Catfight

צרות יש בשפע, לכולנו. לי יש את עצמי וזה מספיק קשה גם ככה. אבל מעבר לתלאות היום יום, הילדים, החוגים, הצרחות, הריבים, הסכסוכים, הנמלים בגינה, החשבונות, הקנסות, החרדות של מירב, מס הכנסה, לשכת התעסוקה, הילדים שוב, וכל המסביבים האלה, נוסף לי עוד נדבך אחד פרוותי של משהו לדאוג לו – החתול. או במילים אחרות החתול המטומטם הזה, שכנראה אם לא היינו מאמצים אותו מלכתחילה – אולי ברחוב הוא היה במצב יותר טוב.

את מרפי אימצתי כפועל יוצא של חסך בכלב ובשמחת חיים. הוא היה ועדיין חתול חביב, פרשנו עליו את חסותנו, אני פרשתי לעצמי את הספה כעונש על זה שהבאתי חיה עם פרווה הביתה, קשיי קליטה סטנדרטים לחלוטין. הוא איתנו קרוב לעשרה חודשים, ויש חתול בחצר, מדי פעם טורף לעצמו איזה חרק כנישנוש אבל מורגל היטב למזון של חתולים – ורק מסוג אחד! לפני ארבעה חודשים הוא נעלם לשלושה ימים, ומסתבר שהלך מכות עם חתול אחר. הופ וטרינר, הופ נפרדתי מאיזה ארבע מאות שקלים, הופ אנטיביוטיקה לעשרה ימים שלוש פעמים ביום והחתול בן כלב הזה חזר לעצמו, וכך עברנו איתו את “המשבר הראשון”. אחרי שסירסנו אותו הווטרינר הבטיח שהוא יהיה הרבה יותר רגוע. אני רק מצר על כך שלא קיבלתי את זה בכתב.

וכך הוא גדל לו, וכבר הופך לחלק משגרת הבית, הילדים מתים עליו, אני מגדל אותו ומירב רק צורחת שהיא שונאת אותו ושלא ייעלה לה על השיש. מדי פעם כשהיא מפנקת אותו בחטיף אני מבין שהלך עליי. ביג טיים. כל אחד והגורל שלו בחיים. מרפי מבלה את הלילות בחוץ, כלי האוכל שלו בחוץ ומדי פעם גם חתולים אחרים מגיעים אליו “להתארח” לרבות החתולה של השכנים שלנו, החתול השכונתי האלפא-ערס, וכל מיני חתולים מזדמנים ששמעו שאצלינו מחלקים אוכל חינם לכל דורש. הקטנה שלי כל פעם אומרת שממש כייף לה שיש לנו חיית מחמד. כן, פעם היו דגים אבל גם אותם מירב העיפה.

טריטוריה היא מושג וירטואלי וכל חתול כאן בטוח שהוא בעל הבית. לימים אני אגלה שמרפי הפך להיות הערס השכונתי, למרות שהוא עוד גור, אבל הזין הזה תפס תחת וכשהוא רעב הוא יגיע לחלון המטבח – יסמן לי עם היד אוכל ועכשיו, ישרוט את הרשת ואותי, ולא ירפה. אז עכשיו יש לנו חתול ערס וגם עם אופי. אמן שיתחתן ואז החגיגה תיגמר גם בשבילו. בכלל פוסט על חתולים זה פטתי. אני בכלל הייתי בעניין של כלב, גדול, עם פרווה. אבל גם אותו מירב העיפה.

לפני עשרה ימים פחות או פחות, קמנו לבוקר אביבי שכזה, עם המון פרווה כזו על הרצפה בחצר. זה היה נראה כאילו מרפי הצליח לטרוף איזו ציפור, אבל אז בדקתי בגוגל בקפידה והבנתי שלציפורים אין פרווה אלא נוצות. בדקתי שוב בגוגל והבנתי שלחתולים אין נוצות אלא פרווה. פייר גם אני הופתעתי. ממש. רמזים ורמזים והבנתי את מה שאני תמיד מבין – היה כאן קרב. קשה. החתול הקקה הזה שוב חיפש צרות, נראה שהוא יצא מזה לא רע, אבל כעבור כמה ימים, הוא החל לדדות, גוגל אומר שלדדות זה לצלוע, אני לא מתווכח עם גוגל.
מירב אמרה שלא מעניין אותה כלום ושהיא לא תשלם כל יומיים מלא כסף בגלל הקקי הקטן הזה ושמבחינתה שייעוף. מירב חזקה בלהעיף דברים. לא פלא שהיא עובדת בחברת תעופה אבל מפתיע שאני עוד לא עפתי. בדרך כלל אני מיותר בבית.

