ארכיון הקטגוריה: אישי

מיאו, חתולה!

סרבתי לקנות לה סודה. יש לה בבית סודה סטרים וכל הדרך לתל אביב היא לגמה מים מהבקבוק שלה, ולמה רק לי זה כל כך ברור לי שסודה פינוקים זה הדבר האחרון שהמתבגרת הזו צריכה עכשיו. עם אח שלה זה סיפור אחר לגמרי, הוא נעשה רעב אך ורק בבתי קפה – זה מגרה אותו. אז הוא קיבל והיא לא. ת’כלס זו היתה טעות חמורה בשיקול הדעת – שלי כמובן, נו איך לא. ובעוד כמה שעות מעכשיו בורא עולם יצחק עליי מלמעלה.

כל הסיור עשתה לי פרצופים של נעלבת כי הוא כן והיא לא, היום גיל ההתבגרות מתחיל הרבה יותר מוקדם ממה שהיה כתוב במדריך לאבהות כושלת, אבל זה היה במבצע אז לקחתי שני כרכים שלמים. בכלל כל הבלאק פריידי הזה תפס אותי לא מוכן. רכשתי מלא דברים שאני לא באמת צריך אבל העיקר שיהיה בבית. כל זה היה לפני עשרה ימים, נר שישי של חנוכה בסיור גרפיטי בדרום תל אביב. פרט שכדאי לזכור.

שבועיים קודם לכן. “שיו אבא, ראיתי חתלתולה מהממת אפורה מנומרת ואתה חייב לבוא לחפש אותה איתי עכשיו!” השבתי לה שאין עוד חתולים כמו מרפי שלנו הי”ד, ושאני לא זז בשביל רבע חתולה עם או בלי פסים או מנומר. כעבור לא הרבה זמן וכשהיא סיימה לצרוח עליי אנחנו מפטרלים ביישוב ומחפשים ת’חתולה הסתומה הזו. סמכות הורית זה ממני והלאה – לא מצאנו כלום. היא לא מוותרת ומכריחה אותי למחרת הבוקר שוב לעשות פטרול הפעם ממוקד יותר. על הדרך היא גם החליטה שקוראים לחתלתולה הזו קייטי. גם הפעם החיפושים העלו בעיקר מורת רוח, עצבים וחרסים.

נסענו לסופשבוע. זמן מצויין להמשיך לפנטז על כלבים לרבות סרטונים טפשיים ותקוות שווא. היה נחמד, חזרנו והחיים ממשיכים להם במסלול קבוע נטול כלב. החלו כל מיני שיחות תאורטיות בבית על כלבים, לא משהו קונקרטי, אבל משהו בשליטה העליונה של הבית אם לומר זאת בעדינות מתחיל להיסדק. טפטופי הכלבים שלי מתחילים לקרום עוד וגידים וזה מתחיל לייצר מומנטום קצת מעניין. “תראה לי רגע דבילון טפשון ודובון איך נראה הכלב הזה שרצית?” ואני משיב לה שהוא משיר מלא שיער ושלא כדאי, סוג של טריק זול לבדוק מוטיבציה. אבל אני קצת מרגיש שמשהו משתנה בשליטה העליונה של הבית.

היה גם איזה יום, אולי קצת הרבה באשמתי שכל קבוצת הוואטסאפ בעבודה שלי החלה מוצפת בתמונות של הכלבים של כולם. אני הצטלמתי עם הכלב הפרוותי שקיבלתי פעם מאיקאה. פשוט יצא שהגיעה עובדת חדשה שבמקרה מג

דלת חמישה כלבים, ואז אני זורק גפרור. קטן. ובום – מלא תמונות כלבים של כווווולם. לא, זה לא כואב לי בכלל ופעם גם לי יהיה כלב. אמיתי ולא מאיקאה כמו שרכשה עבורי הסולדת מנביחות ובלבד שאסתום. שגרה.

הסיור הסתיים, היה ממש מוצלח. אפילו זו המתבגרת קצת חזרה לעצמה וחוזרים הביתה מהר כדי שנספיק עוד לתחנה הבאה – הדלקת נרות משפחתית. מסיים בזהירות חניית רוורס לא מדוייקת בעליל ומדומם מנוע. ובעוד הדלת של של זו המתבגרת נפתחת, נשמעת מפיה שאגה אדירה של שמחת חיים – “אבא זאת קייטי!!!” מרופדת בפרצוף מלא סיפוק של אושר אינסופי. מסתבר שהחתלתולה הזו שמעולם לא מצאנו פשוט היתה שם ליד האוטו כשחנינו. למה עכשיו? למה היא הופיעה פתאום? “אבא אתה רואה אני צדקתי! אני אמרתי לך – תראה זאת היא, אפורה ומנומרת ומתוקה – אבא בוא נאמץ אותה! אבא היא חיכתה רק לנו” אבא מת.

