ארכיון תגיות: הבלוג של עמית

אבא, מייד!

בוקר. לא סתם בוקר, מוקדם בבוקר. אריאל מחובר לבקבוק שלו על הטרמפולינה, מחייך, מקסים ומוכן לעוד יום של תרגולי הליכה, כישורים חברתיים והמון דברים חדשים ומפתיעים שמחכים לו בגן. אותי שלחו להעיר את אחותו הגדולה. יש בבית מבוגרת אחראית שצריכה להרים כאן כל בוקר מחדש אופרציה של תחילת יום, שמה מירב, זאת אשתי היקרה, היא לא חלמה שזה מה שהיא תקבל. אבל היא למדה להעמיד אותי במקומי כל בוקר מחדש בנחישות, ובתעצומות נפש. אני חושב שהצליח לה. קצת בחששות אני עולה להעיר את גילי. תפילות יעזרו כאן.

מתאמן על הנאמבר שלי במדרגות, מתפלל שזה יצליח. היא בשנתה כמובן. מכורבלת כמו דובה קטנה, עטופה בפוך, כמו לחמנייה חמה, ואני פוצח במחזמר שלם של שירים, ריקודים ורק קצת מחולות. אני מלטף אותה, נשיקה קלה על הלחי וממשיך לפזז כאילו זה הטבעי שלי כל בוקר. נזכר שיש לי ברך כואבת, ויודע, כל כך יודע כמה שכלב היה עוזר כאן. (מוטיב גלוי מאוד בבלוג, סתם רמז, באמת מירב את לא חייבת ) גילי מצידה רק מתהפכת לצד השני. תמיד אני יודע לשלוף איזה משפט כזה מיוחד של מה בתכנון היום ואז היא פותחת אוזניים. כשאני מבין שהיא קשובה אני נדרך וממשיך עוד טיפה עם השואו שלי, ואז היא מחייכת. אני מבין שהכל עכשיו בכיס שלי, ונותן את ההדרן. עכשיו? עכשיו גילי פוקחת עיניים ושואלת אותי ממש כך: “אבוש, סיימת?” אני משיב לה שכן, ומחייך חיוך של ניצחון. “יופי, עכשיו תקרא לאמא כי היום זה היום של אמא, עכשיו לך!”.

אני זוכר איך כולם הזהירו אותנו לקראת המעבר של גילי אל עבר השנתיים. תקופת “גיל השנתיים האיום” וכמה שהם מתחילים להסתכל על העולם כבר בעיניים שלהם, מתחילים לגדל אופי, בוחנים גבולות וכל מה שכתוב שם במאמרים שקראנו על גיל שנתיים במרשתת. דווקא גיל שנתיים היה סביר באופן יחסי. לעומת זאת? אף אחד, ואני חוזר אף לא נפש צדיקה אחת מכלל האנשים המהלכים על כוכב הלכת הזה, טרחה, ולא בזעיר אנפין, להזהיר אותנו ממה שבאמת הולך להיות בגיל שלוש. גיל שנתיים הוא אפילו לא הטירונות של גיל שלוש, קוטביות מוחלטת. עכשיו זה בסך הכל שלוש וחצי, טפו מלח שום מלח שום מלח שום שתהיה בריאה, טפו עוד פעם ועכשיו נעשה את זה עם מלח מים טוב? מלח מים מלח מים. בשביל שאף עדה לא תרגיש מקופחת.
יש לי שתי מנהלות בבית. אחת רוצה את הכל כאן ועכשיו באימפולסיביות מוחלטת, ואם לא אני זוכה במופע האימים של התקף זעם. המנהלת השנייה זאת מירב האהובה והמתוקה, שעוד מקדמת דנן לימדה אותי את ההבדל בין רע לטוב ובין כלום למוחלט ומי באמת קובעת בבית, וכן, יש דבר כזה אופי, ופעם אפילו היה לי אחד כזה.

אם להודות בעובדות, גיל שלוש זה גיל קצת מפחיד. אותי לפחות. אני? אני קצת מפחד ממנה. היא המלכה השולטת ביד רמה, היא מגדלת אופי בהתהוות ואני מטורף עליה. אין לי כל ספק שהיא בוחנת עכשיו את הגבולות שלה, סליחה את הגבולות שלנו, את רף האסור וכמה שתקרת הזכוכית קלה כל כך לניפוץ. ואם חלילה זאת הפוסטמית הקטנה והמתוקה הזו לא תבוא על סיפוקה באופן מוחלט ומיידי, היא שולפת התקף זעם שמלווה בצרחות אימים, בכי, דמעות, לרוץ לאיזה פינה בבית ולצרוח הכי חזק שאפשר עליי ועל מירב די! ושנלך! ושהיא לא אוהבת אותנו!! כמה מעליב!!! התקף הזעם מתפרץ לרוב על בסיס דו-יומי, דו-קוטבי ודו פרצופי. בבוקר למשל כשמשהו לא מוצא חן בעיניה כדוגמת מה היא עומדת ללבוש, לנעול, איזה סנדוויץ’ היא הולכת לקחת איתה לגן, ולמה דווקא היום היא רוצה להיות חברה של נטע, שלא ממש סופרת אותה, מכאן הדרך קצרה לגירויי אימפולסיבי ישיר על דרך התקף הזעם התורן.

ההתקף השני הוא נגזרת ישירה של עייפות, זכרונות מאוד סובייקטיבים של אירועי היום בגן, ומי מאיתנו בני המשפחה, שפשוט לא בא לה בטוב ברגע אחד מסויים. ההתקף השני תמיד קורה בין חמש וחצי לשש בערב. שומר נפשו ירחק,  ובדרך כלל אני מתקפל לממ”ד עם אריאל ונשאר שם עד יעבור זעם. דקה אחר כך מירב תבוא לצעוק עליי שאצא החוצה, ושאני לא לבד בבית הזה, ושאני לא עוזר אף פעם, ושאני חייב לתפקד כאב. עיין ערך שיטים שנשים נשואות אומרות, ובעלים ללא טיפת מודעות. לפחות ניסיתי. בסוף גילי נרגעת ואני מנגב את הדמעות של הבכי שלה והצחוק שלי. ככה זה עם מפלצות קטנות בנות שלוש. מעניין איך גיל ארבע ירגיש? מעניין איך אריאל יהיה כשיהיה בן שלוש, טפו עוד פעם מלח מים וכד’ וכד’.

אני מועסק במשרת אב. דגש על מאוד משתדל טוב? קודם כל עובד אצל גילי ורק אז אצל מירב. אף אחת לא משלמת לי. “אבא, תשמור לי את הצעצוע הזה בכיס! מייד! לא בכיס הזה בכיס השני! והופ התקף זעם. אני מתקפל. אפילו כשיורדים יחד במדרגות או סתם הולכים יד ביד – “אבא, תן לי יד עכשיו! לא את זו את השניה!!” הופ פעם שנייה ואיך לא, התקף זעם, שוב. מלווה בהשתטחות על המדרכה, חזרה שגרתית למדי מהגן נגיד? וכך אני נותר שבי אחר קפריזות כדוגמת אבא עכשיו, אבא מייד, אבא לך, אבא תביא, אבא תשים לי, אבא זוז, אבא תקנה, אבא היום אני לא אוהבת אותך, אבא זה לא היום שלך, אבא מייד, כבר היה אבא מייד אחד למעלה נכון? אם בכל זאת יש לי טיפת מזל מעת לעת אני זוכה בהבעת אמפטיה, חום ואהבה מצד זו הנסיכה שלי שאני מעריץ כל כך.

רק אתמול בשעת הערב גילי בפנייה נרגשת למירב: “אמא, בא לי שתהרגי את אבא!” מירב צחקה את הצחוק השטני שלה, גילי צחקה את הצחוק המתגלגל שלה ואני הלכתי משם. בכלל לא נעלבתי, יש עמותות למצבים כאלה נכון? כן זו היתה ככל הנראה ההשראה הפוסט טארומטית לפוסט הזה.

הבטחתי לרודנית הקטנה שבסוף השבוע אנחנו נבנה לנו מחנה בחדר המשפחה ונלון שם את הלילה. כן זה שלב המפלצות עכשיו, יש המון מפלצות בבית ואני חייב לשמור עליה בלילה, כל לילה כי היא מפחדת. “אבא נכון שאתה תמיד שומר עליי?” נו מה, בשביל מה אני קיים אם לא בשביל זה.

בנות. וכל מילה נוספת מיותרת.

מוקדש לגילי האהובה כל כך!

