תשאירי, אני אנקה את זה • עמיתלונן

תשאירי, אני אנקה את זה

“קום, היא מקיאה!” ואז שמעתי שפריץ גדול ממש כמו של לוויתן שנושף סילון מים מהזרבובית שלו שעל הגב, אז כזה. הפעם לא מדובר במים שמושלכים לים אלא בקיא שנשפך על הפרקט. המפלצת לא הספיקה להגיע לאמבטיה. מבט חטוף בשעון, השעה עשרה לשתיים לפנות בוקר. מזנק מהמיטה אל עבר הזירה. היא הקיאה על הקיר, על השליכט של הקיר, הפרקט, הפאנלים של הפרקט, הדלתות והכל עם ניחוח נפלא. שתיים וחצי לפנות בוקר, אחרי שניקיתי הכל ויצאתי החוצה לפח עם ריפלקס הקאה עצמאי. מצליח להירדם בחזרה רדוף מהריח הזה. אני אמות ולא אקיא.

אתמול מציאות חיינו השתנתה. אין יותר קייטנות, הם בבית. אפילו הגדול שלי כבר לא ממש רוצה יותר קייטנה. קמים איתם בבוקר, ממשיכים לקום איתם בבוקר – והם עדיין בבית. מטפסים על כל מה שיכולים, ועלינו. החלטתי לכתוב קצת על השגרה הזו, נטולת מסגרות כלשהן בחודש הכי מעצבן בשנה, עם הרבה קפה, כאב ראש ועייפות מתמשכת. אל תדברו איתי על זוגיות, אל תדברו איתי על סקס, אל תדברו איתי על וורוד פוקסיה ואל תדברו איתי על שגיאות כתיב מביכות כתוצאה מעייפות.

הבוקר מתחיל בצווחות מהמיטה, הם יקראו למי מאיתנו כי משהו לא מסתדר להם במיטה. לא משנה אם מישהי מקיאה או מישהו משתין בלילה, תושייה זה לא הצד החזק פה בבית, גם החתול לא יירד ממני בבוקר עד שלא אמלא לו את קערת האוכל. אבל כשהוא רוצה הוא יכול לטרוף לטאות. לכשהמפלצות תרדנה מהמיטות, את הפיפי של הבוקר שלהם חייבים להטיל אצלינו בשירותים. ואז הם גם יריבו על מי ראשון, ויהיו צרחות, מכות ובכי – לאו דווקא בסדר הזה. לאחר מכן, איזור שש וחצי לפנות בוקר מפלצת מפלצת תפנה לחדר שלה ותשחק קצת. אנחנו, כלומר אני והצודקת שלי נרוויח עוד שלוש שניות של תנוחה עוברית שתזכיר לנו לקום לאט – שנינו עם בעיות גב קשות. אני נוירוטי חובב והיא סתם עצבנית רוב שעות היום. הרופאים אומרים שזה גנטי ושאין מה לעשות. לא, גם עד שהצלחתי לקבוע תור.

מסחר החליפין בצעצועים יקרה תמיד לפני שמצחצחים שיניים, הוא מלווה בסחר לא הוגן, שקרים, צרחות וצווחות אימים. מיד אחר כך יגיעו התקפי הזעם, הבכי, הנהי, ומי מאיתנו אובדי העצות הולך להפריד ולהכריז על איזור חיץ. איכשהו מצליחים לצלוח את מטלת צחצוח השיניים הנצחית, ההתלבשות והריבים של מה אני לא רוצה ללבוש שזה פחות או יותר הכל.

הראשון שמסיים להתיש יורד למטה אל קודש הקודשים. הפולחן והסגידה אל עבר אל האלה הקדושה מכולן! ‘הטלויזיה’ הכל יכולה, גדושת הערוצים והמהממת. זה שזוכה בלאחוז וללפות את שלט הכבלים הוא הוא ורק הוא המנצח של הבוקר. זכיתי בשלט אומר שזכיתי בענק, אני מכריז על עצמי כגיבור העל של הבוקר. עכשיו תמותו כי אני צופה ביחידת החילוץ וגם שופל לא יזיז אותי מכאן. פייר אני יכול להבין אותם.