אבא בניסיון אחרון: חמודה אל דאגה, כשנחזור מהדלקת הנרות היא כבר לא תהיה כאן.

והיא היתה שם כשחזרנו! הו מה רבו מעשיך אלוהי השונרא. אלף חתולים שעברו כאן לא נשארו – אבל קייטי החליטה לאמץ אותנו בנר שישי

של חנוכה. נס חנוכה חתולי. אין מאושרת מהיורשת שכבר כמובן מוציאה לה צלוחית גבינה לבנה, כי אולי היא תישאר שם עד הבוקר. והיא נשארה! וכל זה היה לפני עשרה ימים. ממש היסטוריה.

התלבטנו הרבה מה לעשות. החלטנו לבסוף למסור אותה לאימוץ. החלטה משפחתית עם הרבה אמוציות כדוגמת: “אני לא מוותר על כלב”, “כלב הוא ידיד אמיתי”, “ילדים צריכים כלב” ועוד מחדלים תהומיים של חסר חוליות עם גב תפוס בלי טיפת אופי. היא, החתולה כמובן – מתחילה למצוא חן בעיני. הסברתי למתבגרת שאם אף אחד לא ייאמץ אותה נאלץ לחסן אותה כי בכל זאת “היא כבר כאן”.

לפני שלוש שעות היא חוסנה, עכשיו אפשר להגיד שהיא עדיין ממתינה לאימוץ אבל לפחות היא מחוסנת. בקיצור על מי אני עובד, יש כאן חתולה עכשיו ואולי זה בעצם החתול הקודם שלנו בגלגול נשמות בא לנקום! כי זה לא שאני חי בסרט בכלל. שאלתי היום את הוטרינר אם הוא יכול להזריק לה תאי גזע של כלב, ואם בכלל יש סיכוי כזה. אז

לא. היא ככל הנראה תמיד תישאר חתולה. כמו שאני ככל הנראה לעולם לא אוביל כלב חי עם רצועה ושהוא גם שלי. !@#$%.

לא יודע כמה זמן היא תישאר, אבל כל אלה שאומרים שזה רק מרחיק אותי עוד יותר מהכלב, אין לכם מושג אל מה אתם מדברים, זה אוטוטו קורה. מיאו חתולה. ברוכה הבאה בצל קורתינו, או יותר נכון בצל הקרטון ששומר עלייך מחוץ לדלת. פחחח עד שהמלכה השלטת תאשר לך להיכנס הביתה בכלל. בינתיים מה שנשאר לי זה לצפות בקייטי רצה
בדשא בגינה וצדה כל מיני. כי החיים זה בדיוק מה שאתה מתכנן, לא?
🐱
עמיתלונן
מיאו
קייטי

די נו!



שלום קוראים לי ג׳, ואני הבת של עמיתלונן. לא אכפת לי אם תקראו לי עמיתלוננת ג׳וניורית או המתלוננת ב-ה׳ הידיעה כי אני כאילו וואו, וגם היום עליתי לכיתה ד׳, ואשכרה אני כבר יודעת הכל. באמת! אבל בעיקר מתלוננת ומנהלת אפילו את אמא שלי טוב? אבל בעיקר את אבא שלי. שקורא לעצמו עמיתלונן פחחח. הנה עוד אחד שחושב שהוא מבין אותי.

אני בת תשע פלוס ואני כבר יודעת שאני בגיל ההתגרות וגם בגיל ההתבגרות כי זה הגיע קודם. ואם יש משהו שמעצבן אותי בעיקר חוץ מהכל זה אבא שלי! אוף הוא מ-ע-צ-ב-ן. הוא מביך אותי לפני חברות שלי ואני תמיד מנסה לחמוק ממנו ואני כאילו אומרת לעצמי כשחברה שלי כאילו באה אליי, שרק כאילו יהיה בפגישה ושלא ייצא מהמשרד שלו, שיו הוא כזה מביך כאילו אשכרה.