 

עמית

 

 

היום השישי

אני בבית. מחלים. מזל שהיה לי זמן לקרוא לאיש של המזגנים, הוא אפילו הגיע, ועוד בזמן! החליף את הפילטר של המזגן, שנשאב אל תוך עצמו, הפילטר, לא המזגן. ואם עסקינן במסה קריטית של חורים שחורים של מזגנים אז כזה. שטפנו ביחד את הפילטרים, כיוונו וכיילנו מחדש את כל המערכת. כמו חדש. אחרי זה הוא היה חייב לעשות פה קקי בשירותים, לקח שלוש מאות שמונים שקל בהמחאה, ושהוא ישים חותמת על הצ’ק, והוא הלך. הרגע סיימתי לחטא, שוב, את השירותים – ולולא כל המיני פסקה הזו הפוסט הזה לעולם לא לא היה מתחיל כך.

כך קבע בורא עולם, או שלא, אבל הבוקר התעוררנו ביקיצה טבעית לאחר לילה שלם שהילדים ישנו, מה, כאילו ישנו לילה שלם, רצוף?! כן כן, כאילו אולי הם התעוררו אבל מירב לא שמעה אותם. זה קורה פחות או יותר בתדירות של ליקוי חמה, מה שאומר שזה לא יקרה לעוד המון זמן, כולנו אפילו התעוררנו במצב רוח טוב, למעט גילי אחת שהתעוררה, ועד כאן על אידליות של בוקר. יש את המדריך של איך להעיר מפלצות בנות שלוש וחצי, מצטער זה אזל מהמדפים. לתדהמתי אף אני התעוררתי לבוקר נטול בחילות ואו, הקאות, ואו, שילשולים, ואו מיגרנות, ואז הבנתי שני דברים נקודותיים, האחד הוא שישנתי לילה שלם, אגב גם אני לא שמעתי אף ילד, והשני הוא שלא כואב לי כלום. מה שמוכיח מעל כל ספק שאני מעולה בלדגמן אשכנזיות, ושזה ככל הנראה הסוף של הווירוס שבא לבקר כאן את כולנו ולא פספס אף אחד או אחת. לשם שינוי הצלחתי לעבור את זה הפעם מבלי לראות רופא.

מיום רביעי אני בקושי אוכל, בגלל הווירוס, אמנם היה את האסאדו בתנור ביום שישי שאפילו הספיק לשבת. כי ככה זה שאני חולה ולא ממש אוכל. נדיר שכל המשפחה האורגנית, בליל שישי, עגונה מסביב לשולחן, בבית! שלנו! זה הרגיש כאילו מלא זמן לא עשינו את זה, וזה היה רגוע, שלו, נעים, מבדר, נעים עוד קצת וטעים,  אני זוכר בבירור את הגשם בחוץ, ריח התבשילים בבית, אפילו ידעתי שאני הולך להספיק לצפות ביומן או החדשות של שישי בטלויזיה או השד יודע איך קוראים לזה, בנוסף ידעתי שהילדים יירדמו עוד מעט, ואחרי החדשות, גג עשר דקות לאחר החדשות, ואו, היומן, גם אנחנו נוכל ללכת לישון. פעם בעתיד הרחוק אולי גם נוכל להרשות לעצמינו איזה סרט בוי.או.די כי נהיה פחות עייפים. פתאום אני מבין שאין כמו שישי שלו ורגוע בבית, ולכולם יש זמן, לכולם יש את עצמם וכולם שלווים ורגועים, אז למה לא כל יום שישי אנחנו בבית? עד כאן הפרוזה.

במציאות?! בדרך כלל?! בדרך כלל יש צדדים. יש את הצד שלי ויש את הצד שלה. רוצה לומר יש “סבב”. סבב הוא למעשה רוטציה מקוללת בעליל של ארוחות שישי ורק “מנסים” לשמור עליו בקנאות. אצלנו זה יחסית קל, ערב שישי בצד שלי וערב שישי בצד של מירב. פשוט לא? ואז כמובן אצל מי במשפחה של איזה צד זה, ובאיזה יום שישי ותלוי למי יש משפחה יותר גדולה ובאיזו רזולוצייה, ואיך עוד לא פותח האלגוריתם שייפתור את הסוגייה הזו אחת ולתמיד. לא ככה? ככה ככה. פקודות מטה מתחילות לרדת לקראת סוף השבוע. בין אם ההזמנה תופסת אותך בטלפון, במסרון או בקבוצה המשפחתית בוואטס-אפ. אם באמת לשנוא מישהו, אז להוסיף אותו לאיזו קבוצה בוואטס – אפ. ותודה למירב שנוטלת חלק פעיל בשתי הקבוצות, איך לא, של שתי המשפחות. או בין אם לאו, ברגע שאני מבין שיש הזמנה כזו, אני מבין בה בעת שיום השישי ויכולו השמיים וכל צבאם, הולך להיגמר לי בשלוש בצהריים.

במשפחות שלנו, כל אחד מביא משהו. כולם לוקחים חלק בנטל וזה אחלה, באמת. בשנתיים הראשונות היינו מביאים עוגה, בסוף מירב למדה לבשל וזה השתדרג לסלט פירות ורק עם קופסת שימורים אחת. לפעמים זה סלט חסה, לפעמים זה סוג אחר של קינוח, לפעמים זה תבשיל כלשהו, לפעמים זה עוד איזה קינוח. לפעמים גם קורה שחסר משהו, ואז שולחים אותי ביום שיש לסופר, הכי כייף ביום שישי בסופר, אחרי שעתיים אני חוזר. לא מאוד רגוע אבל חוזר. אז למה לא קניתי לפני? מצטער אני לוקה בתכנון זמן לקוי מהייסוד, אין לזה מזור. אומרים שפעם, אולי כשנישן יותר, נהפוך ונעשה יותר יעילים. אינשאללה.

אין כלל סיכוי לשנת צהריים ביום שישי של קידוש ואו, ארוחת שישי בהתייחס לאיזה צד בהתאמה. אני יודע שאנחנו חייבים לקום מוקדם, אז למה לישון בכלל, לתקתק שניים או שלושה ילדים, תלוי על איזה שישי זה נופל, אמבטיות, מקלחות, בגדים, זה לא רוצה, ההוא לא סיים לשחק, ההיא רוצה רק לנעול את המגפיים, הקטן מתעקש לקחת צעצוע שבטוח ייפול במהלך הנסיעה והוא ייצרח, ההיא ממקודם תתעקש לקחת גם איזו שטות לאוטו ואם יהיה לי מזל אני אצליח להניא אותה מזה. מירב על קוצים וחייבת לחתוך סלט, סלט פירות, סלט בהרכה, להכין כלים? לקשור? שלא יישפך באוטו, אני לא יכול שזה נוזל באוטו, רוטב לסלט, היא תתחיל לנזוף אותי לכיוון המקלחת גם, לא יישארו לי מים חמים, אנחנו נריב, אנחנו נשלים, גילי תריב איתנו שוב, על המגפיים ברור, עוטפים את כולם במעילים, גילי תתעקש על המטרייה של הלו קיטי, לאריאל בדיוק יהיה קקי, נריב על מי יחליף לו, אז הפעם זה יצליח לי ומירב מחליפה לו. ואז סופסוף יוצאים אל עבר המעלית.

בבפנים של המעלית אני נושא תפילה, בבקשה שלאף אחד לא יבוא עכשיו הצורך להשתין, ואו שוב מספר שתיים, בבקשה שאף אחד לא יישכח שום דבר. לפעמים זה מצליח. בדרך לאוטו? בחניון? מישהו תמיד נופל וצורח. ומגבונים, ומוצצים, ובכי, ודמעות, ועכשיו אנחנו רטובים, ובאוטו כמובן שיהיה חסר איזה צעצוע. ואז בדרך אל, לאריאל ייפול המוצץ, גילי תעצבן אותו, הוא יכה אותה ואז שניהם צורחים מאחורה. יחד עם זאת מירב תעיר לי בממוצע חמש פעמים על הנהיגה שלי. אני אעלב ולא נדבר שתי דקות שלמות. בסוף אנחנו מגיעים. איכשהו. פלא שאנחנו מפחדים מסופי שבוע?

הן תמיד מוצלחות ארוחות שישי עם או בלי הקידוש. כמעט תמיד. כהרגלי, אני מאביס את עצמי לדעת, יש אוכל מעולה, יין, חברה טובה, או שלא, רואים את המשפחה, אני גונב סיגרייה, יש לי מנדט ממירב לעשן בארוחות משפחתיות. תוקע עוד איזה קינוח, בסוף שותה תה או קפה ומקטר שרע לי. בסוף של הסוף הילדים מתעייפים, מזל שגם זה קורה, וגם אנחנו. אוספים להם את הצעועים, ומתחיל המרדף הבלתי נגמר של לעטוף אותם שוב במעיל ונעליים. הגעגועים למיטה תוקפים אותי, מדמיין את עצמי בתוך המיטה, מייחל לכמה שעות של שקט, ואז נרדם. הדרך חזרה הביתה על פי רוב, קצת יותר קלה בהתקיים התנאי של “הם נרדמים מאחורה”, ושלא נפל לאף אחד המוצץ. כשלמי מהם נופל המוצץ, אז ורק אז, כאוס נכנס לתמונה, כאוס, תרצה לקחת את זה מכאן? חזרה לחנייה בבית ואז לשאת אותם על הידיים מהאוטו ועד למיטות. במדרגות בבית אני מתנחם שלכל זוג ברכיים יש תחליף פלסטי סיני יקר.

