ארכיון תגיות: ספורט

אבות המזון

ההיסטוריה

אבות המזון למי שלא מכיר מורכבים מרכיבי המזון הבאים: פחמימות, שומנים, חלבונים, ויטמינים ומינרלים. אם להיות כן עם עצמי הרשיתי לי להוסיף עוד שניים מבלי משים לב: גלוטן וסוכר. אין על גלוטן וסוכר בעולם, הבעייה היא שהעולם מתמלא ביותר מדי מאלה. מפתיע שבדיוק עכשיו מירב החליטה שהיא מגדלת תחביב חדש – אפייה. ואני החלטתי שאני בדיוק רוצה להיגמל מכמה קילוגרמים עודפים. סמביוזה במיטבה, וככה בדיוק אנחנו מגדלים את הליין החדש של הריבים שלנו. “למה אתה לא אוכל את העוגיות שאפיתי?!” סליחה אני מנסה בלי. ותמיד אפשר לנשנש קייל מגעיל ברגע של חולשה בלתי נשלטת.

הגוף שלנו ברובו בנוי מפחמן ומים. הגוף שלי ברובו בנוי משומן סוכר וגלוטן. אני רוצה להיפרד. אני הולך על הקצה עכשיו ואני מקווה שזה יחזיק מעמד יותר מיומיים שלמים. בחמשת הפעמים האחרונות שעליתי על המשקל הסוללות נגמרו, כמה אנרגיה הוא היה צריך בשביל להחזיק אותי? מסתבר שהרבה יותר מדי, ודי! אין למשקל יותר סוללות, וזה הולך ונעשה קשה יותר כל בוקר לשרוך את השרוכים. כשהכרתי את מירב הייתי חטוב ועסיסי, נשאר רק העסיסי, עם כמה זוגות של מכנסיים שאני שומר לתקופת הרזון הבאה עליי לטובה בן פורת יוסף כן יהי רצון.

ההתנזרות

דיאטה זה לא זבנג וגמרנו. דיאטה זה אורך חיים בריא, כלומר לאכול נכון, ולדעת לשמור על זה. כלומר לדעת לשמור על זה לאורך ציר הזמן. לפני עשר שנים ביליתי מלא זמן בחדר כושר, מכלה את עצמי לדעת באירובי, הפעם אנסה יותר לשמור על תזונה בריאה. נראה.

והנה אני פוצח לי בתקופה נטולת גלוטן ונטולת סוכר. שני אבות המזון היותר חביבים עליי. אולי גם התנזרות ממטוגן? אשתדל. ואכן אותה הדיאטה הגדולה לפני עשר שנים הביאה אותי במצב מצויין אל שוק הפנויים פנויות. הצלחתי אז להשיל שבעה עשר קילוגרמים ממשקלי, אך זה לא היה בדיוק אותו דבר כמו היום. היום אני קצת יותר מבוגר, איטי, פסימי, מריר, רגזן ושמנמן.

השתכנעתי לראשונה שסוכר וגלוטן הם ממש לא בריאים כשקראתי ספר על תזונת האדם הקדמון. אז עשיתי קצת תזונה פליאוליתית, אבל אם היה משהו שלקחתי מהספר הזה הוא שכדאי לוותר על סוכר ועל גלוטן. אני אשתדל. אולי מדי פעם כן אתאבד על איזו פרוסת לחם, או קוביית שוקולד וזהו!

ההיסטריה

אם זה יביא לי עצבים?! ברור, זה כל הכייף. אם אחזור לעשן?! אין לי בעייה לשנורר סיגרייה פעם בשבוע. אם זה יביא לי כלב? “לא, ותפסיק לדבר על זה כי אני קמה והולכת!” כלב זה מרזה, אולי זה טיעון שיוכל להשפיע בעתיד? נרזה ונראה. לשם שינוי אני אופטימי ומקסימום זה יצליח.

מאה ושמונה נקודה שמונה קילוגרמים. זה מה שהראה המשקל אתמול על האדים של הסוללות שלו, לפני שנשאבתי למיטה בלילה. כמי שגובהו מאה שמונים ושמונה סנטימטרים, אני אמור לשקול בין שמונים ושמונה לתשעים קילוגרמים. כל חמישה קילוגרמים שיירדו תהיה מסיבה, ואם אצליח לשחזר את ההצלחה של לפני עשר שנים אז פאקינג וואו! מירב הבטיחה לי כלב דמי מאיקאה.

