ביטוח אשכים

מה שבטוח זה המוות. מה שיותר בטוח מהמוות זה ככל הנראה כל הפוליסות ביטוח שהצלחתי לאגור במשך כל ימי חיי. בין אם דחפו לי אותן כי היה לי פרצוף של פראייר תמים, או בין אם היה לי פרצוף של פראייר תמים אחושרמוטה שנופל בהסתברות של חברות ביטוח תחת הקטגוריה – ” פראייר, דחפו לי חופשי!”.

אני חושב שעד לפני 15 שנה לא היה לי מושג ירוק אפילו מה ההבדל בין ביטוח רכב חובה למקיף. ולא שהיום אני גאון גדול בתחום. עמיתחכם.
ביטוח מושתת ברובו על סטטיסטיקות. בוא ניקח דוגמה? ההסתברות שאשך ימין שלי יפול לפני אשך שמאל. חברו לזה סוכן ביטוח גאון שיצליח להפחיד אותי מספיק, שלבו עם זה כמה תמונות של אשכי שור בבישול איטי עם כותרת מפחידה שזה מה שיקרה לי בשואה גרעינית – קונה בו במקום שלושה ביטוחים! אשך שמאל, אשך ימין והאשך האמצעי שעוד לא צמח לי. ההסתברות שמי מאלה שסקרתי לעיל אכן תקרה היא משהו כמו מספר בחזקת מינוס אחותו בשורש שעוד לא נולד.

אין בפוסט הזה משום ביקורת על מי מסוכני הביטוח בתחנות חיי, חלילה וחס נהפוך הוא אני מעריך את כולם. אבל כן יש בפוסט הזה ביקורת עצמית על עבדכם המטומטם, הלקאה עצמית עת היותי פראייר, ומן הרגשה של דביל מן המעלה הראשונה ששום פרוזאק לא יצליח להעלים גם בעוד שלושה עשורים. מזל שיש לי ביטוח של אובדן כושר כתיבה.

אתמול לפני יומיים עת שצלצלה אחת הסוכנות ביטוח דירה, הבנתי שהוא עמוד לפוג. בכל שנותיי עת היותי שכיר, זו היתה שיחה מאוד קלה – מדי פעם טלפון חידוש פוליסה כלשהי, מביטוח כלשהו, טרם כניסתי לעוד ישיבת הנהלה כזו או אחרת. הופ נשלף הכרטיס והופ יש חידוש לעוד שנה עם חיוך טלפוני של סוכן או סוכנת בצדו השני של הקו, והודעה שלי לממי שלי – “ממי חידשתי לעוד שנה”. וממי שלי בעננים – “יופי בוא נחגוג היום!” סתם נו, הלכה לישון.

עכשיו כשאני על תקן עצמאי בהתהוות החלטתי להשקיע מזמני ולבדוק. כמה שיחות טלפון לחברות ביטוח, והבנתי שיש את אותה פוליסת דירה, למעט תיקוני סטייה קלים בחצי המחיר! חצי מחיר אומר לא ארבעת אלפים שקלים חדשים אלא אלפיים שקלים חדשים. אז המשכתי לבדוק. והמשכתי.
ואז גם נזכרתי בכל השיחות שלי עם ממי שלי או זוגתי, עוברים על תדפיסי כרטיסי אשראי, בעוד איזה ערב אבוד, ולא תמיד זוכרים איזה ביטוח הוא של איזו חברה. וכך החיים זורמים לאיטם. אתה מתחתן, מתגרש, מתחתן שוב, מת, קם לתחייה, מגלה שאני עדיין נשוי, מחליף מקום עבודה, מאמץ חתול, מחליף עוד מקום עבודה, מאבד את החתול, מוצא אותו שוב. והפוליסות מלוות אותי לנצח נצחים! פראיירים גם מתים גם מתחלפים, אבל לא הביטוחים שלהם – ממש לא!

