ארכיון תגיות: משבר גיל הארבעים

נר שמיני

על הדברים הלא באמת מהותיים שנגרמים כתוצר ישיר של חוסר שעות שינה, או כאלה שלפחות אני חווה אותם, וגם מירב, אפשר באמת לציין כעובדות מדעיות, ואם המדע מחפש מישהו כזה, או זוג כזה שידגמנו את זה המחסור –  אנחנו הראשונים בתור. זה כבר מעבר לשלב העייפות, זה לא שבאמת מרגישים עייפים, תהליך פיזיולוגי הרסני וממוקד של ירידה באנרגיות, בחיוניות, בבריאות, בתיאבון, בסובלנות, מן חוסר חשק כללי לרבות חוסר חשק ממוקד לאנשים, זוגיות, ילדים, תחביבים, סקס, שוקולד, יין, אלכוהול, משחק מקדים, קריאה, כתיבה, קרמבו וכלבים. נכון עוד אין לנו כלב אני יודע. אז מה שנשאר לפחות זו התמונה הזו של המירמור שלי ואני רובצים יחד על כרית בסלון.

אני מוכן עכשיו לחתום על שינה של חמש שעות רצוף, אני מוכן אפילו לשלם כסף בעבור זה ואם יש את זה במבצע של שלם על חמש שעות וקבל את השישית בחינם – אז מי אמר שאין מבצעים שווים! כך, טרוטי עיניים אנו מעבירים עוד שבוע ועוד שבוע, לפעמים מרחמים אחד על השני, לפעמים סתם מרחמים על עצמינו – אני מעולה בלרחם על עצמי, ולפעמים פשוט רבים ריבים מטופשים כי אין שנייה של שקט, רוגע שלווה או סתם להתנחם באספרסו כפול. תמיד מי מהלדים יחטוף משהו למישהו ומכאן שמישהו צריך ללמוד לוותר, ומכאן שזה תסריט ידוע עם סוף של בכי מר, עיין ערך צער גידול ילדים. בסוף הנטייה שלי היא להאשים את מירב כי מישהו צריך לשאת באשמה, אבל תמיד אחרי זה יוצא שדווקא אני מתנצל. מירב לא פראיירית, בחרתי טוב.

הימים הכי קשים הם ימי חמישי, המעבר הבלתי נסבל הזה של מחול לקודש, החרדות הקיומיות האלה של הנה מתחיל עוד סופשבוע אבוד ורק שייתנו לנו לישון, מתרסק לנו היישר בפנים. ספקולציות של כמה הם ישנו, מי יהיה חולה, מי יהיה ממש חולה, ומי סתם יקיא על הספה מרוב סוכריות גומי וסופגניות הלא הם הם אבות המזון. וזה לא שאנחנו ישנים טוב באמצע השבוע, כי תמיד למישהו ייפול המוצץ והוא ייצרח, או תמיד מישהו יהיה צמא אז הוא גם ייצרח, וזה קורה רק 5 פעמים בלילה סביר, משני ילדים. עשיתי את החישוב הזה עם האצבעות, טוב זה לקח לי קצת זמן, אני קצת עייף.

לכשכבר מגיע יום שישי המיוחל. הכל אבוד עוד מהרגע שאני יודע שאנחנו מוזמנים לארוחת שישי בחיק המשפחה, וזה מתחיל לנקר אצלי מבפנים. החרדות. אני נוטה לגדל חרדות בסופי שבוע, מן תחביב כזה שפיתחתי במרוצת גידול הילדים, שיהיו בריאים כבר, אמן. על ארוחות שישי עם המשפחה, כלומר בערכן המוחלט כארוחות שישי עם המשפחה עוד יסופר למשעי בפוסט עתידי. העובדות על פני השטח הן שאתה יודע פחות או יותר שאתה יוצא עם שני מלאכים קטנים ומתוקים מהבית, ואין לך מושג עם איזה שתי מפלצות שיורקות אש, או במקרה שלנו סתם מקיאות – תחזור לבסיסך בשלום. וכשזה קורה זה ברור לי שזה לא סתם וירוס שמי מהם חטף בגן. זה ברור לי שזה בגלל כולם, ושכולם אשמים ושהם עושים את זה בכוונה. מי? כולם, מה זה משנה בכלל?
את הלילה האחרון העברנו עם דלת אמבטיית הילדים פתוחה, ולא ממש עניין אותי הקור שנכנס משם, אפילו היתה מחשבה לפזר ניילונים על הפרקט ונייר סופג כדי שבמתקפת ההקאות הבאה נצליח למנוע את החורבן וההרס הרבתי, וכל זה בגלל ששני לילות לפני כן לא שפר עלינו מזלינו כלל.