כושר זה לא בריא – מתי תפנימו את זה?!

וכושר? אני עדיין טוען שספורט זה לא בריא. עד שנגזר עליי להרים את הילדים בכל מיני תנוחות מוזרות לתוך ומתוך האוטו. ויש אותם על הידיים גם בלילה, כשהם ישנים, כשהם שמחים, או סתם כשהם מפונקים – זה גם נחשב לא? כבר די קשה לי להתכופף. ולא אני לא נפוח בפנים כי התעוררתי רק עכשיו, אני שמן בפנים או קיי?! ררר.

#עמיתכווץ! זה המוטו עכשיו, תזונה נכונה, בריאות, לשתות הרבה מים, להיגמל מאבות המזון החביבים עליי ולקוות לטוב. כן, יותר תזונה כי תזונה זה לדעתי שמונים אחוז, וספורט זה כל השאר. כוח רצון לעומת זאת צריך להיות על איזור המאה חמישים אחוז של נחישות. מהפך!

כל שביקשה נפשי כרגע היא להיפרד מהעוגות, הבצקים, הפיצות, החטיפים והמזללות האגדיות אל מול הטלוויזיה בשעת ערב מאוחרת. ויש גם את הג’חנונים של שבת בבוקר, השאריות של הג’חנונים בשבת בצהריים. אולי גם שכחתי לציין את הניקוי צלחות של השאריות של החטיפים של הילדים? והפירות היבשים “הטבעיים” שצריך לאכול מהם רק נגיד חמש ביום? אז למה לא חמישים!

 

המסקנה:

אני הולך להתכלב על עצמי, וזה הולך להיות מסע ייסורים רצוף בירידות ועליות מהמשקל. מה שמזכיר לי שאני חייב להתארגן על סוללות חדשות בשבילו. וזו זו הפרידה שלי משני אבות המזון החביבים עליי ביותר. סוכר וגולטן. אמא!

 

#עמיתכווץ

 

DRI-FIT

למירב יש חוג. כדורשת. רוצה לומר שמי שבאמת רוצה לאמוד את ההבדל שבין כדורעף לכדורשת שיילך לגוגל. אני את המחשב להיום כבר סגרתי. רוצה לומר באמת שזו חוצפה ממדרגה ראשונה שלמירב יש חוג – ולי אין. אני רק רוצה להוסיף שעכשיו כל יום שני אני מחוייב להתייצב בבית עד רבע לשמונה הביתה כדי שתספיק זו הגברת להתארגן, לא כולל את היום שביליתי עם אריאל את הסיום של דלקת הריאות שלו בבית, אני והוא. דווקא היה כייף אבל מה קשור כייף עכשיו. כלומר מירב הלכה לעבוד היום, ואני זה שהייתי עם אריאל, אני זה שהקרבתי היום. לפחות חזרה לעבוד, וגם הביאה מזוודות הביתה מתנת חג, לא, כי אנחנו נוסעים בטירוף! הבנתי שרק המדריכה שם בחוג נראית ממש טוב, בגילי כוסית זו כבר לא מילה לגיטימית, ולגבי שאר המשתתפות מירב מצנזרת.

מדהים בעיני שמירב חוזרת אחרי כל חוג כזה של ספורט, אנרגיות בשמיים, ואיזה כייף היה, ואז שבוע שלם אני שומע על התבכיינויות של “איי ממי נתפס לי פה, נתפס לי שם”. ספורט זה בריא, רוצו לעשות בהמוניכם. רק חסר לי שבאמת הכדורשת הזה יתפוס, תהיה ליגה, ליגת אמהות, ליגת יישוב, ליגת מועצה אזורית, ליגה אמהות חד הוריות ומסובסדות, ליגת פמיניסטיות משוחררות ומתנשאות, משחקים בשבתות עם בעלים חורגים נוהגים ומסכנים על לא עוול בכפם, עוד חברות, עוד קלישאות ולפחות עוד איזה שבע קבוצות חדשות של וואטס-אפ. למה?

