ארכיון תגיות: אין לי כלב

סליחה, פה זה האחות

ובכלל להחזיק מתח מיני זה לא כמו שהיה פעם, זה משהו שיכול להתחיל באחת וחצי בצהריים, ועשר דקות מאוחר יותר זה מפסיק. ת’כלס אני מביך את עצמי, זה לא כמה שהיה פעם. הזוגיות מקבלת פרספקטיבה אחרת לגמרי כשאנחנו כבר לא מספיק ערים בשביל להחזיק ליבידו בריא\תוסס\בר-קיימא\חי ובועט\חושני\וכל החרא הזה. אפילו פורנו הופך משעמם וממש לא רולוונטי עם השנים. צעיר לנצח זו קלישאה שמי שהגה אותה כבר נח ככל הנראה לא מעט שנים על משכבו ובטח נפטר מסיבוכים איומים של זיקנה.

בתשע וחצי בלילה! אחרי שהפסדנו שוב במערכה של “להשכיב את הילדים בזמן”, ואחרי שהם הצליחו לכלות כל פיסת שפיות מזו שנשארה למי מאיתנו שחזר מהעבודה, מתחיל בבית שלב כיבוי האורות והתקווה. זו שזכתה בי תפהק בפרהסייה בבית, ואז נריב על מה נאכל לארוחת ערב, משם הפוטנציאל לריב כלל עולמי הוא וודאי. מייקאפ סקס?! לא בגילנו, תשכחו מזה, הוא הלך כבר מזמן לבית אחר. המייקאפ הכי מסעיר הוא הרגע שאתה מסיים לנקות את כל הרצפה בדרך לשירותים אחרי שמי מן הילדים הקיא את החיים שלו בדרך לאמבטיה ואמא שלה הזונה.

הגינה שלנו יכולה לרגש אותי הרבה יותר מסקס. “שיו תראו, הנה זנב סנונית מעופף לו בין היסמין אל עבר המורן” ואז אני יכול להיות מוצף באנדורפינים לכמה שניות. הילדים יסתכלו עליי מוזר אחרי שבטעות נאלצו להרים את הראש מאיזה מסך תורן, זו שזכתה בי תהנהן עם הראש, והחתול, אם עוד לא טרף את זה הפרפר המסכן יסמן לי שהוא רעב ושהוא חייב לאכול. עכשיו! נאחל לו שיידרס, ועל ידי מיכלית דלק מלאה. ובכלל אני מוצא עצמי מתחיל לדאוג לעצים שלנו בגינה? וואט זה פאק? לא, אבל לכסח את הדשא זה הדבר הבא, ואיך לא גיליתי עד שהתחלתי שיש לי פריצת דיסק?

מזל שאני יכול עדיין לנהוג בלי משקפיים. זמן לא רב אחרי הקולונסקופיה הראשונה שלי, ואוי הסמים שנתנו לי שם, התחלתי לקרוא קצת לא ברור. לא הבנתי למה המרשתת נראית לי פתאום ממוזערת יותר ויותר ולמה לעזעזל מדפיסים ספרים עם גופנים כל כך קטנים, ומטושטשים. “שיו ממי אני לא רואה טוב!”  פלוס אחד ורבע במשקפי קריאה, זימה ומסך מחשב מגלה לי את העולם מחדש, והו כמה שהעולם פתאום מתגלה לי שוב בשיא תפארתו. פתאום כל פיקסל הוא פיקסל ואם מי מהמפלצות צריך שאחליף לו סוללות בעוד איזה צעצוע מעצבן – אז תביא לי את המשקפיים! אבא לא רואה, והוא גם שמן.

שנינו בעשור החמישי לחיינו, והיא עדיין שונאת כלבים. ואותי. תשע וחצי כאמור כיבוי אורות. מנטליות של בית אבות נידח באיזה יישוב בשרון עם פקקים של להתעלף. זה שאתה מזדקן עדיין אומר שאתה יכול להיות צעיר בראש, לא ככה? ככה ככה יא בן של זונה, בוא תיקח ממני את כל הדלקות גידים שיש לי אחרי שאני מנכש עשבים בגינה, אני לא מרגיש צעיר. אני מרגיש נפוח עכשיו עם וירוס בטן שנותן לי הרגשה של רכבת הרים אבל בהפוך, ואיזה “מזל” שאני יכול לנחם את עצמי בעוד פוסט מרמור קשה דווקא עכשיו תוך כדי כיווצים בבטן. הולך לרופאה אחרי הצהריים, שלחה אותי לבדיקות דם, צלצלה אליי כמעט בוכה כמה ימים לאחר מכן. “הבדיקות שלך לא טובות” ת’כלס גם הפסיכומטרי שלי לא היה משהו.

