ארכיון תגיות: הבלוג של עמית

מרפי הי”ד

מרפי

אני גם טיפוס של כלבים וגם של חתולים. מסתדר עם שניהם. תמיד רציתי כלב, אני עדיין רוצה כלב, כלבים הם החיים – אז התפשרתי על חתול. הגיון בריא שכזה. לפני כמעט שנתיים וחצי, אחרי שהבאתי אותו הביתה באמצע ארוחת שישי, שנינו קיבלנו בעיטה החוצה. אני זוכר המון שחור, אובדן הכרה, עשן, וצרחות כאילו מישהו הביא חתול הביתה. היא נתנה לי לחזור הביתה לבסוף, ובאמת שרציתי לסיים לאכול. הוא, שהיה אז חתלתול קטן, למד את השטח היטב, והחל לסגל לעצמו מניירות של טריטוריה בשטח החדש.

קראנו לו מרפי. מרפי היה צריך להחנחן על כל החתולים באיזור, לרבות החתולה של השכנים. לבסוף הוא סורס. סירוס אמור להרגיע חתולים. על מרפי זה עבד הפוך. עוד לא היה חתול בוגר וכבר השתתף בכמה קרבות מרובי חתולים. ביקשתי ממנו שיפסיק עם הקרבות, אבל הוא השיב לי שהוא הבוס עכשיו ושאני אמשיך להתחנן כמו איזו רכיכה לכלב, ושאשאיר את הדברים החשובים באמת עבורו.

מרפי מהר מאוד הפך לשריף של הרחוב. חי את חייו, לרוב בשינה, אבל ידע מתי לצאת לסיבוב דאווין בשכונה, ואיפה להמתין לנו כששבנו כל פעם הביתה. ואם בכלל אפשר לקפוץ על מירב, הרי זה משובח. מירב שונאת חיות, חתולים ואותי. מרפי לא סבל את מירב למעט הפעמים שהיא האכילה אותו. חוץ ממנה היתה לו סבלנות לכולם. בינו וביני זה כבר סיפור אחר לגמרי. מספיק שהיינו מסתכלים אחד לשני בעיניים, וכבר הבנתי הכל.

כחתול, או סתם כבן של זונה מיילל. מרפי אוהב לשתף איתנו את הצייד שלו. רק לפני חודש מצאתי עכבר מת בדשא. מרפי היה הורג לשם ההנאה החתולית שלו. היו לנו כאן במפתן הויטרינה גופות של לטאות, שממיות, חרקים, ועוד ערב רב של מיני זוחלים דוחים להפליא. אחד המפחידים היה גוזל של עורב שזה החתול, הבן אלף החליט שהוא חייב לצוד. שבוע חגו עורבים מעל הבית וקרקרו את זעמם על החתול. אבל הוא כהרגלו – ישן.

אני לא יודע איך מספידים חתול. מרפי נראה לאחרונה לפני שמונה ימים. היו לו כבר אפיזודות כאלה בעבר של ללכת לחפש חיים יותר טובים, אבל לא לתקופה כזו ממושכת. וכך אני תוהה מה נשאר ממאגר הנשמות של החתול הסתום הזה. אולי הוא נגנב, אולי הוא הלך לריב עם שועל ונהרג תוך כדי מילוי תפקידו, אולי הוא קיבל קורונה והלך למות בשדות כמו גבר, אולי פועלים יצקו עליו בטון בקוט’גים החדשים שבונים לידינו – וכך אולי תהיה לנו מצבה קרובה לפחות, אולי חזירי בר טרפו אותו, אולי חייזרים חטפו אותו ונתקעו בלי חול לחתולים, ואולי הוא עוד ישוב.