כל היום אני על פרכיות. מלא גזים. אם יש דבר יותר טוב מלנקום בפקקים זה להפליץ בהם למשעי את כל הפרכיות של יום אתמול, ולהוריד את כל הגזים במינוס תשע של החניון בעבודה. אוזון שמוזון תמותו. לא, אבל תעשו ספורט זה בריא. השנה למדתי מה זה פלאנק, לפני כל מקלחת שלי בערב, אני מדמיין את עצמי בפלאנק מושלם של לפחות חצי דקה, הזמן שלוקח לי להתחרט כי אין לי כוח לרדת ולהביא את האוזניות. כי ספורט עושים בסטייל. מה עם הספורט שלי?! מה עם הצרכים שלי?! מה איתי?!

אנחנו מתכננים חו”ל ראשון שלנו ביחד, נטול ילדים בחגים. זה לקח רק שבע שנים לשכנע אותה לרבות כלב שהיא העיפה מהבית. פעם הבאה אני הולך עם הכלב! פעם אחרונה שלנו בחו”ל היתה בירח דבש, אבל עכשיו? שוב רק שנינו?! פחד אלוהים. נעבוד קצת על התשוקה, על הזוגיות, על הקלישאות, ואולי נלך לראות איזה משחק כדורשת בליגת על נשים, קלאס אירופאי ואולי נוכל להציל באותה הזדמנות כמה דברים שעוד אפשר להציל, אותי! ובכלל אני מקנא ומדובר בפוסט תסכול מן המעלה הראשונה ותו לא. לכל אחד יש את הדרך שלו לפרגן, אני רק ביקשתי כלב.

החגים. וכל מילה נוספת מיותרת. אבל אני כן רוצה לאחל כמה דברים ויפה חצי שעה קודם שמירב תשוב ותעוף על הטיול שלה מהכדורשת. אגב, לעוף על הטיול שלך לימדו אותי הילדים בעבודה כמו עוד כמה דברים ממש מעניינים. מדהים מה שאני לומד שם. באומרי ילדים הכוונה לבני איזור השלושים, פלוס מינוס. כאלה חמודים כאלה, נו מה לעשות פעם גם אני הייתי.

מה שנשאר זה לאחל שנה טובה לכולכם באשר תהיו. ולכלב שעוד יהיה לי, ולילדים, הם מתים לכלב, באמת – וזה לא שאני חלילה עושה בהם שימוש ציני, מה פתאום! אני פה בשביל לקטר שיהיה ברור, כל עוד אני לא מחליף הוויה זה מה יש, מירב אומרת שאני עדיין ילד מטומטם שממאן להתבגר, ת’כלס – צודקת. אבל כל הקרדיט הולך פה למירב שסובלת אותי יום אחרי יום, נראה לי אנחנו נכנסים לשנה השביעית טפו מלח מים שום, מי ייתן ובקרוב תתחלנה שבע השנים הטובות. בכל זאת שנה אחת של כלב זה שבע שנים של בן אדם או הפוך?

אני חייב להיסגר על סוכה לפחות לשנה הבאה, זו היתה אחת מיני הרבה נזיפות שזכיתי להן היום מאחת שאני אוהב. היו גם כמה איומים של אל תאכל את הירקות שקניתי זה לחג, חסר לך. גם את המקרר עכשיו אני פותח באישור מטה. מת לסיגריה – והנה עוד דבר שאסור לי יותר. בקיצור סתם עוד יום.

לקראת סיום אני שוב נאלץ בעל כורחי ועל טהרת החנופה הכי זולה שיש להקדיש את הפוסט למירב, שאני כל כך מקנא בה שהיא עושה ספורט ואני רק מתלונן. ועד שתחזור: “אחח, התכווצו לי כל השרירים ברגליים, נו אתה לא רואה שאני בקושי זזה?! אני מתה, אבל תמשיך עם השקע שלך על הספה, תמשיך!”, פתאום נזכרתי גם שמזל שאין בנגיי בבית, כי אם היה הייתי צריך למרוח לה כל ערב ואז ללכת לישון בגינה, וכנראה שעם הילדים. יש גבול ויש גם כדורים נוגדי דלקות שרירים את מוזמנת – אתופן נגיד.

שוקל ברצינות צום השנה. וחתול.

שנה טובה!

 

עמיתלונן