מה עושים מה עושים? מקללים. מלא! אותו, את אמא שלו הזונה, ובואו בואו – חתולה מיוחמת זה כמו אש ממגנטת חתולים זכרים מיוחמים על אספלט. מפה לשם מרפי חוזר עם כמה חורים, רגל שעדיין נפוחה ורק חסרה לו הפלנלית על המצח, הסיגריה שאחרי קרב, והחתולה של השכנים מיללת משהו כמו: “חיים שלי מה הם עשו לך שם”, ואני עוקב. עכשיו זה בנוהל לחכות כמה ימים, לראות אם יש שיפור, לקלל עוד קצת ולקבוע תור אצל הוטרינר. “תבוא מחר בשמונה וחצי בערב”. מגיע מחר ואני עם החתול בלובי של הקליניקה. זוג נחמד עם כלבה גריאטרית שאני בטוח שנולדה במאה הקודמת, הזוג מתעקש שניכנס לפניהם, נראה לי שהם באו להיפרד ממנה. כל אחד והגורל שלו. מעניין כמה נשמות החתול שלנו כבר ביזבז.

שתי זריקות והחתול נוהם עליי ועל הוטרינר מעצבים, ממש כמו טיגריס ננסי. שהוטרינר יחטוף, אני רק השליח כאן, זה שמשלם על שתי זריקות ועל “ביקור”. כיבינימט למה ביקור למה? אני באתי לבקר את הוטרינר ולא הוא בא לבקר אותי?! זה לא טכנאי מכונת כביסה שמגיע עד לבית הלקוח וגובה על “ביקור”. קפה לא מקבלים שם, מקסימום חטיף יבש בטעם ארנב משומר בנגיעות סלמון מעושן. עוד מבקש ממני להגיע לביקורת בעוד שבוע. אז בבקשה שד”ר דוליטל עם כל הכבוד, ייגבה על “עבודה”, לא על ביקור. במוסך אתה משלם על עבודה, לא כי באמת באת “לבקר” שם עם האוטו סתם כי עברת בסביבה ורצית לעשות ברקסים. חתול לא גזעי, מסוג זבל, מסורס, וכל איזה ארבעה חודשים מנקנק אותנו מחדש.

עכשיו אני בהשגחה. אני בהשגחה שאני לא אדרוס אותו מעצבים, ואני גם משגיח עליו לראות אם יש שיפור או שאולי הוא שוב גידל זוג ביצים גדולות למקרה שהסירוס נכשל. וכשאני חושב על זה, אז אולי באמת צריך להביא כלב כדי שיישמור על החתול מעצמו.

שלא כהרגלי אני מצרף תמונה של מרפי בשיחים, שנייה וחצי לפני שטרף אותי. כי ככה זה חתולים.

מרפי - חצי שנייה לפני שטרף אותי
מרפי

עמיתלונן

 

בטיפול

היום אני על תקן של “הבעל המתחשב”, לא שבאמת יש כאלו, אבל הקרבתי יום בטלה לטובת שינוע הרכב של זו הצודקת לטובת טסט. אתמול גם התחוור לי שמעבר לטסט צורף גם טיפול, מכאן שירדו לטמיון לפחות עוד שעתיים שלוש של בטלה צרופה. כמובן שההגעה לפה היא נגזרת ישירה של ריב, מדון, ואסון עד השעות הקטנות של הלילה, בואכה שתים לפנות בוקר. מי תורם יותר, מי עושה יותר, את מי הילדים מעדיפים, ולמה אני בעד לשלוח נשים למוסך. בגלל זה אני עכשיו כאן עם מחשב נייד וחרדות על גיר רציף.

המחשבות בדרך למוסך הם בגדול על זה שצריכים להחליף את האוטו, רק לפני חדש מישהי פינקה אותנו חזק מאוד מאחורה, עוד מכה לאוסף. מירב רוצה “רכב פנאי” משהו גבוה כזה בטרנד השולט של אספסוף גאה שחייב שיהיה לו ג’יפון או רכב גבוה, פנאי-שטח, פנאי בכלל וכל השוק הפסיכי הזה של רכבי משפחה מפנקים גבוהים שמהם כבר הדרך חזרה לרכב “נמוך”  לא באה בשבון.

המוסך עבר שיפוץ כולל, פייר מדהים ואפילו השירותים כאן יותר שווים ממה שיש לנו בבית. יש פה ספות מפנקות, ריצוף פרקט איכותי, מסך ענק שמקרין את נשיונל ג’אוגרפיק, לדים מעוצבים בתקרת גבס מונמכת,  עמדות הטענה למכשירים ניידים וגוססים, וזה אולי מרגיש יותר כמו לובי כניסה למלון ארבעה וחצי כוכבים. קל. במוסך מקבל את פניי “הבוחן” זה שהכל תלוי בו, הוא מחליט איך ומה האוטו צריך, הוא גם זה שייקבע את כמות השעות וכמה קפה אני הולך לשתות עד שהמזכירה תקרא לי ותשאל אותי בכמה תשלומים.