אני אמנם החלטתי לכתוב לו פוסט פרידה, ואפילו שמעתי סיפורים על חתולים שחזרו לאחר תקופה ממושכת. אני רק מקווה שהוא יחזור כלב, אבל זו סתם מחשבה כזו. זה מזכיר לי שתמיד בתור לווטרינר שאלו אותי מה יש לחתול, אז הייתי משיב לאותם בריות שאני משדרג אותו לכלב כי יש זריקה חדשה שעושה את זה, ואז כולם היו מביטים בי במבט מלא רחמים. מוזר. ממש. אתמול כמו כל יום כמעט בשבוע האחרון, הלכנו לחפש אותו בפעם האחרונה. הכרזנו עליו רשמית כחתול נעדר, ועצרנו את החיפושים. אין חתול ביישוב שאני לא מכיר ואין חתול ביישוב שלא מכיר אותי. שאלתי את הילדים איך הם בלי מרפי, והם אמרו שהם סבבה וביקשו ממני להעביר להם איזה מסך או שניים. ואז שאלתי את מירב איך היא בלי מרפי, והיא תפסה צחוק כזה של אושר. צחוק צחוק כלב.

זהו, חוץ ממני אין חיות בבית. אני אתן לזה עוד איזה שבוע שבועיים, אולי הוא יחזור אבל כנראה שלא. מירב אמרה לי שבאופן עקרוני אין לה בעייה עם כלב קטן אבל זה עוד לא הזמן המתאים. זה באמת נותן לי קצת תקווה, כי ככה אני תמיד יכול להביא להביא למשל גור קטן של סן-ברנרד ולהגיד לה שזה שיצו, ושהוא פשוט באחוזון מטורף, ושהוא גדל מעבר למצופה. וכלבים גם הרבה יותר קל לאלף מחתולים. אולי. עם אשתי השלישית. ותמיד הרי יש את האופציה בלאמץ חתול נוסף. הפעם אני הולך על חתולה, ואני רק מתלבט אם לקרוא לה גי’רה או ג’יחרי. רק שתהיה מעוקרת.

כלב קטן זה גם משהו. אולי זאב “ננסי”, ואולי קאנה קורסו “גמדי”. ועוד אחרי זה אומרים לי שאני מתגרה בגורל.

 

מוקדש למרפי, באשר הוא.

 

עמיתלונן

 

 

הדואר לא בא היום

דואר

בתמונה: תושבים ממתינים בלי סוף בסניף “הדואר” של צור-יצחק 

מי מנחש מה בתמונה? 

מה מחלקים שם? למה כ”כ הרבה אנשים עומדים בתור, לפחות 40-50 דקות בכל מזג אוויר, עם ילדים, עם כל החפצים שלהם, בדרך או סתם על הדרך. בטוח מחלקים שם משהו שווה, כי אנחנו לא אוהבים סתם ככה לעמוד בתור – אנחנו לא פראיירים! רוצים דואר חדש!

אז המבנה הזה הוא סניף הדואר ביישוב צור יצחק! צור יצחק הוא יישוב ממש שווה בשרון, והוא נמצא ליד כוכב יאיר וליד צור יגאל – שבשניהם אגב קיימים סניפי דואר עם שלט של דואר ישראל ועם מזגן, ועם מקומות ישיבה לאנשים שבאו לאסוף את הדואר שלהם.

בצור יצחק קיים מן מבנה ארעי שכזה, עם דוור מקסים ומקסימום עוזר או חצי עוזר – שפשוט לא עומדים בעומס! ולמה? כי לדואר זה לא בתיעדוף שיש 2000 בתי אב פחות או יותר ביישוב צור יצחק ללא מענה הולם לשירותי דואר. ובואו בואו אנחנו בישראל 2018, ולא בשנות החמישים עם מעברות – אז למה?

כל פעם שהולכים לאסוף דבר דואר מהדואר – צריך לתכנן מראש ולסגור יום שלם ביומן – זה הפך לסידור של ממש – “הלכתי לאסוף חבילה, אחזור עד מהדורת החדשות, יש עומס, רק דוור אחד או שניים והמון אנשים שכל חטאם הוא צורך לגיטימי בשליחת וקבלת דבר דואר. שעה, שעתיים מהחיים על כל פריט.

