ארכיון תגיות: כלב

הפילוסופיה של החלקיקים

לפני שנה, טיפה יותר אולי. מירב טפסה על איזה עץ, אמרה שנמאס לה מהכל, היא רוצה שינוי, היא לא יכולה יותר, היא בחרדות, והילדים, ואני, וכל העולם ואחותו הגענו לה עד לגרון, ושהיא לא מיצתה את עצמה, ושמשבר גיל הארבעים ומשהו כבר ממש כאן, והוא כאן בשביל להישאר. אולצתי, בעל כורחי כמובן, לשמוע שואה של חפירות. אז כמו כל בעל תומך הסתכלתי עליה במבט של מטומטם והלכתי לשתות בירה עם חבר בתקווה שזה יעבור לה. מפה לשם חלפה שנה. בזמן הזה עברנו לבית עם גינה, אני הבנתי שאנחנו עוברים לגינה בשביל כלב. מירב הבינה שהיא פורשת מהעבודה שלה, הולכת ללמוד איזה משהו במכון אדלר ובעיקר אוכלת לי את הראש. מיותר לציין שעד עכשיו אין לי כלב, ושמירב בסבבה שלה לקחה שנת חופש!

צר לי להרוס פה לכולם את האידיליה – מירב לא טיפוס של בית. מירב לא הטייפ קאסט של לנקות, לא משקה את העציצים, לא מכסחת את הדשא והיריעה עוד קצרה מלהכיל. אני דווקא כן אבל מה זה קשור עכשיו?
פתאום, מחוץ לכחול, או אאוט אוף דה בלו למי שבאמת מתקשה באנגלית, המקום הזה שמירב עבדה בו, איזו חברת תעופה עם כמה מטוסים משרדים ועציץ – שאלו אותה אם יש על מה לדבר, קשה היה להם בלי מירב, לא שאני מתחבר לזה, אבל נגיד שלי קשה בלי עוזרת טוב? אז הם דיברו ודיברו, ודיברו ודיברו. ומפה לשם מירב חוזרת לעבוד בדיוק בעוד שבוע. עכשיו יש לסיפור הזה צדדים טובים וצדדים עוד יותר טובים, אבקש בנימוס מכל הפמיניסטיות לעזוב את הפוסט עכשיו – ויפה שעה אחת קודם לכן.

מירב פורחת כשהיא בעבודה, זה עושה לה כ"כ טוב, זה גם עושה לי – רק טוב. אין יותר חפירות חסרות תכלית בבוקר ובערב על חשבון הזמן שלי באוטו עם שירים שאני כל כך אוהב להאזין להם כדוגמת: "ממי שומע…." והלך לי השיר, וכנראה גם שארית היום. מירב חוזרת לחברות שלה בעבודה, צוות של בנות מוכשרות וכן – תנסרו לעצמכן את הראש לעייפה, לי זה הספיק תודה. ובכלל אני חושב שאישה שיוצאת לעבוד או שלפחות שבה לעבודתה הקודמת זו דוגמה מצויינת לקדמה, מופת ושלא לדבר בכלל על פמיניזם פוסט מודרני בעליל, ושלא לדבר בכלל שוב על הרציונל הכלכלי שמתווסף לכך – שקי אוכל היום לכלבים לא באמת זולים. ואם להודות באמת יש הסכמה של מירב לשיצו. דווקא הקונספט של 'מגה שיצו' בא לי טוב.

הילדים. אוי הילדים. אחת החרדות הגדולות ביותר של מירב, וזה לא שיש למירב הרבה חרדות, בסך הכל אלף. ובכן "החרדה" העיקרית בסיפור הזה זה שהילדים בבוקר הולכים להיות תחת אחריותי. רוצה לומר, קחו אותי – הדוגמה המוסרית של הורות כושלת אבל ממש, חסר אחריות, עצלן, בטל בשישים, מסרב עד היום בתוקף לקום אל מי מהם בלילה, דוגל בשיטת חינוך של טלויזיה היא ההורה הכי טוב, ואף מעז להירדם איתם אצלינו בחדר השינה – האם זו דמות האב שאמונה להביא בבוקר את הילדים אל המסגרות החינוכיות שלהם?! אני?! פאק באמת?! אז זהו שכן.

