ארכיון חודשי: ינואר 2020

הדיל

אני מחזיק בדיעה, צלולה ביחס לשעת לילה מאחרת זו, שזוגיות צריך לתחזק. כי מי מאיתנו לא מרגיש שזה כבר לא כמו פעם? על כל ההתמודדיות שלנו בימינו אנו – השגרה, החיים, הבלאי, הקמטים, הקמטים על החתול, הילדים, מוקד החירום של מכבי, מס הכנסה, הפקקים, הפקידים, להסיע, להחזיר, התשלומים, העבודה, לצאת עם הכלב – רגע זה לא קורה באמת!, אז אחרי כל זה, מישהו מצפה ממני בתשע וחצי להיות השרמנטי, השמנמן המסוקס ולהתחיל לשעשע או זו הידועה בציבור או אשתי האהובה? מישהו באמת חושב שנותרה בי איזשהי פיסת אנרגיה על כל סוג של מצב צבירה? אני נבראתי עבור מישהי? לא! אני נבראתי ככל הנראה בכדי להיות פרזנטור של בית אבות.

אז איך באמת מתחזקים זוגיות מוצלחת? נשארים רווקים! שנים הייתי בזוגיות מונוגמית עם עצמי וזה עבד נפלא. יש כאלה שמביאים עוד ילד בשביל להציל את הזוגיות שלהם, וזה באמת לא חכם, ויש כאלה שזה מצליח להם בסוף ומרשים להם כלב. כשאני נשבר לפעמים בזוגיות שלי, אחת ליומיים בערך, אני מתריס בפני זוגתי שאין לנו זמן איכות לעצמנו, וזה באמת כבר לא כמו פעם ובואי נצא לחופש. בואי נטוס לאנשהו בלואו קוסט! שבועיים של ריבים מקדימים על היעד, עוד שבוע של תהיות לגבי סידור לילדים וההסכמה שלה, לרבות הבכי שלי לבלות כמה ימים נטולי ילדים, רצוי ביעד שרחוק מכאן כמה שעות טיסה. פאק השנה זה הצליח לי! זה פוסט על ריבים ועל ימי הולדת.

“להתארגן” על חופש. זו עדיין לא משימה של מה בכך. ובפרקטיקה מדובר על אסופת מיקרו ריבים שתפקידם הוא לא אחר מאשר להעמיד את זו הזוגיות במבחן השעה. הרי הכל כל כך זול היום והשמיים פתוחים. אה, אתם מוסיפים מזוודות? בסוף לקחתם טיסה זולה באמצע הלילה? בעמידה, וואו?! ומה עם החניון לטווח ארוך, ומה עם ביטוחים – מה, לא נוסיף חילוץ והצלה לפוליסה אם ניתקע בסייל באיזה קניון לא כשר רחמנא ליצלן?! חבילת סלולר מפנקת, כדי שיהיה אפשר לצלצל לילדים כל שעתיים. ולמה לעזעזל אתה לא לוקח את הטרולי הקשיח? מה, ולמה הזמנת מהאתר הזה בכלל? אין להם ביטולים! מה זה אתה אורז לרילוקיישן?! אנחנו חוזרים בעוד יומיים! הדברים הקטנים האלה שמקשטים זוגיות. חולה עליה!

אשמתי! קודם כי נולדתי בכלל, ומעבר לזה חשבתי שיהיה נחמד, ולכבוד ימי ההולדת שלנו שחלים בהפרש של שבוע זו מזה, שאולי ניסע קצת. ביקשה נפשינו קמצוץ של זמן איכות זוגי בניכר. נוכל לריב ולישון סופסוף בלי הילדים. אז אני הבעתי עניין וזוגתי שתחייה סגרה את הדיל לרבות “הסידור” לילדים. אשת חיל מי ימצא? מצאתי! חמותי שאלה אם אנחנו נוחתים ישר בבית המלון, ואם לא מסוכן עכשיו בעולם עם כל הוירוס הסיני הזה שמאיים על גורל האנושות, ובטח גם ממש קר כי זה לא כמו בארץ. לך תסביר שעבורי להיות נשוי זה מסוכן שבעתיים. לקור יש סוודר וקורונה מבחינתי זו בירה. ואם יהיה פעם פטנט רשום עם נחיתה ישר בבית המלון – חוץ לארץ יהיה הרבה יותר מגניב. בקיצור עמיתלונן וזו שסובלת אותו שוב ביחד, אחרי כמעט עשור.

