טווח ארוך • עמיתלונן

טווח ארוך

עוד לא ממש התחילו הריבים הרציניים על האריזות. כלומר יש ניצנים של וויכוחים עם פוטנציאל בגין איזו מזוודה לקחת, ומה לקחת איתנו למטוס, מונית או טווח ארוך, דולרים או יורו’אים וחברים שלהם. העניין שכרגע מטריד את שנינו בעיקר זה איך לבדר שתי מפלצות למשך ארבע שעות וחצי מבלי שיכו אותנו באווירון. לא הם, הנוסעים האחרים בטיסה. אף פעם עוד לא עשו עליי שיימינג, אני אגיד שאני לא חלק מהמשפחה הזו ושאני העובד הסוציאלי המלווה.

עד הרגע הזה לא הבנתי למה דווקא אנחנו ממריאים לפנות בוקר. מי בוחר טיסה כזו מעצבנת? רמז: מירב! אנחנו חולמים להשכיב אותם מוקדם מחר, ושבאמת יירדמו. ואז הם יקומו בבכי, הם יצרחו באוטו, הם יכו אחד את השניה כל הדרך לשדה תוך כדי צרחות אימה, הם יתישו אותנו בשדה תוך כדי ריצה והיתקלות בחסרי ישע. ואז בדיוטי – פרי הם רק יבקשו שנקנה להם עוד ועוד. הכל מדוייק בפסקה הזו, רק שהם לא יירדמו מוקדם, הם יירדמו לקראת חצות, ואז הם ישנו אולי שעה. מציאות חיי.

אבל לא נורא כי אז שננחת, אנחנו נהיה לאחר לילה נטול שינה עם שתי מפלצות רעבות ומרגיזות, עוד לא החלטתי מה יותר. ואז הם ירצו שוב לאכול ברכבות, ולמה מחליפים הרבה רכבות, ולמה הילדים האחרים כאן כל כך מנומסים. ומתי נגיע כבר? אבא קר לי, אבא חם לי, אוף אבא אני עייפה, אווווף. לטוס עם ילדים לחו”ל זה הכי טוב שיש. פעם ראשונה שלהם בחו”ל, יש עוד תקווה שהקטן יפחד קצת פחות בהמראה. כי אחרי טיסה אחת לאילת הבנתי עד כמה המצב חמור.

יש לי עוד מלא תרופות לרכוש, לרבות ביקור אצל רופא שיניים אחרי שהסתימה הזמנית שלי נפלה וחרדות. זאת המהות של סתימות וכתרים זמניים – פשוט צריך לקרוא להן סתימות נופלות. אני כבר לא יכול לחכות. הולך לבקש ממנו היום סתימה נופלת שתחזיק טיפה יותר משלושה ימים. אני מבטיח לאכול רך ונוזלי כמו אלכוהול ועוגות. רוצה לקחת סיגרייה כי זה המרגיע המשפחתי שלי. זה מלון ללא עישון, זה רחוב ללא עישון, זו עיירה ללא עישון. משמע צריך לחצות את הכביש ולהידרס כי באירופה שום סיגרייה כבר לא תהרוג אותי. הכי אקסטרים שלי זה לעמוד בסתר באיזו פינה – ואז עם המזל שלי יתחיל גשם. אירופה הקלאסית בתחת שלי!

הכי אהבתי את החישובים של איך יותר כדאי להגיע לשדה – עם מונית או עם הרכב לחניון טווח ארוך. טווח ארוך ניצח. זה היה שבוע של סיעור מוחות, צרכנות נבונה ואינספור צרחות על הילדים שייסתמו קצת. ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לממציא הטלויזיה, הכבלים, ה- VOD, המסכים החכמים באשר הם, האפליקציות ואו, היישומונים, סירי, אלקסה, וכל סוג אחר של פלטפורמה דיגיטלית חכמה בתצורה של מסך שמצליח לגרום לילדים שלי להתמכר, להתחבר ובעיקר, כן בעיקר – לשתוק. ברוכים תהיו ממציאי השקט הדרור והשלווה!

מחר כנראה תתחלנה המריבות הבאמת איומות על האריזות, המזוודות, ולמה בכלל אני מקשיבה לך ולמה לעזעזל אני טסה איתך. בכלל אני מצטערת שנולדתי כי אם לא הייתי נולדת לא הייתי מכירה אותך ולא הייתי צריכה לעבור את הסבל היומיומי הזה איתך. עכשיו תוציא מהמזוודות את כל המלחתה שלך, לך תשחק בטלפון שלך, ותיקח איתך את הילדים, תהיה שמן ותן לי לארגן כאן את העניינים. בשקט!!! היא יכולה להיות אסרטיבית כשהיא רוצה. עוד לא ברור מה יקרה איתי בשלב הזה. היא תצרח ואני אצחק. בסוף היא תהרוג אותי. מת עליה.

היא רצתה את הטיול הזה. אני מבחינתי להישאר בבית ולשתות את הקפה של הבוקר עם החתול המטומטם שלי. ולמה לעזעזל אתה לוקח איתך את המתנפח לצוואר?! עכשיו אני צריכה לארוז שתי כריות לילדים כי הם ירצו גם. “תחשוב קצת!”. לא זוכר מתי חשבתי בפעם האחרונה. אבל כשאתה קורבן של הנסיבות אז לא באמת אפשר להאשים אותי, מה לא?

“אבל אבא אני לא מבינה איך האווירון יודע את הדרך?” הוא הפעיל וויז ממי שלי, הוא הפעיל וויז.

 

עיירה ציורית ושלווה באירופה – ואז הילדים שלי הגיעו.

 

     

עמיתלונן

?רוצה להשאיר תגובה

Optimization WordPress Plugins & Solutions by W3 EDGE