על הרצף של הרבה ערבי שישי שאנחנו מחוץ לבית. מפה לשם אנחנו מתגעגעים. הביתה. אחד לשני רחמנא ליצלן?! ההוקרה את הזמן שלנו בליל שישי בבית, כי זה נטו זמן שלנו. ורק שלנו. ואשרי המבין תובנות. נראה לי שהגיע הזמן לגדול ביחד ולבלות קצת יותר ביחד עם עצמינו בערבי שישי. ברבות השנים מירב הפכה לבשלנית ואני למדתי לערוך שולחן זה דווקא יכול לעבוד. הילדים ואני אפילו יכולים לבקש ממירב בקשות קולינריות מיוחדות לארוחת שישי. גילי אפילו תוכל להדליק עם מירב נרות, רק גילי קובעת עלינו. ואז בעצם נוכל לבנות לעצמנו אנו תרבות שישי כזו, שלנו?! אצלינו בבית? זה יכול לעבוד. ואם יהיה כלב נגיד, אבל רק נגיד, אפילו אני לא אהיה בלחץ של להוריד אותי לפני או אחרי. וזו כבר נשמעת ממש תוכנית.

עכשיו? עכשיו רק נשאר שמירב תסכים.

 

עמית

 

נר שמיני

על הדברים הלא באמת מהותיים שנגרמים כתוצר ישיר של חוסר שעות שינה, או כאלה שלפחות אני חווה אותם, וגם מירב, אפשר באמת לציין כעובדות מדעיות, ואם המדע מחפש מישהו כזה, או זוג כזה שידגמנו את זה המחסור –  אנחנו הראשונים בתור. זה כבר מעבר לשלב העייפות, זה לא שבאמת מרגישים עייפים, תהליך פיזיולוגי הרסני וממוקד של ירידה באנרגיות, בחיוניות, בבריאות, בתיאבון, בסובלנות, מן חוסר חשק כללי לרבות חוסר חשק ממוקד לאנשים, זוגיות, ילדים, תחביבים, סקס, שוקולד, יין, אלכוהול, משחק מקדים, קריאה, כתיבה, קרמבו וכלבים. נכון עוד אין לנו כלב אני יודע. אז מה שנשאר לפחות זו התמונה הזו של המירמור שלי ואני רובצים יחד על כרית בסלון.

אני מוכן עכשיו לחתום על שינה של חמש שעות רצוף, אני מוכן אפילו לשלם כסף בעבור זה ואם יש את זה במבצע של שלם על חמש שעות וקבל את השישית בחינם – אז מי אמר שאין מבצעים שווים! כך, טרוטי עיניים אנו מעבירים עוד שבוע ועוד שבוע, לפעמים מרחמים אחד על השני, לפעמים סתם מרחמים על עצמינו – אני מעולה בלרחם על עצמי, ולפעמים פשוט רבים ריבים מטופשים כי אין שנייה של שקט, רוגע שלווה או סתם להתנחם באספרסו כפול. תמיד מי מהלדים יחטוף משהו למישהו ומכאן שמישהו צריך ללמוד לוותר, ומכאן שזה תסריט ידוע עם סוף של בכי מר, עיין ערך צער גידול ילדים. בסוף הנטייה שלי היא להאשים את מירב כי מישהו צריך לשאת באשמה, אבל תמיד אחרי זה יוצא שדווקא אני מתנצל. מירב לא פראיירית, בחרתי טוב.

הימים הכי קשים הם ימי חמישי, המעבר הבלתי נסבל הזה של מחול לקודש, החרדות הקיומיות האלה של הנה מתחיל עוד סופשבוע אבוד ורק שייתנו לנו לישון, מתרסק לנו היישר בפנים. ספקולציות של כמה הם ישנו, מי יהיה חולה, מי יהיה ממש חולה, ומי סתם יקיא על הספה מרוב סוכריות גומי וסופגניות הלא הם הם אבות המזון. וזה לא שאנחנו ישנים טוב באמצע השבוע, כי תמיד למישהו ייפול המוצץ והוא ייצרח, או תמיד מישהו יהיה צמא אז הוא גם ייצרח, וזה קורה רק 5 פעמים בלילה סביר, משני ילדים. עשיתי את החישוב הזה עם האצבעות, טוב זה לקח לי קצת זמן, אני קצת עייף.

לכשכבר מגיע יום שישי המיוחל. הכל אבוד עוד מהרגע שאני יודע שאנחנו מוזמנים לארוחת שישי בחיק המשפחה, וזה מתחיל לנקר אצלי מבפנים. החרדות. אני נוטה לגדל חרדות בסופי שבוע, מן תחביב כזה שפיתחתי במרוצת גידול הילדים, שיהיו בריאים כבר, אמן. על ארוחות שישי עם המשפחה, כלומר בערכן המוחלט כארוחות שישי עם המשפחה עוד יסופר למשעי בפוסט עתידי. העובדות על פני השטח הן שאתה יודע פחות או יותר שאתה יוצא עם שני מלאכים קטנים ומתוקים מהבית, ואין לך מושג עם איזה שתי מפלצות שיורקות אש, או במקרה שלנו סתם מקיאות – תחזור לבסיסך בשלום. וכשזה קורה זה ברור לי שזה לא סתם וירוס שמי מהם חטף בגן. זה ברור לי שזה בגלל כולם, ושכולם אשמים ושהם עושים את זה בכוונה. מי? כולם, מה זה משנה בכלל?
את הלילה האחרון העברנו עם דלת אמבטיית הילדים פתוחה, ולא ממש עניין אותי הקור שנכנס משם, אפילו היתה מחשבה לפזר ניילונים על הפרקט ונייר סופג כדי שבמתקפת ההקאות הבאה נצליח למנוע את החורבן וההרס הרבתי, וכל זה בגלל ששני לילות לפני כן לא שפר עלינו מזלינו כלל.

כשמישהו מהילדים שלי מקיא, אני נוטה לאבד שליטה. ואני אחד שראה דברים, בלה בלה בלה, אגו אגו אגו, אני תמיד בקונטרול, ואני תמיד חושב שאני יודע מה טוב או מה לא, ואני הכי יודע להתאים את עצמי למצבים לא מוגדרים, תנו לי אוקיינוס של אי -וודאות ואני ישר מנפח לעצמי איזה זודיאק ושט כאילו כלום.
בשלוש וחצי לפנות בוקר של ליל שישי, נו כאילו הלילה לפני שבת בבוקר. מתחילים שיעולים, בקטנה, ואז רצף שיעולים לא בקטנה בכלל. ואז הקטנה שלנו לוחשת לחלל האוויר שכואבת לה הבטן, ואז קורה הנורא מכל. על עצמה, על המיטה, על הפרקט, בדרך לאמבטיה, ברצפה של האמבטיה, בשטיח של האמבטיה ובתוך האמבטיה,על הברזים, על הקירות, על הקרמיקה, על הפורמייקה, על ארון האמבטייה ופתאום זה מרגיש לי כאילו זה נוזל עליי מהקירות ושאני באיזו סצנה של הנוסע השמיני. ואני מסתכל על המחזה הזה, כאילו שאני לא שם באמת ואני מקלל את כוש על האימא של כל העולם ואשתו, פונה בבקשה רחמים לבורא עולם – כלום לא עוזר. אני מאבד שליטה ומירב צועקת עליי, אני כטקטיקת מגננה כושלת מנסה להגיד שזה בגלל כל הסופגניות, ולמה היא הסכימה לה, למה!!! בסוף, כמו תמיד, מי התנצל?

לוקח לי קצת זמן, מתאפס על עצמי, הולך לכבס, רב שוב עם מירב על למה וכאלה, חוזר לעצמי אט אט ושעה אח”כ, ארבע וחצי לפנות בוקר התפלץ השני מתעורר. “בוקר טוב, חלב ועכשיו”. לא קם. בחמש קם צייד? לא בחמש מירב מעירה אותי שאחליף אותה, יש איזה עולל נוסף בבית שצמא לצומי. מצוננים שניהם, ורק אחת מקיאה סדרתית. חשבנו שזה מעודף סופגניות, אז חשבנו. אתמול מירב לקחה את זו הקטנה לפסטיבל, וגם שם, בקטנה רק קצת הקיאה על השומר כי בשביל מה יש שומרים? ואז שוב, בשנת הצהריים, “אמא, כואבת לי הבטן” ואני מוצא את עצמי מחזיק מטיס אותה לאמבטיה. תפסתי בזמן! אצלה זה וירוס, אחד מיני רבים. אצל הקטן שלי זה סתם צינון של חודש. אצל מירב זה הגרון ואצלי מה לעשות, זה האופי.

