ארכיון תגיות: הבלוג של עמיתלונן

אם זה מקרקר כמו ברווז זו בטוח קרפדה!

נגיד כמה שבועות לפני? אולי חודש אבל מי סופר. התחלתי לשמוע קולות. זה נשמע קינקי, אני יודע וזה בדיוק אני, אבל זה נשמע כאילו שכנים מעליי, ואני באמת לא יודע למה, התחילו לגדל ברווז?! כאילו אנשים מתחננים כל החיים לכלב, אבל אנחנו משפחה של מיוחסים כי לנו יש ברווז! זה הגורל שלי עכשיו. ברווז שחיי לו מעליי. כלומר משפחה חדשה יחסית שעברה לבית הזה עם שני ילדים צרחניים במיוחד, לרבות הורים צרחניים לא פחות – אז מה עוד יכול להפתיע אותי בתום שנת קורונה? ברווז.

וכך מדי ערב, עת שאנו ישובים על הספה, נאחזים בשארית האנרגיה שעוד נותרה לנו, עם ויטרינה פתוחה למחצה ובריזה נעימה ומלטפת מכיוון הגינה, ספוגים בתשליכי חטיפים – והברווז הזה שוב מתחיל לקרקר. אני?! כחסיד של שקט מן המניין שלא יכול לסבול שום רעש מעבר לגבולות הנורמה, וכאו.סי.די מן המניין זה מתחיל לכרסם בי מבפנים. וזה לא מרפה.

סברה אחת צידדה בכך שמדובר בצעצוע בריכה מצויד בחיישן תנועה ושכל פעם שהוא נוגע בחפץ אחר הוא – מקרקר! וואלה?! באמשכ׳ם?! מתעוררת לה משפחה בבוקר יום רגיל ובכייף שלה מחליטה לעבור לשכונה באמצע החיים ולהמית עליה שואת צעצועים בדמות ברווזים מקרקרים ואם אפשר בואו נמית את החורבן הזה רק בלילה.

הסברה השנייה היא שחייב להיות כאן משהו מעבר. אולי בית גידול לברווזים, אולי יש להם לול? או שזה באמת איזה רובוט שמנקה את הבריכה רק בלילה. לקחתי סטופר והתחלתי למדוד את תדירות מופעי הזוועה, ואם אכן זה צעצוע משוכלל, בטח יש לו בינה מלאכותית והוא מחליט כמה ולמי הוא מפריע. ולמה להפעיל דווקא בלילה? כי זה עוד יותר מוסיף לאווירה.

וכך חולף לו שבוע של קרקורים ולא מהסוג של הבטן. בלית ברירה ובצעד נואש דיו אני כבר מתחיל לתחקר את הסביבה הקרובה אליי, טוב אין באמת כזו, אבל לפחות את השכן שצמוד אליי. הוא לא שומע כלום. מה גם שלא מדובר בהפרעה נוירולוגית שלי כי גם אשתי שומעת את הקרקורים ואנחנו שנינו עדיין מנסים לשמור על שפיות. אשתי יותר מצליחה כי מישהי חייבת להיות כאן המבוגר האחראי.

שבועיים של קרקורים. מחליט לצאת עת ערב ולהקשיב. וזה מקרקר ומקרקר וכן, מקרקר. ככה עד השעות הקטנות של הלילה. פאק איזה סוללות פגז יש לצעצוע הזה! בטח כל היום הוא גם נטען מהשמש. אני מתחיל לחשוב על התנקשות שתיראה כמו תאונה או בצורה יותר מתורבתת להשאיר להם מכתב בתיבת הדואר ולבקש שייכבו את הדבר המזויין הזה שמקרקר. בדרך לא דרך אני מצליח להשיג מספר טלפון של בעלי הבית. למחרת היום אני מחייג.