כשמישהו מהילדים שלי מקיא, אני נוטה לאבד שליטה. ואני אחד שראה דברים, בלה בלה בלה, אגו אגו אגו, אני תמיד בקונטרול, ואני תמיד חושב שאני יודע מה טוב או מה לא, ואני הכי יודע להתאים את עצמי למצבים לא מוגדרים, תנו לי אוקיינוס של אי -וודאות ואני ישר מנפח לעצמי איזה זודיאק ושט כאילו כלום.
בשלוש וחצי לפנות בוקר של ליל שישי, נו כאילו הלילה לפני שבת בבוקר. מתחילים שיעולים, בקטנה, ואז רצף שיעולים לא בקטנה בכלל. ואז הקטנה שלנו לוחשת לחלל האוויר שכואבת לה הבטן, ואז קורה הנורא מכל. על עצמה, על המיטה, על הפרקט, בדרך לאמבטיה, ברצפה של האמבטיה, בשטיח של האמבטיה ובתוך האמבטיה,על הברזים, על הקירות, על הקרמיקה, על הפורמייקה, על ארון האמבטייה ופתאום זה מרגיש לי כאילו זה נוזל עליי מהקירות ושאני באיזו סצנה של הנוסע השמיני. ואני מסתכל על המחזה הזה, כאילו שאני לא שם באמת ואני מקלל את כוש על האימא של כל העולם ואשתו, פונה בבקשה רחמים לבורא עולם – כלום לא עוזר. אני מאבד שליטה ומירב צועקת עליי, אני כטקטיקת מגננה כושלת מנסה להגיד שזה בגלל כל הסופגניות, ולמה היא הסכימה לה, למה!!! בסוף, כמו תמיד, מי התנצל?

לוקח לי קצת זמן, מתאפס על עצמי, הולך לכבס, רב שוב עם מירב על למה וכאלה, חוזר לעצמי אט אט ושעה אח"כ, ארבע וחצי לפנות בוקר התפלץ השני מתעורר. "בוקר טוב, חלב ועכשיו". לא קם. בחמש קם צייד? לא בחמש מירב מעירה אותי שאחליף אותה, יש איזה עולל נוסף בבית שצמא לצומי. מצוננים שניהם, ורק אחת מקיאה סדרתית. חשבנו שזה מעודף סופגניות, אז חשבנו. אתמול מירב לקחה את זו הקטנה לפסטיבל, וגם שם, בקטנה רק קצת הקיאה על השומר כי בשביל מה יש שומרים? ואז שוב, בשנת הצהריים, "אמא, כואבת לי הבטן" ואני מוצא את עצמי מחזיק מטיס אותה לאמבטיה. תפסתי בזמן! אצלה זה וירוס, אחד מיני רבים. אצל הקטן שלי זה סתם צינון של חודש. אצל מירב זה הגרון ואצלי מה לעשות, זה האופי.

מוסר השכל הוא שאולי באמת הגיע הזמן לרוויזיה בכל מה שקשור לארוחות ערב משפחתיות, להוציא את הילדים מהגנים כי גם ככה זה רק מחלות, לצפות את הבית בניילונים ולראות פחות מדע בדיוני? לא יודע, אומרים שככה זה משפחה, ולא מזמן הרופא שיניים שלי אמר שלי שאחת התקופות הכי קשות בחייו של אדם בחייו הוא גידולם של שני עוללים ממזרים. ככה זה משפחה. אולי פעם הילדים יקיאו פחות ויישנו יותר. איפה לחתום?

לא תמיד אני כזה מריר, רק בבקרים 🙂

חג שמח,

 

עמית

 

צמר סלעים

רק השבוע מישהו עוד ביקש ממני לשלוח לו קובץ מעודכן של קורות החיים שלי, יש לו מישהו שמכיר מישהו שיש לו קשרים באיזה סטארט אפ, ובדיוק דודה שלו שמעה שהם מחפשים, אבל רק שהקובץ יהיה מעודכן, כנראה שאם זה לא מעודכן זה לא באמת אני? נזפתי בו בעדינות והשבתי שזה לא ההייטק זה אני. וכך למעשה אני מחליט להניח מאחורי חמש עשרה שנה, אולי שש עשרה, של קריירה הייטקסטית עם סנדוויצ'ים של בוקר, דלקן, הרבה הרבה גרסאות ואו, אפליקציות, המון אנדרואיד, המון עשייה, ואפילו אקזיט אחד שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנו. זהו, זה לא באמת ההייטק זה אני. האקזיט ההוא לא באמת 'סידר' אותי בחיים.
הגיע הזמן לשינוי וגם לכלב. זה הולך קשה עם הכלב.