מוסר השכל הוא שאולי באמת הגיע הזמן לרוויזיה בכל מה שקשור לארוחות ערב משפחתיות, להוציא את הילדים מהגנים כי גם ככה זה רק מחלות, לצפות את הבית בניילונים ולראות פחות מדע בדיוני? לא יודע, אומרים שככה זה משפחה, ולא מזמן הרופא שיניים שלי אמר שלי שאחת התקופות הכי קשות בחייו של אדם בחייו הוא גידולם של שני עוללים ממזרים. ככה זה משפחה. אולי פעם הילדים יקיאו פחות ויישנו יותר. איפה לחתום?

לא תמיד אני כזה מריר, רק בבקרים 🙂

חג שמח,

 

עמית

 

סיפורי בתים

עתודות השינה שלי כבר מזמן לא. אפשר לחבר אל אלה הנשכחות כמה עתודות נוספות, אבל מי באמת סופר נכון? שינה, שלא לדבר על זוגיות ורומנטיקה רחמנא ליצלן, הפכו לנקודה זעירה אי שם על רצף נוסטלגי עמום. אני שוקל בחיוב להיכנס ליו- טיוב ולצפות באנשים ישנים, או שלא. כמה טוב שיש את ההליכה בבוקר לגנים וחזרה לרבות טיפוס שש קומות ברגל כי מעלית זה רק כושר לאצבעות. מוצא את עצמי עם כוס תה ונזלת אל מול הפוסט הזה, מקטר אבל בעדינות. אין על נזלת ועל ילדים שמשתעלים שעה שלמה באמצע הלילה, שלא לדבר על כל לילה, והסחלה הזה של כולם בבוקר לקינוח, לרבות תשליכי טישיו שהלכו לאיבוד אי שם באטמוספירה בבית. אומרים שתיכף יהיה כאן חורף. חייבים להתחסן ולחסן את הילדים. תמיד טענתי שצריך רישיון לגידול ילדים. פשוט חוסר אחריות.

הפיסקה השנייה היא הכי מאתגרת, תוך כדי תנועה אני צריך להחליט לאן אני לוקח את הפוסט הזה. כלומר זה לא שיש לי עכשיו מלוא החופן השראות מפה ועד המטבח, אחד חלקי אחד מנגנים פה ברקע, התה עדיין חם, הנזלת בקונטרול ומהבוקר חתמתי על טרנינג אז לפחות הדרך סלולה. פה ושם אני זורק הערות עוקצניות לבית דפוס שלי, שכרגיל, שוב לא עומדים בזמנים. וזה הרי ברור לי שגם בפעם הבאה אזמין מהם חומרים ואיך לא, אקטר שוב. הקלות הבלתי נשלטת בעליל של נוחות. הכל יושב במקום, הכל מושתת על פרדיגמות, עיין ערך אלפרד אדלר – כי ככה זה שאתה לומד במכון אדלר. (פרסמות גלוייה, פרסומת גלוייה, פרסומת גלוייה) מה שמזכיר לי שאני צריך לחשוב על איזה השראה לעוד איזה חודש ולהציג אותה. בטח זה יהיה איזה פוסט מהעבר, ואם לא אז קרמבו.

תובנות זה משהו שאני לומד עכשיו, יחד עם עוד כמה כלים בדרך ללהיות מאמן אישי כלשהו, שמתמחה אולי בעוד לא לגמרי ברור מה. יש לי אפילו מאמנת אישית מה שהופך אותי למתאמן בעליל. יש איזה עניין עם להכין שיעורים לכולם. אני צריך להכין שיעורים ללימודים במכון, גם למאמנת שלי ואפילו להכין שיעורים עם הבן הגדול שלי. משהו לא מסתדר לי בתמונה הזו. אני כבר גדול עם משפחה ואף אחד לא אמר לי שכשאני גדול יהיו לי מלא שיעורים להכין עם כולם למען כולם. זה נורא, ואם זה ככה אני לא רוצה אפילו לחשוב על הפנסייה. מה בסך הכל ביקשתי? רציתי כלב, רציתי שהשואב הכלב הזה לא ייתקע לי כל יומיים, ובינתיים אני ספוג בשיעורי בית. אם לזה התכוון המשורר כשאתה גדול, היו צריכים לכתוב את זה בתוכנייה או לפחות כנספח לחוזה. שערורייה.

וחוץ מזה אני עמית, נעים מאוד ואני מתווך. המוטיב עכשיו של ככה זה שאתה מתווך הולך להיות חלק אינטגרלי מהבלוג הזה, כי ככה זה שאתה מתווך! לא שזה לקח רק חודשיים ושנה לקבל את התעודה, אלא שעד עכשיו אני על הולד או באנגלית עילגת – בהמתנה לאיזה כרטיס עם תמונה, לקטע של הרושם לפחות, וגם ככה הדואר פה הוא אחד היעילים אם לא הכי יעיל שיש, כל אחד והעונש שלו. כנראה שדואר אמיתי זה מרחוק, זה וירטואלי, זה מייל, זה במרשתת. אבל מעטפות מבויילות עם דברים חשובים באמת? פעם הצבי היה צבי ומכתבים הגיעו באמת.

ובתור שכזה, מתווך, רק פעם אחת עד עכשיו זרקו אותי מאיזו פגישה באיזה דופלקס. הייתי נחמד, באלוהים. זה לא אני זה הם, איחלתי להם בהצלחה בהמשך, והראיתי לעצמי בעצמי את הדרך החוצה. באיזשהו מקום זה היה משעשע, זה מלא חוויה, וזה חלק מהמקצוע. אנשים מרתקים אותי נקודה, לפחות הרוב. וכשאני חושב על זה, זה די מעודד שמתוך איזה שלושים פגישות זה היחס של פגישה לתעופה החוצה מהדלת. עוד לא החלטתי אם אני קודם סטודנט ורק אז מתווך או הפוך. אצלינו בז’אנר מעדיפים לומר יועץ נדל”ן. ת’כלס – מקצוע מרתק, מעניין, דינמי, ויש אפילו רגעים קטנים של אושר. ולא, בינתיים אני לא מתגעגע להייטק, ומשום מה יש לי הרגשה שזה הדדי אבל עוד לא ממש שאלתי.

יש עוד קצוות לסגור מהקריירה הקודמת, ויש המון דלתות לפתוח בקריירות החדשות שלי, כי למה רק אחת אם אפשר שתיים? אני על זה. אולי גם הגיע הזמן להשלים עם השואב הרובוטי שלי? ממש לא! אני זוכר שפתחתי את הבלוג הזה ממקום של לתקן את העולם בכל מיני עוולות שירותיות כאלה ואחרות. אז עכשיו בתור נותן שירות בעצמי – ההגשמה מתחילה כאן ועכשיו. אופס יצא לי מאמן. ממה שקראתי עד עכשיו, אני צריך לחפור פחות ולכתוב יותר.

ואם בהשראות עסקינן אז הנה שלי.

מישהו מכיר מתווך טוב?

 

עמית

אחרי כל האובך הזה

שש ושמונה דקות בבוקר, ואני מוצא את עצמי מגן על המקרר בגופי. יש על הרצפה איזה עולל קטן שפיתח תחביב כזה של לפתוח ולטרוק את הדלתות של המקרר הכי חזק שהוא יכול, למקרר שלום, לעצבים שלי קצת פחות. אני יכול להבין אותו. כל מה שאפשר לפתוח ולטרוק כן יהי רצון. כמה שעות לפני כן, וזה הרגיש לי כמו אמצע הלילה, רגע – זה באמת היה אמצע הלילה, אחותו הגדולה, זו שצבעה את הקירות בטוש צהוב רק לפני שבועיים, התעוררה שוב פעם, איך לא, עם חום. לילה אחד היא ולילה אחד מפצח המקררים – כל אחד עם חום, בתורו.