השכן עונה לי ואני מתחיל בהכי נחמד שלי ומגביר ומתשאל אותו לפשר העניין. ואז הוא משיב: ״אתה בטח מתקשר בקשר לקרפדה.״ שתיקה מביכה. שלי. ואז אני פשוט מתפוצץ מצחוק ואני משיב לו שלא הבנתי למה לעזאזל הם החליטו לגדל ברווז צעצוע. מפה לשם אני מבין שיש כאן תפנית דרסטית בעלילה לרבות שכן מאוד נחמד שמבטיח לעדכן ברגע שהפורע חוק הזה ייתפס. גוגל קרפדות וזה נפלא!

לשכנים שלי מעליי יש קרפד חרמן שבא להתנחל להם בגינה וכבר חודש לא מפסיק לקרקר. מפה לשם אני מתמחה בקרפדות בגוגל וחוקר על נשק להשמדת קרפדות. עכשיו ללוגיקה של הקרפדות. בתור קרפד או קרפדה ממין זכר – כמה סתום או נואש אתה יכול להיות בשביל לבקש להפרות למישהי את הביצים? ״לא משנה מה, אני אעמוד פה כל ערב ואקרקר את עצמי לדעת עד שתבוא הקרפדה שלי״. תנו לי משהו להאחז בו, תנו לי טינדר לקרפדות, תנו לי קולות ביו טיוב של קרפדה חרמנית להשמיע לו. מסכן הוא פה לבד.

לשכנים שלי מעליי יש קרפד חרמן אתמול התקבצו להם כמה שכנים שחברו יחדיו וניסו לתפוס אותו. הם הצטיידו בפנסים, הקיפו כל צמח בגינה, טיפסו על עצים ואולי אפילו עשו קולות של פיתון בורמזי לטובת שיקום ההרתעה. לרגע היה נדמה שהקרפד נשמע קצת שונה – אולי קרה הנורא מכל והוא נתפס, אך לשווא. מאמצי החיפוש עלו בתוהו והחרמן הזה ממשיך במשנתו כמדי לילה. קרקורי אלף לילה ולילה והוא לא הולך להתייאש בקרוב.

לשכנים שלי מעליי יש קרפד חרמן ואין לי מושג מתי הוא יעזוב. החשש הגדול כאן הוא שהמיוחלת והמיוחמת שלו כן תגיע בסוף והם יטילו להם ביצים ויישארו לבנות כאן את מעון הקבע שלהם. מתישהו כשהראשנים יגדלו היא תתחיל לחפור לו שהוא לא משקיע בילדים ושהיא עושה הכל בבית. ואז הוא יעזוב ואנחנו נישאר פה עם קרפדה ממורמרת שלא תפסיק לקרקר על זה בחיים.

עמיתלונן

שלילי זה החיובי החדש

ממי אל תשאלי!

ואז בהיותה מקיצה משנת הצהריים הקדושה שלה, אני מפנה אותה ללא היישר אל עבר קבוצת הוואטסאפ הכיתתית של ביתנו הבכורה והמתבגרת לאלתר. מייד הלסת של הסולדת מכלבים נשמטת מטה, היא משירה מבט הרוס לעברי, לא נשאר לי אלא להנהן בכניעה ולתכנן בבכי ובנהי את הבאות. למורה של זו המתבגרת יש קורונה, והופ – כיתה שלמה על ההורים ועל האחים ועל הניסים ועל הנפלאות ישר לבידוד!

בחלומי אני “מבודד” את כל בני הבית בחדר משלהם ונהנה מפיסת נדל”ן רחבת ידיים עם גינה. מוציא את הכלב שש פעמים ביום. ואז היא צרחה עליי שוב לעניין הכלב ומייד הסכמתי שכולנו ניקח חלק אקטיבי בבידוד הסוגר עלינו בצעדי ענק. שעתיים לאחר מכן אנחנו מכונסים ברכב המשפחתי לרבות מסכות וכפפות. בעוד כמה רגעים אני עומד להתאחד עם מטוש לראשונה בחיי, בתחנה הקרובה של “היבדק וסע” הקרובה למקום מגורינו. מייד אין צ’יינה מעולם לא היה קרוב כל כך.