ואז גיליתי שאני מכור לפוליסות ביטוח

ביטוח לאומי, פנסיוני, ריסק, חיים, אובדן כושר עבודה, אובדן אשך ימין, חובה, מקיף, מבנה, רעידות אדמה, ריסק המשך לאובדן אשך אמצעי, בריאות, בריאות אמבולטורי, סיעודי, ייסודי, שמשות, כוח עליון, מתקפת חייזרים, אחריות מקצועית, צד ג’, הצד שלו, הצד שלה, ביטוח כלב, ביטוח חתול, ביטוח וטרינרי וכל אלה צוברים ומצטברים אבל הכי אוהבים לחדש את עצמם כל שנה מחדש. ורק שלא ייעלו את ההשתתפות העצמית, כי זו כבר תהיה חוצפה וכולנו נצא להפגין בבר השכונתי.

סעעממק! חישוב גס מלמד אותי על לפחות 25,000 ש”ח ביטוחים לשנה וגם כאן – אשך שמאל לא נכלל בפוליסה!
אם אני חושב על התאבדות? כן, אבל זה לא תופס לביטוח חיים אז אני הולך לוותר על זה הפעם. לראשונה השנה חוויתי על בשרי “טעות סוכן” וחוץ מדמעות והתנצלות אפילו פרחים לא שלחו לי, רק חידוש פוליסה.

ממחר אני הולך לפתח ביטוח לזוגיות, מינים נכחדים, וביטוח לכאלה שהבטיחו להם כלב ועד היום הם מחכים. זה יתפוס בטוח, ואני מכיר לפחות אחד שיירכוש אותם בחפץ לב!
כשבישרתי לסוכנת את החדשות “הרעות” על כך שאני לא ממשיך עם הפוליסה בשנה הבאה – הלב שלה נשבר! הרגשתי בטלפון איך היא מתכווצת, דמיינתי איך כל המשרד שלה עומד מאחוריה ומנחם אותה עם שדרוג לפוליסת ‘לקוח נטש אותך הרגע!’.

ממחר אני צריך לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה.

 

עמיתלונן

הדואר לא בא היום

דואר

בתמונה: תושבים ממתינים בלי סוף בסניף “הדואר” של צור-יצחק 

מי מנחש מה בתמונה? 

מה מחלקים שם? למה כ”כ הרבה אנשים עומדים בתור, לפחות 40-50 דקות בכל מזג אוויר, עם ילדים, עם כל החפצים שלהם, בדרך או סתם על הדרך. בטוח מחלקים שם משהו שווה, כי אנחנו לא אוהבים סתם ככה לעמוד בתור – אנחנו לא פראיירים! רוצים דואר חדש!

אז המבנה הזה הוא סניף הדואר ביישוב צור יצחק! צור יצחק הוא יישוב ממש שווה בשרון, והוא נמצא ליד כוכב יאיר וליד צור יגאל – שבשניהם אגב קיימים סניפי דואר עם שלט של דואר ישראל ועם מזגן, ועם מקומות ישיבה לאנשים שבאו לאסוף את הדואר שלהם.

בצור יצחק קיים מן מבנה ארעי שכזה, עם דוור מקסים ומקסימום עוזר או חצי עוזר – שפשוט לא עומדים בעומס! ולמה? כי לדואר זה לא בתיעדוף שיש 2000 בתי אב פחות או יותר ביישוב צור יצחק ללא מענה הולם לשירותי דואר. ובואו בואו אנחנו בישראל 2018, ולא בשנות החמישים עם מעברות – אז למה?

כל פעם שהולכים לאסוף דבר דואר מהדואר – צריך לתכנן מראש ולסגור יום שלם ביומן – זה הפך לסידור של ממש – “הלכתי לאסוף חבילה, אחזור עד מהדורת החדשות, יש עומס, רק דוור אחד או שניים והמון אנשים שכל חטאם הוא צורך לגיטימי בשליחת וקבלת דבר דואר. שעה, שעתיים מהחיים על כל פריט.

