ארכיון תגיות: תיווך

סיפורי בתים

עתודות השינה שלי כבר מזמן לא. אפשר לחבר אל אלה הנשכחות כמה עתודות נוספות, אבל מי באמת סופר נכון? שינה, שלא לדבר על זוגיות ורומנטיקה רחמנא ליצלן, הפכו לנקודה זעירה אי שם על רצף נוסטלגי עמום. אני שוקל בחיוב להיכנס ליו- טיוב ולצפות באנשים ישנים, או שלא. כמה טוב שיש את ההליכה בבוקר לגנים וחזרה לרבות טיפוס שש קומות ברגל כי מעלית זה רק כושר לאצבעות. מוצא את עצמי עם כוס תה ונזלת אל מול הפוסט הזה, מקטר אבל בעדינות. אין על נזלת ועל ילדים שמשתעלים שעה שלמה באמצע הלילה, שלא לדבר על כל לילה, והסחלה הזה של כולם בבוקר לקינוח, לרבות תשליכי טישיו שהלכו לאיבוד אי שם באטמוספירה בבית. אומרים שתיכף יהיה כאן חורף. חייבים להתחסן ולחסן את הילדים. תמיד טענתי שצריך רישיון לגידול ילדים. פשוט חוסר אחריות.

הפיסקה השנייה היא הכי מאתגרת, תוך כדי תנועה אני צריך להחליט לאן אני לוקח את הפוסט הזה. כלומר זה לא שיש לי עכשיו מלוא החופן השראות מפה ועד המטבח, אחד חלקי אחד מנגנים פה ברקע, התה עדיין חם, הנזלת בקונטרול ומהבוקר חתמתי על טרנינג אז לפחות הדרך סלולה. פה ושם אני זורק הערות עוקצניות לבית דפוס שלי, שכרגיל, שוב לא עומדים בזמנים. וזה הרי ברור לי שגם בפעם הבאה אזמין מהם חומרים ואיך לא, אקטר שוב. הקלות הבלתי נשלטת בעליל של נוחות. הכל יושב במקום, הכל מושתת על פרדיגמות, עיין ערך אלפרד אדלר – כי ככה זה שאתה לומד במכון אדלר. (פרסמות גלוייה, פרסומת גלוייה, פרסומת גלוייה) מה שמזכיר לי שאני צריך לחשוב על איזה השראה לעוד איזה חודש ולהציג אותה. בטח זה יהיה איזה פוסט מהעבר, ואם לא אז קרמבו.

תובנות זה משהו שאני לומד עכשיו, יחד עם עוד כמה כלים בדרך ללהיות מאמן אישי כלשהו, שמתמחה אולי בעוד לא לגמרי ברור מה. יש לי אפילו מאמנת אישית מה שהופך אותי למתאמן בעליל. יש איזה עניין עם להכין שיעורים לכולם. אני צריך להכין שיעורים ללימודים במכון, גם למאמנת שלי ואפילו להכין שיעורים עם הבן הגדול שלי. משהו לא מסתדר לי בתמונה הזו. אני כבר גדול עם משפחה ואף אחד לא אמר לי שכשאני גדול יהיו לי מלא שיעורים להכין עם כולם למען כולם. זה נורא, ואם זה ככה אני לא רוצה אפילו לחשוב על הפנסייה. מה בסך הכל ביקשתי? רציתי כלב, רציתי שהשואב הכלב הזה לא ייתקע לי כל יומיים, ובינתיים אני ספוג בשיעורי בית. אם לזה התכוון המשורר כשאתה גדול, היו צריכים לכתוב את זה בתוכנייה או לפחות כנספח לחוזה. שערורייה.

וחוץ מזה אני עמית, נעים מאוד ואני מתווך. המוטיב עכשיו של ככה זה שאתה מתווך הולך להיות חלק אינטגרלי מהבלוג הזה, כי ככה זה שאתה מתווך! לא שזה לקח רק חודשיים ושנה לקבל את התעודה, אלא שעד עכשיו אני על הולד או באנגלית עילגת – בהמתנה לאיזה כרטיס עם תמונה, לקטע של הרושם לפחות, וגם ככה הדואר פה הוא אחד היעילים אם לא הכי יעיל שיש, כל אחד והעונש שלו. כנראה שדואר אמיתי זה מרחוק, זה וירטואלי, זה מייל, זה במרשתת. אבל מעטפות מבויילות עם דברים חשובים באמת? פעם הצבי היה צבי ומכתבים הגיעו באמת.

