ארכיון תגיות: עמיתלונן

בטיפול

היום אני על תקן של “הבעל המתחשב”, לא שבאמת יש כאלו, אבל הקרבתי יום בטלה לטובת שינוע הרכב של זו הצודקת לטובת טסט. אתמול גם התחוור לי שמעבר לטסט צורף גם טיפול, מכאן שירדו לטמיון לפחות עוד שעתיים שלוש של בטלה צרופה. כמובן שההגעה לפה היא נגזרת ישירה של ריב, מדון, ואסון עד השעות הקטנות של הלילה, בואכה שתים לפנות בוקר. מי תורם יותר, מי עושה יותר, את מי הילדים מעדיפים, ולמה אני בעד לשלוח נשים למוסך. בגלל זה אני עכשיו כאן עם מחשב נייד וחרדות על גיר רציף.

המחשבות בדרך למוסך הם בגדול על זה שצריכים להחליף את האוטו, רק לפני חדש מישהי פינקה אותנו חזק מאוד מאחורה, עוד מכה לאוסף. מירב רוצה “רכב פנאי” משהו גבוה כזה בטרנד השולט של אספסוף גאה שחייב שיהיה לו ג’יפון או רכב גבוה, פנאי-שטח, פנאי בכלל וכל השוק הפסיכי הזה של רכבי משפחה מפנקים גבוהים שמהם כבר הדרך חזרה לרכב “נמוך”  לא באה בשבון.

המוסך עבר שיפוץ כולל, פייר מדהים ואפילו השירותים כאן יותר שווים ממה שיש לנו בבית. יש פה ספות מפנקות, ריצוף פרקט איכותי, מסך ענק שמקרין את נשיונל ג’אוגרפיק, לדים מעוצבים בתקרת גבס מונמכת,  עמדות הטענה למכשירים ניידים וגוססים, וזה אולי מרגיש יותר כמו לובי כניסה למלון ארבעה וחצי כוכבים. קל. במוסך מקבל את פניי “הבוחן” זה שהכל תלוי בו, הוא מחליט איך ומה האוטו צריך, הוא גם זה שייקבע את כמות השעות וכמה קפה אני הולך לשתות עד שהמזכירה תקרא לי ותשאל אותי בכמה תשלומים.

חוק ראשון. במוסכים תמיד יהיה דף מודבק על אחת ממכונות הקפה – לא בשימוש – אתכם הסליחה. זורם על קפה שחור, ומתפנה זמן לא רב לאחר מכן, כלאחר מעשה למספר שתיים, אחרי ששאלתי את עצמי שישים פעם אם זה בטוח, ושאני יוצא מזה בחיים. מסמן וי גם בקרב הפנימי שלי עם עצמי וההמתנה נמשכת. תוך כדי מגיעים הרכבים של כל התאונות בוקר לא עלינו, אנשים שחרב עליהם יומם ורכבם, המוסך מאוד משומן בטיפול בהם, הן נפשית הן פחחית והן טיפולית. יהיו את אלה שתמיד יבקשו את המנהל – המנהל בישיבה או פגישה חשובה. “אבל הבטיחו לי הנחה” ברור, ולי הבטיחו בסטארט-אפ הראשון שהעסיק אותי עבודה רצופה עד הפנסייה. מבטיחים לך – תשכח, נכנסים בך בבוקר – בוא, תתקן פה.

רק שלא יגידו לי שוב להחליף ברקסים, זה יקר ואין רפידות בצבע שביקשתי. קהל הלקוחות הנאמנים ישובים ומסובין “בלובי”. כל אחד עסוק בנייד שלו, אבל המבוגרים עם הניידים שבדיוק צופים בקטע וידאו קולני אימתני שפתאום מנגן להם, לא, תירו בי עכשיו! אין אחד שבוהה סתם, כי כאילו אין לו חיים. אז כאמור יש חסרי טאקט שמראים בדיוק משהו למישהו בקולי קולות, ויש את אלה שפשוט לא למדו לאלף את הנייד שלהם וזה נובח בקולי קולות, יש את אלה עם רעשי גוף מוזרים, יש את המריחים, יש את אלה שקוראים עיתון, ויש את העצבניים שרק עומדים עם הפרצוף לאולם הטיפולים ומחכים שיסיימו להם עם האוטו, ולמה במוסך של דוד שלהם זה היה לוקח פחות זמן וזה היה הרבה יותר זול.

אחד הבוחנים נכנס עם דפים ביד, וקורא ללקוח שמחכה לאוטו. ת’כלס זה מזכיר לי תמיד כמו בסדרות האלה של חדרי מיון את הרופא שיוצא עם החלוק הלבן אחרי ניתוח של שלושה ימים רצוף, אל עבר המשפחה המודאגת ומבשר להם שניתוח הצליח, ושהרכב מוכן. זה תמיד השלב שאני מת לשאול אם אפשר כבר להיכנס לראות את הרכב והאם הוא ער, כי ככה זה כשאתה מטומטם חסר תקנה. וכמה עולה רצועת טיימינג בכלל? ובכלל מה זה? תראו לי אחד שיוצא ממוסך, מסתכל על החשבון ושואל בפליאה: מה, זהו?!