זה גיל כזה. מתייק כל מיני ניירות בקלסרים, נרגש מכל פרח מטומטם שפורח לי בגינה, בוכה מאיזה סרט ילדים הודי. או סתם בוכה כי אני נשוי. פעם שנייה. הכל מרגש אותי, אני מוצף וזה קורה לי יותר מפעם מחודש. זה לא שאני מבייץ אבל רוצה אולי לתת הזדמנות שנייה לבדיקות דם חוזרות. ובכלל אני צריך להתחיל לחשוב על צוואה. כל כך הרבה לכלוך בבית, מישהו חייב לרשת את זה. מחד אני עם וירוס בטן, מאידך המחשבות על מה לאכול צהריים קשות מנשוא. אולי קרטון בטוסטר, זה בטוח יעזור. ובכלל כל המצבי רוח עיין ערך גיל הבלות המוקדם ממש. עד שכבר התגברתי על משבר גיל הארבעים, אז עכשיו זה.

עמיתלונן

איפה הכלב

ועכשיו גם בפייסבוק:

https://www.facebook.com/tlunut/

תמיד רציתי כלב, סעעמק אני עדיין רוצה! כשהייתי ילד, נגיד בסוף שנות השבעים בואכה 80, שלחברי כנסת אפילו לא היה עבר פלילי, שעוד הטלויזיה היתה עם ערוץ אחד, וחיים יבין אחד בשחור לבן, אז היתה לי כלבה. קראו לה ברנדי ויום אחד כיאה לכלבה מזדקנת – החזירה בבת אחת את נשמתה לבורא. חזרתי מהצבא לאפטר, מוצא את ההורים שלי בפוסט טראומה במטבח והם מספרים לי שהם קברו אותה ממש לא מזמן, בחולות של חוף תל ברוך. ברנדי הפכה לזיכרון מתוק, אפשר עוד להתווכח לגבי מקום הקבורה שלה, אבל אני עדיין נשארתי עם הרצון לגדל כלב שוב.

מאז גדלתי קצת, התחתנתי, עשיתי ילד, התגרשתי, התחתנתי שוב, טעות לעולם חוזרת, הבאתי עוד ילדים, אקווריום ושואב אבק רובוטי ובדיוק בסדר הזה. יכול להיות שבכרטיס של מירב בג’יי דייט היה רשום במפורש שחיות זה לא אני?! בדיוק! אז מה, היא היתה מהממת, ומהממת לוקח. לא אני אכתוב כוסית במקום מהממת ומפה לשם אני אעבור לגור עם ההורים, תודה אבל לא תודה. מפה לשם התחתנו, והמוטיב של הכלב תפס תאוצה. השיא? השיא היה לעבור לפני כמה חודשים לצמוד קרקע עם גינה, ביישוב מרוחק עם מלא פקקים – מירב אמרה שכלב צריך חצר, אז עברנו לחצר עם בית, ככה זה יהיה יותר נוח עם הכלב.

ואז שכנים שלנו הביאו כלבה. שיו כמה קינאתי. עוד ביקשו ממני לשמור עליה באיזה סופשבוע כי הם בקמפינג. איכס קמפינג ועוד באוהל, שונא קמפינג. כמו טווס הסתובבתי ביישוב עם רצועה מחוברת לכלבה ביד אחת, עף על עצמי בקטע נוראי של מאלף נולד, והקטנה שלי מחוברת ליד השנייה וביקשה כל הזמן ללטף אותה. כלבים עושים טוב לילדים, רק שאני לא בטוח שזה עובד גם הפוך. זה עבד לטובתי, הילדים עפו על הכלבה. כלבה חמודה, רק שבינתיים הכלבה עדיין בחוץ, נובחת כל הזמן, והפכה למטרד הקבוע של הרחוב. התירוץ התורן הוא שעדיין לא מצאו מאלף מתאים, אני בעד שימצאו פנסיון מתאים של כלבים אשכנזים ושישאירו אותה שם, ושתנבח עד המוות, כלבה זונה אבל חמודה לפרצוף.