היא בכלל לא רצתה לסוע. אני איימתי שאביא כלב. אז אנחנו טסים לאתונה. מה רע?! כמובן בהנחה שגם נמריא בזמן, ושלא יתעטש עליי איזה סיני, ושהמזוודות לא תלכנה לאיבוד, ושמזג האויר באמת יהיה כמו שהאפליקציות מבטיחות, ושלא ניפול עם המלון – מקסימום זה יצליח. יש לי אמנה לחתום עליה ובה אני מתחייב לא לריב איתה, לא לעצבן אותה, לתת לה את הזמן שלה, לא להאיץ בה בבקרים עם ארוחת הבוקר במלון, לא להזכיר כלבים כלל, לא להאיץ בה לסיים כבר את האוכל כי אני חייב להספיק לעוד קניון, לא להפריע לה לישון צהריים, ובגדול מה לא לעשות. מותר לי מדי פעם לקטר אבל לבדי. ככה בדיוק מאלפים אותי לפני כל יציאה ממושכת מהבית לכמה ימים. החוקים נוקשים אין ספק. יהיה לי קשה בלי החתול שלי, אבל שכן יקר יאכיל אותו. אני אתגעגע.

אני לא ידע מה יותר משמח אותי. זה שאנחנו נוסעים או זה שהצלחתי לשכנע אותה. האם מוטיב הכלב ישרת אותי מהיום והלאה כמנוף שכנועים? ואיך לעזעזל זה יצליח לי כשבאמת יהיה לנו כלב?

מוקדש למירב.

 

עמיתלונן

יום בחיי

סיון את לא עונה לי, אז אני כאילו כותב לך את הטור, סבבה? יוצא שאני מקדיש גם לך את הטור, פשוט לא הסתדרתי עם הפורמט. נעם כבר הרבה זמן מבקש ממני לכתוב לך ליום בחיי? או 365? או הפרוייקט הזה שישראלים מתעדים את עצמם? אף פעם לא הבנתי למה מישהו חייב לתעד את עצמו, בדיוק כמו שאף פעם לא הבנתי למה אני עושה את זה בעצמי. חיפשתי אתכם גם במרשתת ואז כנראה האתר שלכם נפל?! אופסי. אז הנה יום חול בחיי שלי. דיסקליימר – אין להתייחס לכתוב בצורה יותר מדי רצינית. אין כאן בדיות – באלוהים.

אני עמיתלונן, ואני לא כזה בדרך כלל. רגע סיון, צריך גם תמונות? אפשר עם החתול שלי, מרפי? אני מת עליו! אני מנסה לשקף לעצמי את חיי דרך הכתיבה. מפנטז על כלב, קודם כל שיהיה ברור שאני מת לכלב. מתגורר בצור יצחק שבשרון. הפקקים זוועה, אבל התרגלתי. בסוף מתרגלים להרבה דברים בחיים אני חושב. לבמיה למשל, אני אף פעם לא אתרגל. אז הנה יום בחיי, או לפחות בגרסת עמיתלונן.

06:45. והנייד שלי צווח עליי להתעורר. ולחשוב שאני עוד משלם עליו! מקלל קצת בלב, לא נכון אני מקלל מלא, ובקול. מירב צוחקת ומתחילה את ריטואל הקיטורים הקבוע שלה על מיגרנות עוד מאמצע הלילה של שלשום. מתרכז חזק באיך להגיע ראשון לשירותים מבלי שהיא תתפוס לי קודם. שאיפות זה הכל בחיים, אסור לוותר. לרוב זה מצליח. לובש איזה קפוצ’ון הפוך, יורד למטה וחותם על האספרסו הראשון שלי. מחכה למוח שלי שיתעורר ויזכיר לי שיש חתול בחלון בחוץ שרוצה לאכול. בינתיים הכל נופל לי מהידיים. מתפלל לבורא עולם שיהיו לי מים חמים, שהילדים יקומו בלי לרצוח אחד את השני, ושלא יהיו לי פקקים בדרך לעבודה. בדרך כלל זה מצליח לי עם המים החמים ולגבי השאר –  זה רק בגלל שאני לא מספיק מאמין. לפחות החתול שלי שמח לראות אותי, ואם רק היה לי כלב.