אני פחות מסתדרת עכשיו עם אבא שלי והוא מעצבן. גם אח שלי הקטן הזה מעצבן גם כאילו! זה לא באמת כל הזמן אבל רוב הזמן. נגיד לפני יומיים עשינו הליכה ביישוב, אני ואבא שלי דה בטח לא אני ואח שלי הסתום הקטן שעולה לי כל הזמן על העצבים. הסברתי לו, נו אוף לאבא שלי!!! אחרי הירידה הארוכה שהלכנו ברגל שאני מותשת ושאין מצב שאני עולה את הכל בחזרה, ואז הוא צחק. שיו איך הוא עצבן אותי. ואז הוא מנסה לעודד אותי כאילו בלהגיד שאני אלופה, ושזו רק עלייה קצרה ושבכלל לא חם ויש רוח.

זה לא מעניין אותי, מבחינתי חם ואין שום רוח ואני שונאת שהוא מנסה לעודד אותי, זה הכי מעצבן. אז אני מתיישבת על ספסל ועושה לעצמי דמעות ואז אני בוכה ואומרת שקשה לי ושנמאס לי ושאני שונאת ללכת. אני יודעת שאני ככה מצליחה לגנוב עוד כמה דקות ואבא שלי תמיד עוצר כשאני בוכה לו. אז אני מגבירה עוד יותר את הבכי שלי – זה טריקים שאמא שלי לימדה אותי והם גם הכי משפיעים על אבא שלי.

אבל אז כאילו, אני יודעת שאבא שלי ינסה לעודד אותי, אבל אנ׳לא מוותרת כי אני עכשיו אני שונאת את כולם! ואז הוא מבטיח לי פיצוי – הפתעה. פחחחחח הוא וההפתעות שלו, תמיד אומר ולא מקיים כלום! כמו שאז הוא הבטיח לי שנלך לרכוב על אופניים אבל אז הוא שיחק אותה שהוא בדיוק חייב לסיים משהו בעבודה. לא זזה גם אם לא יודעת מה! באמת לכי תסמכי על אבא שלך!

ואז כאילו שוב, הוא עוד פעם מבטיח לי הבטחות שהוא מחר יזמין לי צהריים בתן ביס שלו בשלושים שקל. קמצן אני רוצה לפחות בחמישים וגם שיהיה מהקניון ולא רק אוכל! נגיד איזה פופ-איט חדש ומגניב. כי בשביל עצמו אין לו בעייה לקנות ביקר, וגם את זה אמא אמרה לי. אז על הבת שלו הוא יכול להשקיע לפחות הרבה יותר.

בסוף אני מתרצה וממשיכה איתו את ההליכה אבל לא מדברת איתו וכועסת מאוד עד שמגיעים הביתה. והדבר היחידי שאני אומרת לו שזה ייחכה עד שנגיע הביתה ואז אני אספר הכל לאימא שלי. ואז הוא משתתק. חחח פחדן! הוא מפחד ממנה עובדה! אני יודעת בדיוק מה אני רוצה מאבא שלי ומתי. מדי פעם הוא מבקש חיבוק אבל אני לא מסכימה כי הוא דביק ומזיע. איייייכס. דביקים כבר היו לי בכיתה ב׳.

וחוץ מזה כבר חודשיים אני אומרת לו שייקנה לי כיסוי חתולים חדש לטלפון שלי וכל הזמן הוא אומר שיזמין והוא לא! וגם האתר הזה שהוא מזמין ממנו שולח הכל בזמן, זה אבא שלי העצלן שפשוט לא הולך להביא לי את זה מהדואר. אין לתאר באמת. ומה קשור פסנתר עכשיו ומה פתאום אני צריכה לנגן פסנתר? בכלל רציתי חוג טניס אז הוא רשם אותי לפסנתר! לא אבא אין לתאר!!

אוף אין לי סבלנות, היום באה אליי חברה אחרי בצפר ואז הלכנו אליה, ובשבע בערב אמא שלי שלחה אותו שיאסוף אותי. הוא מצלצל אליי. ואני עונה ״כן, אבא!״ בטון של מנהלת מתחצפנת בלי סבלנות, כי אף פעם אין לי סבלנות סבבה?! והוא אומר לי שהוא למטה עם האוטו ושאבוא. באמת מזל שעוד לא ננעל לי הטלפון ושאני יכולה בכלל לענות לו. וגם כן הלהגביל אותי בטלפון הזה עם גוגל, כאילו מה כבר לא בסדר שאהיה עוד כמה שעות עם הטלפון. מי ישמע הילדה שלך מכורה! לא העולם הזה שאנחנו חיים בו עכשיו, תנו לחיות!