כבר פה שעתיים וחצי, על חשבון חול המועד. מתחיל להיכנס עכשיו לשיקלולים של לזרום לעוד כוס קפה או סתם מים בכוס שקופה. מחשבות של מוסכים. ובכלל למה המשרדים של מס הכנסה לא יכולים להראות מושקעים לפחות כמו המוסך שלי? האם הם ישטפו לי את הרכב או ייתנו לי שובר? תמיד כל הנהגים של המוסך בשטיפה ואין מספיק נהגים שייקחו את הרכב שלי. שעה לקח לי למצוא ווי פיי, ולא סתם ווי פיי – אלא כזה שעובד. ההחלטה להגיע לכאן עם מחשב נייד וחבילת מגבונים לחים הוכיחה לי שוב שאני גאון, ושאני תמיד צריך לסמוך על עצמי גם בבקרים קשים כדוגמת זה, וכמה כייף שלא היו פקקים בבוקר.

חוק שני: הנוסחה עם מוסכים היא פשוטה: תבוא מוקדם בבוקר, תצא מאוחר אחרי הצהריים. בדיוק קרסה נורת ברקס, יצרה קצר במערכת החשמל וזה יצר עיכוב. מודה שלא ישנתי טוב בלילה. הבן של השכנים! חגג כל הלילה עם חברים בטורניר פיפא רועש במיוחד. מה קורה לנוער של ימינו, ולמה לעזעזל הם כבר לא מעדיפים סקס פרוע כשההורים לא בבית? הצודקת הלכה לנבוח עליהם קצת לפני אחת בלילה מאוחר. לא נעים.

לא חשבתי לכתוב פוסט על המוסך שלי, או יותר נכון על המוסך של הצודקת שלי, אבל ללא ספק אספתי מספיק חומר משלוש פקידות שחופרות פה את החיים אחת לשנייה – אני יודע בדיוק מה כל אחת עשתה בחג, מה היא אכלה, ולמה זה לא בסדר שהבת של אתת מהן יוצאת עם הבן של דוד.

חוק שלישי. תמיד יהיה משהו עם הברקסים, עכשיו הבוחן הודיע לי שמה שעשיתי בטיפול הקודם היה בלמים, הברקסים זה מלמטה, הבלמים זה בולמי זעזועים. בדיוק כמו הזעזוע שלי מהמחיר שזה ייעלה לי.

לא מחליף את המוסך הזה בחיים!

 

עמיתלונן

 

משחק מקדים

הפסח השנה הוא בסימן גמילת המפלצות מחיתולים. נחלנו כשלון חרוץ בגמילה של הילדים, כלומר אני נכשלתי ומירב רק הזכירה לי את זה כל הזמן. שלא לדבר על אריאל שירש כנראה גנים אשכנזים של אבא שלו וצורח באמצע הלילה לפחות פעמיים שלוש שיש לו נזלת, כאילו עוקרים לו חלק בגוף, כן זה קשה להיפרד מנזלת – סיפור חיי נשבע לכם. אז החלטנו שאנחנו מחליטים לגמול את הילדים כמעט לגמרי מחיתולים. יש מפלצת אחת שממש אוהבת להשתין בלילה, ופושטק אחד שעדיין עושה קקי בחיתול. הנרטיב של נפתלי והסיר לא ממש צלח!

הכל עניין של תיעדוף. מצד אחד מפלצת אחת צריכה ללמוד לישון נטולת חיתול בלילה, ומצד שני זה הפושטק המתולתל חייב ללמוד לחרבן באסלה. כמו גבר. גבר כזה שיגיע הביתה ואשתו תצרח עליו שנמאס לה להחליף לו חיתול והגיע הזמן שהוא ישחרר. כמו מירב? לא, היא בחיים לא משחררת. אני לעומת זאת? כן כן. הלכנו על על כל הקופה, כלומר מירב החליטה שזה לא יכול להימשך ככה יותר – אני רק הנהנתי בראש, ת’כלס אם היה לי זנב הייתי גם מקשקש בו – כל הקופה, שתי מפלצות – במקביל – בלי חיתולים. נעים מאוד אני הייתי עמית ואני ככה קרוב מלאבד את השפיות. עמיתחרפן!