מירב ואני ברגרסייה. אנחנו ברגרסייה של שעות שינה בעיקר אבל גם של עוד כמה דברים. בסך הכל לא רבנו הרבה עד עכשיו, כלומר בתקופה זו של החגים, וזו שתבוא אחריה הידועה כזו של  ‘אחרי החגים’. בהתחשב בזה שאת החג חגגנו אצלינו מה שאומר שהייתי חייב לנקות את המרפסת אחרי האובך הגדול, לשטוף אותה רק איזה שלושים פעם, לנקות את הבית עם מים וחומרי ניקוי אמיתיים, ולהחליף מצעים – לכולם! הכי אני שונא זה לשטוף את המרפסת. שונא מרפסות יחייה, אבל אנשים עפים על מרפסות, ועוד על כאלה גדולות, עד עכשיו ניתן לראות במרפסות בשכונה מאובנים דמויי אדם מחזיקים מגב, בעוד ניסיון נואש לשטוף אותם אחרי האובך. אומרים שדאע”ש הפעילו מאווררי על וניסו להעיף לכאן את כל החול מסוריה – חלקית הם הצליחו, אני עדיין צריך לשטוף את האוטו.

בעוד כמה שעות על האש, שוב. אנחנו לא באמת נחים בחגים, ומי שאומר שהוא נח הוא סתם שקרן. עוד לא באמת הספקתי לעכל את העל האש של אתמול, והיום שוב. ההנחיות שלנו להיום הן נקניקיות וסלט. אתמול היינו אחראים על הסלט והקינוח, בסוף פספסנו את הקינוח וחזרנו הביתה לישון כי לישון זו המלצה בלבד. הבית רווי באדים של עצבים של שני הורים על הקצה, ורק חסרה צרחה אחת קטנה בשביל שתתחיל פה מדורה. אבל לא, אנחנו מחזיקים מעמד ולא רבים הרבה, בכלל לא. אידיליה ושלווה סימביוטית של חגים. סמיילי סמיילי סמיילי.

תיכף אריאל ייעלה לישון, וגילי תעשה פריסה של כל רפרטואר הבובות שלה בסלון, יש לה כמה ברבי כוסיות כאלה, ואני מודה שזה נכתב מתוך עייפות גרידא. ושיש דברים שפשוט לא כותבים? לא שיישאר כי ככה זה שאתה עייף. רצו פה נהרות של נורופן לשני המחבלים הקטנים ואפשר להגיד שהשנה החלה במלוא עוצמתה וחיידקיה. מירב אומרת לי כל הזמן שאני עסוק בלרחם על עצמי במקום לרחם עליה. אני עדיין אומר שאם היה כאן כלב, הכל היה נראה אחרת לגמרי, אולי עם תוספות שיער.

באמת שהנזקים מחופשת הקיץ לא כאלה חמורים, קיר שגילי צבעה בצהוב, ודלת הכניסה שלנו מעוטרת בשיירי צבע ממדבקות ג’לי שגילי התאימה לדלת ואף אחד לא טרח להוריד אותן בזמן. חוץ מזה? יש מלא טלויזיה לילדים ולי יש את קריס קורנל ביו טיוב. מירב שונאת את הזמן שלי ביוטיוב. ואותי. אבל אני מקבל הקצבה ויש לי יעדים שאני מוכרח לעמוד בהם כדי לזכות בשעה שעתיים של תהילה מול המחשב – שרידים שלי מהייטק? אומרים שזה אולי יעבור אבל האו סי די שלי יישאר לנצח. שנים של ניסיון באיזון וויסות עצמי.

את השנה החדשה מירב פצחה עם טוטו קארה, ואני עם קריירה חדשה של יועץ נדל”ן וסטודנט ללימודי אימון אישי באדלר. אני חושב שכתבתי על כך בפוסט הקודם אז קיימתי. בתור יוע”ץ נדל”ן הולך לי בסדר. בתור מתלמד. עד עכשיו מכרתי שלושה דופלקסים, שני בתים פרטיים ומגדל וחצי שכונה, טוב אז לא, אבל תמיד יש למה לשאוף. לגבי האימון האישי כולם מקווים שזה יעזור לי – גם אני. אם תצמח מזה עוד קריירה? ימים יגידו.

כך שבעצם אנחנו הורים טרוטי עיניים במשרה מלאה. פוסט שכתבתי לפני כמה ימים בפייס בזו הלשון מתמצת את זה לא רע:

“הרגע הזה שאני רואה את מירב, אחרי יום מאוד קשה עם הילדים, ומציע לה בהתלהבות: “מירבי, בואי ניסע לחו”ל, שבועיים, רק את ואני – בלי הילדים” (כאילו בתאוריה)

מירב משיבה: “ממש לא, רק אני נוסעת!”

הולך למטבח לפרק מדיח (במציאות, לגמרי במציאות).”

זהו. ויש גם את הבלוג הזה ואולי כדאי שאתחיל לכתוב קצת יותר, ואם לא תמיד אפשר למחזר מלא חומרים. עכשיו אני צריך לחזור לסלון עכשיו ולראות עם הבת שלי את עלילות דוקטור סוס והמסע לירח או מה שזה לא יהיה, אבל אם יורשה לי לסיים בברכות לשנה החדשה, אז שתהיה לכולנו שנה טובה, מלאה בתלונות אבל לא רק, ואני חושב ברצינות על צום ביום כיפור המתקרב עלינו לטובה. אני באמת עייף.

מאחל באמת שנה טובה לכולכם, מלאה בדברים טובים, וכל מה שאיחלתם לעצמכם שייתגשם. ולמשפחתי היקרה אני מאחל את כל הטוב שבעולם, ושתמשיכו להיות מהממים ואיך לא, בריאים.
ולעצמי? לעצמי אני מאחל המון שינה, מאמן טוב, למכור כמה דירות ושיהיה פה כבר כלב, איך לא!

שנה טובה.

 

עמית

צמר סלעים

רק השבוע מישהו עוד ביקש ממני לשלוח לו קובץ מעודכן של קורות החיים שלי, יש לו מישהו שמכיר מישהו שיש לו קשרים באיזה סטארט אפ, ובדיוק דודה שלו שמעה שהם מחפשים, אבל רק שהקובץ יהיה מעודכן, כנראה שאם זה לא מעודכן זה לא באמת אני? נזפתי בו בעדינות והשבתי שזה לא ההייטק זה אני. וכך למעשה אני מחליט להניח מאחורי חמש עשרה שנה, אולי שש עשרה, של קריירה הייטקסטית עם סנדוויצ’ים של בוקר, דלקן, הרבה הרבה גרסאות ואו, אפליקציות, המון אנדרואיד, המון עשייה, ואפילו אקזיט אחד שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנו. זהו, זה לא באמת ההייטק זה אני. האקזיט ההוא לא באמת ‘סידר’ אותי בחיים.
הגיע הזמן לשינוי וגם לכלב. זה הולך קשה עם הכלב.

כמה שנים לפני הפוסט הזה היתה גם לי גם פנטזיה כזו, ואפילו קצת הלכתי עליה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה עדיין לא זה, ואני לא מספיק אפוי. אבל בין היתר ותודות למנכ”ל האחרון שלי, שהחליט לסגור לנו את הפרוייקט, הבנתי שאם השינוי הזה לא יקרה עכשיו, הוא לא יקרה לעולם, ואני חייב את זה לעצמי כי כך לפחות יהיה לי אפילו יותר על מה להתלונן. כי אם זה עובד אז לא נוגעים, אני לעומת זאת – מאלה שאוהבים לגעת, ולשאול את עצמי כל הזמן שאלות. הפסקתי להתראיין כבר לפני חודשיים, לקחתי החלטה, גיבשתי אסטרטגיה והתחלתי תהליך עמוק של הסתכלות פנימית, ומה לעזעזל אני עושה עכשיו עם הלינקדאין שלי? אולי אני אמכור את הפרופיל שלי ביד 2, משומש אבל שמור היטב. אחת ההחלטות היותר אמיצות שעשיתי מימיי.

הייעוד? שלי?! מאיפה אני יודע אבל זה בטוח יותר מאחד. אני הולך לנסות לשלב בין לימודים ועבודה. אני הולך להיות סוכן נדל”ן קוראים לזה? או מתווך כי יש את החברה הזו שרק מצליחים שם ועם הצלחה לא מתווכחים אז מי אני שאתווכח איתם. בתחילת השבוע נבחנתי יחד עם עוד איזה אלפיים איש במבחן של רשם המתווכים, בקיצור אני הולך לנסות להיות סוכן נדל”ן או מתווך בעברית. ואם לא כזה בעל שם עולמי אז לפחות כזה בעל שם לאומי – העיקר הצניעות. משהו שכן היה ממש חסר לי בכל התקופה שלי בהייטק היה לעבוד עם אנשים, באגים ראיתי מספיק, עכשיו הגיע תורם של הלקוחות.