ובתור שכזה, מתווך, רק פעם אחת עד עכשיו זרקו אותי מאיזו פגישה באיזה דופלקס. הייתי נחמד, באלוהים. זה לא אני זה הם, איחלתי להם בהצלחה בהמשך, והראיתי לעצמי בעצמי את הדרך החוצה. באיזשהו מקום זה היה משעשע, זה מלא חוויה, וזה חלק מהמקצוע. אנשים מרתקים אותי נקודה, לפחות הרוב. וכשאני חושב על זה, זה די מעודד שמתוך איזה שלושים פגישות זה היחס של פגישה לתעופה החוצה מהדלת. עוד לא החלטתי אם אני קודם סטודנט ורק אז מתווך או הפוך. אצלינו בז’אנר מעדיפים לומר יועץ נדל”ן. ת’כלס – מקצוע מרתק, מעניין, דינמי, ויש אפילו רגעים קטנים של אושר. ולא, בינתיים אני לא מתגעגע להייטק, ומשום מה יש לי הרגשה שזה הדדי אבל עוד לא ממש שאלתי.

יש עוד קצוות לסגור מהקריירה הקודמת, ויש המון דלתות לפתוח בקריירות החדשות שלי, כי למה רק אחת אם אפשר שתיים? אני על זה. אולי גם הגיע הזמן להשלים עם השואב הרובוטי שלי? ממש לא! אני זוכר שפתחתי את הבלוג הזה ממקום של לתקן את העולם בכל מיני עוולות שירותיות כאלה ואחרות. אז עכשיו בתור נותן שירות בעצמי – ההגשמה מתחילה כאן ועכשיו. אופס יצא לי מאמן. ממה שקראתי עד עכשיו, אני צריך לחפור פחות ולכתוב יותר.

ואם בהשראות עסקינן אז הנה שלי.

מישהו מכיר מתווך טוב?

 

עמית

צמר סלעים

רק השבוע מישהו עוד ביקש ממני לשלוח לו קובץ מעודכן של קורות החיים שלי, יש לו מישהו שמכיר מישהו שיש לו קשרים באיזה סטארט אפ, ובדיוק דודה שלו שמעה שהם מחפשים, אבל רק שהקובץ יהיה מעודכן, כנראה שאם זה לא מעודכן זה לא באמת אני? נזפתי בו בעדינות והשבתי שזה לא ההייטק זה אני. וכך למעשה אני מחליט להניח מאחורי חמש עשרה שנה, אולי שש עשרה, של קריירה הייטקסטית עם סנדוויצ’ים של בוקר, דלקן, הרבה הרבה גרסאות ואו, אפליקציות, המון אנדרואיד, המון עשייה, ואפילו אקזיט אחד שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנו. זהו, זה לא באמת ההייטק זה אני. האקזיט ההוא לא באמת ‘סידר’ אותי בחיים.
הגיע הזמן לשינוי וגם לכלב. זה הולך קשה עם הכלב.

כמה שנים לפני הפוסט הזה היתה גם לי גם פנטזיה כזו, ואפילו קצת הלכתי עליה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה עדיין לא זה, ואני לא מספיק אפוי. אבל בין היתר ותודות למנכ”ל האחרון שלי, שהחליט לסגור לנו את הפרוייקט, הבנתי שאם השינוי הזה לא יקרה עכשיו, הוא לא יקרה לעולם, ואני חייב את זה לעצמי כי כך לפחות יהיה לי אפילו יותר על מה להתלונן. כי אם זה עובד אז לא נוגעים, אני לעומת זאת – מאלה שאוהבים לגעת, ולשאול את עצמי כל הזמן שאלות. הפסקתי להתראיין כבר לפני חודשיים, לקחתי החלטה, גיבשתי אסטרטגיה והתחלתי תהליך עמוק של הסתכלות פנימית, ומה לעזעזל אני עושה עכשיו עם הלינקדאין שלי? אולי אני אמכור את הפרופיל שלי ביד 2, משומש אבל שמור היטב. אחת ההחלטות היותר אמיצות שעשיתי מימיי.