ככה בחוץ, בקור, בשרב, ללא שום תנאים מכבדים את מי מהצדדים – בדיוק כך אנחנו מחכים לדואר. המפתיע הוא שיש לנו ביישוב אפילו תשתיות של טלפון, אינטרנט, ויש אפילו משאית זבל שמפנה לנו את האשפה – מדהים!

אבל דואר?! נורמלי?! לא תודה. לא מגיע לנו כי כשחילקו את הדואר בדיוק היה פה כנראה איזה משחק כדורסל ושכחנו לעמוד בתור. ומי בכלל מאמן את מכבי היום?

אז זה מה שמגיע לנו, תושבי צור יצחק. דואר עולם שלישי עם לפטופ וחיים הדוור. חיים מקסים ומשתדל ומתזז פה את כל היישוב באופניים שלו- אבל הוא לא עומד בזה, ואז תושבים עצבניים פורקים עליו את כל השיטים שלהם כי אין דואר.

בעבר, זכינו כאן לכל מיני תשובות סרק מצד דואר ישראל שלא ממש עומדות במבחן המציאות:
לא, רק אל תגידו לי להזמין תור באתר או באפליקציה – כי גם אני אזמין 79 תורים – אני אעמוד שעה יחד עם כל חבריי מהיישוב. שעה! שעה!!! שעתיים?!

הדואר בא אליי? ממש עד אליי? כן אבל זה בתשלום! האם תושב כפר סבא גם צריך לשלם על הצורך הבסיסי לקבל ולשלוח דבר דואר?!

מסרון שמחכה לי דואר – אחלה, אבל אני צריך לקחת איתי צילייה, אוהל, פק”ל קפה והרבה סבלנות וסובלנות – יש לי כבר הרבה חברים חדשים מהדואר, ובכלל תמיד אני מקווה שיהיה שם כלב נחמד שיהיה לי כייף לשחק איתו – אשתי לא מרשה לי כלב – כבר שנים!

אתם מבינים דואר ישראל אני מרגיש שאנחנו בסוג של עונש. תסתכלו טוב על התמונה. אבל ממש טוב, זו המציאות שבה אני, תושב היישוב, שאגב ממש כייף לי פה, צריך להשלים איתה.

מסקנה?
אולי שמישהו שם בדואר ישראל יעזור לנו? אני יתגברו את חיים הדוור? אולי יעזרו בכוח אדם? אולי יהיה לנו סניף ראוי עם מחשב נורמלי, מכונה שנותנת מספרים ומערכת שקוראת למספר הזה והזה להיכנס? כן ממש כמו בכל סניף דואר אחר שאני מכיר. אנחנו יישוב עם אנשים נחמדים. ממש נחמדים, לא מגיע לנו?

 

עמיתלונן

 

בטיפול

היום אני על תקן של “הבעל המתחשב”, לא שבאמת יש כאלו, אבל הקרבתי יום בטלה לטובת שינוע הרכב של זו הצודקת לטובת טסט. אתמול גם התחוור לי שמעבר לטסט צורף גם טיפול, מכאן שירדו לטמיון לפחות עוד שעתיים שלוש של בטלה צרופה. כמובן שההגעה לפה היא נגזרת ישירה של ריב, מדון, ואסון עד השעות הקטנות של הלילה, בואכה שתים לפנות בוקר. מי תורם יותר, מי עושה יותר, את מי הילדים מעדיפים, ולמה אני בעד לשלוח נשים למוסך. בגלל זה אני עכשיו כאן עם מחשב נייד וחרדות על גיר רציף.