הבידוד הראשון שלנו

זה היום השלישי לבידוד המשפחתי שלנו. כולנו שליליים. שלילי זה הטבעי שלי, אבל הפעם מדובר באחד השליליים החיובים שאני רק יכול לאחל לעצמי. בינתיים מלח שום פלפל מים, עוד שום סימפטום לא מגיח משום מקום, נו ניוז גוד ניוז.  אם רק היה לי כלב לטייל איתו קצת. יש אופצייה לקצר את הבידוד ביומיים, אם שוב נצא שליליים בבדיקות, ובאישור רופא בלבד. אני שוקל את זה. אולי הפעם אבקש מטוש צבוני או ממותג.
הילדים? הם פחות מכים אותי עכשיו, בינתיים זה המכות הרגילות על השלט, על המשחקים, ועל החיים בכלל. עוד עשרה ימים.

הזוגיות בבידוד

אני אעבור פשוט לפיסקה הבאה.

הדברים שכבר לא:

ללכת לסופר, להזמין אינסטלטור, לתקן את המזגן, לסוע לעבודה, ללכת לצפות בכלבים בפארק, לעשות עם חברים על האש, לעשות כושר, לרכב על אופניים, ללכת לרופא ולשכנע אותו שאני חייב רפואי, להזמין את ההוא שיבוא לאטום את הגג, לריב איתה ולצאת מהבית בהפגנתיות, ללכת לנבוח על כלבים של שכנים, לקחת את הילדים לגלידה, לקחת את עצמי לבד לגלידה והחביב עליי מכולם – לגרות את הילדים עם לצאת מהבית – ואז להגיד להם שאי אפשר כי אנחנו בבידוד. עמיתנקם על כל מה שהם מעוללים לי ולשליטה העליונה.

 

אחוות המבודדים

שלא כהרגלי אפרגן ליישוב הקהילתי שלנו – משפחה יקרה דאגה לנו אתמול בערב למנחה מתוקה על תקן עידוד בבידוד. למרות שאני לא איש קהילה בדמי זו אכן יוזמה מבורכת. אפשר גם בזמן הזה להביא לנו לאימוץ גורי כלבים חמודים – הם תמיד יתקבלו בברכה. מעבר לזה התברכתי בגינה שאפשר לצאת אליה, הילדים התברכו בנטפליקס. כל אחד והסרט שלו. אל תביאו גורים באמת אני רוצה לחיות.

 

עד מתי אתם בבידוד?

עד סוף שבוע הבא אלא אם נקצר. בינתיים אנחנו צריכים להתגנב לרחוב ולהניע את הרכב שלנו שלא ייגמר המצבר שוב. והנה עוד משהו לריב עליו. הם שברו לנו את כל הרחוב עכשיו כי הופכים אותו לרחוב הולנדי עם אבנים משתלבות ונזקים משתלבים אחרים. ובכלל זה כייף גדול לשמוע כל היום ניסורים של מרצפות רחוב משתלבות לרבות ניסורים של בלטות מהצד עקב שיפוץ של שכנים. עמיתמודד על בסיס יומי עם רעש מחריד ומעצבן, מלווה בחרדות קיומיות של להחזיק הכל במקום ולנשום.