חוק ראשון. במוסכים תמיד יהיה דף מודבק על אחת ממכונות הקפה – לא בשימוש – אתכם הסליחה. זורם על קפה שחור, ומתפנה זמן לא רב לאחר מכן, כלאחר מעשה למספר שתיים, אחרי ששאלתי את עצמי שישים פעם אם זה בטוח, ושאני יוצא מזה בחיים. מסמן וי גם בקרב הפנימי שלי עם עצמי וההמתנה נמשכת. תוך כדי מגיעים הרכבים של כל התאונות בוקר לא עלינו, אנשים שחרב עליהם יומם ורכבם, המוסך מאוד משומן בטיפול בהם, הן נפשית הן פחחית והן טיפולית. יהיו את אלה שתמיד יבקשו את המנהל – המנהל בישיבה או פגישה חשובה. “אבל הבטיחו לי הנחה” ברור, ולי הבטיחו בסטארט-אפ הראשון שהעסיק אותי עבודה רצופה עד הפנסייה. מבטיחים לך – תשכח, נכנסים בך בבוקר – בוא, תתקן פה.

רק שלא יגידו לי שוב להחליף ברקסים, זה יקר ואין רפידות בצבע שביקשתי. קהל הלקוחות הנאמנים ישובים ומסובין “בלובי”. כל אחד עסוק בנייד שלו, אבל המבוגרים עם הניידים שבדיוק צופים בקטע וידאו קולני אימתני שפתאום מנגן להם, לא, תירו בי עכשיו! אין אחד שבוהה סתם, כי כאילו אין לו חיים. אז כאמור יש חסרי טאקט שמראים בדיוק משהו למישהו בקולי קולות, ויש את אלה שפשוט לא למדו לאלף את הנייד שלהם וזה נובח בקולי קולות, יש את אלה עם רעשי גוף מוזרים, יש את המריחים, יש את אלה שקוראים עיתון, ויש את העצבניים שרק עומדים עם הפרצוף לאולם הטיפולים ומחכים שיסיימו להם עם האוטו, ולמה במוסך של דוד שלהם זה היה לוקח פחות זמן וזה היה הרבה יותר זול.

אחד הבוחנים נכנס עם דפים ביד, וקורא ללקוח שמחכה לאוטו. ת’כלס זה מזכיר לי תמיד כמו בסדרות האלה של חדרי מיון את הרופא שיוצא עם החלוק הלבן אחרי ניתוח של שלושה ימים רצוף, אל עבר המשפחה המודאגת ומבשר להם שניתוח הצליח, ושהרכב מוכן. זה תמיד השלב שאני מת לשאול אם אפשר כבר להיכנס לראות את הרכב והאם הוא ער, כי ככה זה כשאתה מטומטם חסר תקנה. וכמה עולה רצועת טיימינג בכלל? ובכלל מה זה? תראו לי אחד שיוצא ממוסך, מסתכל על החשבון ושואל בפליאה: מה, זהו?!

כבר פה שעתיים וחצי, על חשבון חול המועד. מתחיל להיכנס עכשיו לשיקלולים של לזרום לעוד כוס קפה או סתם מים בכוס שקופה. מחשבות של מוסכים. ובכלל למה המשרדים של מס הכנסה לא יכולים להראות מושקעים לפחות כמו המוסך שלי? האם הם ישטפו לי את הרכב או ייתנו לי שובר? תמיד כל הנהגים של המוסך בשטיפה ואין מספיק נהגים שייקחו את הרכב שלי. שעה לקח לי למצוא ווי פיי, ולא סתם ווי פיי – אלא כזה שעובד. ההחלטה להגיע לכאן עם מחשב נייד וחבילת מגבונים לחים הוכיחה לי שוב שאני גאון, ושאני תמיד צריך לסמוך על עצמי גם בבקרים קשים כדוגמת זה, וכמה כייף שלא היו פקקים בבוקר.

חוק שני: הנוסחה עם מוסכים היא פשוטה: תבוא מוקדם בבוקר, תצא מאוחר אחרי הצהריים. בדיוק קרסה נורת ברקס, יצרה קצר במערכת החשמל וזה יצר עיכוב. מודה שלא ישנתי טוב בלילה. הבן של השכנים! חגג כל הלילה עם חברים בטורניר פיפא רועש במיוחד. מה קורה לנוער של ימינו, ולמה לעזעזל הם כבר לא מעדיפים סקס פרוע כשההורים לא בבית? הצודקת הלכה לנבוח עליהם קצת לפני אחת בלילה מאוחר. לא נעים.

לא חשבתי לכתוב פוסט על המוסך שלי, או יותר נכון על המוסך של הצודקת שלי, אבל ללא ספק אספתי מספיק חומר משלוש פקידות שחופרות פה את החיים אחת לשנייה – אני יודע בדיוק מה כל אחת עשתה בחג, מה היא אכלה, ולמה זה לא בסדר שהבת של אתת מהן יוצאת עם הבן של דוד.

חוק שלישי. תמיד יהיה משהו עם הברקסים, עכשיו הבוחן הודיע לי שמה שעשיתי בטיפול הקודם היה בלמים, הברקסים זה מלמטה, הבלמים זה בולמי זעזועים. בדיוק כמו הזעזוע שלי מהמחיר שזה ייעלה לי.

לא מחליף את המוסך הזה בחיים!

 

עמיתלונן