עד היום סחבק היה מתעורר, יורד למטבח לשתות אספרסו, עולה חזרה, מקלחת והופ לאוטו עם השירים או לפחות להספיק כמה עד שמירב תצלצל. אני רק לא בדיוק זוכר מי גמול כבר מחיתול ומי עוד לא, אני חושב שאריאל כבר גמול ושגילי עדיין לא? רגע, הפוך? אני כן זוכר איפה הגנים שלהם, ושלאריאל יש תיק כחול ושלגילי יש תיק אדום. אני רק לא ממש יודע מה לשים בתיקים הללו? בטח מים כי קיץ וחם? כשאני חושב על זה אני די בסדר בלוגיקה פשוטה.
אין לי מושג קלוש איך אני הולך להסתדר עם הילדים, ולבטח אין לי מושג איך מגרדים אותם מהמיטה. לרוב אריאל כבר איתי בבוקר, אבל גילי?! לך תעיר נסיכה שגם צועקת עליך שהיא רוצה עוד לישון. מה עושים עם זה?

נראה לי שאולי בבוקר? נגיד אם יהיה כלב, זה יהיה אחלה תמריץ לילדים לקום בבוקר ולצאת איתו כולנו. אולי זה יקנה בהם קצת אחריות, משמעת, סדר, ארגון, ערכים חלילה. גם בכלל נראה לי שאני הולך לקנות למירב בובה ענקית של כלב ולשים לה באוטו שתתרגל. לגודל, לשיער, לפרווה, לריח, לריר. אולי גם ארכוש לעצמי קולר לצוואר וכל פעם שמירב ואני נצא אני אענוד אותו על צווארי כי למה באמת לשחק אותה קוקסינל שאתה באמת כזה, וככה היא תפנים שיש כבר כלב בבית? לא שאני חלילה רוצה ללחוץ בכיוון. אבל מה שחשוב הוא שאני באמת לא אובססיבי על כלב, כי כמה סלפי כבר אפשר לעשות עם כלבים מהמשרד ולהעלות לפייסבוק? וכמה כבר באמת מירב ואני יוצאים?!

מירב סיפרה לי אתמול שהיא קנתה "קצת" בגדים, כי בכל זה צריך לחדש את המלתחה, וגם לרכוש תיק תואם, ברור איזו שאלה, זה יקר לחזור לעבודה. עוד מעט גם תגיע בקשה להחליף לג'יפ שיתאים לתיק, ושיהיה לה יותר נוח בפקקים. אמרתי למירב שתחזור לעבוד – אח"כ נראה כי תמיכה זה מאוד חשוב.

ובואו נניח, רק לרגע שמירב חוזרת לעבודה וכלב עדיין אין. אז גם כאן נולדה תוכנית מגירה. החלופה לכלב, אם באמת לא תהיה ברירה וקצו כל הקיצים בן פורת יוסף, היא חלופה ממשפחת הזוחלים. יש רק דבר אחר שיותר מפחיד את מירב מכלבים. מפה לשם אני מחפש פיתון בורמזי באורך שני מטרים שאוהב ידיים, מתמסר בקלות, מבוית, לבית חם עם גינה וילדים.

מוקדש באהבה גדולה למירב המדהימה שלי, תחזרי כבר לעבוד, ושיהיה לך בהצלחה, מלח שום. די כמה אפשר?

 

עמיתלונן

 

איפה הכלב

ועכשיו גם בפייסבוק:

https://www.facebook.com/tlunut/

תמיד רציתי כלב, סעעמק אני עדיין רוצה! כשהייתי ילד, נגיד בסוף שנות השבעים בואכה 80, שלחברי כנסת אפילו לא היה עבר פלילי, שעוד הטלויזיה היתה עם ערוץ אחד, וחיים יבין אחד בשחור לבן, אז היתה לי כלבה. קראו לה ברנדי ויום אחד כיאה לכלבה מזדקנת – החזירה בבת אחת את נשמתה לבורא. חזרתי מהצבא לאפטר, מוצא את ההורים שלי בפוסט טראומה במטבח והם מספרים לי שהם קברו אותה ממש לא מזמן, בחולות של חוף תל ברוך. ברנדי הפכה לזיכרון מתוק, אפשר עוד להתווכח לגבי מקום הקבורה שלה, אבל אני עדיין נשארתי עם הרצון לגדל כלב שוב.