וגם מחר יש לי יום גדול בבצפר ואני מתמודדת על מקום בנבחרת האנגלית ואני חייבת להיות מוכנה. ואז יש לי עוד מלא קבוצות וואטסאפ לענות לחברות שלי שחייבות תשובה עכשיו, והם פשוט לא מבינים אותי ההורים שלי שיש לי סידורים בוואטסאפ. הילדים שלי בכלל לא יגדלו ככה, אני אתן להם כמה זמן שהם רוצים בטלפון.

כאילו ת׳כלס אני גם קצת רוצה כלב כמו אבא שלי, ואני חייבת לציין שהוא קצת אובססיה על הכלב הזה, אמא לא תסכים בחיים פחחח. לא אבל כל כלב שרואים חייבים לעצור ללטף. אז אמרתי לאבא שלי שבבית שלי יהיו לפחות שני כלבים ושני חתולים כולל דגים, ושהוא יכול לבוא להוציא אותם כשאצטרך להיות עם הילדים שלי ואנ׳לא משלמת לו כלום. הוא קמצן, כן אמרתי את זה כבר כאילו.

זהו עכשיו אני צריכה ללכת להתקלח ואחרי זה לצרוח למישהו מההורים שלי שיביאו לי דחוף את המגבת כי שכחתי אותה. כן ילדים שוכחים זה בסדר, בגלל זה אנחנו ילדים. ואחרי זה אני חייבת לבדוק בגוגל מה זה מנכלית כי הם תמיד קוראים לי המנכלית של הבית.

ככה אני אוכל להגיד להם בעוד כמה שנים שאתם חינכתם אותי ככה. שיו הורים זה מעצבן כל כך אווווווף! מה בסך הכל ילדה מבקשת? יום אחד בלי שיעצבנו אותה ושלא יתקרבו אליה, כי ככה טוב?!

אבא, עכשיו הגענו?

התכנון המקדים

אז בין סגר לסגר אזרנו אומץ והזמנו חופשה באילת. חו”ל עדיין נראה יעד בלתי ישים, לכן אילת. אילת כתומה למי שממש חייב לדעת ובאמת עולה קצת ריח קל של קורונה ליד הנמל איפה שכל המכוניות נפרקות מאניות המשא שעוגנות שם. והנה שוב אנחנו מזמינים במלון ים-סוף, פעם קראו לו אמבסדור אבל עוד נגיע למלון בהמשך למקרה שתהיתם איך המלון, כי תמיד זו השאלה הראשונה ששואלים כששבים מאילת. המלון ממוקם בדרום העיר וזה עדיין אילת אבל קצת יותר רגוע ובלי הטיילת השם ייקום דמה.

תמיד מתכננים נסיעה לאילת, וקוראים מלא כתבות דרך גוגול סטייל: “מקומות שווים בדרך לאילת”, “איך להרדים ילדים חמש שעות לפחות”, או למשל: “תשובות מחץ לאבא מתי מגיעים כבר?”, “תיזהר אתה נצמד אליו מדי!” הקשר בין גוגל למציאות הוא חלקי בלבד אבל היה לי כיוון של איך לעבד את כל הדאטה שקראתי בגוגל. שתי מזוודות בתא מטען עם טיקטים של חו”ל כדי להרגיש פאסון של פעם, שני ילדים במושב האחורי כל אחד והמסך שלו מלווה בברכת “ברוך בורא הפיקסל והסוללה ברוך הוא” יחד עם תיק צד אחד ומתעבת הכלבים לצדי שמכתיבה לי את קצב הנסיעה ואת החיים בכלל. עצירה ראשונה תחנת ריענון של כביש 6 כי אני חייב להשתין.

הדרך אל

במצפה רמון עצרנו לצפות במכתש הגדול, איחרנו את הסיור המודרך בשש דקות ופיספסנו אותו אבל זכינו בשתי נציגות חמוצות עם פרצוף זועף להחריד. בסוף שתינו קפה ליד בלי לצלם את היעלים במצוק והמשכנו לכיוון יטבתה כי הילדים חייבים שוקו מהברז. ביטבתה יחד עם עוד 400000 איש זה היה להיות או לחדול. הילדים שתו שוקו בבקבוק, קנינו נעלי ים כי חייבים לקנות משהו בדרך, השתנתי שוב, תפילת “שלא נדבקנו בקורונה” נוסח בית עמיתפלל וממשיכים אל עבר המלון באילת. “אבא מתי מגיעים?” בפעם התשעים ושבע. בחנייה של המלון חנינו למעלה רחוק מהלובי, השומר אמר לנו שלא כדאי להזיז את הרכב עד שנעזוב – העיר מפוצצת. טיפ מציל חיים אם אתם שואלים אותי.