ויש גם את העניין הזה עם מכון אדלר, זה שלומדים בו כל מיני דברים על נפש האדם. אז גם שם אני הולך ללמוד עוד מעט, החלטתי ללכת ללמוד אימון אישי – אני אחד כזה שמאוד  דוגל באחד על אחד ולהטמיע תהליכים, ואם כבר תהליכים יחד עם אנשים אז זה הכי מעניין שיש. אז אני חושב שאני הולך לנסות להיות מאמן אישי, ואם לא אחד בעל שם עולמי אז לפחות אחד עם שם לאומי – לא היינו כבר בסיפור הזה? אם משהו היה ממש חסר לי בכל התקופה שלי בהייטק זה היה לעבוד עם אנשים, באגים ראיתי מספיק, עכשיו תורו של האדם. מן הרגשת דז’ה וו כזאת של כאילו כתבתי משהו ממש דומה בפסקה למעלה. מוזר.

נפרדתי מההייטק, הגיע הזמן גם להיפרד מלשכת הבטלנים ולצאת לדרך. בכלל לצאת לדרך זה ממש משפט של מתווכים, או נגיד מאמנים אישיים. במסגרת הלימודים שלי, יהיה לי גם מאמן משלי, ואני מאחל לשנינו הצלחה רבה. מירב אומרת שאני לא פשוט. אפילו די מורכב. אבל היא לפחות נתנה לי את הסכמתה לכלב, וזה אפילו הוכרז קבל עם ועדה ברשתות החברתיות – עכשיו רק נשאר המימון לכלב, אבל אני משוכנע שעם עוד כמה מניפולציות רגשיות שלי זה יתקבל בוועדת התקציב, הולך קשה אבל קושי זה עוד מכשול קטן בדרך להצלחה גדולה לא? יהיה פה כלב!

יש לי עוד כמה פינות לסגור לפני שאני ממש נכנס לעובי הקורה, ואיזה מזל שהחליפו לנו בשכונה את המנהל של השופרסל, ואולי סופסוף עכשיו איכות הפירות והירקות תשתפר שם, מי יודע. צריך גם לגמול את הקטנה שלי סופית מחיתולים ומחלומות של: “אבא תציל אותי רודפת אחרי ג’ירפה” בשלוש לפנות בוקר, ויש את החור של הנמלים שסתמתי היום בבוקר ויצא לי יופי, ובכלל אני הכי טוב שאני יעיל, וזה הכי סקסי שיש. מירב גם אומרת שאני הכי מאוהב בעצמי שיש. יש בזה משהו שמייחד מתלוננים כרוניים, אני מקווה שזה יעבור.

את הפוסט הזה אני מקדיש לעצמי. אני חושב שמותר לי פעם אחת להקדיש פוסט אחד לעצמי. בכל זאת עברתי לא מעט, אז להקדיש פוסט אחד לעצמי? על זה אני מתקמצן?! לא?! עכשיו תורי לצאת לדרך חדשה, לתת לעצמי לגיטימציה כפי שלמדתי, ולהראות בעיקר לעצמי שיש חיים גם אחרי ההייטק ולא הכל צריך להיות בליסינג ושאני יכול גם להצליח. עם עצמי, למען עצמי, בזכות עצמי.

מה שקצת מדאיג אותי?! אני כבר לא מתלונן כמו פעם.

 

עמית

 

 

 

 

בדיוק לפני שנה

מהלידה אני בעיקר זוכר ערימת בנות. את היולדת האהובה עליי בנשים, את הרופאה רוכנת מעליה ולוחצת על הבטן ואת המיילדת מעודדת עוד קצת ועוד קצת ממש כמה דקות אחרי שהזמינה אותי לראות איך המים פוקעים. “בוא תראה את הקרום של המים זה ממש יפה” אממם כן. כל הסיפור לא נמשך יותר מעשרים דקות לרבות רופא מרדים אחד לפני, הרבה מושגים רפואיים ודופק של עובר שהולך ומאט כי כל הצירים באו במכה אחת, לפחות זה מה שהסבירו לי. כל זה קרה בדיוק לפני שנה.

מאז? מאז חלפה לה שנה, ואתה כבר מטפס, זוחל ומשמיד כל חלקה טובה שנקרית בדרכך. בין אם זה חיוך ממזרי תוך כדי שאתה מפיל את הראוטר, זוחל אל מתחת לשולחן בפינת האוכל או סתם בדרך לנער עוד איזה כבל חשמל מפוחד, כי אין על ההרגשה של לנער כבל חשמל או סתם לטפס על הספה ואז אמא שלך מתחילה לצרוח שלא תיפול, ותגיד תודה שהיא לא מעירה לך תוך כדי נהיגה. אתה גם ממש אוהב לפתוח ולסגור דברים חזק! נגיד את הדלתות של כל הארונות בבית ובפרט את דלתות הכוננית של האקווריום ואם רק הדגים יכלו לקלל. כזה אתה. שובב ממזרי ויודע בדיוק מה איך כמה ולמה, אתה אוהב למשוך לגילי בשיער כי אפשר וזה מגניב ועל הדרך לחטוף לה את כל הצעצועים, למדת לכפכף אותה תכופות וניכר בך שאתה שובב לא קטן. אני חושב שניתן לומר בוודאות שאתה אחד שיודע מה הוא רוצה. וחסר לנו שהבקבוק לא יגיע אליך בזמן.

לקח לי זמן להתחבר אליך כשהבאנו אותך הביתה, משהו כמו שבועיים ומאז החיבור הזה, הכל כבר היסטוריה. רק היום בבוקר כשסיפרנו לגילי שיש לך יומולדת היא תפסה כזה בכי של קנאה, הסתכלת עליה, קצת משתאה, אבל זה מן קטע כזה של בחורות. זה בחיים לא עובר להן, תגדל תבין. היא אמנם סוג של נסיכה בבית, אבל יחד איתך ועם אח שלכם הגדול אתם השלישייה המפוארת והמכובדת ביותר שידעתי מעודי. בינתיים אתה צריך להתמיד עם כל הדברים המתוקים של ילד שבדיוק מלאו לו שנה עושה, עוד מעט יחל עידן הדי.וי.די, ויגיע איזה כוכב על תורן שאתה צריך לאמץ ומלא לגו לרשת מאחיך הגדול. יש לך המון דברים ללמוד ממנו – באחריות.

לפני עשרה ימים גזרו לך את הפוני. החודש הזה הוא בכלל בסימן תספורות כי גם אחותך סופרה לראשונה ביום שיש האחרון, היה לך פוני כזה חמוד וארוך, ואז אמא שלך ביקשה מהגננת שתגזור לך את הפוני. נשבע לך לא ידעתי מזה כלום, אם הייתי יודע לא הייתי נותן לזה לקרות, כן אל תשכח זה גם בלוג של תלונות, אז תן לי קצת להוציא קיטור, אבל דווקא שיחקה אותה הגננת שלך וגזרה לך ממש יפה. זכית בהרחבה משמעותית של שדה ראייה רחב הרבה יותר להשמיד עוד ועוד דברים תוך כדי טיפוס, זחילה, או סתם כשאתה בורח וצוחק כשאנחנו רודפים אחריך. תהיה גדול תסתפר עם אבא במכונה.

מעבר לכל הברכות, ותאמין לי שלא חסרות לי ברכות עליך טפו, אני רוצה לברך אותך בהמון המון אהבה שלי אליך, בבריאות, אושר ועושר, שתמשיך להיות כזה מתוק וכובש ושלא ייחסר לך דבר, שתאהב ושתהיה נאהב, אה וגם שיהיה לך כלב. כן יש לי הרגשה שעוד מעט יהיה פה איזה כלב, זה מן מוטיב כזה שחוזר בבלוג. זה התחיל ממני ותראה איזה קטע, אפילו גילי ממש חולמת על כלב ואיך שהגנים נותנים עבודה זה לא ייאמן. אין לי ספק בכלל שגם אתה תשמח. אין כמו לגדול עם כלב – מניסיון. והכי מדהים? הכי מדהים שאמא שלך גם מסכימה!

אני חושב שכיסינו כאן את העניין שיש לך יומודלת שנה ושאני כל כך אוהב אותך וגאה להיות אבא שלך, ושגזרו לך את הפוני ושאתה נורא רוצה כלב נכון?

אז שיהיה לך יומודלת שמח ילד של אבא, איזה אושר צרוף אתה. נולדת בדיוק בשעה שש ארבעים ושש בבוקר, זה היה יום שבת, בדיוק לפני שנה. אני זוכר שהיית תינוק כחול ושעיר, מאוד שעיר. גנים של אמא, לא שלי. שלוש קילו חמש מאות שבעים וחמישה גרם. המיילדת אמרה לנו שהיא מסיימת משמרת בשבע בבוקר והיא מוציאה אותך עוד לפני תום המשמרת שלה וכך היה. מזל טוב ילד שלי.

 

מוקדש לאריאל – באהבה גדולה.