ככה בחוץ, בקור, בשרב, ללא שום תנאים מכבדים את מי מהצדדים – בדיוק כך אנחנו מחכים לדואר. המפתיע הוא שיש לנו ביישוב אפילו תשתיות של טלפון, אינטרנט, ויש אפילו משאית זבל שמפנה לנו את האשפה – מדהים!

אבל דואר?! נורמלי?! לא תודה. לא מגיע לנו כי כשחילקו את הדואר בדיוק היה פה כנראה איזה משחק כדורסל ושכחנו לעמוד בתור. ומי בכלל מאמן את מכבי היום?

אז זה מה שמגיע לנו, תושבי צור יצחק. דואר עולם שלישי עם לפטופ וחיים הדוור. חיים מקסים ומשתדל ומתזז פה את כל היישוב באופניים שלו- אבל הוא לא עומד בזה, ואז תושבים עצבניים פורקים עליו את כל השיטים שלהם כי אין דואר.

בעבר, זכינו כאן לכל מיני תשובות סרק מצד דואר ישראל שלא ממש עומדות במבחן המציאות:
לא, רק אל תגידו לי להזמין תור באתר או באפליקציה – כי גם אני אזמין 79 תורים – אני אעמוד שעה יחד עם כל חבריי מהיישוב. שעה! שעה!!! שעתיים?!

הדואר בא אליי? ממש עד אליי? כן אבל זה בתשלום! האם תושב כפר סבא גם צריך לשלם על הצורך הבסיסי לקבל ולשלוח דבר דואר?!

מסרון שמחכה לי דואר – אחלה, אבל אני צריך לקחת איתי צילייה, אוהל, פק”ל קפה והרבה סבלנות וסובלנות – יש לי כבר הרבה חברים חדשים מהדואר, ובכלל תמיד אני מקווה שיהיה שם כלב נחמד שיהיה לי כייף לשחק איתו – אשתי לא מרשה לי כלב – כבר שנים!

אתם מבינים דואר ישראל אני מרגיש שאנחנו בסוג של עונש. תסתכלו טוב על התמונה. אבל ממש טוב, זו המציאות שבה אני, תושב היישוב, שאגב ממש כייף לי פה, צריך להשלים איתה.

מסקנה?
אולי שמישהו שם בדואר ישראל יעזור לנו? אני יתגברו את חיים הדוור? אולי יעזרו בכוח אדם? אולי יהיה לנו סניף ראוי עם מחשב נורמלי, מכונה שנותנת מספרים ומערכת שקוראת למספר הזה והזה להיכנס? כן ממש כמו בכל סניף דואר אחר שאני מכיר. אנחנו יישוב עם אנשים נחמדים. ממש נחמדים, לא מגיע לנו?

 

עמיתלונן

 

Catfight

צרות יש בשפע, לכולנו. לי יש את עצמי וזה מספיק קשה גם ככה. אבל מעבר לתלאות היום יום, הילדים, החוגים, הצרחות, הריבים, הסכסוכים, הנמלים בגינה, החשבונות, הקנסות, החרדות של מירב, מס הכנסה, לשכת התעסוקה, הילדים שוב, וכל המסביבים האלה, נוסף לי עוד נדבך אחד פרוותי של משהו לדאוג לו – החתול. או במילים אחרות החתול המטומטם הזה, שכנראה אם לא היינו מאמצים אותו מלכתחילה – אולי ברחוב הוא היה במצב יותר טוב.

את מרפי אימצתי כפועל יוצא של חסך בכלב ובשמחת חיים. הוא היה ועדיין חתול חביב, פרשנו עליו את חסותנו, אני פרשתי לעצמי את הספה כעונש על זה שהבאתי חיה עם פרווה הביתה, קשיי קליטה סטנדרטים לחלוטין. הוא איתנו קרוב לעשרה חודשים, ויש חתול בחצר, מדי פעם טורף לעצמו איזה חרק כנישנוש אבל מורגל היטב למזון של חתולים – ורק מסוג אחד! לפני ארבעה חודשים הוא נעלם לשלושה ימים, ומסתבר שהלך מכות עם חתול אחר. הופ וטרינר, הופ נפרדתי מאיזה ארבע מאות שקלים, הופ אנטיביוטיקה לעשרה ימים שלוש פעמים ביום והחתול בן כלב הזה חזר לעצמו, וכך עברנו איתו את “המשבר הראשון”. אחרי שסירסנו אותו הווטרינר הבטיח שהוא יהיה הרבה יותר רגוע. אני רק מצר על כך שלא קיבלתי את זה בכתב.