השהות

“סוויטה ג’וניור” זה חדר מאוד מפנק. שילמנו עליו רק עוד קצת, אבל זה פחות חדר למשפחה. זה חדר שיכול לשרת היטב זוגות צעירים מכל סוג שהוא לכל מטרה שהיא, פחות לנשואים עייפים ומותשים עם ילדים. אבל בחייאת ישרוטל – שימו עוד כמה מתלים שיהיה איפה לייבש את הדברים, החדר נטול מרפסת כי ככה זה סוויטות מסוג ג’וניור. קצת אחרי שהתבאסתי על החדר הם שלחו לי מסרון אם אני מרוצה מהחדר, כמה צחקתי. מה שהוביל לסאגה חסרת רחמים וחסרת סיכוי שלי אל מול שגיא (שם בדוי, היות והמקור מאופסן ומוצפן) מנהל הערב של המלון. הוא באמת היה נחמד ואדיב ושאפו. נפרדנו כידידים והוא אפילו פינק אותנו בבקבוק מים מתנה. אי אפשר להעביר אותנו חדר – המלון מלא.

הילדים התאמנו בלשנרקל לפני אילת. הקטנה עברה את סף הפחד ושנירקלנו ביחד בחוף אלמוג, אחיה הקטן הפגין יכולות מדהימות של שנירקול בבריכה, הדגים בים הפחידו אותו. פעם כשהוא יינשא הוא יידע בדיוק פחד מה הוא. כשהם לא היו בבריכה הם בילו את רוב זמנם בחדר משחקי הפליישסטיישן והאקס בוקס. אולי כשאתבגר אני אקנה לי אחד כזה גם, מן פיצוי מתמשך של חסך בכלב. לרוב הם היו ילדים טובים וחמודים. לרוב. הקטנה שלי למדה די מהר שאפשר תמיד להגיד למישהו את המספר חדר פלוס שם משפחה ומביאים לה את כל מה שהיא רוצה. זה עלה לי כמעט ארבע מאוד שקלים וביקשתי ממנה לנסות להפסיק. “אבא זה חזק ממני”. כך היא משיבה לי ופונה אל עבר הסולדת מחיות בכדי לקבל גיבוי. קיבלה גיבוי מלא. אני רק הנהג בחופשה הזו.

המסע חזרה

ביום האחרון חייבים להספיק א. בוקר כי הילדים חייבים לתקוע שש קילו של וופל בלגי וארבעה בקבוקים של סירופ שוקולד. הו מה רבו מעשיך ואיך מנקים את כל מה שהם הולכים להקיא באוטו. צ’ק אאוט לפני עשר בבוקר כי יש הגרלה שמי שמפנה מוקדם מקבל שני לילות חינם. זכינו בלינה חינם באוהל בחניון של העירייה במקרה הטוב. עולים צפונה ומחליטים לעצור במתחם ביג כי חייבים גם אנו לנצל עיר ללא מיסים. הבנו ששגינו ואין שום פטור ממס שמתקרב לחוייה אנתרופולוגית שכזו – ליתר ביטחון אני משתין שוב. מהפחד.

המלכה האם רצתה שנבקר בפארק תמנע כי ממש יפה שם. בלית ברירה הנהנתי בראשי והגענו לפארק תמנע. בלובי חיכתה לנו סבטלנה. סבטלנה (באלוהים היה לה תג שם על החולצה) כל כך שמחה לראות אותנו והיה נראה שהיא מתרגשת ממש כמו היינו האורחים הבודדים בחתונה של הבת שלה. מי שלא ראה את סבטלנה מתרגשת ושמחה כל כך לא ראה שמחה מימיו. כנראה שהיינו בין המבקרים הבודדים אתמול שם בפארק מעבר לעוד ארבעה עובדים מקומיים והנה סוף סוף מגיעה משפחה של סתומים בחום של 9000 מעלות באמצע היום לפארק תמנע. סבטלנה הסבירה לנו את הפארק למשעי. יצאנו לדרך. באיזשהו שלב המצלמה של הטלפון שלי התבכיינה שחם מדי ושאני יעזוב אותה להתקרר קצת. אף אחד לא הסכים לצאת מהאוטו מרוב שהיה חם. זה קצת הרגיש כמו טיול של של פנסיונרים של איזו עיירת פיתוח בדרום אבל היי – חייבים לטייל בפארק תמנע כי ממש יפה שם עם עמודי שלמה לרבות מילוי בקבוקונים בחול צבעוני שמעולם לא הרגיש לי יותר סקסי. משתין שוב כי לך תדע מתי כל הטוב הזה ייגמר. מכבה ומדליק את הטלפון לאור מכת חום שהוא סבל ממנה. אפילו לנחשים שם היה חם מדי.