קניתי באי ביי זמזם כזה מיוחד. גם כן פטנט. עולה מלא כסף עם חיישן כזה שמצד אחד מחברים לבגד\תחתונים\שמלה\מכנסיים\גוזייה\גופייה\סדין\שמיכה או כל פריט לבוש שאפשר להשתין עליו מלא, תוך כדי חלומות על נסיכות ודרקונים. הצד השני של הזמזם מתחבר עם מגנט לכל מקום אחר בפיג’מה שאפשר לתלות אותו עליו. ברגע שהחיישן חש ברטיבות הוא מעביר אות דיגיטלי מאופנן אל המוח של הזמזם, שמורכב בין היתר מרמקול היסטרי שמשדר צווחה אימתנית באמצע הלילה, שממש מלחיצה את הילדה וההורים שלה, שקמים בהיסטריה לבדוק אם נפל סקאד על הגג, ואז מוצאים, במקרה, בחדר הילדים שלולית של פיפי עם ילדה בתוכה. וכך זה חוזר חלילה, עד שיש שיפור. הזמזם הזה עוד ייקבור אותנו. ת’כלס אני דווקא אוהב את אי ביי – בחרתי זמזם וורוד, שיהיה מגדרי.

השובב ההיסטרי עם הנזלת הצליח לפני יומיים לראשונה בחייו, לחרבן לתוך האסלה. לא סירים ולא עניינים. כן זה מלחיץ פתאום לאבד חתיכה מהגוף אל הלא נודע, אני מודה. הבטחנו לו בייבלייד מתנה, קקי פרס ושיגלגל אותה טוב טוב. בייבלייד זה משהו שילדים עפים עליו עכשיו, עם מלא אקססוריז ומרצ’נדייז כזה שעולה מלא כסף. מירב לא הסכימה לקנות לו את המקור – אז קנינו את הזיוף. סליחה אריאל, אבל זה פעם ראשונה שאני מסכסך בכוונה בינך לבין אמא שלך – תגדל תבין. תתחתן תבין עוד יותר. ילד אחד צועק בבית גלגל אותה, אבל לפחות עושה קקי בשירותים. ילדה אחרת מחוברת לזמזם וורוד. היינו בטוחים שנשלח אותם לצבא עם חיתולים. פאק.

בלילה אריאל עדיין היסטרי, גנים שירש ממירב כנראה. אבל אני כבר למדתי להכיל את זה, אצל אריאל לפחות. אנחנו מאוד שמחים על ההישג המרשים ערב פסח, התכנון הוא עד הקיץ לגמול אותו בלילה גמילה מוחלטת מחיתולים, ולהביא כלב. גדול שעיר ומיירר. אצל גילי הלילות מעניינים לא פחות. יש לא מעט פעמים שהזמזם ואמא שלו הזונה מצפצף לשווא עקב הזעת יתר. במונחים מקצועיים קוראים לזה False Positive  נגיד כיפת ברזל שמיירטת בטעות עפיפונים, או נגיד אנטי וירוס שבטעות מחק קובץ במחשב שהוא בכלל לא וירוס – אז כזה. יש לא מעט ניסויי ותהייה ובעיקר כמיהה לשנת לילה רצוף, חותם עכשיו על חמש שעות.

יש לי הרגשה שמובססת על תחושת בטן בלבד שיהיה בסדר. מירב לא שותפה להרגשה שלי, האמת שהיא לא שותפה לשום הרגשה שלי, עניין של חוכמת חיים, תיעדוף ועייפות יתר. עם השנים למדתי שכשמירב עייפה אסור להתקרב אליה. למדתי גם שכשהיא עירנית אז עדיף שלא. מפה לשם היא עכשיו צועקת עליי שאני רק במחשב ולא עוזר לה בכלל עם הילדים ובכלל. או קיי אם יש עוד דברים – זו הזדמנות מצויינת להציף. לא קל להיות נשוי. ממש קשה להיות נשוי לי.

השתדלתי להיות בעל טוב ולהכשיר את הבית לפסח. ניקיתי כל יום קצת, והיום באו הנקיונות על סיומם ופורקנם. לאנשים מהסוג שלי, כאלה עם OCD לניקיון מהחמורים שיש, פסח זו תקופה נפלאה לתת דרור לכל הטוב הזה. ושמישהו יזכיר לי לחזור על כל זה שבוע לפני פסח שנה הבאה.
ההכנות לחג בעיצומן, השנה אנחנו מתארחים, עם צלי סלט ושני ילדים. נטולי שעות שינה ותזזית. פסח זו תקופה של התחדשות ושל ריבים מלבלבים, והמון הורמונים של מעברי עונות שמשתלחים אחד בשני. אני פורק הכל על נקיונות, מירב פורקת כמה שהיא יכולה עליי, והילדים פורקים הכל בשירותים תודה לאל. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה בלי חיתולים אמן עם כלב.

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לילדים המתוקים שלי, לאחל לכם פסח שמח, אנחנו מאוד גאים בכם שהצלחתם לגדול עוד קצת. בנוסף אני רוצה להקדיש כרגיל את הפוסט למירב שהצליחה לחבר בין שמיים וארץ – הא?! לא לא, בין אריאל והאסלה.

חג שמח!