מאז גדלתי קצת, התחתנתי, עשיתי ילד, התגרשתי, התחתנתי שוב, טעות לעולם חוזרת, הבאתי עוד ילדים, אקווריום ושואב אבק רובוטי ובדיוק בסדר הזה. יכול להיות שבכרטיס של מירב בג'יי דייט היה רשום במפורש שחיות זה לא אני?! בדיוק! אז מה, היא היתה מהממת, ומהממת לוקח. לא אני אכתוב כוסית במקום מהממת ומפה לשם אני אעבור לגור עם ההורים, תודה אבל לא תודה. מפה לשם התחתנו, והמוטיב של הכלב תפס תאוצה. השיא? השיא היה לעבור לפני כמה חודשים לצמוד קרקע עם גינה, ביישוב מרוחק עם מלא פקקים – מירב אמרה שכלב צריך חצר, אז עברנו לחצר עם בית, ככה זה יהיה יותר נוח עם הכלב.

ואז שכנים שלנו הביאו כלבה. שיו כמה קינאתי. עוד ביקשו ממני לשמור עליה באיזה סופשבוע כי הם בקמפינג. איכס קמפינג ועוד באוהל, שונא קמפינג. כמו טווס הסתובבתי ביישוב עם רצועה מחוברת לכלבה ביד אחת, עף על עצמי בקטע נוראי של מאלף נולד, והקטנה שלי מחוברת ליד השנייה וביקשה כל הזמן ללטף אותה. כלבים עושים טוב לילדים, רק שאני לא בטוח שזה עובד גם הפוך. זה עבד לטובתי, הילדים עפו על הכלבה. כלבה חמודה, רק שבינתיים הכלבה עדיין בחוץ, נובחת כל הזמן, והפכה למטרד הקבוע של הרחוב. התירוץ התורן הוא שעדיין לא מצאו מאלף מתאים, אני בעד שימצאו פנסיון מתאים של כלבים אשכנזים ושישאירו אותה שם, ושתנבח עד המוות, כלבה זונה אבל חמודה לפרצוף.

ידעתי בדיוק איזה כלב אני רוצה, הרים שוויצרי. הייתי חבר בקבוצות פייסבוק של הגזע, אפילו הלכנו לראות גורים פעם אחת, ופעם אחרת לתערוכה של הגזע. זה רק היה עניין של זמן עד שאני מביא לי בדיוק כזה. בסוף החיים יותר חזקים מהכל, לא ממש יודע איך, אבל לפני איזה חודש וחצי אולי חודשיים, מצאנו את עצמנו בשבת אימוץ כלבים בגליל ים. הלכנו רק "לראות כלבים" הקטנה לחצה שהיא מתה לכלב, בכלל כל המיטה שלה כבר מפוצצת בבובות של כלבים, אז לא יזיק ללכת לראות את הדבר האמיתי. כי זה לא שנחזור הביתה עם איזה כלבלבון חום ומתוק. ברור שלא!

ברור שלא, רק שחזרנו הביתה עם חמור גדול בן שנה. קראו לו דון, החלפנו לו את השם לקופר. אין מאושרים ממני ומהקטנה שלי, רצנו והבאנו את כל האקססוריז שכלב רק יכול לחלום עליהם. הכי טוב, ומהכל, לכלב שלי יהיה הכי טוב! מירב בשלב הזה של החיים מתחילה לאבד נשימה ומרגישה קצת הרבה לא נוח עם הגודל של קופר, מפה לשם מירב בהתקף חרדה איום, דפיקות לב או דופק מואץ, אני לא רופא בסדר? זיעה קרה, רעידות בגוף ומלא קללות בעיראקית ספרותית. פיזיולוגית היא לא עמדה בזה. קופר התנהג למופת, אפילו קבעתי לו תור לסירוס, והוא היה מחונך למשעי. מירב פחדה שהוא יטרוף אותה ואת הילדים באמצע הלילה, אבל קופר ישן בקומה התחתונה ורק קשקש בזנב העצום שלו, כי ככה זה שאתה נפיל קטן.