המחשבות בדרך למוסך הם בגדול על זה שצריכים להחליף את האוטו, רק לפני חדש מישהי פינקה אותנו חזק מאוד מאחורה, עוד מכה לאוסף. מירב רוצה “רכב פנאי” משהו גבוה כזה בטרנד השולט של אספסוף גאה שחייב שיהיה לו ג’יפון או רכב גבוה, פנאי-שטח, פנאי בכלל וכל השוק הפסיכי הזה של רכבי משפחה מפנקים גבוהים שמהם כבר הדרך חזרה לרכב “נמוך”  לא באה בשבון.

המוסך עבר שיפוץ כולל, פייר מדהים ואפילו השירותים כאן יותר שווים ממה שיש לנו בבית. יש פה ספות מפנקות, ריצוף פרקט איכותי, מסך ענק שמקרין את נשיונל ג’אוגרפיק, לדים מעוצבים בתקרת גבס מונמכת,  עמדות הטענה למכשירים ניידים וגוססים, וזה אולי מרגיש יותר כמו לובי כניסה למלון ארבעה וחצי כוכבים. קל. במוסך מקבל את פניי “הבוחן” זה שהכל תלוי בו, הוא מחליט איך ומה האוטו צריך, הוא גם זה שייקבע את כמות השעות וכמה קפה אני הולך לשתות עד שהמזכירה תקרא לי ותשאל אותי בכמה תשלומים.

חוק ראשון. במוסכים תמיד יהיה דף מודבק על אחת ממכונות הקפה – לא בשימוש – אתכם הסליחה. זורם על קפה שחור, ומתפנה זמן לא רב לאחר מכן, כלאחר מעשה למספר שתיים, אחרי ששאלתי את עצמי שישים פעם אם זה בטוח, ושאני יוצא מזה בחיים. מסמן וי גם בקרב הפנימי שלי עם עצמי וההמתנה נמשכת. תוך כדי מגיעים הרכבים של כל התאונות בוקר לא עלינו, אנשים שחרב עליהם יומם ורכבם, המוסך מאוד משומן בטיפול בהם, הן נפשית הן פחחית והן טיפולית. יהיו את אלה שתמיד יבקשו את המנהל – המנהל בישיבה או פגישה חשובה. “אבל הבטיחו לי הנחה” ברור, ולי הבטיחו בסטארט-אפ הראשון שהעסיק אותי עבודה רצופה עד הפנסייה. מבטיחים לך – תשכח, נכנסים בך בבוקר – בוא, תתקן פה.

רק שלא יגידו לי שוב להחליף ברקסים, זה יקר ואין רפידות בצבע שביקשתי. קהל הלקוחות הנאמנים ישובים ומסובין “בלובי”. כל אחד עסוק בנייד שלו, אבל המבוגרים עם הניידים שבדיוק צופים בקטע וידאו קולני אימתני שפתאום מנגן להם, לא, תירו בי עכשיו! אין אחד שבוהה סתם, כי כאילו אין לו חיים. אז כאמור יש חסרי טאקט שמראים בדיוק משהו למישהו בקולי קולות, ויש את אלה שפשוט לא למדו לאלף את הנייד שלהם וזה נובח בקולי קולות, יש את אלה עם רעשי גוף מוזרים, יש את המריחים, יש את אלה שקוראים עיתון, ויש את העצבניים שרק עומדים עם הפרצוף לאולם הטיפולים ומחכים שיסיימו להם עם האוטו, ולמה במוסך של דוד שלהם זה היה לוקח פחות זמן וזה היה הרבה יותר זול.

אחד הבוחנים נכנס עם דפים ביד, וקורא ללקוח שמחכה לאוטו. ת’כלס זה מזכיר לי תמיד כמו בסדרות האלה של חדרי מיון את הרופא שיוצא עם החלוק הלבן אחרי ניתוח של שלושה ימים רצוף, אל עבר המשפחה המודאגת ומבשר להם שניתוח הצליח, ושהרכב מוכן. זה תמיד השלב שאני מת לשאול אם אפשר כבר להיכנס לראות את הרכב והאם הוא ער, כי ככה זה כשאתה מטומטם חסר תקנה. וכמה עולה רצועת טיימינג בכלל? ובכלל מה זה? תראו לי אחד שיוצא ממוסך, מסתכל על החשבון ושואל בפליאה: מה, זהו?!