וכך הוא גדל לו, וכבר הופך לחלק משגרת הבית, הילדים מתים עליו, אני מגדל אותו ומירב רק צורחת שהיא שונאת אותו ושלא ייעלה לה על השיש. מדי פעם כשהיא מפנקת אותו בחטיף אני מבין שהלך עליי. ביג טיים. כל אחד והגורל שלו בחיים. מרפי מבלה את הלילות בחוץ, כלי האוכל שלו בחוץ ומדי פעם גם חתולים אחרים מגיעים אליו “להתארח” לרבות החתולה של השכנים שלנו, החתול השכונתי האלפא-ערס, וכל מיני חתולים מזדמנים ששמעו שאצלינו מחלקים אוכל חינם לכל דורש. הקטנה שלי כל פעם אומרת שממש כייף לה שיש לנו חיית מחמד. כן, פעם היו דגים אבל גם אותם מירב העיפה.

טריטוריה היא מושג וירטואלי וכל חתול כאן בטוח שהוא בעל הבית. לימים אני אגלה שמרפי הפך להיות הערס השכונתי, למרות שהוא עוד גור, אבל הזין הזה תפס תחת וכשהוא רעב הוא יגיע לחלון המטבח – יסמן לי עם היד אוכל ועכשיו, ישרוט את הרשת ואותי, ולא ירפה. אז עכשיו יש לנו חתול ערס וגם עם אופי. אמן שיתחתן ואז החגיגה תיגמר גם בשבילו. בכלל פוסט על חתולים זה פטתי. אני בכלל הייתי בעניין של כלב, גדול, עם פרווה. אבל גם אותו מירב העיפה.

לפני עשרה ימים פחות או פחות, קמנו לבוקר אביבי שכזה, עם המון פרווה כזו על הרצפה בחצר. זה היה נראה כאילו מרפי הצליח לטרוף איזו ציפור, אבל אז בדקתי בגוגל בקפידה והבנתי שלציפורים אין פרווה אלא נוצות. בדקתי שוב בגוגל והבנתי שלחתולים אין נוצות אלא פרווה. פייר גם אני הופתעתי. ממש. רמזים ורמזים והבנתי את מה שאני תמיד מבין – היה כאן קרב. קשה. החתול הקקה הזה שוב חיפש צרות, נראה שהוא יצא מזה לא רע, אבל כעבור כמה ימים, הוא החל לדדות, גוגל אומר שלדדות זה לצלוע, אני לא מתווכח עם גוגל.
מירב אמרה שלא מעניין אותה כלום ושהיא לא תשלם כל יומיים מלא כסף בגלל הקקי הקטן הזה ושמבחינתה שייעוף. מירב חזקה בלהעיף דברים. לא פלא שהיא עובדת בחברת תעופה אבל מפתיע שאני עוד לא עפתי. בדרך כלל אני מיותר בבית.

מה עושים מה עושים? מקללים. מלא! אותו, את אמא שלו הזונה, ובואו בואו – חתולה מיוחמת זה כמו אש ממגנטת חתולים זכרים מיוחמים על אספלט. מפה לשם מרפי חוזר עם כמה חורים, רגל שעדיין נפוחה ורק חסרה לו הפלנלית על המצח, הסיגריה שאחרי קרב, והחתולה של השכנים מיללת משהו כמו: “חיים שלי מה הם עשו לך שם”, ואני עוקב. עכשיו זה בנוהל לחכות כמה ימים, לראות אם יש שיפור, לקלל עוד קצת ולקבוע תור אצל הוטרינר. “תבוא מחר בשמונה וחצי בערב”. מגיע מחר ואני עם החתול בלובי של הקליניקה. זוג נחמד עם כלבה גריאטרית שאני בטוח שנולדה במאה הקודמת, הזוג מתעקש שניכנס לפניהם, נראה לי שהם באו להיפרד ממנה. כל אחד והגורל שלו. מעניין כמה נשמות החתול שלנו כבר ביזבז.