ידעתי בדיוק איזה כלב אני רוצה, הרים שוויצרי. הייתי חבר בקבוצות פייסבוק של הגזע, אפילו הלכנו לראות גורים פעם אחת, ופעם אחרת לתערוכה של הגזע. זה רק היה עניין של זמן עד שאני מביא לי בדיוק כזה. בסוף החיים יותר חזקים מהכל, לא ממש יודע איך, אבל לפני איזה חודש וחצי אולי חודשיים, מצאנו את עצמנו בשבת אימוץ כלבים בגליל ים. הלכנו רק “לראות כלבים” הקטנה לחצה שהיא מתה לכלב, בכלל כל המיטה שלה כבר מפוצצת בבובות של כלבים, אז לא יזיק ללכת לראות את הדבר האמיתי. כי זה לא שנחזור הביתה עם איזה כלבלבון חום ומתוק. ברור שלא!

ברור שלא, רק שחזרנו הביתה עם חמור גדול בן שנה. קראו לו דון, החלפנו לו את השם לקופר. אין מאושרים ממני ומהקטנה שלי, רצנו והבאנו את כל האקססוריז שכלב רק יכול לחלום עליהם. הכי טוב, ומהכל, לכלב שלי יהיה הכי טוב! מירב בשלב הזה של החיים מתחילה לאבד נשימה ומרגישה קצת הרבה לא נוח עם הגודל של קופר, מפה לשם מירב בהתקף חרדה איום, דפיקות לב או דופק מואץ, אני לא רופא בסדר? זיעה קרה, רעידות בגוף ומלא קללות בעיראקית ספרותית. פיזיולוגית היא לא עמדה בזה. קופר התנהג למופת, אפילו קבעתי לו תור לסירוס, והוא היה מחונך למשעי. מירב פחדה שהוא יטרוף אותה ואת הילדים באמצע הלילה, אבל קופר ישן בקומה התחתונה ורק קשקש בזנב העצום שלו, כי ככה זה שאתה נפיל קטן.

בוקר אחד קופר נבח בגלל שהכלבה הזונה של השכנים לא סתמה. מירב נשברה לגמרי בשלב הזה, ואמרה לי שאני יכול לבחור בינה לבין קופר. ברור שבחרתי בקופר אבל מירב החליטה בסוף. בכמה לילות הבאים קופר יבלה את הלילה מחוץ לבית, אני בינתיים הורשיתי לחזור לישון בתוך הבית. “חיות זה לא אני”, זה מה שזכרתי מההיכרות שלנו, חיות זה לא אני, והנה החזון האחד והיחידי שהיה לי מתרסק לי בתוך ומחוץ לבית. קופר שהה איתנו שבוע עד שהחזרתי אותו – בדמעות. את כל הציוד שנשאר נתתי לכלבה הזונה של השכנים, שעד עכשיו נובחת, לקופר החזירו את השם הקודם שלו, ועדכנו אותי מהאגודה ואו, עמותה, או איך שלא קוראים לאס.או.אס האלה, שאימצו אותו עוד באותו היום שהחזרתי אותו.

זה מנחם אותי להגיד שהיה לי כלב. אפילו שזה היה לשבוע. אולי כשהילדים יגדלו טיפה? אולי עם אשתי השלישית, אולי פעם קופר פשוט יבוא לפה לבד מרוב געגועים כי אני בכלל לא חי בסרט, מקסימום אולי טיפה מושפע ממשחקי הכס אבל לא יותר מזה. אולי פעם נביא באמת גור הרים שוייצרי ומירב תוכל לגדול איתו מבלי לפחד. אני כבר למדתי לא לפחד ממירב, אבל אני עדיין מת לכלב. מירב עדיין לא סובלת אותי, אולי חתול במקום?

 

עמיתלונן