בוקר אחד קופר נבח בגלל שהכלבה הזונה של השכנים לא סתמה. מירב נשברה לגמרי בשלב הזה, ואמרה לי שאני יכול לבחור בינה לבין קופר. ברור שבחרתי בקופר אבל מירב החליטה בסוף. בכמה לילות הבאים קופר יבלה את הלילה מחוץ לבית, אני בינתיים הורשיתי לחזור לישון בתוך הבית. "חיות זה לא אני", זה מה שזכרתי מההיכרות שלנו, חיות זה לא אני, והנה החזון האחד והיחידי שהיה לי מתרסק לי בתוך ומחוץ לבית. קופר שהה איתנו שבוע עד שהחזרתי אותו – בדמעות. את כל הציוד שנשאר נתתי לכלבה הזונה של השכנים, שעד עכשיו נובחת, לקופר החזירו את השם הקודם שלו, ועדכנו אותי מהאגודה ואו, עמותה, או איך שלא קוראים לאס.או.אס האלה, שאימצו אותו עוד באותו היום שהחזרתי אותו.

זה מנחם אותי להגיד שהיה לי כלב. אפילו שזה היה לשבוע. אולי כשהילדים יגדלו טיפה? אולי עם אשתי השלישית, אולי פעם קופר פשוט יבוא לפה לבד מרוב געגועים כי אני בכלל לא חי בסרט, מקסימום אולי טיפה מושפע ממשחקי הכס אבל לא יותר מזה. אולי פעם נביא באמת גור הרים שוייצרי ומירב תוכל לגדול איתו מבלי לפחד. אני כבר למדתי לא לפחד ממירב, אבל אני עדיין מת לכלב. מירב עדיין לא סובלת אותי, אולי חתול במקום?

 

עמיתלונן

בית עם גינה

בקבוצת הפייסבוק של צור-יצחק, יש כאלה המכנים אותו כצור-מירמור, מירב ביום המעבר עת שחיכתה בפצירייה, היחידה ביישוב, נצמדה יותר לכינוי נווה-עולב. היה לה קשה, מסכנה. נווה-עולב זו ההגדרה של צפונית אורבנית, שהיתה עד לפני עשרה ימים בצנטרום ומוקפת בקניונים מכל צד, סניפים של זארה, קסטרו נשים, רשתות נעליים, בוטיקים, מסעדות ממוזגות, תחבורה ציבורית, רעש של משאיות זבל, ופיצריות כמובן שאפשר ללכת אליהן ברגל או במילים אחרות שכונה תוססת וצפונית במיוחד, כחלק מהרחבתה של עיר מטרופולין ענקי הידועה, איך לא ככפר-סבא, דה! מירב כבר לא עירונית, מתגוררת היום בבית קרקע עם רעפים וגינה, ומפחדת אש מנחש שיבוא ויעשה לה פססס. סליחה מירב שעשיתי לך את זה, איי טייק פול רספונסביליטי.

זה לא באמת מרגיש בבית עד שלא חוזרים פעם ראשונה מקניות בסופר, יודעים איך לסדר את כל הקניות מהסופר, מסדרים את המחסן לפחות שלוש פעמים, מעיפים את כל הקרטונים, מזמינים את הבייבי סיטר הראשון\ראשונה ומכינים קפה שחור עם גינה וסיגריה. היום הרגשתי ככה בפעם הראשונה, לא מפאת כל הדברים שמניתי לעיל, אלא בגלל שהבית מבולגן להפליא. אין יותר בית מזה. המעבר היה מתיש. עשינו הכל בחלקים – כל יום שלושים קרטונים ועוד חולייה שחוקה בגב. אחרי שלושה ימים זה נגמר, כיום אני מועמד מוביל לפריצת דיסק, מלווה מדי בוקר בארקוקסיה. המועד לקריסה סופית של החוליות טרם נקבע. אולי אחרי שאשפצר עוד קצת את המרזב שנפל רק פעמיים עד היום.