שתי זריקות והחתול נוהם עליי ועל הוטרינר מעצבים, ממש כמו טיגריס ננסי. שהוטרינר יחטוף, אני רק השליח כאן, זה שמשלם על שתי זריקות ועל “ביקור”. כיבינימט למה ביקור למה? אני באתי לבקר את הוטרינר ולא הוא בא לבקר אותי?! זה לא טכנאי מכונת כביסה שמגיע עד לבית הלקוח וגובה על “ביקור”. קפה לא מקבלים שם, מקסימום חטיף יבש בטעם ארנב משומר בנגיעות סלמון מעושן. עוד מבקש ממני להגיע לביקורת בעוד שבוע. אז בבקשה שד”ר דוליטל עם כל הכבוד, ייגבה על “עבודה”, לא על ביקור. במוסך אתה משלם על עבודה, לא כי באמת באת “לבקר” שם עם האוטו סתם כי עברת בסביבה ורצית לעשות ברקסים. חתול לא גזעי, מסוג זבל, מסורס, וכל איזה ארבעה חודשים מנקנק אותנו מחדש.

עכשיו אני בהשגחה. אני בהשגחה שאני לא אדרוס אותו מעצבים, ואני גם משגיח עליו לראות אם יש שיפור או שאולי הוא שוב גידל זוג ביצים גדולות למקרה שהסירוס נכשל. וכשאני חושב על זה, אז אולי באמת צריך להביא כלב כדי שיישמור על החתול מעצמו.

שלא כהרגלי אני מצרף תמונה של מרפי בשיחים, שנייה וחצי לפני שטרף אותי. כי ככה זה חתולים.

מרפי - חצי שנייה לפני שטרף אותי
מרפי

עמיתלונן

 

לבבות וקלשונים

אתמול, קצת אחרי ארוחת הערב, עת שהמפלצות כבר ספונות במיטות, ותוך כדי בהייה עייפה של שנינו בטלויזיה, ובשעה שאני עם אלרגיות מלבלבות חסר אונים, חסר ישע ובעיקר חסר תקנה, מירב הטיחה בפניי שהיא עייפה והיא כבר בלופ אינסופי כזה של עייפות, רצתה לומר שהיא כבר לא יודעת מה לעשות עם זה, משמע חסרת אונים. אני, כגבר מצוי, מצוי מינוס? נטול הבעת פנים כלשהי, נטול אינטליגנציה רגשית, כהרגלי לא ממש התייחסתי, כלומר אולי סובבתי לרגע את המבט והגבתי משהו בסגנון “אוי מסכנה”, וכן, זה מסוג המידעים האלה שגבר מצוי מזן ההומו ספיאנס לא באמת יודע לעבד. אם כל זה לא היה מספיק, אז גם טרחתי להוסיף שאני גם כבר לא ישן כמה ימים בגלל צינון סופני ככל הנראה.

מהיכרותי עם מירב, זה מאוד מסוכן להיות בקרבתה כשהיא חוטפת קריזה על מישהו, עד כדי סכנת חיים, אז בסוף התחתנו, והנה אני מוצא את עצמי בחצות על הספה, מתחנן על נפשי, בעיתה של מתקפה חסרת רחמים של טייפונית רגזנית במיוחד שלא מרפה. כל זה בגלל הבעת פנים קרה ולא מתחשבת מצדי שפשוט התפרשה לא נכון כנראה, ואני בבעייה. קשה. מכה קלה בכנף? אז זהו שלא, טיל עצבני שמחרב לי את המנוע, התרסקתי, ואז עוד טיל שיוודא שאני גמור! אבל מה עשיתי לך? בום! ברגע שיימצא מפענח כזה של פרוטוקול בין אישי בינו ובינה אני חושב שייפתחו כאן שערי השכינה. אולי עם עוד גרסת הרחבה לפולניות אבל שיהיה. “אבל מה עשיתי לך?!” זה משפט שמומלץ לפתוח איתו כל בוקר. תודו לי אחר כך.

