ארכיון תגיות: הבלוג של עמית

הפילוסופיה של החלקיקים

לפני שנה, טיפה יותר אולי. מירב טפסה על איזה עץ, אמרה שנמאס לה מהכל, היא רוצה שינוי, היא לא יכולה יותר, היא בחרדות, והילדים, ואני, וכל העולם ואחותו הגענו לה עד לגרון, ושהיא לא מיצתה את עצמה, ושמשבר גיל הארבעים ומשהו כבר ממש כאן, והוא כאן בשביל להישאר. אולצתי, בעל כורחי כמובן, לשמוע שואה של חפירות. אז כמו כל בעל תומך הסתכלתי עליה במבט של מטומטם והלכתי לשתות בירה עם חבר בתקווה שזה יעבור לה. מפה לשם חלפה שנה. בזמן הזה עברנו לבית עם גינה, אני הבנתי שאנחנו עוברים לגינה בשביל כלב. מירב הבינה שהיא פורשת מהעבודה שלה, הולכת ללמוד איזה משהו במכון אדלר ובעיקר אוכלת לי את הראש. מיותר לציין שעד עכשיו אין לי כלב, ושמירב בסבבה שלה לקחה שנת חופש!

צר לי להרוס פה לכולם את האידיליה – מירב לא טיפוס של בית. מירב לא הטייפ קאסט של לנקות, לא משקה את העציצים, לא מכסחת את הדשא והיריעה עוד קצרה מלהכיל. אני דווקא כן אבל מה זה קשור עכשיו?
פתאום, מחוץ לכחול, או אאוט אוף דה בלו למי שבאמת מתקשה באנגלית, המקום הזה שמירב עבדה בו, איזו חברת תעופה עם כמה מטוסים משרדים ועציץ – שאלו אותה אם יש על מה לדבר, קשה היה להם בלי מירב, לא שאני מתחבר לזה, אבל נגיד שלי קשה בלי עוזרת טוב? אז הם דיברו ודיברו, ודיברו ודיברו. ומפה לשם מירב חוזרת לעבוד בדיוק בעוד שבוע. עכשיו יש לסיפור הזה צדדים טובים וצדדים עוד יותר טובים, אבקש בנימוס מכל הפמיניסטיות לעזוב את הפוסט עכשיו – ויפה שעה אחת קודם לכן.

מירב פורחת כשהיא בעבודה, זה עושה לה כ”כ טוב, זה גם עושה לי – רק טוב. אין יותר חפירות חסרות תכלית בבוקר ובערב על חשבון הזמן שלי באוטו עם שירים שאני כל כך אוהב להאזין להם כדוגמת: “ממי שומע….” והלך לי השיר, וכנראה גם שארית היום. מירב חוזרת לחברות שלה בעבודה, צוות של בנות מוכשרות וכן – תנסרו לעצמכן את הראש לעייפה, לי זה הספיק תודה. ובכלל אני חושב שאישה שיוצאת לעבוד או שלפחות שבה לעבודתה הקודמת זו דוגמה מצויינת לקדמה, מופת ושלא לדבר בכלל על פמיניזם פוסט מודרני בעליל, ושלא לדבר בכלל שוב על הרציונל הכלכלי שמתווסף לכך – שקי אוכל היום לכלבים לא באמת זולים. ואם להודות באמת יש הסכמה של מירב לשיצו. דווקא הקונספט של ‘מגה שיצו’ בא לי טוב.

הילדים. אוי הילדים. אחת החרדות הגדולות ביותר של מירב, וזה לא שיש למירב הרבה חרדות, בסך הכל אלף. ובכן “החרדה” העיקרית בסיפור הזה זה שהילדים בבוקר הולכים להיות תחת אחריותי. רוצה לומר, קחו אותי – הדוגמה המוסרית של הורות כושלת אבל ממש, חסר אחריות, עצלן, בטל בשישים, מסרב עד היום בתוקף לקום אל מי מהם בלילה, דוגל בשיטת חינוך של טלויזיה היא ההורה הכי טוב, ואף מעז להירדם איתם אצלינו בחדר השינה – האם זו דמות האב שאמונה להביא בבוקר את הילדים אל המסגרות החינוכיות שלהם?! אני?! פאק באמת?! אז זהו שכן.