שקט פה. מאוד שקט פה. זו הפעם הראשונה שלי בחיים ביישוב, ובבוקר אין שום רעש של עיר שמעיר אותי, גם הילדים לא ממש מתעוררים כמו פעם ממזמן שחיינו בעיר. יש גינה, ויש גם פרפרים בגינה שאריאל אוהב לרדוף אחריהם, יש כל מיני ציוצים של ציפורים ואפילו ציפורים של ממש, אל תשאלו אותי איזה ציפורים אבל לכולן אני קורא סיתוונית כחולת חזה ארץ ישראלית, אם במקרה אחד הילדים ישאל. די ירוק פה, יש גם תאנים שנופלות מהעץ של השכנים בבית למעלה אל עבר הגינה שלנו, איש ושכנו תחת תאנתו? אני יכול לחיות עם זה. מדאיג אותי מאוד שאני אתרגל לשקט הזה, לגינה ובכלל לחיי קהילה רחמנא ליצלן. היום נשברנו קצת, לקחנו את הילדים לקניון לנשום קצת עיר, ובפעם הראשונה הפעלנו את האזעקה בבית. מטורף.

יש עוד כמה פינות לסגור פה בבית, היום למשל תליתי מזוזות וברכתי על הדבק שיחזיק, גם בסדר לא? אחת פוצצתי בטעות, הבורג אשם לקלף שלום. למדתי שיש קלפים נוסח אשכנז ונוסח ספרד בחנות שאת זו האחרונה רכשנו היום, כן זו זו שפוצצתי. ההחלטה היתה קשה מנשוא, היות ואני אשכנזי, מירב לא – היא מזרחית! אז איזה קלף יש לשים במזוזה? בסדר מזרחיים ואשכנזים, אבל מה לעזעזל תולים כשהבית מעורב? מה עושים במקרה כזה, והאם עלי לבדוק את שאר הקלפים במזוזות הקיימות בכדי לשמור על צביון כזה או אחר? אולי יש רב ביישוב, אתייעץ. בעצם מירב קובעת – הכי קל והיא תמיד צודקת.

אין יותר וועד בית, אין יותר שכנים לקומה, ואין יותר מעלית זונה שצריך לחכות לה כל בוקר איזה שנה כי בכל זאת גרנו בדופלקס מפואר בקומה האחרונה, והיום כל זה איננו. גם משהו. אפילו השכלתי מראש לא להצטרף פה לכל מיני קבוצות פייסבוק של צור-מירמור כי הפכתי אלרגי לקיטורים, לקח שנלמד עוד מהשכונה הקודמת. תודות למכון אדלר, לא לי.

פה ביישוב, הפרדנו את גילי ואריאל. כל אחד בחדר משלו. אני ומירב עדיין ישנים באותו החדר, אף אחד לא מושלם. פחדנו שיהיה להם קשה, אני מפחד על מירב. בינתיים הם עושים המון כייף בגינה עם שקט, בריכה ודשא. צורחים כמו חיות, בכל זאת באנו מעיר. ובכלל מה עושים ביישוב "קהילתי"? אני מניח שאת אותו דבר שעושים בעיר רק עם שתי מכוניות, המון שקט והפסקות חשמל. רק לפעמים אין פה חשמל, מי צריך חשמל כשאתה כפרי. בכללי סתם מיותר? חווינו את הפסקת החשמל הראשונה שלנו מקודם, עוד בתחילת השבוע. עד אמצע הלילה, אומרים שמתרגלים גם לזה. אמנם האזעקה התחילה ליילל ורק עפתי שתיים וחצי מדרגות בדרך לכבות אותה באמצע הלילה, גם זה סודר, ואני עדיין בחתיכה אחת.

אם לסכם? הנחיתה בצור היתה רכה יחסית. זה לא אומר שבכל רגע נתון מירב יכולה להיתקל בנחש והכל נגמר בו באותו רגע אבל אותי קצת מטריד הריחוק מבית החולים, בכל זאת יש פה דברים שאפשר לעשות רק באינטרנט כמו להזמין מרשם מרופא, או להזמין קפסולות של קפה, זה יענו רחוק.
הדבר הבאמת חשוב שבגינו עברנו לבית עם גינה זה כלב. מישהו יצטרך בסופו של דבר לחרב כאן את הכל ולישון כפיות עם מירב. שמעתי שאני מקבל את המלונה.