 

אבא

 

וואטסאפ אמהות

והטרוניות בעיצומן. ולאחר שקיבלתי שוברי פיצוי ממקונלד’ס, ולאחר שעיריית רעננה ביטלה לי איזה דו”ח בגין “טעות אנוש של פקח”, ולאחר שמנהל השופרסל שלי טילפן אליי בגין תלונה שלי על איכות הפירות והירקות בסניף בצ’כונה שלנו, הגיע זמן האתנחתא. רוצה לומר מה שכואב ואפילו קצת יותר.
כן יוצא לי לראות עכשיו הרבה דברים מקרוב, הווה אומר שאני, מפאת אבטלתי, שגם אותה, רחמנא ליצלן אני מתחיל למצות, צופה, בעניין רב בלא מעט ניו-אנסים כאלה של החיים אבל מקרוב, ממש מקרוב. שגרת משפחה שכזו, מלא תלונות, מרמורים עצמיים, להוריד את הפח פעם ביום, בית, ילדים, בין היתר להביא כל בוקר את הילדים לגן ולאסוף. להסיע את הגדול שלי לבית הספר ולאסוף, ובין היתר להיות חבר מן המניין של כמה קבוצות ווטסאפ! אני בגמילה לאחרונה מההרגל הזה, תודה לאל.

מעולם לא התחברתי למדיית המסרונים. כל ה- “חחח” וכל ה-“שולטטטט’ים” על גרסאותיהן בו בזמן שצמחה לנו פה שפת סייבר ממש מתחת לאף, ולך תסביר לבן יהודה עליו השלום את תורת האמוג’י. תורת המה?! כן כן אמוג’י יש גם שיט כזה. בעוונותיי הייתי חבר בלא מעט קבוצות זוועה כאלה של וואטסאפ. קבוצת עבודה, שכנים, משפחה, וועד בית, שכונה, חברי מועדון כזה או אחר, וכל מיני קבוצות כאלה של אינדיבידואליסטים שנראה שתפקידם על הפלנטה הזו הוא להיות הבעלים הגאה של איזה פאקינג עוד קבוצת וואטסאפ. מירב לעומת זאת עדיין אמונה על חלק נכבד מהקבוצות שנזכרות לעיל, ואף בחלקן מייצגת אותי בנאמנה, בכל זאת עליי להיות עסוק בבטלה שמיימית.

נוסף על ההגדרה של הבלוג הזה כבלוג תלונות מן המניין, הגיע הזמן לתלונה על קבוצה אחת מיוחדת, אותה הקימו בקול תרועה (עיין ערך “היוווווווש”) והרבה מייק אפ, האמהות בגן של הקטנה שלנו. עוד לפני שנולדה הקבוצה המסוכנת הנ”ל, הצלחתי למלט את נפשי מזו הקבוצה – לכוחותינו שלום. מירב עדיין שם! מירב עדיין שם! אני חוזר – מירב בקבוצת האמהות, היא פעילה, וזה ממש חלק אינטגרלי מהאייפון שלה, כלומר זה הפך להיות חלק משגרת היומיום ממש כמו הכלב שאני חולם שיש לי, ושאני מוריד למטה פעמיים שלוש ביום.

מעת לעת אני מפר את השלווה ומציץ לתכתובות שם, בטלפון של מירב, מבלי שהיא רואה. שומו שמיים וזה יבוא עכשיו עם כמה דוגמאות. הראשונה: זה לוקח בערך ממוצע של שלושים עמודים של תכתובות לקבוצת אמהות להחליט כמה כסף אוספים, מה קונים, מי תאסוף, איפה הסכום ייאסף, ואיך בדיוק להצפין את הכל כדי שאף אחד לא ישים לב. עוד אחת: רק היום בבוקר, כשעוד לא ידעתי לגמרי איך קוראים לי, מירב זיהתה זנב תכתובות ארוך, ארוך מאוד אולי עוד מהלילה, אולי מלפנות בוקר, של המון תשבוחות לגננת על תמונת בצק של פיצה שהכינה לאלה הזאטוטים, ואני מוכן לחתום שעד עכשיו השיחה מתנהלת במלוא אונה!  ויש גם בקרים קשים לא פחות שמתחילים כך: “היוש לכל האמהות, שיהיה בוקר מקסים ומלא אנרגיות. סמיילי, לב, לב, לב, סמיילי, אייקון של שמש, אייקון של משקה אנרגיה, אייקון של בעל מבועת, סמיילי שוב פעם ועוד איזה אייקון של לב, ואז לקינוח אייקון של קשת. קשה שלא להישאב לזה, לפעמים אני מצליח להציל את מירב, לפעמים לא.

ובכן מצד אחד קבוצת האמהות זה סוג של הצלה אבל מצד שני זו שפה שקצת קשה לי להתמיד בה. סמיילי סמיילי. כלומר אני קצת זקן ומריר דיו בכדי להכיל את זה, ורק לפעמים אני מפנטז על איזו בקתה שמשקיפה לאוקיינוס על צוק נידח באירלנד. ואז הצליל הזה של הוואטסאפ אמהות פשוט הורס לי את הכל, וחוזר חלילה? “היוש אמהות”. וחלילה שלא תבינו – כל אמא זו אמא! לפעמים אני רואה שתי אמהות עומדות זו לצד זו בגינה ומסתמסות בקבוצה, והבעלים?! עומדים בצד חסרי אונים, נו מה חשבתם? “ממי אפשר לזוז? לא! אני רק קובעת עם אמא של “שם בדוי” בקניון ולוקחים את הילדים לגלידה, אל תזוז מפה!” כן, ככה זה בוואטסאפ אמהות, ומשום מה יש לי הרגשה שזה יחמיר עם השנים.

האיסוף מהגן אחרי הצהריים לא עושה את זה יותר קל. נקודת כינוס רותחת של כל קבוצת האמהות ואז, איך לא, מדסכסים, שוב, את כל התכתובת אלא שעכשיו באופן פרונטלי, כמו שפעם אנשים היו מנהלים דיאלוגים – זוכרים? אכן מעמד איסוף הקטנטנים לוקח הרבה זמן, אפילו הרבה יותר מדי. כי חייבים לדבר עם זו, ואז עם זו, ואז צריך לדבר עם הגננת ולשאול, לפרטי פרטים איך עבר היום. עשרים דקות ביום טוב, וגם בשרב. לפחות תקשורת אמיתית. לאבות בגן אני לא חושב שיש קבוצה, גם לא ממש מדברים ביניהם למעט איזה הנהון עם הראש. נורא.

פעם לא היה וואטסאפ. ואז זה הגיע, ואז הגיעו קבוצות הווטסאפ, וא הגיעו כל הפאקינג אייקונים האלה, ואז נתפס הצוואר ועמוד השידרה נדפק, ואז עוד קבוצה, ואז יש אינפלציה מטורפת של קבוצות וואטסאפ. ובדיוק עכשיו מירב שלחה לי וואטסאפ שאבדוק אם יש לנו מים בבית, כי לאחת האמהות בגן, כאילו בקבוצת האמהות, שגרה בניין לידינו אין. ולחשוב שפעם חיינו בלי זה.

אבל אמא זה אמא, בתנאי כמובן שהיא בקבוצת הוואטסאפ אמהות.

ואם באמהות עסקינן, אז בדיוק אמא שלי, הזמינה אותנו לארוחת שבועות, תנחשו איך?

חג שבועות שמח.

 

עמיתלונן

 

סליחה, יש עוד מרפסת?

לא הצלחנו למכור את הדירה שלנו, לא לבד ולא בעזרת מתווכים, אני ספרתי שני מתווכים לפחות. הנה עוד כשלון ואו, תלונה. יש מיליון גרפים על שוק הדיור, המחירים יעלו, המסים יעלו, תהיה רפורמה לרבות רוויזיה, ומי שיעז להשקיע בדירה להשקעה יחטוף עוד יותר מס רכישה לפנים. ניסינו להשתדרג קצת? אז ניסינו. לא נותר אלא לשבת שוב על המדוכה ובין היתר להתאבל על מותו של ביבי. לא לא זה שאתם מכירים, בי בי מהבלוז, בי בי קינג, שהסתלק מעמנו בסוף שבוע שעבר, והנה עוד תהילת עולם שחלפה לה. יהי זכרו ברוך!

ועד שכבר היה אחד נחמד כזה שהתלהב קצת מהבית, הוא הביא את אשתו. בובה יפה כזו שמנחסת כל חלקת נדל”ן טובה. עשתה סיבוב, הנהנה עם הראש שלה ואז יצאה למרפסת. חיכינו וחיכינו למוצא פיה. כן המרפסת זו הקללה שלי ושל הבית כאחד. אני שונא מרפסות כי צריך לנקות אותן כל הזמן, מה שלא מסתדר עם הגדרה לא פורמלית של או סי די טוטאלי ועוד כמה דפקטים שיש לי, ובנוסף היא קטנה מדי לבריות, כלומר ללקוחות הפוטנציאלים, אנשים רוצים הכל גדול, אנחנו ישראלים אז תביאו לי את זה באקסטרה לארג’. ואז בעודה עומדת ומתרשמת מזו המרפסת היא שואלת אותי אם רואים מהמרפסת את הזריחה.

