ארכיון חודשי: אוקטובר 2019

אז איך אתם מעדיפים את הפקק שלכם?

לאחרונה משדרים לנו כל מיני פרסומות מגניבות עם כל מיני סלבס למיניהם בכדי לשכנע את ציבור

פקק תנועה
שעתיים מדי בוקר

הנהגים לחלוק את הנסיעה לעבודה עם עוד אי-אילו בריות בדרך לעבודה, וזו תקנה לנו את הזכות לסוע נסיעה חלקה נטולת עומסים אל עבר היעד, בהמצאה ההזוייה הזו שנקראת ‘נתיב פלוס’. אני, כהדיוט בר קיימא צופה מחד בכל הפרסומות הנזכרות לעיל, ומאידך צופה בתחקירים של אי אילו חברות חדשות למיניהן, ובהם למעשה הקונספט הזה של נתיב מינוס מינוס נכון לעכשיו, נראה כלא מחזיק מים, חסר יסוד, בסיס או יכולת. ובכלל הרעיון של לחלוק משהו עם מישהו נורא בעיני.

אני פחות טייפקאסט של לחלוק. נקודה. לא חולק שום דבר עם אף אחד. לא סובל לחלוק מנות במסעדה, ואם הזמנתי לעצמי מנה – אז זה פאקינג מה שאני רוצה לאכול! “ממי תרצה לחלוק איתי את הסינטה שהזמנתי?! לא תודה, יש לי חיים שלמים לחלוק איתך!” לא אוהב לחלוק את המחשב שלי עם הילדים כי הם ממלאים את המקלדת בנזלת גולמית, לא אוהב לחלוק את הרביצה שלי עם החתול שלי למרות כל מבטי הרחמים שהוא לוטש בי, לא, אני גם לא אוהב את החתול הזה. מחכה שיידרס. אני אוהב להתקלח לבד, לא אוהב לחלוק את הסיגרייה שלי, כי אני מעדיף לעשן לבד, תודה! לא אוהב לחלוק את הסודה, קולה, וויסקי וואט אבר איז דה פאק איי אם דרינקינג! ואני גם לא “מלווה” לאף אחד מגבונים לחים לשירותים. טחורים זה אויב! ואם זה היה תלוי בי, גם את המזגן לא הייתי חולק עם אף אחד! עד כאן ההגזמות וההזיות.

עכשיו מצפים ממני לחלוק את הדרך לעבודה?! עם עוד מי מן הבריות?!  מי זה בן האנוש  השפוי שהיה חולק איתי, על כל השדים שלי שמוזכרים כאן לעיל, עד לפני חודש כמעט, שעתיים כל בוקר! מי?! איזה בן אדם שהיה כן רוצה לחלוק משהו עם מישהו היה מוכן לשלם את המחיר ולחלוק איתי חודש בשנה בפקקים? עם החברים שכבר אין לי במילואים לא חלקנו כל כך הרבה זמן בחברותא. ובואו – גם מילואים אני כבר לא עושה. ואם לחלוק זה הפרס של להגיע “חלק” לעבודה, אז בלי טובות. או שאני חולק את הרכב שלי עם הכלב שלי, רגע אבל עוד אין לי, טוב אני כבר מגיע לזה. או שאני נאלץ, בעל כורחי, לחלוק אותו עם המשפחה, תוך כדי ביקורת נוקבת של זוגתי שתחייה על יכולת הנהיגה “המופלאה” שלי, בעודה מבצעת תנועות פנטומימה שמזכירות הכנה לנחיתת אונס. שלה.

לבד זה הכי. עמיתבודד. החופש לשמוע מה שבא לי לשמוע, לכוון מזגן להכי קר שהוא יכול גם בחורף, להפליץ את נפשי לדעת, לרבות שובלים ארוכים כאלה ולחייך. לגרבץ, התחביב הזה של לקלל נהגים אחרים. וגם בקול. לעשות אצבע משולשת, אצבע משולשת כפולה, לדבר בטלפון עם מי שבא לי, להפליץ שוב. להתעצבן, להירגע, להתלהב, לדבר עם עצמי – כן גם את זה גיליתי שאני עושה. ובכלל להנות מהמרמור ומהזיקנה לבדי באוטו. עד שכבר יש לי כמה דקות, סליחה שעות, של זמן איכות עם עצמי, ספוג ברחמים עצמיים, אז למה לוותר על כל הטוב הזה? סמוטריץ’ תן לי פטור. ככה אני מעדיף את הפקק שלי. לבד! ופעם אחרונה שבדקתי, להחזיק רכב בארץ זה חתיכת תיק. שמחתי לעזור.

בעצם כשאני חושב על זה, אז אולי אם היה לי כלב. אולי זה היה משנה כמה דברים. אולי הייתי יותר נחמד? לא. הפנטזיה היא כזו שמגלמת בתוכה כלב גדול כזה, פרוותי שיושב מקדימה לידי. שמוציא את הראש שלו החוצה מהחלון וכל השיער שלו מתבדר ברוח, תוך כדי נביחות שלו של תראו איזה מגניב אני. והיינו בעולם משלנו. הכלב ואני, אני והכלב – מה שבא לכם טוב על הלשון. צמד כזה של כלב ותופעה. מדברים כל הדרך לעבודה. אני הייתי שר לו, והוא היה נובח אליי חזרה ומחייך. כן כלבים יכולים לחייך למי שלא יודע. אני חייב להפסיק עם הסרטונים על הכלבים בפייסבוק. כך אולי הייתי, הלכה למעשה, מדגמן שפיות. קצת פחות מצב טמפוני ושררה. לחץ הדם שלי היה מיטיב איתי ובא לציון גואל. בינתיים היא מתעקשת על כלב קטן. עם סוללות. אני לעבודה הקודמת שלי, כבר לא אגיע עם כלב. כי גם למה לענות ככה כלב בבוקר? יש בני אדם, שהם יעמדו בפקק.

אז עד כאן הפרוזה. מצב הפקקים הולך ונעשה בלתי נסבל יותר מדי יום. תחבורה ציבורית אין. כך גם חוסר השקעה בתשתיות תחבורה ציבורית במרכז. תל אביב חפורה והופכת יותר ויותר בלתי נגישה להגעה עם רכב פרטי. ותחבורה ציבורית? רק אל תצחיקו אותי. מוכרים לנו שבעוד כמה שנים תהיה רכבת למשעי. כמו שלי מוכרים שפעם יהיה לי כלב. מעניין מה יבוא קודם.

עמיתלונן