 

עמיתלונן

לבבות וקלשונים

אתמול, קצת אחרי ארוחת הערב, עת שהמפלצות כבר ספונות במיטות, ותוך כדי בהייה עייפה של שנינו בטלויזיה, ובשעה שאני עם אלרגיות מלבלבות חסר אונים, חסר ישע ובעיקר חסר תקנה, מירב הטיחה בפניי שהיא עייפה והיא כבר בלופ אינסופי כזה של עייפות, רצתה לומר שהיא כבר לא יודעת מה לעשות עם זה, משמע חסרת אונים. אני, כגבר מצוי, מצוי מינוס? נטול הבעת פנים כלשהי, נטול אינטליגנציה רגשית, כהרגלי לא ממש התייחסתי, כלומר אולי סובבתי לרגע את המבט והגבתי משהו בסגנון “אוי מסכנה”, וכן, זה מסוג המידעים האלה שגבר מצוי מזן ההומו ספיאנס לא באמת יודע לעבד. אם כל זה לא היה מספיק, אז גם טרחתי להוסיף שאני גם כבר לא ישן כמה ימים בגלל צינון סופני ככל הנראה.

מהיכרותי עם מירב, זה מאוד מסוכן להיות בקרבתה כשהיא חוטפת קריזה על מישהו, עד כדי סכנת חיים, אז בסוף התחתנו, והנה אני מוצא את עצמי בחצות על הספה, מתחנן על נפשי, בעיתה של מתקפה חסרת רחמים של טייפונית רגזנית במיוחד שלא מרפה. כל זה בגלל הבעת פנים קרה ולא מתחשבת מצדי שפשוט התפרשה לא נכון כנראה, ואני בבעייה. קשה. מכה קלה בכנף? אז זהו שלא, טיל עצבני שמחרב לי את המנוע, התרסקתי, ואז עוד טיל שיוודא שאני גמור! אבל מה עשיתי לך? בום! ברגע שיימצא מפענח כזה של פרוטוקול בין אישי בינו ובינה אני חושב שייפתחו כאן שערי השכינה. אולי עם עוד גרסת הרחבה לפולניות אבל שיהיה. “אבל מה עשיתי לך?!” זה משפט שמומלץ לפתוח איתו כל בוקר. תודו לי אחר כך.

היום זה יום האהבה הבינלאומי. בבוקר הועמדתי למבחן ונשאלתי תוך כדי הזעפת פנים אם עשיתי, תכננתי או חלילה חשבתי על משהו לכבוד יום האהבה, אז עניתי שאני יכול לקחת מפלצת אחת לגן, ואז שוב, איך לא, חטפתי את המבט! קול פנימי לחש לי שכדאי שאעלם משם, ויפה שנייה אחד קודם. לא לקחתי שום סיכון, והנה אני בדרך לגן עם מפלצת קטנה ומתוקה. חושב על לבבות וקלשונים ואיזה יופי לשני הסימבולים האלה שמובילים את העולם תוך כדי סימביוזה מסונכרנת כל כך. ללא ספק, אני חייב למצוא עבודה.

מפה לשם היום זה יום האהבה “הבינלאומי”. עוד המצאה שכופה את עצמה על הגזע החלש, שאמור להצביע ברגליים ולכתת רגליו אל עבר השאול או פשוט ללכת לקנות עוד לב בצורת שוקולד מריר, או סופשבוע רומנטי, או ג’יפון, רכב היברידי, קונוסלת משחקים מטורפת, כלב גדול ושעיר או כל דבר אחר או השד יודע מה שישמח את ליבה של אהובתי, היפה בנשים שעדיין לא מוכנה בשום פנים להכניס כלב הביתה. אני תמיד נכשל פה, כיבינימט! רק תזכרו שיום האהבה הבינלאומי הוא לא ממש שלנו, העם הנבחר, למרות שמאוד נוח לנו לאמץ אותו, ואני מאחל לכל הגברים שם, לעבור את היום הזה בהצלחה, מי ייתן שכולנו נחזור בשלום.

איך אני חוגג היום? קל. הולך לרופא בערב, לבד! אני הייתי עמיתלונן, ואני גוסס. כבר שבוע עם צינון סופני שלא מתקדם לשום מקום. צריך לראות רופא כדי שאוכל סופסוף להירפא מהתחלואה הזו, לחזור לנשום ולחזור לשמוע את המפלצות בלילות כדי שאוכל לחזור ולחטוף מרפק ממירב בלילה כדי שאקום למי מן המפלצות, תהא הסיבה אשר תהא, היא חייבת לישון יותר, ככה אולי היא תהיה יותר רגועה ואולי תשקול כלב ברצינות. נראה אותכם גיבורים מסורבי כלב כבר שבע שנים.