 

עמית

צמר סלעים

רק השבוע מישהו עוד ביקש ממני לשלוח לו קובץ מעודכן של קורות החיים שלי, יש לו מישהו שמכיר מישהו שיש לו קשרים באיזה סטארט אפ, ובדיוק דודה שלו שמעה שהם מחפשים, אבל רק שהקובץ יהיה מעודכן, כנראה שאם זה לא מעודכן זה לא באמת אני? נזפתי בו בעדינות והשבתי שזה לא ההייטק זה אני. וכך למעשה אני מחליט להניח מאחורי חמש עשרה שנה, אולי שש עשרה, של קריירה הייטקסטית עם סנדוויצ'ים של בוקר, דלקן, הרבה הרבה גרסאות ואו, אפליקציות, המון אנדרואיד, המון עשייה, ואפילו אקזיט אחד שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנו. זהו, זה לא באמת ההייטק זה אני. האקזיט ההוא לא באמת 'סידר' אותי בחיים.
הגיע הזמן לשינוי וגם לכלב. זה הולך קשה עם הכלב.

כמה שנים לפני הפוסט הזה היתה גם לי גם פנטזיה כזו, ואפילו קצת הלכתי עליה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה עדיין לא זה, ואני לא מספיק אפוי. אבל בין היתר ותודות למנכ"ל האחרון שלי, שהחליט לסגור לנו את הפרוייקט, הבנתי שאם השינוי הזה לא יקרה עכשיו, הוא לא יקרה לעולם, ואני חייב את זה לעצמי כי כך לפחות יהיה לי אפילו יותר על מה להתלונן. כי אם זה עובד אז לא נוגעים, אני לעומת זאת – מאלה שאוהבים לגעת, ולשאול את עצמי כל הזמן שאלות. הפסקתי להתראיין כבר לפני חודשיים, לקחתי החלטה, גיבשתי אסטרטגיה והתחלתי תהליך עמוק של הסתכלות פנימית, ומה לעזעזל אני עושה עכשיו עם הלינקדאין שלי? אולי אני אמכור את הפרופיל שלי ביד 2, משומש אבל שמור היטב. אחת ההחלטות היותר אמיצות שעשיתי מימיי.

הייעוד? שלי?! מאיפה אני יודע אבל זה בטוח יותר מאחד. אני הולך לנסות לשלב בין לימודים ועבודה. אני הולך להיות סוכן נדל"ן קוראים לזה? או מתווך כי יש את החברה הזו שרק מצליחים שם ועם הצלחה לא מתווכחים אז מי אני שאתווכח איתם. בתחילת השבוע נבחנתי יחד עם עוד איזה אלפיים איש במבחן של רשם המתווכים, בקיצור אני הולך לנסות להיות סוכן נדל"ן או מתווך בעברית. ואם לא כזה בעל שם עולמי אז לפחות כזה בעל שם לאומי – העיקר הצניעות. משהו שכן היה ממש חסר לי בכל התקופה שלי בהייטק היה לעבוד עם אנשים, באגים ראיתי מספיק, עכשיו הגיע תורם של הלקוחות.

ויש גם את העניין הזה עם מכון אדלר, זה שלומדים בו כל מיני דברים על נפש האדם. אז גם שם אני הולך ללמוד עוד מעט, החלטתי ללכת ללמוד אימון אישי – אני אחד כזה שמאוד  דוגל באחד על אחד ולהטמיע תהליכים, ואם כבר תהליכים יחד עם אנשים אז זה הכי מעניין שיש. אז אני חושב שאני הולך לנסות להיות מאמן אישי, ואם לא אחד בעל שם עולמי אז לפחות אחד עם שם לאומי – לא היינו כבר בסיפור הזה? אם משהו היה ממש חסר לי בכל התקופה שלי בהייטק זה היה לעבוד עם אנשים, באגים ראיתי מספיק, עכשיו תורו של האדם. מן הרגשת דז'ה וו כזאת של כאילו כתבתי משהו ממש דומה בפסקה למעלה. מוזר.