הייעוד? שלי?! מאיפה אני יודע אבל זה בטוח יותר מאחד. אני הולך לנסות לשלב בין לימודים ועבודה. אני הולך להיות סוכן נדל”ן קוראים לזה? או מתווך כי יש את החברה הזו שרק מצליחים שם ועם הצלחה לא מתווכחים אז מי אני שאתווכח איתם. בתחילת השבוע נבחנתי יחד עם עוד איזה אלפיים איש במבחן של רשם המתווכים, בקיצור אני הולך לנסות להיות סוכן נדל”ן או מתווך בעברית. ואם לא כזה בעל שם עולמי אז לפחות כזה בעל שם לאומי – העיקר הצניעות. משהו שכן היה ממש חסר לי בכל התקופה שלי בהייטק היה לעבוד עם אנשים, באגים ראיתי מספיק, עכשיו הגיע תורם של הלקוחות.

ויש גם את העניין הזה עם מכון אדלר, זה שלומדים בו כל מיני דברים על נפש האדם. אז גם שם אני הולך ללמוד עוד מעט, החלטתי ללכת ללמוד אימון אישי – אני אחד כזה שמאוד  דוגל באחד על אחד ולהטמיע תהליכים, ואם כבר תהליכים יחד עם אנשים אז זה הכי מעניין שיש. אז אני חושב שאני הולך לנסות להיות מאמן אישי, ואם לא אחד בעל שם עולמי אז לפחות אחד עם שם לאומי – לא היינו כבר בסיפור הזה? אם משהו היה ממש חסר לי בכל התקופה שלי בהייטק זה היה לעבוד עם אנשים, באגים ראיתי מספיק, עכשיו תורו של האדם. מן הרגשת דז’ה וו כזאת של כאילו כתבתי משהו ממש דומה בפסקה למעלה. מוזר.

נפרדתי מההייטק, הגיע הזמן גם להיפרד מלשכת הבטלנים ולצאת לדרך. בכלל לצאת לדרך זה ממש משפט של מתווכים, או נגיד מאמנים אישיים. במסגרת הלימודים שלי, יהיה לי גם מאמן משלי, ואני מאחל לשנינו הצלחה רבה. מירב אומרת שאני לא פשוט. אפילו די מורכב. אבל היא לפחות נתנה לי את הסכמתה לכלב, וזה אפילו הוכרז קבל עם ועדה ברשתות החברתיות – עכשיו רק נשאר המימון לכלב, אבל אני משוכנע שעם עוד כמה מניפולציות רגשיות שלי זה יתקבל בוועדת התקציב, הולך קשה אבל קושי זה עוד מכשול קטן בדרך להצלחה גדולה לא? יהיה פה כלב!

יש לי עוד כמה פינות לסגור לפני שאני ממש נכנס לעובי הקורה, ואיזה מזל שהחליפו לנו בשכונה את המנהל של השופרסל, ואולי סופסוף עכשיו איכות הפירות והירקות תשתפר שם, מי יודע. צריך גם לגמול את הקטנה שלי סופית מחיתולים ומחלומות של: “אבא תציל אותי רודפת אחרי ג’ירפה” בשלוש לפנות בוקר, ויש את החור של הנמלים שסתמתי היום בבוקר ויצא לי יופי, ובכלל אני הכי טוב שאני יעיל, וזה הכי סקסי שיש. מירב גם אומרת שאני הכי מאוהב בעצמי שיש. יש בזה משהו שמייחד מתלוננים כרוניים, אני מקווה שזה יעבור.

את הפוסט הזה אני מקדיש לעצמי. אני חושב שמותר לי פעם אחת להקדיש פוסט אחד לעצמי. בכל זאת עברתי לא מעט, אז להקדיש פוסט אחד לעצמי? על זה אני מתקמצן?! לא?! עכשיו תורי לצאת לדרך חדשה, לתת לעצמי לגיטימציה כפי שלמדתי, ולהראות בעיקר לעצמי שיש חיים גם אחרי ההייטק ולא הכל צריך להיות בליסינג ושאני יכול גם להצליח. עם עצמי, למען עצמי, בזכות עצמי.

מה שקצת מדאיג אותי?! אני כבר לא מתלונן כמו פעם.

 

עמית