 

הסוף

החלטתי לקצר היות וקצת קשה לי לכתוב יותר מדי דברי הבל וזה מפאת מקלדת ארגונומית חדשה שרכשתי ואני שונא אותה מלא. למעשה זה הפוסט האידיוטי הראשון שאני כותב איתה וזה פשוט זוועה. בכלל מקלדות זה כל כך אובר רייטד, ועל ארגונומיות אין בכלל מה לדבר. בערך כל משפט שאני כותב אני מתקן שלושים פעם, האצבעות ממאנות להתרגל לחרא הזה של כאילו מקלדת חצוייה. לא להאמין ששילמתי כסף על הסבל הזה של לחפש מקשים עם הקקבונים שלי בתצורה של אצבעות. אז תרשו לי לקצר קמעה, ולאחל למקלדת את מה שזה לא יהיה שמאחלים למקלדות. אבל הייתי חייב אלחוטית עם כזה של מספרים בצד, כי חפרתי מלא בפורומים של גיקים וזה מה שכולם עפים עליו. אבל ככה זה שאתה מטומטם.

שאו ברכה ועטו מסיכות. או שפשוט תשימו אותן!

 

#עמיתבודד

 

תניעו!

אני חושב שזה המצבר שוב

מדברים גבוהה

המלכה של הבית, הנערצת, זו שאין שנייה לה, המשגיחה העליונה, יודעת כל, אם כל האימהות, אם ילדיי, זו שאין שנייה לה שוב, זו שאנו מביטים בה במבטי הערצה עיוורים, זו שעל פיה יישק דבר, העליונה, החל”תניקית, זו שלא נתעסק איתה לעולמי עד ואימרו אמן, זו המוליכה אותנו במחשכים וזו שתמיד תהיה המגדלור אליו תמיד נחתור בחזרתנו מרכיבה ממושכת על אופנינו, זו שדואגת לנו לצלחת בריאות ולהזמנות מתן ביס, הבוררת והפוסקת העליונה, השליטה העליונה, בקיצור זאת ששכחה להניע את הרכב שלה שבוע שלם!
“תבוא מהר, לא מניע לי האוטו! וכך שש לו עבדכם הנאמן והכנוע ובשפת גוף מסמן לה לסור לאלתר ממושב הנהג. “וואלה לא מניע!” אני קובע בספקנות ושואל אותה מתי היא הניעה לאחרונה. ובתור שכזו עם תשובת מחץ:”מה אתה רוצה, נסעתי ברכב השני שלי כל השבוע (רוצה לומר הרכב שלי מהעבודה) וברכב הראשון שלי לא ראיתי טעם לסוע כלל. טופס קצר במרשתת לשגריר ונכנסים להמתנה. בינתיים לקחה שוב את הרכב השני שלה (רוצה לומר שוב הרכב שלי מהעבודה) ונסעה לה לאיסוף אחד הזאטוטים.

ההמתנה

כעבור כשלוש שעות אל עבר עתיד מרופד בחרדות מגיע המלאך משגריר, מאבטח את המצבר לכבלים עם סוללת חירום אך לשווא, הרכב הראשון שלה בשלו – ממאן להניע. שלף מצבר נוסף חיבר אותו גם בטור וגם במקביל ואפילו ביחד לסוללת החירום ורק כך ניאות הרכב של מלכת האם להניע. יש לה מצבר מאוד חזק. “קח את האוטו לסיבוב חצי שעה המצבר יתמלא”. טוב זה שלא שיש לי כלב להוציא חצי שעה והכל יתמלא נכון? הוצאתי את הרכב “לטיול” בלי רצועה ובלי לאסוף קקי. שעה צפונה לאחר מכן, מסרון משגריר על חווית השירות:
1. ממש רע
2. סוג של בסדר
3. טוב (בפונט קטנטן)
סריוסלי?! יש לכם את זה ביותר מסכן? בחרתי בטוב, ואם היה יותר הייתי בוחר גם בכזה. בקיצור תניעו את הרכבים שלכם, כי הוירוס הזה יודע גם להשבית מצברים. לא האמנתי שזה יתקוף אותנו גם. נורא!