כמה שנים לפני הפוסט הזה היתה גם לי גם פנטזיה כזו, ואפילו קצת הלכתי עליה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה עדיין לא זה, ואני לא מספיק אפוי. אבל בין היתר ותודות למנכ"ל האחרון שלי, שהחליט לסגור לנו את הפרוייקט, הבנתי שאם השינוי הזה לא יקרה עכשיו, הוא לא יקרה לעולם, ואני חייב את זה לעצמי כי כך לפחות יהיה לי אפילו יותר על מה להתלונן. כי אם זה עובד אז לא נוגעים, אני לעומת זאת – מאלה שאוהבים לגעת, ולשאול את עצמי כל הזמן שאלות. הפסקתי להתראיין כבר לפני חודשיים, לקחתי החלטה, גיבשתי אסטרטגיה והתחלתי תהליך עמוק של הסתכלות פנימית, ומה לעזעזל אני עושה עכשיו עם הלינקדאין שלי? אולי אני אמכור את הפרופיל שלי ביד 2, משומש אבל שמור היטב. אחת ההחלטות היותר אמיצות שעשיתי מימיי.

הייעוד? שלי?! מאיפה אני יודע אבל זה בטוח יותר מאחד. אני הולך לנסות לשלב בין לימודים ועבודה. אני הולך להיות סוכן נדל"ן קוראים לזה? או מתווך כי יש את החברה הזו שרק מצליחים שם ועם הצלחה לא מתווכחים אז מי אני שאתווכח איתם. בתחילת השבוע נבחנתי יחד עם עוד איזה אלפיים איש במבחן של רשם המתווכים, בקיצור אני הולך לנסות להיות סוכן נדל"ן או מתווך בעברית. ואם לא כזה בעל שם עולמי אז לפחות כזה בעל שם לאומי – העיקר הצניעות. משהו שכן היה ממש חסר לי בכל התקופה שלי בהייטק היה לעבוד עם אנשים, באגים ראיתי מספיק, עכשיו הגיע תורם של הלקוחות.

ויש גם את העניין הזה עם מכון אדלר, זה שלומדים בו כל מיני דברים על נפש האדם. אז גם שם אני הולך ללמוד עוד מעט, החלטתי ללכת ללמוד אימון אישי – אני אחד כזה שמאוד  דוגל באחד על אחד ולהטמיע תהליכים, ואם כבר תהליכים יחד עם אנשים אז זה הכי מעניין שיש. אז אני חושב שאני הולך לנסות להיות מאמן אישי, ואם לא אחד בעל שם עולמי אז לפחות אחד עם שם לאומי – לא היינו כבר בסיפור הזה? אם משהו היה ממש חסר לי בכל התקופה שלי בהייטק זה היה לעבוד עם אנשים, באגים ראיתי מספיק, עכשיו תורו של האדם. מן הרגשת דז'ה וו כזאת של כאילו כתבתי משהו ממש דומה בפסקה למעלה. מוזר.

נפרדתי מההייטק, הגיע הזמן גם להיפרד מלשכת הבטלנים ולצאת לדרך. בכלל לצאת לדרך זה ממש משפט של מתווכים, או נגיד מאמנים אישיים. במסגרת הלימודים שלי, יהיה לי גם מאמן משלי, ואני מאחל לשנינו הצלחה רבה. מירב אומרת שאני לא פשוט. אפילו די מורכב. אבל היא לפחות נתנה לי את הסכמתה לכלב, וזה אפילו הוכרז קבל עם ועדה ברשתות החברתיות – עכשיו רק נשאר המימון לכלב, אבל אני משוכנע שעם עוד כמה מניפולציות רגשיות שלי זה יתקבל בוועדת התקציב, הולך קשה אבל קושי זה עוד מכשול קטן בדרך להצלחה גדולה לא? יהיה פה כלב!

יש לי עוד כמה פינות לסגור לפני שאני ממש נכנס לעובי הקורה, ואיזה מזל שהחליפו לנו בשכונה את המנהל של השופרסל, ואולי סופסוף עכשיו איכות הפירות והירקות תשתפר שם, מי יודע. צריך גם לגמול את הקטנה שלי סופית מחיתולים ומחלומות של: "אבא תציל אותי רודפת אחרי ג'ירפה" בשלוש לפנות בוקר, ויש את החור של הנמלים שסתמתי היום בבוקר ויצא לי יופי, ובכלל אני הכי טוב שאני יעיל, וזה הכי סקסי שיש. מירב גם אומרת שאני הכי מאוהב בעצמי שיש. יש בזה משהו שמייחד מתלוננים כרוניים, אני מקווה שזה יעבור.

את הפוסט הזה אני מקדיש לעצמי. אני חושב שמותר לי פעם אחת להקדיש פוסט אחד לעצמי. בכל זאת עברתי לא מעט, אז להקדיש פוסט אחד לעצמי? על זה אני מתקמצן?! לא?! עכשיו תורי לצאת לדרך חדשה, לתת לעצמי לגיטימציה כפי שלמדתי, ולהראות בעיקר לעצמי שיש חיים גם אחרי ההייטק ולא הכל צריך להיות בליסינג ושאני יכול גם להצליח. עם עצמי, למען עצמי, בזכות עצמי.

מה שקצת מדאיג אותי?! אני כבר לא מתלונן כמו פעם.

 

עמית