כבר פה שעתיים וחצי, על חשבון חול המועד. מתחיל להיכנס עכשיו לשיקלולים של לזרום לעוד כוס קפה או סתם מים בכוס שקופה. מחשבות של מוסכים. ובכלל למה המשרדים של מס הכנסה לא יכולים להראות מושקעים לפחות כמו המוסך שלי? האם הם ישטפו לי את הרכב או ייתנו לי שובר? תמיד כל הנהגים של המוסך בשטיפה ואין מספיק נהגים שייקחו את הרכב שלי. שעה לקח לי למצוא ווי פיי, ולא סתם ווי פיי – אלא כזה שעובד. ההחלטה להגיע לכאן עם מחשב נייד וחבילת מגבונים לחים הוכיחה לי שוב שאני גאון, ושאני תמיד צריך לסמוך על עצמי גם בבקרים קשים כדוגמת זה, וכמה כייף שלא היו פקקים בבוקר.

חוק שני: הנוסחה עם מוסכים היא פשוטה: תבוא מוקדם בבוקר, תצא מאוחר אחרי הצהריים. בדיוק קרסה נורת ברקס, יצרה קצר במערכת החשמל וזה יצר עיכוב. מודה שלא ישנתי טוב בלילה. הבן של השכנים! חגג כל הלילה עם חברים בטורניר פיפא רועש במיוחד. מה קורה לנוער של ימינו, ולמה לעזעזל הם כבר לא מעדיפים סקס פרוע כשההורים לא בבית? הצודקת הלכה לנבוח עליהם קצת לפני אחת בלילה מאוחר. לא נעים.

לא חשבתי לכתוב פוסט על המוסך שלי, או יותר נכון על המוסך של הצודקת שלי, אבל ללא ספק אספתי מספיק חומר משלוש פקידות שחופרות פה את החיים אחת לשנייה – אני יודע בדיוק מה כל אחת עשתה בחג, מה היא אכלה, ולמה זה לא בסדר שהבת של אתת מהן יוצאת עם הבן של דוד.

חוק שלישי. תמיד יהיה משהו עם הברקסים, עכשיו הבוחן הודיע לי שמה שעשיתי בטיפול הקודם היה בלמים, הברקסים זה מלמטה, הבלמים זה בולמי זעזועים. בדיוק כמו הזעזוע שלי מהמחיר שזה ייעלה לי.

לא מחליף את המוסך הזה בחיים!

 

עמיתלונן

 

משחק מקדים

הפסח השנה הוא בסימן גמילה. גמילת המפלצות מחיתולים. נחלנו כשלון חרוץ בגמילה של הילדים, כלומר אני נכשלתי ומירב רק הזכירה לי את זה כל הזמן. שלא לדבר על אריאל שירש כנראה גנים אשכנזים של אבא שלו וצורח באמצע הלילה לפחות פעמיים שלוש שיש לו נזלת, כאילו עוקרים לו חלק בגוף, כן זה קשה להיפרד מנזלת – סיפור חיי נשבע לכם. אז החלטנו שאנחנו מחליטים לגמול את הילדים כמעט לגמרי מחיתולים. יש מפלצת אחת שממש אוהבת להשתין בלילה, ופושטק אחד שעדיין עושה קקי בחיתול. הנרטיב של נפתלי והסיר לא ממש צלח!