משובים וחבילות

זה הכל העין שפתח עליי היום השליח של ארוחת הצהריים, קלט שני גושי ענקיים שמכילים רכבים בערפל כבד של אבק, ושאל אותי אם זה ככה מאז שהקורונה התחילה. “לא פשוט עברתי לרכוב על אופניים @$@$%#$%@!”.
לאחר שעה אני מקבל מייל משוב מתן ביס – איך היתה ארוחה? דרג אותנו!
1. שבעתי
2. טעים
3. השליח פתח עליך עין שים לב!
בחרתי באחת כי כמה כבר סלט הבית יכול להיות טעים?
חצי שעה אחר כך מגיע מסרון מהדואר – עוד משוב. “תודה לך שאספת את דבר הדואר, נודה לך על מילוי משוב. אני אחסוך לכם. יש לנו כמה מקומות שמחלקים חבילות ביישוב. אתמול זה היה הירקן . הגעתי אליו מרוגש לאסוף חבילה שאני ממתין לה כבר חודשים. “תמתין אני מסיים סיגרייה!” טוב תביא גם אחת תהיה בן אדם. מה עוד נשאר לבן אדם וירקנו.

מה יש לראות?

כל השבוע חבילות. אפילו הסטרימר הגיע. השמועות אומרות שיהיה לי נטפליקס עכשיו. שמעתי שיש אחלה תוכניות על מצברים בנוסף לפאודה ועוד כל מיני סדרות לימי מגיפות. מחבר את הסטרימר לווי פיי דרך האקסטנדר של הראוטר של האינטרנט בכניסה לבית. אפשר לנשום זה עובד.
הכל יכולה שאלה אותי למה זה כזה קטן? השבתי לה שזה הננו סטרימר כי הגדול מדי לא היה נכנס לנו בסלון. “אבל יש בזה נטפליקס נכון?!” בטח בטח.
עכשיו הילדים רוצים גם נטפליקס כי יש לזה שלט וזה עוד משהו שאפשר לריב עליו מכות ולשבור.
גאה ונרגש להיות סופסוף בעל מנוי סטנדרטי של נטפליקס, שווה בין שווים.

במה צופים עכשיו? לא יודע אני אשאל אותה.

המשרד הביתי

ההדחקה

זה התחיל מאיזשהו רצון למסך נוסף, אם להודות באמת, אז גם אנוכי, כמו כולם כמעט – עובד מהבית. איכשהו היתה לי הרגשה שהשולחן המשרדי שלי משכבר הימים מאיקאה לא באמת יעמוד במשימה, מפה לשם אני עכשיו עם שולחן מזכירה ארוך ופינתי בגוון אלון מבוקע וזה כולל חמש מגירות שאת העליונה אני אפילו יכול לנעול! אני מאוד קשור בלב לשולחן החדש שלי – ומכאן מתחיל מסע זיוודים של העתקת המשרד שלי על שני מסכיו אל עבר המשרד הביתי.

מה שחסר לי עכשיו זה מעמד לטלפון היות והקודם שלי במשרד “נעלם”, שלווה נפשית ולהעיף את המקלדת פי.סי שלי כי אני באמת כבר לא סובל אותה. ארגונמית שמרגונומית, בורכתי בשלוש פריצות דיסק וחצי בגב וזה בטוח סימן שצריך להחליף את המקלדת. או אולי פשוט להרגיע עם העתקת עצים בגינה ממקום אחד למשנהו? אבל אין ספק שמקלדת חדשה תעזור ללא הכר לרבות ארקוקסיה, אתופן, וקנאביס רפואי באישור בלבד.

המשרד סגור. המדינה סגורה! יש בעיקר כאוס והפגנות. בזמן הזה הייתי יכול כבר לגדל שלושה כלבים ואולי זה הזמן לציין שהקמפיין לכלב נכשל כישלון חרוץ. אין אפילו חתול שמוכן לאמץ אותי. מירב כנראה תחייך עת שתקרא את השורות הנ”ל, בוא תבוא התגובה. והנה אני עובד מהבית ממש כמו במשרד, פייר זה לא אותו הדבר כי אין לי בבית פריזר מלא בטילונים ובפינוקים, והמזגן במשרד שלי עדיין דרוש תיקון. מדי פעם אני יוצא להתאוורר וזורק את הפח.

