מונולוגים מהאמבטיה

הו אלוהיי האופטלגין הנוזלי מה רבו מעשיך. על הארקוקסיה, ועל זריקות הוולטרן, ועל כל משככי הכאבים באשר הם – רק רציתי להודות לכל אחד ואחד מכם באופן אישי, עזרתם לי, אתם עדיין עוזרים לי ואני מקווה שבקרוב תיפרדנה דרכינו. ורק אל תציעו לי קנאביס רפואי, רפואי זה הכי אבל אני עדיין מחפש את הנחמה שלי בקונוונציה המדיצינת לרבות אמבטיות חמות לעת בוקר, צהריים וערב. אמרו לי שזה ממש יכאב, וכולם צדקו – וזה בין היתר, מה שבאמת הכי כואב.

וכך אני מוצא עצמי יום לפני הניתוח, בסניף הסופר פארם הקרוב למקום מגוריי, תוך כדי שאני כמובן עוטה מסיכת הגנה תקנית כנגד זו הקורונה, מביט אל עבר ערמות של חבילות של תחבושות הגייניות ומנסה לשווא, כחסר ישע מן השורה, לבחור לעצמי את זו המתאימה לי מכולן. יש תחבושות עם מנגנון יובש מתוחכם, יש תחבושות עם מנגנון “נעילת נוזלים”, ויש את אלו עם מנגנון מתקדם לנטרול הן נוזלים והן ריחות כאחד. “הפרימיום” של התחבושות. הדגם שנאסא משתמשת בו. אלא מה. כמה תארים צריך בן או בת ברייה בשביל להבין בטכנולוגיה הזו המשולבת בתחבושות “הגיניות”?! מצלצל לאשתי, מבקש ממנה לסור בדחיפות אל עבר החנות ולבחור בשבילי – בסך הכל אני טיפוס רגיל כזה של פלסטרים. שקופים.

בדרך הביתה עם שקית מלאה במשכי כאבים מן המעלה הראשונה, והשנייה כביטחון. מפעיל לי יוטיוב באוטו, אני קצת פחות טיפוס של ספוטיפיי תמותו. שירים עבריים שקטים בדומה לאלה המתנגנים להם בימי זיכרון. מספיד את עצמי בלב מבעוד מועד למקרה שלא אתעורר מההרדמה. זה קורה לפעמים בניתוחים, ואותי עד לרגע זה אף פעם לא הרדימו בהרדמה מלאה. רק מקומית או בטשטוש למחצה ואמא שלו, או שסתם הייתי ספוג במלא אלכוהול.

בסך הכל מדובר בבית חולים פרטי, ואני תוהה אם ישדרגו אותי לסוויטה עם הנוף לים ואחות צמודה. בקבלה אני מבין שזה הולך להיות חדר רגיל במחלקת תיירות ושאי אפשר לשדרג. יתרה מכך, בבדיקות לפני קיבלתי את האח “הקשוח” שגער בי על זה שיש לי עודף סוכר. השבתי לו שזה בטח בגלל שאני כזה מתוק, ואז הוא השיב לי את המבט הזה שזה בטח בגלל שאני כזה מפגר. פייר יש בזה משהו. סוויטה לא תהיה כאן.
אמרו לי לספור כבשים, והופ מתעורר בהתאוששות. אח אחר, הרבה יותר נחמד שאל אותי אם אני רוצה מורפיום. השבתי שכן. מורפיום זה כל חיי עכשיו. אישפוז. נרדם עד הערב. אשתי צופה בי מהצד ושואלת אם לא נמאס לי לישון. נרדם שוב. מבין שאני מחובר לעמוד עם אינפוזיה. חוסך כאן פרטי איך כמה ולמה, כי זה לא באמת כל כך מעניין, אבל המורפיום – מה רבו מעשיך!

הבוקר שלמחרת. יום השחרור. המנתח שלי בא לבדוק. אומר שבסדר, אני כנראה עדיין ממש לא מחובר לכאב. משתחרר. אוסף איתי את המתנה שקיבלתי יום קודם – אלקו ג’ל מחברת הביטוח שלי. פייר ציפיתי ליותר. נגיד לאוזניות עם חוט וספוג מתפרק עם הלוגו. מתנות מיותרות בעידן הקורונה. כמה שעות לאחר מכן מגיע מסרון שמבקש ממני לענות על סקר איכות השירות קצר. הם יודעים שאני מסטול עדיין וזה מנוצל עד תום. זו מערכת חכמה. “ממי, תוכלי להביא לי כף ואופטלגין נוזלי?”

מתמקם בבית. מתחמש בתרופות, נוזלים, תרופות בנוזלים, שמן פרפין, סבונים מוצקים וכמובן תחבושות. הולך להעביר עכשיו זמן יקר באמבטייה. השביעו אותי לעשות הרבה אמבטיות לאחר הניתוח. לפחות שלוש פעמים ביום למשך חצי שעה. חייב צעצועים לאמבטיה כי יש לי שעות שלמות לבלות שם בתוך המים החמים. מחפש נואשות אחרי ברווז צהוב מגומי. ואז כשאני חושב על זה אני מבין שאולי כדאי למצוא שניים כאלה, כדי לא להשאיר אחד לבד ושלא יהיה עצוב. אני מבין שאין כאלה בבית, ושאם אני אזמין מהמרשתת זה כבר יהיה פחות רלוונטי. פריט חובה בכל בית, ולא משנה כלום.

מלא אמבטיות. למעשה מבלה המון זמן באמבטיות. קיים רצף עקבי של ארועים שמוביל אותי שלוש פעמיים ביום לפחות באמבטיות. שגרה של אמבטיות, לזכור להשאיר שם את השעון ואת כל הציוד שאני צריך כדוגמת מים ממש חמים וסבון. זמן יקר ערך מבוזבז להפליא אך מה כל זה לעומת תנאי החלמה הכרחי. אני יודע הכל על אמבטיות עכשיו ואני יודע בדיוק איפה חסר רובה בכדי להשלים.

אני באמת חשבתי שתחבושות סופגות זה סתם. מן שלב כזה שמוטל עליי אחרי האמבטיה. זה היה די מסובך עבורי בהתחלה אני מודה. איך להניח, כמה? איפה הצד עם הדבק? לא להניח עם הדבק כלפי מעלה בטעות זה ממש כואב. איזה לשים ומתי להחליף? ולמה לעזעזל דחפתי את עצמי לניתוח הזה?! הלא היה כתוב במפורש שזה אחד הכואבים. מכאן שאני חייב כזה לעצמי ברזומה כי סתם להשתתף בתחרות אכילת קרמבואים זה כבר לא נחשב אז איזה עוד דבר טיפשי ונועז אני יכול לעשות?! כי ככה זה שאתה סתום. עם או בלי תחבושת.

אני מקווה שהנורא מכל מאחורי כבר ומכאן באמת הכל יהיה יותר חלק ופחות כואב. כבר עבר למעלה משבוע וזה מרגיש כאילו הכיוון הוא טוב. טפו מלח שום וחמסה גם. קצת פחות עם משככי כאבים. עכשיו אולי אוכל להזדקן קצת יותר בשקט בידיעה שנפטרתי מזה. אבל עדיין לא חייתי חיים מלאים עם כלב.

זה מוקדש לאשתי – שממשיכה לטפל בי ללא דופי, ושלומדת תכנות ובגין זה מתנשאת מעליי. וכמובן עדיין לא סובלת אותי.

#עמיתאושש

#עמיתלונן

?רוצה להשאיר תגובה