נפרדנו מתמנע בבכי תוך כדי חיבוק צמוד את המזגן באוטו. ניסינו לעצור בעין יהב אז ניסינו, עלינו את הערבה והגענו לדימונה. בדימונה עצרנו בפרץ סנטר, מודה שלא הייתי שם אף פעם. אבל היה לפחות מקדונלד’ס וחנות צעצועים כי חייבים לקנות רק עוד משהו לילדים. משתין בדימונה פעם ראשונה וכותב על זה כי אני חושב שזה מספיק חשוב. נרגע ששום דבר לא זוהר לי מדי ועולים חזרה צפונה. תאונה בכביש שש אז לקח לנו רק עוד שעתיים. רוצה לומר שבע שעות במקום חמש. אבל איזה אלופה סבטלנה!

בקרוב המדריך השלם לניווט רכוב עם ילדים בדרך אל ומאילת.

עמיתלונן

התמונה אמיתית לגמרי ומוקדשת לסבטלנה ולי.

אם זה מקרקר כמו ברווז זו בטוח קרפדה!

נגיד כמה שבועות לפני? אולי חודש אבל מי סופר. התחלתי לשמוע קולות. זה נשמע קינקי, אני יודע וזה בדיוק אני, אבל זה נשמע כאילו שכנים מעליי, ואני באמת לא יודע למה, התחילו לגדל ברווז?! כאילו אנשים מתחננים כל החיים לכלב, אבל אנחנו משפחה של מיוחסים כי לנו יש ברווז! זה הגורל שלי עכשיו. ברווז שחיי לו מעליי. כלומר משפחה חדשה יחסית שעברה לבית הזה עם שני ילדים צרחניים במיוחד, לרבות הורים צרחניים לא פחות – אז מה עוד יכול להפתיע אותי בתום שנת קורונה? ברווז.

וכך מדי ערב, עת שאנו ישובים על הספה, נאחזים בשארית האנרגיה שעוד נותרה לנו, עם ויטרינה פתוחה למחצה ובריזה נעימה ומלטפת מכיוון הגינה, ספוגים בתשליכי חטיפים – והברווז הזה שוב מתחיל לקרקר. אני?! כחסיד של שקט מן המניין שלא יכול לסבול שום רעש מעבר לגבולות הנורמה, וכאו.סי.די מן המניין זה מתחיל לכרסם בי מבפנים. וזה לא מרפה.

סברה אחת צידדה בכך שמדובר בצעצוע בריכה מצויד בחיישן תנועה ושכל פעם שהוא נוגע בחפץ אחר הוא – מקרקר! וואלה?! באמשכ׳ם?! מתעוררת לה משפחה בבוקר יום רגיל ובכייף שלה מחליטה לעבור לשכונה באמצע החיים ולהמית עליה שואת צעצועים בדמות ברווזים מקרקרים ואם אפשר בואו נמית את החורבן הזה רק בלילה.

הסברה השנייה היא שחייב להיות כאן משהו מעבר. אולי בית גידול לברווזים, אולי יש להם לול? או שזה באמת איזה רובוט שמנקה את הבריכה רק בלילה. לקחתי סטופר והתחלתי למדוד את תדירות מופעי הזוועה, ואם אכן זה צעצוע משוכלל, בטח יש לו בינה מלאכותית והוא מחליט כמה ולמי הוא מפריע. ולמה להפעיל דווקא בלילה? כי זה עוד יותר מוסיף לאווירה.

וכך חולף לו שבוע של קרקורים ולא מהסוג של הבטן. בלית ברירה ובצעד נואש דיו אני כבר מתחיל לתחקר את הסביבה הקרובה אליי, טוב אין באמת כזו, אבל לפחות את השכן שצמוד אליי. הוא לא שומע כלום. מה גם שלא מדובר בהפרעה נוירולוגית שלי כי גם אשתי שומעת את הקרקורים ואנחנו שנינו עדיין מנסים לשמור על שפיות. אשתי יותר מצליחה כי מישהי חייבת להיות כאן המבוגר האחראי.