המציאות. שעולה על כל דמיון

Set-up בימי קורונה. מציאות מאתגרת. אתמול ראיתי בפייס שאנשים פרסו את כל המשרד שלהם על גבי קרש גיהוץ ובכך פתרו את העניין של “המשרד הביתי”. פעם גם לי היה קרש גיהוץ, היה לי אפילו מגהץ אבל איכשהו הם מעולם לא נפגשו. מירב הציעה שעד שכבר יש לנו כמה גיהוצי חירום אז אפשר פשוט למסור אותם לשירותי גיהוץ. כבעל צייתן, חסר חוט שידרה תרתי משמע וסובמיסיבי הסכמתי מייד. בכל זאת אני מתעורר כמו סימן שאלה כל בוקר. כן אחרי הסי.טי שעשיתי באמצע הלילה השבוע, האבחנה לא אחרה לבוא. אז גם כזה עכשיו. #עמיתפרק!

מסתובב לי בבית, מדי פעם נתקל בילד או ילדה אוחזים במסך וצורחים בהיסטרייה שהם עברו שלב במשחק. “נו אבא מתי תקנה לנו את האקס בוקס החדש?! ולמה אתה כל היום במשרד? באימא שלכם יצאתי רגע מהמשרד להשתין. כאילו שסגרו את הבצפר ואף אחד לא לומד עכשיו. היה אצלינו השבוע טכנאי של הוט והחליף את השלטים המסכנים שלא עמדו בעומס ובמכות של: “הוא חטף לי את השלט האח הסתום הזה!” השמיעה שלי התחדדה לרזולציית של איך עושה שלט שנופל על הרצפה, או איך צורחת ילדה שמקבלת כאפה מאח שלה וחוזר חלילה. שגרת הסגר במיטבה.

היישוב שלנו היה אדום עד לפני שבוע, תודה לבורא עולם ולבורא ההנחיות הפרוזאיות טיפסנו חזרה בעקומה אל עבר הירוק המיוחל. אפשר לנשום אבל עוד אי אפשר לצאת ממש מהבית, ואנחנו לא מפרים הנחיות. נגיד. כבר שמעתי ופגשתי בזום כמה בריות שנדבקו. אני בינתיים ממשיך כהרגלי עם השיטים שלי ויכול רק לייחל שגם השנה אזכה בחיסון שפעת סטנדרטי.

אל תפטרו אותו!

עלייתו של ענף השליחויות. אולי למעט שליח אחד שצילצל אליי השבוע להתנצל על זה שהוא חשב שזה בסדר לזרוק רכיב חומרה שהזמנתי מעבר לשער. מקווה שלא באמת פיטרו אותו בסוף. בכל זאת יש לי מצפון לשמור עליו. ההתאווררות היחידה שלי היתה בערב יום כיפור, איכשהו מצאתי את עצמי בסופר – ספורט יחידני שכזה. שבוע הבא יש לנו שבוע בריאות בעבודה, ואני באמת צריך להשיל מעצמי את אותה קנייה.

מצד אחד נשבר לי, מצד שני מתחילים להתרגל. שגרת קורונה. מבלי לשים לב איכשהו חלפו להם שבעה חודשים. כן, וכל השלושה שלא מפירים הנחיות מחכה לכם מדלייה בכנסת.
אם זה מעודד מישהו, אז כן אנחנו עדות חיה לתקופה היסטורית מרתקת של וירוס ממזר שמשבית את העולם ואת שמחת החיים שמעולם לא היתה לי. כי ככה זה שאתה זקן ומריר. גנים אשכנזיים שרק הולכים ומשביחים עם השנים.