היום זה יום האהבה הבינלאומי. בבוקר הועמדתי למבחן ונשאלתי תוך כדי הזעפת פנים אם עשיתי, תכננתי או חלילה חשבתי על משהו לכבוד יום האהבה, אז עניתי שאני יכול לקחת מפלצת אחת לגן, ואז שוב, איך לא, חטפתי את המבט! קול פנימי לחש לי שכדאי שאעלם משם, ויפה שנייה אחד קודם. לא לקחתי שום סיכון, והנה אני בדרך לגן עם מפלצת קטנה ומתוקה. חושב על לבבות וקלשונים ואיזה יופי לשני הסימבולים האלה שמובילים את העולם תוך כדי סימביוזה מסונכרנת כל כך. ללא ספק, אני חייב למצוא עבודה.

מפה לשם היום זה יום האהבה “הבינלאומי”. עוד המצאה שכופה את עצמה על הגזע החלש, שאמור להצביע ברגליים ולכתת רגליו אל עבר השאול או פשוט ללכת לקנות עוד לב בצורת שוקולד מריר, או סופשבוע רומנטי, או ג’יפון, רכב היברידי, קונוסלת משחקים מטורפת, כלב גדול ושעיר או כל דבר אחר או השד יודע מה שישמח את ליבה של אהובתי, היפה בנשים שעדיין לא מוכנה בשום פנים להכניס כלב הביתה. אני תמיד נכשל פה, כיבינימט! רק תזכרו שיום האהבה הבינלאומי הוא לא ממש שלנו, העם הנבחר, למרות שמאוד נוח לנו לאמץ אותו, ואני מאחל לכל הגברים שם, לעבור את היום הזה בהצלחה, מי ייתן שכולנו נחזור בשלום.

איך אני חוגג היום? קל. הולך לרופא בערב, לבד! אני הייתי עמיתלונן, ואני גוסס. כבר שבוע עם צינון סופני שלא מתקדם לשום מקום. צריך לראות רופא כדי שאוכל סופסוף להירפא מהתחלואה הזו, לחזור לנשום ולחזור לשמוע את המפלצות בלילות כדי שאוכל לחזור ולחטוף מרפק ממירב בלילה כדי שאקום למי מן המפלצות, תהא הסיבה אשר תהא, היא חייבת לישון יותר, ככה אולי היא תהיה יותר רגועה ואולי תשקול כלב ברצינות. נראה אותכם גיבורים מסורבי כלב כבר שבע שנים.

לכבוד היום הסמי “סימבולי” הזה, או לכל היותר לכבוד כל אלה שלא באמת יודעים מה לעשות אם עצמם ביום הזה, למשל אני אני אני!!! החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהקדיש את הפוסט הזה לזאת שאני באמת מעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה, וכן, אני קניתי לה את המגפיים האלו בניו-יורק, אני עדיין הולך לקבל הרבה מכות ממנה, אבל זה יום שמייצר הזדמנות אמיתית של להיות דביק, ובואו נשאיר משה לט”ו באב, זה באמת שלנו, ובאמת שבא לי שמירב תביא לי כלב סופסוף. וזו לדעתי יכולה להיות מחווה הרואית של מירב לכבודי לט”ו באב, אבל ממש.