לכבוד היום הסמי “סימבולי” הזה, או לכל היותר לכבוד כל אלה שלא באמת יודעים מה לעשות אם עצמם ביום הזה, למשל אני אני אני!!! החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהקדיש את הפוסט הזה לזאת שאני באמת מעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה, וכן, אני קניתי לה את המגפיים האלו בניו-יורק, אני עדיין הולך לקבל הרבה מכות ממנה, אבל זה יום שמייצר הזדמנות אמיתית של להיות דביק, ובואו נשאיר משה לט”ו באב, זה באמת שלנו, ובאמת שבא לי שמירב תביא לי כלב סופסוף. וזו לדעתי יכולה להיות מחווה הרואית של מירב לכבודי לט”ו באב, אבל ממש.

אפילוג. דביק כזה.
כך או כך, סיכום. כל אחד ‘והמנכ”לית’ שלו, אני בסך הכל לא יכול לדמיין יום אחד בלעדייך מירב, הכי כייף לי לריב איתך ולהשלים איתך, את מבין אותם או אותן אלו שהצליחו במשימה האלמותית של להעמיד אותי במקום, האמיני לי שאת עושה זאת בהצלחה ייתרה ועל בסיס יומי. ולמרות שלפעמים את חושבת שאני לא סובל אותך אז זה ממש נכון, אני באמת לא סובל אותך מרוב שאני דווקא אוהב אותך, ואני לא מתכוון לפספס איתך שום ריב, או המון המון רגעים מיוחדים ויפים שיש רק לנו. אווויייייש אני מתה. הבטחתי דביק, תמותו!  עזר כנגדי, עקשנית, מאוד הגיונית, שופעת אינטלקט, אשת שיח, חכמה, אופה ויפה. אפילו שאת חושבת שאני העונש שלך!
בנוסף לעיל, אני גם ממש אוהב להציק לך בלילות, לקום איתך בבוקר ולעצבן אותך שוב ושוב. וזה מזכיר לי שאחד מההדיוטות בפייסבוק שאל איך באמת שורדים זוגיות כזו ארוכת שנים – אז תשובתי היא שאם זו לא את, לא הייתי שורד אף אחת אחרת! אבל כן קצת חבל לי שלא היה טינדר בתקופתי. אז שורה תחתונה שתדעי באמת אני חולה לך על הפרצוף! וזו בדיוק הזוגיות שאיחלתי לעצמי, וכמה טוב שזה איתך.  וכן, אני באמת חושב שאת האימא האולטימטיבית, למרות שלא תמיד את מרגישה כזו, אבל אני דווקא יודע שכן. אז תמשיכי ממש ככה, טוב?

דברים לשיפור אצלך? מלא! אבל נתחיל מהעניין של שונאת חיות.

מוקדש באהבה ענקית לאהבת חיי, אם ילדינו, זו שסובלת אותי על בסיס יומי ושלא סובלת את החתול שלנו.

 

עמיתלונן

45

קיימים כמה וכמה סוגים של מסורבים. מסורבי עלייה, מסורבי חיתון, מסורבי גט, מסורבי מין לא עלינו, וכל מיני מוכי גורל והיריעה קצרה מלהכיל. בשנים האחרונות, או יותר נכון כמעט מהרגע שנישאתי, בשנית! הצטרפתי בעל כורחי, תוך כדי מסכת התעללות רגשית ונפשית כאחד להיות חלק לא גאה בכלל ממשפחת מסורבי הכלבים. מירב לא מרשה לי כלב. וכלב זה אולי אחד הדברים המהותיים שאני מפנטז עליהם, טוב אני מפנטז גם על מסור חשמלי שיהיה קצת יותר קל עם הגדר החיה, אבל כל אחד והסטיות שלו. עשינו נסיון והבאנו כלב לפני שנה וקצת, שבוע אחר כך שלחה אותי להחזיר את הכלב תוך כדי דמעות תנין של הילדים ושלי. לא נשכח, לא נסלח ולא נרפה!

זו הפכה למסורת להתבכיין על זה שאין לי כלב בימי ההולדת שלי. אומרים שככל שאתה מזדקן אתה הופך קיצוני ומתבצר עוד יותר בעמדות שלך. מצעטר נולדתי ככה, ואם זה מחמיר עם השנים, אז כנראה שזה יילך ויהיה יותר ויותר מסקרן עם השנים. ארבעים וחמש טפו מלח מים, זה כבר לא צחוק. יש ערב רב של משחות, תרופות וויטמינים שאני צורך בצורה לא סדירה ואימפולסיבית לחלוטין. זה גיל שכבר צריך לחשוב ברצינות על קולונוסקופיה פולשנית, והשיער כבר ברובו מלבין שלא לדבר על נושר, ובפרט מהרגליים ערב זרימת גם קלוקלת. ככה לפחות הסבירה לי אתמול האנדוקרינולוגית אתמול. או בעברית פשוטה רופאה שממש מבינה.

