רגע, אני צריך את המשקפיים שלי • עמיתלונן

רגע, אני צריך את המשקפיים שלי

אם יש משהו שמייחד את הפוסט הזה הוא שאני כותב אותו מבעד לעדשה. פלוס אחד ורבע זה המספר שלי. הזאתי של המכון משקפיים, אופטומטריסטית אם אני זוכר נכון, אמרה לי שבעין ימין אני רואה טיפה יותר טוב. בקיצור פתקים של תרופות ואזהרות על חפיסות סיגריות אני לא יכול לקרוא יותר מקרוב, אלא אם אני תולה פתק כזה על הדלת ומתרחק מטר אחורה, רק ככה אני רואה. אני מתעוור מקרוב, לרחוק אני בינתיים בסדר. ביום שאקום בבוקר להשתין ולא אראה יותר את העיניינים שלי כשאני מעל האסלה אז או שממש השמנתי, או שאני ממש מתעוור, או חלילה השילוב של שניהם רחמנא ליצלן.

אני גם שומע פחות טוב. פעם, כשעוד הייתי אשכנזי על פסנתר מבית טוב היתה לי שמיעה אבסולוטית. היום מעבר לזה שאני סתם שמן אני באמת שומע פחות. אני לא שומע את הילדים צורחים בלילה. אני לא שומע יותר את הבכי והנהי שלהם. “אמא בואי תכסי אותי”, “אמא עשיתי פיפי במיטה”, “אמא יש לי מפלצת בארון בואי מהר”, “אמא למה אבא לא שומע אותי?” אני כבר לא שומע את זה. גם כשאני עם אוזניות במשרד אני לא שומע אותם. ת’כלס זה הכי מוזר העניין עם האוזניות.
גם את הצעקות של מירב אני לא שומע חזק מספיק, אז אני מסתכל עליה מרחוק כדי לראות אותה ברור, ואני רואה שהיא טיפה כזה כעוסה. ואז היא נוזפת בי ואני מהנהן עם הראש. “תגיד אתה לא שומע?” לא ממש מותק, אני גם לא תמיד רואה אותך ברור. מסתבר שהיא ממש צרחה עליי כל הזמן הזה, אני רק לא זוכר מה עשיתי הפעם.

פתאום אני מוצא את עצמי פעמיים שלוש בשנה אצל אורטופד, מנחה אותו להזריק לי קורטיזון כי יש לי דלקות חוזרות ונשנות בכפות הידיים. חלק אומרים שזה קשור לעכבר ולמקלדת הארגונומיים שרכשתי במלא כסף, חלק אומרים שזה בגלל שאני מעשב בגינה ואני לא מספיק עדין, וחלק אומרים שזה בגלל הגיל והשחיקה הטבעית של הסחוס בברכיים. יש הרבה פנים לזקנה, כל שביקשתי הוא להזדקן בכבוד עם כלב. מירב עכשיו מתרגלת בשפת הסימנים להגיד לי שלא יהיה כאן כלב. בחיים. אולי מגה גלופלקס קצת יירכך את זה.

אני טרחן. ממש טרחן. כלומר תמיד הייתי, אבל הזקנה רק מחמירה את הסימפטומים. הקצנות מוזגזמות דוגמת לבדוק אם הגיע הדואר. פעמיים ביום! או למה כבר יומיים לא באו לפנות את הזבל, טוב במקרה שלנו עכשיו, הם כבר לא הגיעו עשרה ימים, כי מי מפנה אשפה בחול המועד אבל זה כבר לפוסט אחר. הזקנה מלווה במחסור חמור בויטמינים, סבלנות, עודף עצבים ועייפות שלא נגמרת.

סממן מובהק של זיקנה הוא הצורך ההולך ופוחת בשעות שינה זולת הרגשת עייפות כרונית שלא מרפה. לא משנה מתי אני הולך לישון, יקיצה טבעית בואכה ארבע לפנות בוקר, בודק אז כמה עוקבים כבר יש לי באינסטגרם ומצליח להירדם שוב עד שראשון הילדים מזנק עליי בבוקר ואם יש לי עוד קצת מזל אז הוא גם מתעורר יבש. פתאום אני מבין שיש לי כבר איזה מאה שישים עוקבים באינסטגרם מה שהופך אותי באופן טבעי לאושיית רשת מזדקנת ורפת שכל. שינה הפכה לזכרון מתוק. כלב זה כבר בגדר חלום שהתנפץ.

אז אני פחות רואה ופחות שומע. אני אפילו לא הולך לפתוח את כל מה שקורה לי עם שיניים שמתחילות לזוז, ואמון ברופא השיניים שלי שנפגע קשות. זה ברור לי שזה לא הוא ושזה אני. כשניסיתי להסביר את זה למירב היא אמרה לי לסתום ולהעיף את החתול מחוץ לבית. אבל לפחות היא ליוותה אותי בתור האחרון שהיה לי לקולונוסקופיה ואני כולי תקווה שבעוד שנתיים היא תלווה אותי שוב. מחוות קטנות כאלו של זוגיות מפרה. באוקטובר הקרוב ימלאו לדייט הראשון שלנו שמונה שנים. לא יודע למה אז זה היה נראה לי רעיון טוב.

קיימים הרבה פנים לזיקנה. רוצה לומר בלאי טבעי של הגוף. ההיא מהמשקפיים הסבירה לי שזה עוד יילך ויחמיר, הסברתי לה בעדינות שהשיחה הזו הסתיימה ושתתחיל להראות לי מסגרות. בינתיים בעלה של גיסתי צייד אותי בזוג רזרבי שהיה לו. הזוג “המיוחל” בהכנה ואני כבר מחכה לטלפון שיגיד לי שזה מוכן ולבוא לקחת ואם שילמתי. ברור ששילמתי כוסומו כמה זה יקר העיגולדים הללו!

תיכף יהיה שמונה בלילה וזה אומר שצריך ללכת לראות חדשות. מקווה גם שייתנו כמה פרסומות על הדרך לבתי אבות, ביטוח סיעודי, פיליפיניות צמודות, והשתלות שיניים.
ולא, אל תדברו איתי על ספורט כי זה לא בריא. לעומת זאת המלצה על אפליקציה ללחץ דם תתקבל בברכה.

מוקדש לכל הזקנים בראש.

 

עמיתלונן

?רוצה להשאיר תגובה

Optimization WordPress Plugins & Solutions by W3 EDGE