אפילוג. דביק כזה.
כך או כך, סיכום. כל אחד ‘והמנכ”לית’ שלו, אני בסך הכל לא יכול לדמיין יום אחד בלעדייך מירב, הכי כייף לי לריב איתך ולהשלים איתך, את מבין אותם או אותן אלו שהצליחו במשימה האלמותית של להעמיד אותי במקום, האמיני לי שאת עושה זאת בהצלחה ייתרה ועל בסיס יומי. ולמרות שלפעמים את חושבת שאני לא סובל אותך אז זה ממש נכון, אני באמת לא סובל אותך מרוב שאני דווקא אוהב אותך, ואני לא מתכוון לפספס איתך שום ריב, או המון המון רגעים מיוחדים ויפים שיש רק לנו. אווויייייש אני מתה. הבטחתי דביק, תמותו!  עזר כנגדי, עקשנית, מאוד הגיונית, שופעת אינטלקט, אשת שיח, חכמה, אופה ויפה. אפילו שאת חושבת שאני העונש שלך!
בנוסף לעיל, אני גם ממש אוהב להציק לך בלילות, לקום איתך בבוקר ולעצבן אותך שוב ושוב. וזה מזכיר לי שאחד מההדיוטות בפייסבוק שאל איך באמת שורדים זוגיות כזו ארוכת שנים – אז תשובתי היא שאם זו לא את, לא הייתי שורד אף אחת אחרת! אבל כן קצת חבל לי שלא היה טינדר בתקופתי. אז שורה תחתונה שתדעי באמת אני חולה לך על הפרצוף! וזו בדיוק הזוגיות שאיחלתי לעצמי, וכמה טוב שזה איתך.  וכן, אני באמת חושב שאת האימא האולטימטיבית, למרות שלא תמיד את מרגישה כזו, אבל אני דווקא יודע שכן. אז תמשיכי ממש ככה, טוב?

דברים לשיפור אצלך? מלא! אבל נתחיל מהעניין של שונאת חיות.

מוקדש באהבה ענקית לאהבת חיי, אם ילדינו, זו שסובלת אותי על בסיס יומי ושלא סובלת את החתול שלנו.

 

עמיתלונן

45

קיימים כמה וכמה סוגים של מסורבים. מסורבי עלייה, מסורבי חיתון, מסורבי גט, מסורבי מין לא עלינו, וכל מיני מוכי גורל והיריעה קצרה מלהכיל. בשנים האחרונות, או יותר נכון כמעט מהרגע שנישאתי, בשנית! הצטרפתי בעל כורחי, תוך כדי מסכת התעללות רגשית ונפשית כאחד להיות חלק לא גאה בכלל ממשפחת מסורבי הכלבים. מירב לא מרשה לי כלב. וכלב זה אולי אחד הדברים המהותיים שאני מפנטז עליהם, טוב אני מפנטז גם על מסור חשמלי שיהיה קצת יותר קל עם הגדר החיה, אבל כל אחד והסטיות שלו. עשינו נסיון והבאנו כלב לפני שנה וקצת, שבוע אחר כך שלחה אותי להחזיר את הכלב תוך כדי דמעות תנין של הילדים ושלי. לא נשכח, לא נסלח ולא נרפה!

זו הפכה למסורת להתבכיין על זה שאין לי כלב בימי ההולדת שלי. אומרים שככל שאתה מזדקן אתה הופך קיצוני ומתבצר עוד יותר בעמדות שלך. מצעטר נולדתי ככה, ואם זה מחמיר עם השנים, אז כנראה שזה יילך ויהיה יותר ויותר מסקרן עם השנים. ארבעים וחמש טפו מלח מים, זה כבר לא צחוק. יש ערב רב של משחות, תרופות וויטמינים שאני צורך בצורה לא סדירה ואימפולסיבית לחלוטין. זה גיל שכבר צריך לחשוב ברצינות על קולונוסקופיה פולשנית, והשיער כבר ברובו מלבין שלא לדבר על נושר, ובפרט מהרגליים ערב זרימת גם קלוקלת. ככה לפחות הסבירה לי אתמול האנדוקרינולוגית אתמול. או בעברית פשוטה רופאה שממש מבינה.