ואם באנדוקרינולוגיה ושיער עסקינן, אתמול היה לנו תור עם היורש הצעיר, שבאופן לא מפתיע בכלל מסתובב עם פלומת שיער, זה קצת הלחיץ את מירב, אבל מה לעשות שהגנטיקה עושה את שלה, וחלק לא מבוטל מצאצי אשכנז ובפרט יוצאי עיראק ידועים בפלומתם ובחוכמתם כאחד. למירב יש את שתיהן, לרבות התקפי זעם שלא תמיד בשליטתה אבל אני לוקח כאן אחריות מלאה. איכשהו ברשימה, לפני מלא שנים כשהתחתנו שכחתי באמת את סעיף הפלומה בגב, ורצף רצסיבי גנטי. כבר אז הפגנתי סניליות למשעי.

האנדוקרינולוגית, ברגע של ווידוי נפש מרגש, גילתה למירב שגם היא עצמה חצי עיראקית, התרווחתי בניחותא על הכיסא וחייכתי חיוך נצחון. כי אין דבר יותר מנחם מאנדוקרינולוגית חצי עיראקית שמודה שזו בסך הכל פלומה והנה, הכל בסדר טפו מלח מים ורק קצת שיער. כנראה שלעד אזכיר זאת למירב תוך כדי שאני מסרק לה ולילדים את הגב עת שאנחנו הולכים לישון לא אחרי תשע וחצי בערב, כן יש משטר בבית. והכל בצחוק כמובן. כנראה שבעקבות שורות אלו אאלץ למצוא היום מקום ללון בו. תגלו אמפטיה בבקשה, מדובר בחסכים מן המעלה הראשונה.

בפרץ של אומץ ועוצמה החלטתי לעשות מעשה ולפני כמה חודשים אימצתי חתול, כבר לא מעט נכתב על החתול הזה, או מרפי אם תרצו. על מרפי חל איסור לישון בבית, בקרוב אצלי גם כך זה נראה, ואני מנסה להפוך אותו לחתול שמירה. עוד עדיין קצת גור, ומדי פעם הולך מכות עם חתולי רחוב וחוזר פצוע ואמולל, ובכלל מאז שהוא סורס הוא הפך להיות יותר שובב. לא שובב, שובב זה לקוקסינלים. אבל מאז שהוא סורס הוא הפך לבן של זונה רשע ומרושע ששורט מדי פעם את הפלומה של מי מהילדים, ואז סקנדל ומירב שואגת עליי שהיא שונאת אותו ואותי ושהיא תדרוס אותו תשע פעמים. עד היום אני לא מבין כמה הנאה חתול מסורס וטיפש יכול להפיק מללקק לעצמו את הביצים, אבל ניתן לומר שכולם פה עפים עליו. למעט מירב. מירב לא אוהבת חיות, טבע ואותי ובדיוק בסדר הזה.

אתמול מצאתי את עצמי מתנצל רוב היום, וגם היה לי בוחן לקראת סופו. “תתנצל, ותגיד לי בדיוק על מה ומתי אמרת את מה שאמרת – ועל איזה חלק אתה חייב להתנצל. קוראים לזה במונחים מקצועיים שאני המצאתי התנצלות דיפרנציאלית, משהו בסגנון מי אמר למי במתכונת תנ”כית, שגרת נישואים. מירב לא סובלת אותי, לא סובלת דברים שאני אוהב וכל מה שקשור אליי בצורה ישירה או עקיפה כאחד. גם אני אוהב אותך מותק. ומזל שיש את קבוצת אבא פגום בפייסבוק כי אפשר לפרוק בסבבה.

אז כן, הכי קרוב שהגעתי לכלב זה חתול. ואני חושב שבתוך תוכה מירב יודעת שיהיה פה כלב, איתי או איתי עם מלונה ובית עץ בחוץ. זה לבטח יהיה כלב גדול ושעיר ככה הוא ממש ירגיש חלק מהמשפחה. אז כחלק מהאיחולים עם עצמי ולעצמי אני מאחל לי כלב ועורך דין זול. מעבר לזה בריאות, הרבה שיער, ולעוד הרבה תלונות טובות.

מוקדש למירב, לילדים, למרפי ולי.

 

עמיתלונן

חתונה בהפרעה

בשם הזוגיות, בשם הריאלטי ובשם התשוקה, מירב ואני צפינו אתמול באדיקות בעוד פרק של חתונה בהפתעה. ברשותכם אקרא לה כאן חתונה בהפרעה כי יש כמה דברים שמפריעים לי, ובכלל לא בתוכנית, יותר אצלינו, המשתתפים. מירב ואנוכי קצת התמכרנו לריאלטי, הילדים במיטות והנה אנחנו בעוד סוף יום, ספונים ורצוצים על הספה יחד עם החתול, החטיפים, הפירות והשוקולד המנחם. “בוא מותק, האקשן מתחיל!” וכך מתחיל לו עוד ערב “פרוע” של פריסה על הספה בסלון, יחד עם עודף קלורי מיותר לחלוטין של מצפון, פרסומות ופריים טיים בשיאו. הגענו, אפשר להתחתן עכשיו. הפתעה!