הביקור הבא שלי אצל האורתופד ייפתח כך:
אני בהתלהבות: “דוקטור יש לנו פריצת דרך נכון?!”
האורתופד: “לא דרך, דיסק נשמה דיסק”

 

עמיתלונן

מונולוגים מהאמבטיה

הו אלוהיי האופטלגין הנוזלי מה רבו מעשיך. על הארקוקסיה, ועל זריקות הוולטרן, ועל כל משככי הכאבים באשר הם – רק רציתי להודות לכל אחד ואחד מכם באופן אישי, עזרתם לי, אתם עדיין עוזרים לי ואני מקווה שבקרוב תיפרדנה דרכינו. ורק אל תציעו לי קנאביס רפואי, רפואי זה הכי אבל אני עדיין מחפש את הנחמה שלי בקונוונציה המדיצינת לרבות אמבטיות חמות לעת בוקר, צהריים וערב. אמרו לי שזה ממש יכאב, וכולם צדקו – וזה בין היתר, מה שבאמת הכי כואב.

וכך אני מוצא עצמי יום לפני הניתוח, בסניף הסופר פארם הקרוב למקום מגוריי, תוך כדי שאני כמובן עוטה מסיכת הגנה תקנית כנגד זו הקורונה, מביט אל עבר ערמות של חבילות של תחבושות הגייניות ומנסה לשווא, כחסר ישע מן השורה, לבחור לעצמי את זו המתאימה לי מכולן. יש תחבושות עם מנגנון יובש מתוחכם, יש תחבושות עם מנגנון “נעילת נוזלים”, ויש את אלו עם מנגנון מתקדם לנטרול הן נוזלים והן ריחות כאחד. “הפרימיום” של התחבושות. הדגם שנאסא משתמשת בו. אלא מה. כמה תארים צריך בן או בת ברייה בשביל להבין בטכנולוגיה הזו המשולבת בתחבושות “הגיניות”?! מצלצל לאשתי, מבקש ממנה לסור בדחיפות אל עבר החנות ולבחור בשבילי – בסך הכל אני טיפוס רגיל כזה של פלסטרים. שקופים.

בדרך הביתה עם שקית מלאה במשכי כאבים מן המעלה הראשונה, והשנייה כביטחון. מפעיל לי יוטיוב באוטו, אני קצת פחות טיפוס של ספוטיפיי תמותו. שירים עבריים שקטים בדומה לאלה המתנגנים להם בימי זיכרון. מספיד את עצמי בלב מבעוד מועד למקרה שלא אתעורר מההרדמה. זה קורה לפעמים בניתוחים, ואותי עד לרגע זה אף פעם לא הרדימו בהרדמה מלאה. רק מקומית או בטשטוש למחצה ואמא שלו, או שסתם הייתי ספוג במלא אלכוהול.

בסך הכל מדובר בבית חולים פרטי, ואני תוהה אם ישדרגו אותי לסוויטה עם הנוף לים ואחות צמודה. בקבלה אני מבין שזה הולך להיות חדר רגיל במחלקת תיירות ושאי אפשר לשדרג. יתרה מכך, בבדיקות לפני קיבלתי את האח “הקשוח” שגער בי על זה שיש לי עודף סוכר. השבתי לו שזה בטח בגלל שאני כזה מתוק, ואז הוא השיב לי את המבט הזה שזה בטח בגלל שאני כזה מפגר. פייר יש בזה משהו. סוויטה לא תהיה כאן.
אמרו לי לספור כבשים, והופ מתעורר בהתאוששות. אח אחר, הרבה יותר נחמד שאל אותי אם אני רוצה מורפיום. השבתי שכן. מורפיום זה כל חיי עכשיו. אישפוז. נרדם עד הערב. אשתי צופה בי מהצד ושואלת אם לא נמאס לי לישון. נרדם שוב. מבין שאני מחובר לעמוד עם אינפוזיה. חוסך כאן פרטי איך כמה ולמה, כי זה לא באמת כל כך מעניין, אבל המורפיום – מה רבו מעשיך!

