ארכיון חודשי: פברואר 2020

מרפי הי”ד

מרפי

אני גם טיפוס של כלבים וגם של חתולים. מסתדר עם שניהם. תמיד רציתי כלב, אני עדיין רוצה כלב, כלבים הם החיים – אז התפשרתי על חתול. הגיון בריא שכזה. לפני כמעט שנתיים וחצי, אחרי שהבאתי אותו הביתה באמצע ארוחת שישי, שנינו קיבלנו בעיטה החוצה. אני זוכר המון שחור, אובדן הכרה, עשן, וצרחות כאילו מישהו הביא חתול הביתה. היא נתנה לי לחזור הביתה לבסוף, ובאמת שרציתי לסיים לאכול. הוא, שהיה אז חתלתול קטן, למד את השטח היטב, והחל לסגל לעצמו מניירות של טריטוריה בשטח החדש.

קראנו לו מרפי. מרפי היה צריך להחנחן על כל החתולים באיזור, לרבות החתולה של השכנים. לבסוף הוא סורס. סירוס אמור להרגיע חתולים. על מרפי זה עבד הפוך. עוד לא היה חתול בוגר וכבר השתתף בכמה קרבות מרובי חתולים. ביקשתי ממנו שיפסיק עם הקרבות, אבל הוא השיב לי שהוא הבוס עכשיו ושאני אמשיך להתחנן כמו איזו רכיכה לכלב, ושאשאיר את הדברים החשובים באמת עבורו.

מרפי מהר מאוד הפך לשריף של הרחוב. חי את חייו, לרוב בשינה, אבל ידע מתי לצאת לסיבוב דאווין בשכונה, ואיפה להמתין לנו כששבנו כל פעם הביתה. ואם בכלל אפשר לקפוץ על מירב, הרי זה משובח. מירב שונאת חיות, חתולים ואותי. מרפי לא סבל את מירב למעט הפעמים שהיא האכילה אותו. חוץ ממנה היתה לו סבלנות לכולם. בינו וביני זה כבר סיפור אחר לגמרי. מספיק שהיינו מסתכלים אחד לשני בעיניים, וכבר הבנתי הכל.

כחתול, או סתם כבן של זונה מיילל. מרפי אוהב לשתף איתנו את הצייד שלו. רק לפני חודש מצאתי עכבר מת בדשא. מרפי היה הורג לשם ההנאה החתולית שלו. היו לנו כאן במפתן הויטרינה גופות של לטאות, שממיות, חרקים, ועוד ערב רב של מיני זוחלים דוחים להפליא. אחד המפחידים היה גוזל של עורב שזה החתול, הבן אלף החליט שהוא חייב לצוד. שבוע חגו עורבים מעל הבית וקרקרו את זעמם על החתול. אבל הוא כהרגלו – ישן.

אני לא יודע איך מספידים חתול. מרפי נראה לאחרונה לפני שמונה ימים. היו לו כבר אפיזודות כאלה בעבר של ללכת לחפש חיים יותר טובים, אבל לא לתקופה כזו ממושכת. וכך אני תוהה מה נשאר ממאגר הנשמות של החתול הסתום הזה. אולי הוא נגנב, אולי הוא הלך לריב עם שועל ונהרג תוך כדי מילוי תפקידו, אולי הוא קיבל קורונה והלך למות בשדות כמו גבר, אולי פועלים יצקו עליו בטון בקוט’גים החדשים שבונים לידינו – וכך אולי תהיה לנו מצבה קרובה לפחות, אולי חזירי בר טרפו אותו, אולי חייזרים חטפו אותו ונתקעו בלי חול לחתולים, ואולי הוא עוד ישוב.

אני אמנם החלטתי לכתוב לו פוסט פרידה, ואפילו שמעתי סיפורים על חתולים שחזרו לאחר תקופה ממושכת. אני רק מקווה שהוא יחזור כלב, אבל זו סתם מחשבה כזו. זה מזכיר לי שתמיד בתור לווטרינר שאלו אותי מה יש לחתול, אז הייתי משיב לאותם בריות שאני משדרג אותו לכלב כי יש זריקה חדשה שעושה את זה, ואז כולם היו מביטים בי במבט מלא רחמים. מוזר. ממש. אתמול כמו כל יום כמעט בשבוע האחרון, הלכנו לחפש אותו בפעם האחרונה. הכרזנו עליו רשמית כחתול נעדר, ועצרנו את החיפושים. אין חתול ביישוב שאני לא מכיר ואין חתול ביישוב שלא מכיר אותי. שאלתי את הילדים איך הם בלי מרפי, והם אמרו שהם סבבה וביקשו ממני להעביר להם איזה מסך או שניים. ואז שאלתי את מירב איך היא בלי מרפי, והיא תפסה צחוק כזה של אושר. צחוק צחוק כלב.

זהו, חוץ ממני אין חיות בבית. אני אתן לזה עוד איזה שבוע שבועיים, אולי הוא יחזור אבל כנראה שלא. מירב אמרה לי שבאופן עקרוני אין לה בעייה עם כלב קטן אבל זה עוד לא הזמן המתאים. זה באמת נותן לי קצת תקווה, כי ככה אני תמיד יכול להביא להביא למשל גור קטן של סן-ברנרד ולהגיד לה שזה שיצו, ושהוא פשוט באחוזון מטורף, ושהוא גדל מעבר למצופה. וכלבים גם הרבה יותר קל לאלף מחתולים. אולי. עם אשתי השלישית. ותמיד הרי יש את האופציה בלאמץ חתול נוסף. הפעם אני הולך על חתולה, ואני רק מתלבט אם לקרוא לה גי’רה או ג’יחרי. רק שתהיה מעוקרת.

כלב קטן זה גם משהו. אולי זאב “ננסי”, ואולי קאנה קורסו “גמדי”. ועוד אחרי זה אומרים לי שאני מתגרה בגורל.

 

מוקדש למרפי, באשר הוא.

 

עמיתלונן