בשקט בלעתי את הרוק. רציתי לענות לה שכן, ושבכל לפנות בוקר, במרפסת, ברבע לחמש אני פוצח את היום שלי בסשן יוגה מטורף, עם השרוואל והפאה עם השיער הארוך, אני מדבר ונושק קלות לעציצים במרפסת ומתמזג עם היקום. ותוך כדי סשן מטורף של שעתיים עם היוגה העציצים והפאה, אני צופה בזריחה יחד עם כוס תה והפרוזאק היומי שלי, כי ככה צריך לפתוח כל בוקר על המרפסת עם הזריחה ולחייך לעולם כדי  שישתין עליי חזרה.
מה שבאמת עניתי לגברת הוא שלגופו של עניין אני מניח שכן, היות וזו מרפסת שפונה למזרח אז רואים ממנה את הזריחה, ואפילו את השלג בשומרון שהיה בסופה בחורף שעבר, אבל לי מעולם לא יצא לראות את הזריחה מהמרפסת – אני עדיין מתהפך במיטה. עד כאן הזריחה, ולא, השמש לא זורחת לי מהתחת למרות שהייתי ממש רוצה לנסות פעם.

והיתה את הרושמת – אחת שרשמה הכל באלוהים. לא הסתכלה חלילה כמעט על איך באמת הדירה נראית, ואם היא לטעמה אבל רשמה כאילו לפחות מדובר על איזה סמינריון. רשמה את כל חלוקת החדרים, כיווני אוויר, איפה ממוקם כל דבר בבית, כמה מדרגות יש ואיזה סוג של מזגן יש, רשמה אפילו איזה סוג של עציצים יש במרפסת, ובסוף רשמה לנו תודה ולהתראות – רציתי לרשום לה הרבה קללות על הנייר אבל מירב לא נתנה לי. בטח מהמסכמות האלה שעוד מקטלגות את הכל ותמיד היו מצלמים מהן הכל בתיכון, וגם אז הן עוד היו מעקמות את הפרצוף. אני מצטער אני חייב לפרוק כאן את התסכולים, זה פשוט אירוני.

שתי האינטלגנטיות מלמעלה אפילו לא מגרדות את הבאה בתור. שברה שיאים בלשבור לי את העצבים, ולדרדר אותי לתהום הנשייה ובהכרה שיש אנשים שההיגיון פסח מעליהם, או שפשוט היתה לו ברירה אז הוא העדיף שלא? גילוי נאות – מדובר בדירה חדשה בבניין חדש של שלוש שנים, לכן אני יוצא מנקודת הנחה שזה ברור לאנשים שיש את כל סוגי השירותים התומכים לדירה ומייד התמונה תתבהר.
נכנסת הגברת, בעלה, מבוייש קצת מאחוריה, מלווים במתווכת שמאבטחת אותם בסיור. עוד לא עשתה שתי צעדים את תוך הדירה ואז היא שואלת אותי אם יש לנו מים חמים בדירה. קפאתי על מקומי, הדימיון שלי, ממקודם, שוב, מתחיל לתת עבודה, כן יש לי יותר מדי דימיון ואין טיפול לזה. ובדמיוני אני משיב לה כך: “ברור מה, רוצה לראות?” ואז אני רץ למעלה לקומה השנייה שלנו, מעיף מעליי את כל הבגדים, עוטה מעליי את הפרווה של הממותה מאיזה פוסט קודם שצדתי, לוקח נאד מים ונבוט ויורד לבאר לשאוב מים. רץ וחוזר עם הנאד מים מלא אחרי ששמתי מתחת לשמש והשריתי בתוך תמהיל של צואת בהמות שיתחמם. רץ חזרה לדירה עם מגבת ומציע לה בנימוס שאם היא רוצה היא מוזמנת להתקלח ולהרגיש בעצמה.

ובחזרה חדש למציאות: ‘פגרת! ברור שיש גם דוד חשמל וגם דוד שמש איפה נראה לגברתי שאת נמצאת במעברה?!

והיתה את ההיא, האחרונה שכף רגלה דרכה פה, רצתה לוודא שיהיה לה מקום לפסנתר, סיפרה לי שבדיוק שלחה את בעלה ללמוד לנגן, כל אחד והעונש שלו. הצגתי בפניה מקום פוטנציאלי מעולה לפסנתר, אבל היא עיקמה לי את הפרצוף, אז הלכתי לשחרר את הפיל שאני מגדל במחסן שתראה שזה חתיכת דופלקס ענק ושלא תזיין לי ת’מוח על מקום שאין לפסנתר. חבל בדיוק הפיל הלך לשכן אז זה לא צלח. אני חייב להחליף כדורים.

המסקנה מכל הגרציות הנזכרות לעיל: רק נשים קובועת איפה נגור.

באמת ניסינו למכור את הדירה, ובסך הכל ניסיתי לשמור על קור רוח ונימוס. זו היתה סוג של אתנחתא קלה מהתלונות היומיומיות שלי, פריקת אגרסיות זה הכל, פריקת אגרסיות. זה בריא לפרוק קצת אגרסיות ולא לאכול יותר מדי סוכר כן. אולי אלך לישון הלילה במרפסת עם מוסיקת שנטי כזאת, כדי שאספיק לראות מחר בבוקר את הזריחה ולהתלונן שוב פעם.

מוקדש למרפסת “הקטנה” שלנו.

 

עמיתלונן עמיתמרמר מה זה משנה כבר?

 

חיים רק פעם אחת, אז אם כבר שיהיה עם שירות טוב!

בהמשך לפוסט הראשון על סניף ההולמס פלייס פרימיום ברעננה – החלטתי לעשות צעד ולבטל את המנוי. צעד גדול בשבילי וצעד פצפון להנהלת החשבונות של המועדון – כי מי סופר אותי שם?

מועדון שחרט על דגלו להיות פרימיום, ולא טורח לעדכן אותי שנסגר ועל אחת כמה וכמה ואפילו לא טורח לעדכן אותי שנפתח מחדש, ואו חלילה לא טרח לעדכן בשום מדיה על הפיצוי? מצטער.

לאחר בירור שלי איתם –  הם טענו לפיצוי של חודש מתנה על כל התקופה שהמועדון היה סגור, אבל למה רק לאחר בירור טלפוני מיוזמתי לאיזו אחמש”ית שם? גם הפעם אף אחד לא טרח להודיע לי לפחות, וגם לא לכתוב שום דבר על כך בעמוד הפייסבוק של המועדון שרק נגיד שפקדתי אותו מעת לעת.

ציפיתי ליותר ממועדון פרימיום מעבר ללקבל מגבת בכניסה לכל אימון, ולכל היותר ציפיתי להיות מעודכן בכל הנ”ל – אבל הם לא טרחו. לכן החלטתי לבטל את המנוי, 330 ש”ח בחודש, אחרי כל כך הרבה שנים ולקבל פתאום כזה שירות מזלזל?! למה מה קרה?! אני לא דואג להם חלילה, יש עוד מספיק לקוחות שמוכנים לשלם את זה, אבל אני כנראה אחפש מכון כושר אחר שינענע אותי, וכנראה גם זול הרבה יותר.

ורק לשם ההשוואה, בקניון החדש שנפתח אצלינו בשכונה, יש מועדון כושר שעומד להיפתח, ומשיק עכשיו מחיר השקה של 189 ש”ח. ותודה לאל הכל כבר בנוי מעליו. אז אני את המועדון החדש שלי כנראה כבר מצאתי. וכל זה במרחק שלא עולה על מאתיים מטרים מההולמס פלייס המדובר.

למרות הכל שילמתי דמי ביטול, אפילו הגעיל אותי להתווכח אתם, וכמובן הם לא רצו לקזז לי עם החודש מתנה, אבל זו המדיניות. אז גם מאידך זו תהיה המדיניות שלי מנגד. שילמתי, אמרתי יפה שלום לאחמ”שית המאוד לא רספונסיבית נקרא לזה, והלכתי.

ביי ביי הולמס פלייס פרימיום, אבל גם אני, עם כל הכבוד, לקוח פרימיום.

אני עובר לספייס, ואני מאחל להם הרבה בהצלחה איתי, הם לבטח ייצטרכו את זה.

One life, live it well – נכון, אבל אני לפחות רוצה אותם עם שירות טוב.

 

עמיתלונן