נפרדתי מההייטק, הגיע הזמן גם להיפרד מלשכת הבטלנים ולצאת לדרך. בכלל לצאת לדרך זה ממש משפט של מתווכים, או נגיד מאמנים אישיים. במסגרת הלימודים שלי, יהיה לי גם מאמן משלי, ואני מאחל לשנינו הצלחה רבה. מירב אומרת שאני לא פשוט. אפילו די מורכב. אבל היא לפחות נתנה לי את הסכמתה לכלב, וזה אפילו הוכרז קבל עם ועדה ברשתות החברתיות – עכשיו רק נשאר המימון לכלב, אבל אני משוכנע שעם עוד כמה מניפולציות רגשיות שלי זה יתקבל בוועדת התקציב, הולך קשה אבל קושי זה עוד מכשול קטן בדרך להצלחה גדולה לא? יהיה פה כלב!

יש לי עוד כמה פינות לסגור לפני שאני ממש נכנס לעובי הקורה, ואיזה מזל שהחליפו לנו בשכונה את המנהל של השופרסל, ואולי סופסוף עכשיו איכות הפירות והירקות תשתפר שם, מי יודע. צריך גם לגמול את הקטנה שלי סופית מחיתולים ומחלומות של: "אבא תציל אותי רודפת אחרי ג'ירפה" בשלוש לפנות בוקר, ויש את החור של הנמלים שסתמתי היום בבוקר ויצא לי יופי, ובכלל אני הכי טוב שאני יעיל, וזה הכי סקסי שיש. מירב גם אומרת שאני הכי מאוהב בעצמי שיש. יש בזה משהו שמייחד מתלוננים כרוניים, אני מקווה שזה יעבור.

את הפוסט הזה אני מקדיש לעצמי. אני חושב שמותר לי פעם אחת להקדיש פוסט אחד לעצמי. בכל זאת עברתי לא מעט, אז להקדיש פוסט אחד לעצמי? על זה אני מתקמצן?! לא?! עכשיו תורי לצאת לדרך חדשה, לתת לעצמי לגיטימציה כפי שלמדתי, ולהראות בעיקר לעצמי שיש חיים גם אחרי ההייטק ולא הכל צריך להיות בליסינג ושאני יכול גם להצליח. עם עצמי, למען עצמי, בזכות עצמי.

מה שקצת מדאיג אותי?! אני כבר לא מתלונן כמו פעם.

 

עמית

 

 

 

 

מתחילים

כל בוקר כשאני בא לרוקן את הפח במטבח, נקרעת לי שקית האשפה, לפחות ככה אשכנזים קוראים לה, אבל אפשר גם סתם שקית זבל. נפערים להם שני חורים בצדדים ואז החורים גדלים ואז כל המיץ של הזבל, החיתולים והשאריות של הסלט מארוחת הערב של ליל אמש נשפכים יפה על הרצפה. ואז אני מתעצבן, וכשאני מתעצבן אני לא נחמד. יש לי בעיה עם אין ניקיון כלומר פוביה מלכלוך – אין תרופה לזה. אז ככה בנוי הפח שלנו במטבח, יש לו כמו שתי בליטות בצדדים שאמורות להחזיק את הידית אבל אז כשמרימים את השקית, הבליטות קורעות לה את הנשמה והשאר כבר ידוע מראש. ואם עוד אפשר לעשות את זה על הבוקר כי זה מעצבן עוד יותר – הרי זה משובח. וכן, זה מטבח שעלה הרבה כסף. אני מאחל כל טוב למי שתכנן את הפח הזה או סתם שימות.

בקיצור אני תמיד מוצא על מה להתלונן. תקראו לי קוטר, תקראו לי מתבכיין – אני פה בדיוק בשביל זה. תמיד משהו מעצבן אותי, זה לא שאני אוהב להתעצבן אני פשוט מחכה לזה כל יום מחדש וחוץ מהפח במטבח שעושה לי יופי של סיפתח לא יהיו חסרות הזדמנויות, כל יום הוא הזדמנות לתלונות חדשות. את רובם אני מקווה להעלות פה ואולי יהיו גם פוסטים מסוג אחר, נראה לאן זה ייקח. עצבים לא חסר, ילדים גם לא חסר והמפרט הנוכחי היא שיש אחת בדיוק בגמילה ומשתינה בכל הבית, ויש איזה קטן שבדיוק הח לזחול ונתקע בכל חור בבית. טפו שיהיו בריאים מלח מים, טפו אני מת עליהם ואפילו על אמא שלהם גם. יש רק טיפוס אחד בלתי נסבל בעליל בבית – וזה כמובן אני. תמיד בארחות ערב במשפחה של אשתי אני האשכנזי היחידי – לא קל.