גילוי נאות של הכותב ולא שזה חלילה קשור לעניין הפוסט בצורה ישירה – אני משוחד. אני מודה שאני הרפתקן בעצמי, אני שחקן עומק בביצת הבליינד דייטים, היו לי מאות. התארחתי גם ככותב טור במדור יחסים בטמקא, ומיתגתי את עצמי בתור הסינגל הסדרתי, כל זה קרה אחרי שהתגרשתי, מכאן שהתחום איך לומר זאת בעדינות – קרוב ללבי. ואז באה מירב, וכמו כל אישה טובה חרבה לי את הכל ונישאנו. אפילו החתונה סוקרה בטמקא וכאמור ולקוראים של עמיתלונן, אחד ההשיגים המרעישים שלי בכל הנישואין האלה הוא שמותר לי להחזיק חתול. בחצר.

אני באמת לא בעניין של לשבח או לבקר תוכניות טלויזיה, אני דווקא יותר מגיע מתחום של בקרת איכות תוכנה. אבל החלטתי כן לצאת קצת מעולם הכתיבה הסובייקטיבי שלי – כלומר להתלונן על הכל כהרגלי בקודש, ואולי ולנסות להאיר כמה דברים שעמדו לי על קצות האצבעות עקב צפייה בחתונה בהפרעה. עיין ערך דברים כאלה של הנפש שלעניות דעתי לא מניחים את הדעת, שלי לפחות. או שמא כמה ערכים שאולי כדאי לחדד קלות, וכחלק מתקופת האינסטנס ודור הוואי, ודור האיקס וטינדר למיניהם, ואולי רק לי זה נדמה שיש מחסור חמור בעם ישראל באינטיליגנציה רגשית. בא לי הפעם לחוות את דעתי האישית והבלעדית על הפורמט הזה של דייטים, חתונות בזק וספיחיו על המרקע. ועד כאן הפרוזה ותעופה עצמית מוגזמת למשעי.

חתונה בהפרעה הוא פורמט מדהים! כמו מקבצים שני אינדיווידואליסטים, מעבירים אותם דרך משפך של מומחים, שללא ספק עושים את עבודתם נאמנה, ואז משגרים אותם לירח בתקווה שיצליחו לייצר עוד קצת מאותו אבק כוכבים מנצנץ. אחד היתרונות הבולטים לדעתי בפורמט הוא למעשה ההוצאה בעל כורחו של מי מהמשתתפים מאיזור הנוחות שלו. ואל תזלזלו באיזור הנוחות שלכם אתם, כי אתם שם בדיוק עכשיו. ומה אם פתאום לא תהיו יותר באיזור הנוחות שלכם אלא באיזור לא נוח כליל בתמהיל של חוסר וודאות מייגע – ולזה אני קורא התמודדות. כן עם עצמך קודם ורק אחר כך עם בן הזוג “המתאים”, “המתבקש”, “המיוחל”, “השווה!”. כך לפחות אני רואה את זה ותנחשו מה? זה קיים גם אצל זוגות שנישאו בצורה המסורתית והמשעעמת, עם רב כשר, חופה וכתובה עם מלא זוזים ודודות מתבכיינות.
והס מלהזכיר את אלו שעשו זאת פעמיים, עיין ערך עבדכם הנאמן, הנושא בעול הנישואין עד עצם היום הזה.

מכאן שמי שבאמת בוחר בפורמט הזה, למעשה בוחר לצאת מאיזור הנוחות שלו באופן גורף אך האם גם עושה זאת באופן מודע? מה גם שמלמד על אומץ רב, ויצר הרפתקנות מפותח דיו – אם זה מפדח? לגמרי. אבל למה זה באמת כל כך שונה מדייט רגיל אם נקרא לילד בשמו? דייט רגיל לא נמשך כמה שבועות נכון, רק אציין כאן שהדייט האחרון שלי נמשך מזה כלמעלה משבע שנים. פשוט מניח את זה פה, תזדיינו! חתונה בהפרעה היא תוכנית שידוכים שמושכת לנו את העין והלב וצובעת הכל בצהוב? הפורמט! הגאוני!! סוג של סיר לחץ לתבשיל של חתונה או גירושין. הססטיסטיקה העולמית של חתונה בהפרעה, אם הבנתי נכון מדברת על יותר גירושין מנישואין, שימו לב אני לא מדבר על כישלון – עדיף להיות גרוש מאושר מנשוי אומלל – וזה מניסיון, אך האם זה כישלון? ואז רק אני שואל את עצמי אם לא מוטב היה לצרף לצוות המומחים גם סטטיסטיקאי שיאמוד את אחוזי ההצלחה? פה הכסף הגדול!