הבוקר שלמחרת. יום השחרור. המנתח שלי בא לבדוק. אומר שבסדר, אני כנראה עדיין ממש לא מחובר לכאב. משתחרר. אוסף איתי את המתנה שקיבלתי יום קודם – אלקו ג’ל מחברת הביטוח שלי. פייר ציפיתי ליותר. נגיד לאוזניות עם חוט וספוג מתפרק עם הלוגו. מתנות מיותרות בעידן הקורונה. כמה שעות לאחר מכן מגיע מסרון שמבקש ממני לענות על סקר איכות השירות קצר. הם יודעים שאני מסטול עדיין וזה מנוצל עד תום. זו מערכת חכמה. “ממי, תוכלי להביא לי כף ואופטלגין נוזלי?”

מתמקם בבית. מתחמש בתרופות, נוזלים, תרופות בנוזלים, שמן פרפין, סבונים מוצקים וכמובן תחבושות. הולך להעביר עכשיו זמן יקר באמבטייה. השביעו אותי לעשות הרבה אמבטיות לאחר הניתוח. לפחות שלוש פעמים ביום למשך חצי שעה. חייב צעצועים לאמבטיה כי יש לי שעות שלמות לבלות שם בתוך המים החמים. מחפש נואשות אחרי ברווז צהוב מגומי. ואז כשאני חושב על זה אני מבין שאולי כדאי למצוא שניים כאלה, כדי לא להשאיר אחד לבד ושלא יהיה עצוב. אני מבין שאין כאלה בבית, ושאם אני אזמין מהמרשתת זה כבר יהיה פחות רלוונטי. פריט חובה בכל בית, ולא משנה כלום.

מלא אמבטיות. למעשה מבלה המון זמן באמבטיות. קיים רצף עקבי של ארועים שמוביל אותי שלוש פעמיים ביום לפחות באמבטיות. שגרה של אמבטיות, לזכור להשאיר שם את השעון ואת כל הציוד שאני צריך כדוגמת מים ממש חמים וסבון. זמן יקר ערך מבוזבז להפליא אך מה כל זה לעומת תנאי החלמה הכרחי. אני יודע הכל על אמבטיות עכשיו ואני יודע בדיוק איפה חסר רובה בכדי להשלים.

אני באמת חשבתי שתחבושות סופגות זה סתם. מן שלב כזה שמוטל עליי אחרי האמבטיה. זה היה די מסובך עבורי בהתחלה אני מודה. איך להניח, כמה? איפה הצד עם הדבק? לא להניח עם הדבק כלפי מעלה בטעות זה ממש כואב. איזה לשים ומתי להחליף? ולמה לעזעזל דחפתי את עצמי לניתוח הזה?! הלא היה כתוב במפורש שזה אחד הכואבים. מכאן שאני חייב כזה לעצמי ברזומה כי סתם להשתתף בתחרות אכילת קרמבואים זה כבר לא נחשב אז איזה עוד דבר טיפשי ונועז אני יכול לעשות?! כי ככה זה שאתה סתום. עם או בלי תחבושת.

אני מקווה שהנורא מכל מאחורי כבר ומכאן באמת הכל יהיה יותר חלק ופחות כואב. כבר עבר למעלה משבוע וזה מרגיש כאילו הכיוון הוא טוב. טפו מלח שום וחמסה גם. קצת פחות עם משככי כאבים. עכשיו אולי אוכל להזדקן קצת יותר בשקט בידיעה שנפטרתי מזה. אבל עדיין לא חייתי חיים מלאים עם כלב.

זה מוקדש לאשתי – שממשיכה לטפל בי ללא דופי, ושלומדת תכנות ובגין זה מתנשאת מעליי. וכמובן עדיין לא סובלת אותי.

#עמיתאושש

#עמיתלונן