הכל עניין של תיעדוף. מצד אחד מפלצת אחת צריכה ללמוד לישון נטולת חיתול בלילה, ומצד שני זה הפושטק המתולתל חייב ללמוד לחרבן באסלה. כמו גבר. גבר כזה שיגיע הביתה ואשתו תצרח עליו שנמאס לה להחליף לו חיתול והגיע הזמן שהוא ישחרר. כמו מירב? לא, היא בחיים לא משחררת. אני לעומת זאת? כן כן. הלכנו על על כל הקופה, כלומר מירב החליטה שזה לא יכול להימשך ככה יותר – אני רק הנהנתי בראש, ת’כלס אם היה לי זנב הייתי גם מקשקש בו – כל הקופה, שתי מפלצות – במקביל – בלי חיתולים. נעים מאוד אני הייתי עמית ואני ככה קרוב מלאבד את השפיות. עמיתחרפן!

קניתי באי ביי זמזם כזה מיוחד. גם כן פטנט. עולה מלא כסף עם חיישן כזה שמצד אחד מחברים לבגד\תחתונים\שמלה\מכנסיים\גוזייה\גופייה\סדין\שמיכה או כל פריט לבוש שאפשר להשתין עליו מלא, תוך כדי חלומות על נסיכות ודרקונים. הצד השני של הזמזם מתחבר עם מגנט לכל מקום אחר בפיג’מה שאפשר לתלות אותו עליו. ברגע שהחיישן חש ברטיבות הוא מעביר אות דיגיטלי מאופנן אל המוח של הזמזם, שמורכב בין היתר מרמקול היסטרי שמשדר צווחה אימתנית באמצע הלילה, שממש מלחיצה את הילדה וההורים שלה, שקמים בהיסטריה לבדוק אם נפל סקאד על הגג, ואז מוצאים, במקרה, בחדר הילדים שלולית של פיפי עם ילדה בתוכה. וכך זה חוזר חלילה, עד שיש שיפור. הזמזם הזה עוד ייקבור אותנו. ת’כלס אני דווקא אוהב את אי ביי – בחרתי זמזם וורוד, שיהיה מגדרי.

השובב ההיסטרי עם הנזלת הצליח לפני יומיים לראשונה בחייו, לחרבן לתוך האסלה. לא סירים ולא עניינים. כן זה מלחיץ פתאום לאבד חתיכה מהגוף אל הלא נודע, אני מודה. הבטחנו לו בייבלייד מתנה, קקי פרס ושיגלגל אותה טוב טוב. בייבלייד זה משהו שילדים עפים עליו עכשיו, עם מלא אקססוריז ומרצ’נדייז כזה שעולה מלא כסף. מירב לא הסכימה לקנות לו את המקור – אז קנינו את הזיוף. סליחה אריאל, אבל זה פעם ראשונה שאני מסכסך בכוונה בינך לבין אמא שלך – תגדל תבין. תתחתן תבין עוד יותר. ילד אחד צועק בבית גלגל אותה, אבל לפחות עושה קקי בשירותים. ילדה אחרת מחוברת לזמזם וורוד. היינו בטוחים שנשלח אותם לצבא עם חיתולים. פאק.

בלילה אריאל עדיין היסטרי, גנים שירש ממירב כנראה. אבל אני כבר למדתי להכיל את זה, אצל אריאל לפחות. אנחנו מאוד שמחים על ההישג המרשים ערב פסח, התכנון הוא עד הקיץ לגמול אותו בלילה גמילה מוחלטת מחיתולים, ולהביא כלב. גדול שעיר ומיירר. אצל גילי הלילות מעניינים לא פחות. יש לא מעט פעמים שהזמזם ואמא שלו הזונה מצפצף לשווא עקב הזעת יתר. במונחים מקצועיים קוראים לזה False Positive  נגיד כיפת ברזל שמיירטת בטעות עפיפונים, או נגיד אנטי וירוס שבטעות מחק קובץ במחשב שהוא בכלל לא וירוס – אז כזה. יש לא מעט ניסויי ותהייה ובעיקר כמיהה לשנת לילה רצוף, חותם עכשיו על חמש שעות.