07:30. אם יהיה לי מזל היא תשחרר אותי לעבודה מבלי לפזר את הילדים, ותעשה לי פרצוף. שום דבר שאי אפשר להדחיק ולהתרגל אליו בזוגיות בריאה. מפה לשם אני מפזר אותם ומשקר להם שאני אתגעגע אליהם מלא. וכבר עושה דרכי אל עבר הפקק הבלתי נגמר בדרך לצומת אייל. שיחת בוקר טלפונית עם מירב, רוב הסיכויים שנתווכח על משהו ושהיא תתעצבן עליי. ומשם בדרך לפקק הכניסה של פתח תקווה. עזבתי סאטרטאפ בתל אביב בשביל לעבוד בפתח תקווה. ועוד לחשוב שאנשים כמוני מתרבים. יש מלא זמן לחשוב כשאתה בפקקים, או לפחות לנסות לחשוב. אז אני חושב על זה שבדיוק בעוד אני חוגג 47 ושאני צריך שוב לקבוע תור לקולונוסקופייה השנה, בסך הכל הסמים שנתנו לי בפעם הקודמת עשו יופי של עבודה. אוי הכבישים.

09:00 כזה – הנה שוב המטומטם התורן שהחליט, על דעת עצמו, שיש לו מנוי בחניון ואיך המחסום לא נפתח לו?! בפקק שנוצר בעיתו לחנייה, אני מספר 47, תוהה לאן עוד האבולציה יכולה להידרדר. אומרים שזה בריא להיות אופטימי. כן אבל, מה עם להיות מטומטם? חונה עקום ומת להשתין. עולה למשרד, מחבר את המחשב לכל החיבורים שאני מוצא, מברך את כולם ורץ לשירותים. משתין את עצמי לדעת. וקפה שחור חזק ראשון של בוקר, ורק לי מותר להכין אותו. ככה. חוזר למקום שלי מתחיל לרוץ על משימות. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. שנייה רגע סיון, לפרט כאילו על מה אני עושה? בואי, זה לא שאני מציל את העולם. אפשר גם לעבוד מבלי להיות גיבור-על.

09:47. ואז מישהו מביא את הכלב שלו למשרד. כן, שוב הנרטיב הזה של הכלב. תוך אלפית שנייה אני מתעטף ברחמים עצמיים. מסתכל בערגה קיצונית על הגוש פרווה הזה בעיניים מזוגגות, מתלטף ומצטלם איתו – ושולח תמונות למירב באמונה עיוורת שהיא תראה לילדים. כבר כמעט 10 שנים שאני מסורב כלב, וזה מאז שנישאתי. בשנית. היא לא ממש מסתדרת עם כלבים, ואיתי. אבל אם יש לי פנטזיה? בלתי נשלטת? זה להתעורר מוקדם עם הגוש פרווה הזה אחרי שהתכרבלנו לילה שלם ביחד. אומרים שזה בריא לפנטז, ואומרים שכלבים זה הכי בריא שיש. טוב די על הכלבים כי זה צובט אותי. סיון תגידי לה משהו.

09:50 עד סוף היום. נרגע קצת מהכלב והפנטזיה, וחוזר לשגרת יום עבודה. לא יודע סיון זה מרגיש לי שאני צריך קצת יותר לכתוב על השגרת עבודה שלי. נסגור על זה שיש מלא גרסאות לבדוק ולשחרר? משהו כזה? זה בא עם המון מתודולוגיות, ומילים כאלה של הייטק, ותהליכים. נסגור על אינטרנט משהו ושבאמת סבבה לי? למשל היום עבדתי מהבית ורק לקראת הצהריים הבנתי שאני קופא ושאני יכול להדליק מזגן. כי ככה זה שאני שקוע במשהו.