זה מדעי. כן זה מדעי, נכון! אבל האם באמת ניתן לתרגם את הלב שלנו למדע מדוייק? האם באמת זוג ששם את גורלו בידי צוות מומחים בשם המדע יזכה באמת? יש זוג אמריקאי אחד שבאמת התחתן והביא ילד, ואין לי מושג מה איתו עכשיו. אז מה באמת בסטטיסטיקה של התוכנית שונה כל כך מזו של “המציאות”? האם אנחנו באמת נצליח למכור להורים שלנו שאנחנו מתאימים בשם המדע? ולמה לעזעזל ההורים של הזוגות הללו מסתכלים עליהם בפליאה ותדהמה? להתחתן בהפתעה ובשם המדע, בליווי דוקטורים ואנשי רוח ואקדמיה. זה האלגוריתם של החיים. וכולם מדברים על הצ’אנס שהם חייבים לתת, אבל למי בדיוק? וכל אחד בא עם הרשימה שלו מהבית, ועם השק של השריטות על הגב וכמובן איך לא – הפנטזיה! מקסימום זה יצליח. קלישאות על זוגיות ויחסים יש בשפע!

כנגזרת של התוכנית קרו כמה דברים מעניינים. כמו כל ריאלטי מוצלח – זה בשיח היומי של כולנו, המבוגרים שבינינו פתאום גם גיבורים ומצדדים בזה שאם זה היה בתקופתם וואלה היינו מנסים. אני צופה בכל מיני פוסטים אמיצים ומעיזים של רווקים ורווקות ברחבי הפייס, וכפטריות אחרי המבול כותבים סטטוסים שגם הם מוכנים ורוצים, ושלא בהכרח צריך תוכנית בשביל זה, האמנם! וזה לא שזה לא היה שם בפייס לפני התוכנית, זה פשוט הרבה יותר בעקבות התוכנית. לכן אני שמח שחתונה בהפרעה הצליחה להגביר את המודעות של אלו הכמהים לאהבה, ללהבה, לתשוקה, לזוגיות או איך שלא תקראו לזה היום. רוצים? יופי! לא רוצים? אל תהיו צבועים!

המוטיבציה. המוטיבציה לדעתי היא הגורם אולי החשוב והמהותי כאן ביותר לדעתי. כן אני אשתתף באיזה ריאלטי, ימצאו לי התאמה, ישלחו אותי לירח דבש, זה מדעי, זה עם מומחים – מה הבעייה? ואז באמת עולות שאלות על משיכה, על “חיבור” על התאמה, על חפירות וחמות ועל איזו אמא שחסרה. קחו עכשיו את כל השאלות האלה, לכו לזוגות נישואים עם פז”ם. ואולי תתפלאו על הדימיון בין תוכנית ריאלטי לבין המציאות. אז כמה באמת אתם רוצים את זה? את רוצה את זה? אתה רוצה את זה? כן זו הרפתקה, זה אחלה זיכרון  – מה באמת לוקחים מחוויה כזו? ובכלל אם לא באמת מנסים איך יודעים? לראייה, כמה תוכניות יש על דייטים ואהבה, מציאת בן\בת זוג לעומת תוכניות אחרות? אהבה תמיד תמכור הרבה יותר על משקל פואטיקה להמונים.

אם יש אנשים בקהל שקיבלו סטירת מודעות מהתוכנית הזאת, הפורמט עשה את שלו ועל כך אני מוקיר אותו. וזה בכלל לא משנה הסטטוס שלכם. חתונה בהפרעה היא דוגמה חיה של מוטיבציה ורצון כן לאלו שרוצים או לפחות מנסים. באמת. יש כאן כן מעין בבואה של המיקרו קוסמוס של הדבר הזה שנקרא זוגיות או אי-זוגיות אצל כולנו, אפילו שמדובר בסך הכל בפריים טיים. מה שלבטח יגרום גם ללא מעט זוגות נשואים בקהל, לזוז באי נוחות על הספה בזמן הצפייה. שיקוף זה לפעמים כואב.

כן גם היום, יום רביעי באיזה נובמבר סגרירי, יש בינינו שמתחתנים, שמתגרשים, שיוצאים לדייטים, שנפרדים, שרבים ומשלימים והכל בסדר, עולם כמנהגו נוהג. ולאלה שבאמת רוצים להכיר בן\בת זוג – לכו על זה. החוקים הם שאין חוקים, פעם חשבתי להיות מאמן לדייטים, ואחד הדברים שלמדתי במכון אדלר הוא שאתם המומחים לעצמכם, נכון שזה אף פעם לא מזיק לקבל איזו דחיפה קטנה מתחת לכנף. ונכון שיהיו כנראה עוד לא מעט פורמטים ותוכניות שרק תעלנה את המודעות של כולנו יותר. מי באמת לא אוהב להציץ על חיים של אחרים, כי זה הרבה יותר נוח מלבנות את החיים של עצמך!

 

מוקדש למירב, שצריכה לקום איתי כל בוקר מחדש. ולכל אלו שמחפשים את החבר הכי טוב שלהם.

 

עמיתלונן