ואם באנדוקרינולוגיה ושיער עסקינן, אתמול היה לנו תור עם היורש הצעיר, שבאופן לא מפתיע בכלל מסתובב עם פלומת שיער, זה קצת הלחיץ את מירב, אבל מה לעשות שהגנטיקה עושה את שלה, וחלק לא מבוטל מצאצי אשכנז ובפרט יוצאי עיראק ידועים בפלומתם ובחוכמתם כאחד. למירב יש את שתיהן, לרבות התקפי זעם שלא תמיד בשליטתה אבל אני לוקח כאן אחריות מלאה. איכשהו ברשימה, לפני מלא שנים כשהתחתנו שכחתי באמת את סעיף הפלומה בגב, ורצף רצסיבי גנטי. כבר אז הפגנתי סניליות למשעי.

האנדוקרינולוגית, ברגע של ווידוי נפש מרגש, גילתה למירב שגם היא עצמה חצי עיראקית, התרווחתי בניחותא על הכיסא וחייכתי חיוך נצחון. כי אין דבר יותר מנחם מאנדוקרינולוגית חצי עיראקית שמודה שזו בסך הכל פלומה והנה, הכל בסדר טפו מלח מים ורק קצת שיער. כנראה שלעד אזכיר זאת למירב תוך כדי שאני מסרק לה ולילדים את הגב עת שאנחנו הולכים לישון לא אחרי תשע וחצי בערב, כן יש משטר בבית. והכל בצחוק כמובן. כנראה שבעקבות שורות אלו אאלץ למצוא היום מקום ללון בו. תגלו אמפטיה בבקשה, מדובר בחסכים מן המעלה הראשונה.

בפרץ של אומץ ועוצמה החלטתי לעשות מעשה ולפני כמה חודשים אימצתי חתול, כבר לא מעט נכתב על החתול הזה, או מרפי אם תרצו. על מרפי חל איסור לישון בבית, בקרוב אצלי גם כך זה נראה, ואני מנסה להפוך אותו לחתול שמירה. עוד עדיין קצת גור, ומדי פעם הולך מכות עם חתולי רחוב וחוזר פצוע ואמולל, ובכלל מאז שהוא סורס הוא הפך להיות יותר שובב. לא שובב, שובב זה לקוקסינלים. אבל מאז שהוא סורס הוא הפך לבן של זונה רשע ומרושע ששורט מדי פעם את הפלומה של מי מהילדים, ואז סקנדל ומירב שואגת עליי שהיא שונאת אותו ואותי ושהיא תדרוס אותו תשע פעמים. עד היום אני לא מבין כמה הנאה חתול מסורס וטיפש יכול להפיק מללקק לעצמו את הביצים, אבל ניתן לומר שכולם פה עפים עליו. למעט מירב. מירב לא אוהבת חיות, טבע ואותי ובדיוק בסדר הזה.

אתמול מצאתי את עצמי מתנצל רוב היום, וגם היה לי בוחן לקראת סופו. “תתנצל, ותגיד לי בדיוק על מה ומתי אמרת את מה שאמרת – ועל איזה חלק אתה חייב להתנצל. קוראים לזה במונחים מקצועיים שאני המצאתי התנצלות דיפרנציאלית, משהו בסגנון מי אמר למי במתכונת תנ”כית, שגרת נישואים. מירב לא סובלת אותי, לא סובלת דברים שאני אוהב וכל מה שקשור אליי בצורה ישירה או עקיפה כאחד. גם אני אוהב אותך מותק. ומזל שיש את קבוצת אבא פגום בפייסבוק כי אפשר לפרוק בסבבה.

אז כן, הכי קרוב שהגעתי לכלב זה חתול. ואני חושב שבתוך תוכה מירב יודעת שיהיה פה כלב, איתי או איתי עם מלונה ובית עץ בחוץ. זה לבטח יהיה כלב גדול ושעיר ככה הוא ממש ירגיש חלק מהמשפחה. אז כחלק מהאיחולים עם עצמי ולעצמי אני מאחל לי כלב ועורך דין זול. מעבר לזה בריאות, הרבה שיער, ולעוד הרבה תלונות טובות.

מוקדש למירב, לילדים, למרפי ולי.

 

עמיתלונן