כמה דקות אחר כך עת שמצטרף האח הקטן או האחות הגדולה – תלוי מי ירד ראשון, מכות רצח! על השלט. מאבקי שליטה, כוחניות וחוסר איזון משווע. מי בחר ראשון ומי רוצה לראות מה, והריטואל האלמותי חוזר חלילה: היא החליפה לי את הערוץ, הוא לקח לי את השלט, היא בעטה לי בפנים, הוא ירק לי על הרגל וקרא לי מכוערת ומסריחה. טוב חמודה שלי תקשיבי להציף את הבית בקיא זה לא באמת שהקאת מרכך כביסה.

האיזון האסטרטגי במיטבו מגיע כאשר שניהם מצליחים להירגע אל מול תוכנית אחת. החסד של הבוקר. ואז אני מצליח ללכת קצת עקום, בכל זאת הגב עוד לא הספיק להתיישר, אל עבר מכונת הקפה, לשמוע את החתול מיילל מרעב, חושב לעצמי שאולי היום מישהו סופסוף ידרוס אותו, אני קצת יותר ציני בבוקר ואני מתנצל על זה. ואז מצליח להתיישב עם הקפה בשולי הספה. אסור לי להזיז את המפלצות מהמקום שלהם, רק שלא יתבכיינו שוב ואז הסרט הזה מחדש.

עד כאן זו שגרת הבוקר הרגילה שלנו. זו מתועדת ללא שום איזכור או תיעוד של סימביוטיקת היחסים שלי עם הצודקת שלי, בכל זאת זה תלוי ביום בשבוע. אבל נגיד שבסדר. רק שמאתמול הבנתי שאין יותר את הקטע של להתחנן אליהם לכבות את הטלויזיה ולהיכנס לאוטו – הקייטנה מחכה. אז זהו שלא! החרדות שלי מתחילות לעטוף אותי ברוך שקרני וקר. כולנו בבית. הללוייה!

כעבור שעתיים אני או זוגתי שתחייה אוזרים אומץ ומבקשים מהם לכבות. אני עם אפוד והיא עם קסדה. ואז הם שוב רבים והולכים מכות. בסוף מוצאים פעילות משותפת ואני מצליח להתגנב למשרד, שם על עצמי אוזניות ומייצר את הפוסט הזה.

היום אמור היה להתקיים אצלינו בבית מפגש גיבוש חברות לקראת כיתה א’. ביטלנו מחשש שהחמודה שלנו תקיא על כולן, ואיכשהו לא נראה לי שכל הבנות זורמות עם זה. אולי כדאי לי להפסיק לחשוב על זרמים באמת, הספיק לי הזרם בלילה. באחריות. לפנינו עוד יום גדוש אתגרים ואומץ, הרבה אומץ. אולי כדאי להציב איזה דלי בסלון בכפוף לאימרה החמודה: “אני רק אניח את זה כאן.”

מזכיר לעצמי שהיום זה היום השני לחודש השני בחופש הגדול. מנסים כבר לתכנן את שבוע הבא, החלוקה הנטל. עברנו חצי והאתגר הגדול עוד לפנינו – לקחת אותם לחו”ל. אולי זה מנחם אותי קצת, אבל ככל הנראה אני אאצלץ להתאפק עד הראשון לספטמבר. והחתול, מי יאכיל אותו כשלא נהיה כאן?

מוקדש לכל ההורים של החופש הגדול. תאמינו לי, אני נהנה יותר.

 

עמיתלונן

 

 

?רוצה להשאיר תגובה

Optimization WordPress Plugins & Solutions by W3 EDGE