יש לי הרגשה שמובססת על תחושת בטן בלבד שיהיה בסדר. מירב לא שותפה להרגשה שלי, האמת שהיא לא שותפה לשום הרגשה שלי, עניין של חוכמת חיים, תיעדוף ועייפות יתר. עם השנים למדתי שכשמירב עייפה אסור להתקרב אליה. למדתי גם שכשהיא עירנית אז עדיף שלא. מפה לשם היא עכשיו צועקת עליי שאני רק במחשב ולא עוזר לה בכלל עם הילדים ובכלל. או קיי אם יש עוד דברים – זו הזדמנות מצויינת להציף. לא קל להיות נשוי. ממש קשה להיות נשוי לי.

השתדלתי להיות בעל טוב ולהכשיר את הבית לפסח. ניקיתי כל יום קצת, והיום באו הנקיונות על סיומם ופורקנם. לאנשים מהסוג שלי, כאלה עם OCD לניקיון מהחמורים שיש, פסח זו תקופה נפלאה לתת דרור לכל הטוב הזה. ושמישהו יזכיר לי לחזור על כל זה שבוע לפני פסח שנה הבאה.
ההכנות לחג בעיצומן, השנה אנחנו מתארחים, עם צלי סלט ושני ילדים. נטולי שעות שינה ותזזית. פסח זו תקופה של התחדשות ושל ריבים מלבלבים, והמון הורמונים של מעברי עונות שמשתלחים אחד בשני. אני פורק הכל על נקיונות, מירב פורקת כמה שהיא יכולה עליי, והילדים פורקים הכל בשירותים תודה לאל. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה בלי חיתולים אמן עם כלב.

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לילדים המתוקים שלי, לאחל לכם פסח שמח, אנחנו מאוד גאים בכם שהצלחתם לגדול עוד קצת. בנוסף אני רוצה להקדיש כרגיל את הפוסט למירב שהצליחה לחבר בין שמיים וארץ – הא?! לא לא, בין אריאל והאסלה.

חג שמח!

 

עמיתלונן

פוסט טראומה

בואו לא ניתמם! עזבו אותי מכל הקלישאות של הפסדנו בכל מיני קרבות אבל ניצחנו במערכה, קשה באימונים קל בקרב ועוד ועוד שאריות פליטה של מטבעות לשון שכבר מזמן בדיור מוגן. כשאתה נשוי אתה מפסיד. תמיד! לא קרבות, לא מערכות ולא שמערכות, ואל תיקח אותי או כן תיקח אותי כמובן מאליו, ועוד מיני שארית הפליטה זולת אלרגנים קלישאתיים של ממש, אני נשוי משמע אני לא קיים! מי סופר אותי בכלל? אני כלי שרת בידי המלכה האם, על תקן נהג פיזור ואיסוף כל בוקר את הזאטוטים לאי-אילו מסגרות חינוכיות.

ככה זה, אני נושא באחריות ואני גם נושא לה את התיק, מסונג’ר מפה ומשם ואין מפה שום דרך מילוט. השיא היה כשנתבקשתי לנקות את הבית. אישרתי את האתגר, היה מאוד מספק מענג ומהנה לשיר תוך כדי ולמרבה ההפתעה זה החזיק בדיוק יומיים – הניקיון. וזה לא כולל גב שבור, דלקת בגיד כף יד ימין, וצריבות של מערכת הנשימה שספוגות בכל מיני רדיקלים חופשיים של מסירי אבנית. תתחתנו זה נקי!

האינדקציה לבית מזוהם היא חללים של זבובים, וחרקים לא מזוהים אחרים, שנכנעו לאבק ויצרו, בעל כורחם, ארונות קבורה מתחת, מאחורי, תוך כדי, בצדדים, ובפנוכו של מכונת הכביסה והמקרר. כל זה מבלי להכיל את השערות של החתול, או של מירב רחמנא ליצלן מפוזרות ושזורות להם על ערב רב של חרקים או מיני זוחלים שכלואים למוות בין אילו לאילו. רוצה לומר גם שהזקנה, ואמא שלה הזונה באה לי לא טוב, אני מצהיר לעיני כל שאני לשפשף סיימתי, זה מחליא אותי, זה מוציא ממני את המרמור וזה בעיקר מתסכל אותי שרק אני צריך לנקות פה. מירב הכריחה אותי כהרגלה בקודש, והפעם עמיתלונן הולך למצוא מנקה.