אני חושב שקודם כל זה בלוג. זה לא ממש אתר, אולי שווה לרפד בקצת פורנו כדי שיימשוך קוראים? או שבעצם נשים חתולים, כן חתולים זה יותר חזק. אני מקווה לייצר איזה באז פה כדי שבאמת יהיה מעניין, שמתי אפילו את הטוויטר שלי בצד, ותמיד מותר ורצוי להגיב על כל הפוסטים, זה עושה לי טוב לאגו. תסתכלו בדף של "מי אני" אם בא לכם לדעת אודות המחבר, לשים פרסומות? פרסומות זה טוב לא? אבל אם השירות לא יהיה טוב אז למה לפרסם נכון? פורנו לא יהיה. חבל.

יש גם ניוזלטר, כאילו כל פעם שאני כותב אז אפשר לקבל עדכונים. יש בצד שמאל כזו קובייה שאפשר למלא את המייל ולקבל עדכונים. אני חושב שפעם בשבוע זה מספיק לפוסט, אבל יש לי קצת הרבה זמן פנוי עכשיו אז אולי זה יהיה קצת יותר. רוצה לומר שאני בין עבודות, אבל לא משמעם לי, אני כותב פוסטים, אני מנסה למכור את הדירה שלנו ואני מנסה ללמוד לנקות ולבשל כל יום עוד קצת.

לפעמים ורק לפעמים אני מקבל שירות לא טוב מכל מיני גורמים, וזה קצת מעצבן אותי. זו יכולה להיות נציגה של רשת סלולרית גדולה, זה יכולה להיות החברה שמחזיקה את השרת שעליו נמצא הבלוג הזה, זו יכולה להיות מתווכת שבאה לראות את הדירה שלי ופשוט לא מצאה את הכתובת, באלוהים קרה היום. וזו אפילו יכולה להיות הבחורה מהגלידרייה שלנו שכל פעם קוראת לי "היי מותק" כשאני מגיע בשביל לקנות גלידה לילדים. נכון היא כוסית והכל אבל אני עדיין לא המותק שלה, אפילו אם הייתי רוצה. זו יכולה להיות סתם פקידה באיזה עירייה או גננת, כן פשוט איזה גננת כמו זו שרשמנו לגן שלה את הבן הקטן שלנו – ומשום מה, זה לא תפס. "אבד לי הטופס או שזה סתם נפל בין הכיסאות אני מה זה מצטערת" מבוסס על סיפור אמיתי מזה כמה חודשים.

לא חסר נכון? עד היום כתבתי הרבה, מהיום אשמח גם לעשות זאת למען מטרה – פשוט כי אני מאמין בזה.

כרגע כל הבלוג הזה במתכנות של פיילוט. גם ככה מירב בסלון עם הילדים ואני ברחתי למשרד לכתוב את זה ותיכף מירב תבוא ותעוף עליי ויתחיל סרט שלם, אז אולי שווה שאחתוך פה. אנחנו אחרי חול המועד עם שלושה ילדים בבית, ותודה לאל החמץ חזר היום למחוזותינו, אני לא באמת שומר אבל תמיד ידעתי שהחמץ יתפוס בסוף.

עכשיו? עכשיו יש לי רק לעשות הגהה, לחזור לשקע שלי על הספה בסלון, להסניף את הילדים, לקלח את המחבלת הקטנה שלנו, לסרק אותה, על הדרך להתחנף למירב כי בכל זאת אולי כן ייצא לי ממנה סלט היום בערב, ואז נשכיב את הילדים ונלך לישון. אולי אם יהיה לי מזל אני אחלום על הכלב שאני רוצה ואולי בעצם שווה לבדוק עוד כמה תוספים לבלוג הזה.

אז בינתיים, ומי שלא תהיו, ברוכים הבאים לבלוג של עמיתלונן, אני מקווה שיהיה פה נחמד לכולם, שתבוא עליכם הברכה – אמן.

 

עמית