19:34. חוזר הביתה. סיון כאילו אנשים אשכרה זוכרים מתי הם חזרו הביתה? אני לא ממש זוכר מה עשיתי שלשום. בקיצור אם יש לי מזל אז כולם שמחים לראות אותי כשאני חוזר. כלומר הם יזרקו איזה מבט וימלמלו משהו כי כל אחד הרי שקוע במסך שלו. החתול שלי מזמן בסיבוב דאווין בשכונה. “חמודים שלי אני בבית”. ואז מישהו מהילדים כפויי הטובה שלי ישאל אם הבאתי להם מתנות. כלב היה מקבל אותי כאילו הוא לא ראה אותי מאז הסדיר. מה בן אדם מבקש בחיים, אם לא פיסת אמפטיה וזנב מקשקש.

19:49. הילדים מבקשים סיפור מפחיד. לא יודע למה זה עכשיו זה הקטע שלהם. כולנו מתחת לפוך, הם ירוצו להביא פנסים, איכשהו מישהו תמיד בוכה בסוף כי הוא חטף פנס בראש. אבל אז כולנו ספונים לנו מתחת לשמיכה עם פנסים. מספרים סיפורים מפחידים. שולח אותם למיטות. עשר דקות מאוחר יותר אני נקרא שוב לדגל ומתבשר שהסיפור היה מפחיד מדי ושבא להם לשתות מים, כי רק ככה הם ירגעו. מעייף את עצמי לדעת, ומדדה למקלחת.

20:30. מתחיל סוף יום. זוגתי, זו שלא חשה חיבה יתרה לכלבים, ואנוכי, נבלה את שארית הזמן שלנו בבהייה בלתי מוסברת באי אילו מהדורות חדשות למיניהן, סדרות וכל הטוב הזה שיש למרקע להציע. לפעמים אני אצא להליכה\ריצה ברחבי היישוב אבל עכשיו אפעס קר לי מדי. ספורט זה לא בריא, מה גם שאני סובל מפציעת מקלדת חמורה. אם ממש נרצה להרגיש על הקצה, אז אני אקלף לנו פומלה. זהו מכאן אפשר רק לשקוע.

21:33. נרדמים על הספה. סיון זהו, כאילו אנחנו שנינו כאן באמת על הטיפות אנרגיה האחרונות, זה אפילו קשה לשכנע את עצמי ללכת לישון. פעם היו לי חיים מלאים, תחביבים, קצת שרירים, חברים והמון אנרגיות. היום אני נשוי. מכאן אני יכול לעלות על שיחה שקשורה לעבודה, או לעלות לישון, זה תלוי ביום. מפנה את שארית הפליטה מהכיור למדיח וביי.

22:09. כיבוי אורות. זהו נגמר היום. סה”כ כדאי כבר מעכשיו להירשם הרשמה מוקדמת לבית אבות. שגרה זה הכי. צופה רק עוד קצת בסוג כלשהו של תוכן על המרקע. מצליח להביא את עצמי לשלט, מכבה את המקלט, מעביר את הנייד לשקט ומקלל אותו רק עוד קצת. חולם על חופש. חי את החלום – חולם על כלב.

כך מסתיים לו יום שגרתי למדי. אם יהיה לי מזל, אז אני אשן רצוף עד מחר, אם לא, בטח שוב באיזה שלוש לפנות בוקר אני שוב אקום להשתין. תוצר של צינת לילה, ולא כי אני מזדקן חלילה. לא יודע סיון, הסוף לא ממש מרגיש לי ממצה. בסך הכל לא ממש נורא, אבל רק שתדעי סיון, בסופשבוע זה כבר סיפור אחר לגמרי. אנחנו הולכים לישון כמעט בחצות!

זה מוקדש לנעם, שביקש ממני לכתוב לך, אז מי אני שאסרב.
וזה גם מוקדש לסיון – שמפעילה את הבלוג הזה של אנשים שמתעדים את עצמם – יום בחיי.

 

אני הייתי עמיתלונן.