שבועיים של קרקורים. מחליט לצאת עת ערב ולהקשיב. וזה מקרקר ומקרקר וכן, מקרקר. ככה עד השעות הקטנות של הלילה. פאק איזה סוללות פגז יש לצעצוע הזה! בטח כל היום הוא גם נטען מהשמש. אני מתחיל לחשוב על התנקשות שתיראה כמו תאונה או בצורה יותר מתורבתת להשאיר להם מכתב בתיבת הדואר ולבקש שייכבו את הדבר המזויין הזה שמקרקר. בדרך לא דרך אני מצליח להשיג מספר טלפון של בעלי הבית. למחרת היום אני מחייג.

השכן עונה לי ואני מתחיל בהכי נחמד שלי ומגביר ומתשאל אותו לפשר העניין. ואז הוא משיב: ״אתה בטח מתקשר בקשר לקרפדה.״ שתיקה מביכה. שלי. ואז אני פשוט מתפוצץ מצחוק ואני משיב לו שלא הבנתי למה לעזאזל הם החליטו לגדל ברווז צעצוע. מפה לשם אני מבין שיש כאן תפנית דרסטית בעלילה לרבות שכן מאוד נחמד שמבטיח לעדכן ברגע שהפורע חוק הזה ייתפס. גוגל קרפדות וזה נפלא!

לשכנים שלי מעליי יש קרפד חרמן שבא להתנחל להם בגינה וכבר חודש לא מפסיק לקרקר. מפה לשם אני מתמחה בקרפדות בגוגל וחוקר על נשק להשמדת קרפדות. עכשיו ללוגיקה של הקרפדות. בתור קרפד או קרפדה ממין זכר – כמה סתום או נואש אתה יכול להיות בשביל לבקש להפרות למישהי את הביצים? ״לא משנה מה, אני אעמוד פה כל ערב ואקרקר את עצמי לדעת עד שתבוא הקרפדה שלי״. תנו לי משהו להאחז בו, תנו לי טינדר לקרפדות, תנו לי קולות ביו טיוב של קרפדה חרמנית להשמיע לו. מסכן הוא פה לבד.

לשכנים שלי מעליי יש קרפד חרמן אתמול התקבצו להם כמה שכנים שחברו יחדיו וניסו לתפוס אותו. הם הצטיידו בפנסים, הקיפו כל צמח בגינה, טיפסו על עצים ואולי אפילו עשו קולות של פיתון בורמזי לטובת שיקום ההרתעה. לרגע היה נדמה שהקרפד נשמע קצת שונה – אולי קרה הנורא מכל והוא נתפס, אך לשווא. מאמצי החיפוש עלו בתוהו והחרמן הזה ממשיך במשנתו כמדי לילה. קרקורי אלף לילה ולילה והוא לא הולך להתייאש בקרוב.

לשכנים שלי מעליי יש קרפד חרמן ואין לי מושג מתי הוא יעזוב. החשש הגדול כאן הוא שהמיוחלת והמיוחמת שלו כן תגיע בסוף והם יטילו להם ביצים ויישארו לבנות כאן את מעון הקבע שלהם. מתישהו כשהראשנים יגדלו היא תתחיל לחפור לו שהוא לא משקיע בילדים ושהיא עושה הכל בבית. ואז הוא יעזוב ואנחנו נישאר פה עם קרפדה ממורמרת שלא תפסיק לקרקר על זה בחיים.

עמיתלונן

שלילי זה החיובי החדש

ממי אל תשאלי!

ואז בהיותה מקיצה משנת הצהריים הקדושה שלה, אני מפנה אותה ללא היישר אל עבר קבוצת הוואטסאפ הכיתתית של ביתנו הבכורה והמתבגרת לאלתר. מייד הלסת של הסולדת מכלבים נשמטת מטה, היא משירה מבט הרוס לעברי, לא נשאר לי אלא להנהן בכניעה ולתכנן בבכי ובנהי את הבאות. למורה של זו המתבגרת יש קורונה, והופ – כיתה שלמה על ההורים ועל האחים ועל הניסים ועל הנפלאות ישר לבידוד!

בחלומי אני “מבודד” את כל בני הבית בחדר משלהם ונהנה מפיסת נדל”ן רחבת ידיים עם גינה. מוציא את הכלב שש פעמים ביום. ואז היא צרחה עליי שוב לעניין הכלב ומייד הסכמתי שכולנו ניקח חלק אקטיבי בבידוד הסוגר עלינו בצעדי ענק. שעתיים לאחר מכן אנחנו מכונסים ברכב המשפחתי לרבות מסכות וכפפות. בעוד כמה רגעים אני עומד להתאחד עם מטוש לראשונה בחיי, בתחנה הקרובה של “היבדק וסע” הקרובה למקום מגורינו. מייד אין צ’יינה מעולם לא היה קרוב כל כך.

