני גם ממש אוהב להציק לך בלילות, לקום איתך בבוקר ולעצבן אותך שוב ושוב. וזה מזכיר לי שאחד מההדיוטות בפייסבוק שאל איך באמת שורדים זוגיות כזו ארוכת שנים – אז תשובתי היא שאם זו לא את, לא הייתי שורד אף אחת אחרת! אבל כן קצת חבל לי שלא היה טינדר בתקופתי. אז שורה תחתונה שתדעי באמת אני חולה לך על הפרצוף! וזו בדיוק הזוגיות שאיחלתי לעצמי, וכמה טוב שזה איתך.  וכן, אני באמת חושב שאת האימא האולטימטיבית, למרות שלא תמיד את מרגישה כזו, אבל אני דווקא יודע שכן. אז תמשיכי ממש ככה, טוב?

דברים לשיפור אצלך? מלא! אבל נתחיל מהעניין של שונאת חיות.

מוקדש באהבה ענקית לאהבת חיי, אם ילדינו, זו שסובלת אותי על בסיס יומי ושלא סובלת את החתול שלנו.

 

עמיתלונן

Optimization WordPress Plugins & Solutions by W3 EDGE