הוצאנו מכרז לעוזרת בית. אף אחת לא באה. בסוף זה הצליח ובדרך לא דרך, עם קשרים וכמה וואצפים מצאנו אותה! מרגש וכולי דמעות. קרעה אותנו במחיר, מ’כפת לי מירב סגרה איתה, כך שתמיד יהיה לי את מי להאשים.
צמד מנקות! אמא שלה והיא. באו בבוקר, שתו קפה, כמה ביסקוייטים ולעסק. אני כלוא במשרד עם הקפה, מת למספר שתיים אבל לא מעז, יש עוזרת בבית ולא בא לי שיסתכלו עליי עקום או לשבור שיא גינס בתור האמבציל שהלך לשירותים תוך כדי שיש מנקה בבית ושרד את זה. אתגר זה טוב, אבל הפעם אני אתאפק, נכון אני כנראה אמות מזה, אבל לפחות עם מה שנשאר מהכבוד העצמי שלי.

לא מרגיש לי בבית כשיש בקומה מעליי צמד מנקות שבטח חושבות לעצמן איך אנשים מן היישוב מגיעים לקטסטרופה כזאת. ככה זה זוגיות, פעם ראשונה אתה גבר ושופוני ומנקה, פעם שנייה אתה חוטף צעקות על למה לא ניקית, ובעיקר מפסיד, מושפל, מוכה, כאוב, רצוץ, שבר כלי, אסון מהלך, מלא ברחמים עצמיים, שונא את עצמך, ובמקרה שלי מאמין על עצמי שהייתי מטומטם דיו בשביל להינשא פעם שנייה. מירב ניצחה כאן ניצחון מוחץ, יש עוזרת יש את אמא של העוזרת והנה עבדכם הנאמן כלוא במשרד ומת לקקי. כלום ושום דבר זה אני!

התאפקתי והתאפקתי וכמו כל דבר טוב שנגמר בסוף אז הן סיימו תודה לאל, ואנחות רווחה, וקולולו, מלח שום מלח שום. חצי בית ממורק מחר התור של החצי השני. בסוף בסוף כשהן עזבו אז אני, בתור בעל הבית מה לעשות, קיבלתי רשימת מטלות. אני צריך לכבס עד מחר בבוקר את כל הסמרטוטים, כי מרוב שהיה מזוהם פה השתמשו בכולם. עליי לדאוג גם שתהיה אקונומיקה ושהמנקה חלונות יהיה רק מסוג מסויים. נעים מאוד עמית, כאמור אני מדגמן כלום ושום דבר, בואו בהמוניכם אני חם עכשיו ואני מגיע במבצע.

מילא צריך לסדר את הבית לעוזרת, אבל צריך לסדר גם אחרי. מירב רוצה שזה יהיה סידור קבוע של פעם בשבועיים, אני רק רוצה להתנצל בפני השואב הרובוטי על זה שהזנחתי אותו כל כך. ובינינו זה לא שפתאום יש הרבה פחות אבק בבית ואני נושם הרבה יותר טוב, ממש לא. כך שאם יש לי תובנה אחת מכל הסיפור הזה של המנקה זה שבעצם אין לי שום תובנה. רדו ממני אני גבר רדוד ושמן.

מה שנשאר עכשיו זה ללכת לפרק מדיח, לקוות שאני יודע איפה שמים כל דבר, להוציא קופסת שימורים ולהגיד לה שהיא היא ארוחת הצהריים שלי.

 

עמיתלכלך