הבידוד הראשון שלנו

זה היום השלישי לבידוד המשפחתי שלנו. כולנו שליליים. שלילי זה הטבעי שלי, אבל הפעם מדובר באחד השליליים החיובים שאני רק יכול לאחל לעצמי. בינתיים מלח שום פלפל מים, עוד שום סימפטום לא מגיח משום מקום, נו ניוז גוד ניוז.  אם רק היה לי כלב לטייל איתו קצת. יש אופצייה לקצר את הבידוד ביומיים, אם שוב נצא שליליים בבדיקות, ובאישור רופא בלבד. אני שוקל את זה. אולי הפעם אבקש מטוש צבוני או ממותג.
הילדים? הם פחות מכים אותי עכשיו, בינתיים זה המכות הרגילות על השלט, על המשחקים, ועל החיים בכלל. עוד עשרה ימים.

הזוגיות בבידוד

אני אעבור פשוט לפיסקה הבאה.

הדברים שכבר לא:

ללכת לסופר, להזמין אינסטלטור, לתקן את המזגן, לסוע לעבודה, ללכת לצפות בכלבים בפארק, לעשות עם חברים על האש, לעשות כושר, לרכב על אופניים, ללכת לרופא ולשכנע אותו שאני חייב רפואי, להזמין את ההוא שיבוא לאטום את הגג, לריב איתה ולצאת מהבית בהפגנתיות, ללכת לנבוח על כלבים של שכנים, לקחת את הילדים לגלידה, לקחת את עצמי לבד לגלידה והחביב עליי מכולם – לגרות את הילדים עם לצאת מהבית – ואז להגיד להם שאי אפשר כי אנחנו בבידוד. עמיתנקם על כל מה שהם מעוללים לי ולשליטה העליונה.

 

אחוות המבודדים

שלא כהרגלי אפרגן ליישוב הקהילתי שלנו – משפחה יקרה דאגה לנו אתמול בערב למנחה מתוקה על תקן עידוד בבידוד. למרות שאני לא איש קהילה בדמי זו אכן יוזמה מבורכת. אפשר גם בזמן הזה להביא לנו לאימוץ גורי כלבים חמודים – הם תמיד יתקבלו בברכה. מעבר לזה התברכתי בגינה שאפשר לצאת אליה, הילדים התברכו בנטפליקס. כל אחד והסרט שלו. אל תביאו גורים באמת אני רוצה לחיות.

 

עד מתי אתם בבידוד?

עד סוף שבוע הבא אלא אם נקצר. בינתיים אנחנו צריכים להתגנב לרחוב ולהניע את הרכב שלנו שלא ייגמר המצבר שוב. והנה עוד משהו לריב עליו. הם שברו לנו את כל הרחוב עכשיו כי הופכים אותו לרחוב הולנדי עם אבנים משתלבות ונזקים משתלבים אחרים. ובכלל זה כייף גדול לשמוע כל היום ניסורים של מרצפות רחוב משתלבות לרבות ניסורים של בלטות מהצד עקב שיפוץ של שכנים. עמיתמודד על בסיס יומי עם רעש מחריד ומעצבן, מלווה בחרדות קיומיות של להחזיק הכל במקום ולנשום.

 

הסוף

החלטתי לקצר היות וקצת קשה לי לכתוב יותר מדי דברי הבל וזה מפאת מקלדת ארגונומית חדשה שרכשתי ואני שונא אותה מלא. למעשה זה הפוסט האידיוטי הראשון שאני כותב איתה וזה פשוט זוועה. בכלל מקלדות זה כל כך אובר רייטד, ועל ארגונומיות אין בכלל מה לדבר. בערך כל משפט שאני כותב אני מתקן שלושים פעם, האצבעות ממאנות להתרגל לחרא הזה של כאילו מקלדת חצוייה. לא להאמין ששילמתי כסף על הסבל הזה של לחפש מקשים עם הקקבונים שלי בתצורה של אצבעות. אז תרשו לי לקצר קמעה, ולאחל למקלדת את מה שזה לא יהיה שמאחלים למקלדות. אבל הייתי חייב אלחוטית עם כזה של מספרים בצד, כי חפרתי מלא בפורומים של גיקים וזה מה שכולם עפים עליו. אבל ככה זה שאתה מטומטם.

שאו ברכה ועטו מסיכות. או שפשוט תשימו אותן!

 

#עמיתבודד