עד היום סחבק היה מתעורר, יורד למטבח לשתות אספרסו, עולה חזרה, מקלחת והופ לאוטו עם השירים או לפחות להספיק כמה עד שמירב תצלצל. אני רק לא בדיוק זוכר מי גמול כבר מחיתול ומי עוד לא, אני חושב שאריאל כבר גמול ושגילי עדיין לא? רגע, הפוך? אני כן זוכר איפה הגנים שלהם, ושלאריאל יש תיק כחול ושלגילי יש תיק אדום. אני רק לא ממש יודע מה לשים בתיקים הללו? בטח מים כי קיץ וחם? כשאני חושב על זה אני די בסדר בלוגיקה פשוטה.
אין לי מושג קלוש איך אני הולך להסתדר עם הילדים, ולבטח אין לי מושג איך מגרדים אותם מהמיטה. לרוב אריאל כבר איתי בבוקר, אבל גילי?! לך תעיר נסיכה שגם צועקת עליך שהיא רוצה עוד לישון. מה עושים עם זה?

נראה לי שאולי בבוקר? נגיד אם יהיה כלב, זה יהיה אחלה תמריץ לילדים לקום בבוקר ולצאת איתו כולנו. אולי זה יקנה בהם קצת אחריות, משמעת, סדר, ארגון, ערכים חלילה. גם בכלל נראה לי שאני הולך לקנות למירב בובה ענקית של כלב ולשים לה באוטו שתתרגל. לגודל, לשיער, לפרווה, לריח, לריר. אולי גם ארכוש לעצמי קולר לצוואר וכל פעם שמירב ואני נצא אני אענוד אותו על צווארי כי למה באמת לשחק אותה קוקסינל שאתה באמת כזה, וככה היא תפנים שיש כבר כלב בבית? לא שאני חלילה רוצה ללחוץ בכיוון. אבל מה שחשוב הוא שאני באמת לא אובססיבי על כלב, כי כמה סלפי כבר אפשר לעשות עם כלבים מהמשרד ולהעלות לפייסבוק? וכמה כבר באמת מירב ואני יוצאים?!

מירב סיפרה לי אתמול שהיא קנתה “קצת” בגדים, כי בכל זה צריך לחדש את המלתחה, וגם לרכוש תיק תואם, ברור איזו שאלה, זה יקר לחזור לעבודה. עוד מעט גם תגיע בקשה להחליף לג’יפ שיתאים לתיק, ושיהיה לה יותר נוח בפקקים. אמרתי למירב שתחזור לעבוד – אח”כ נראה כי תמיכה זה מאוד חשוב.

ובואו נניח, רק לרגע שמירב חוזרת לעבודה וכלב עדיין אין. אז גם כאן נולדה תוכנית מגירה. החלופה לכלב, אם באמת לא תהיה ברירה וקצו כל הקיצים בן פורת יוסף, היא חלופה ממשפחת הזוחלים. יש רק דבר אחר שיותר מפחיד את מירב מכלבים. מפה לשם אני מחפש פיתון בורמזי באורך שני מטרים שאוהב ידיים, מתמסר בקלות, מבוית, לבית חם עם גינה וילדים.

מוקדש באהבה גדולה למירב המדהימה שלי, תחזרי כבר לעבוד, ושיהיה לך בהצלחה, מלח שום. די כמה אפשר?

 

עמיתלונן

 

על העץ

קייב. בסך הכל מינוס שתי מעלות, פתיתי שלג לבנים נון סטופ, שלושה גברברים, קצת מסטולים בבר במלון, עם שולחן ויין מקומי זול במיוחד, וזונה אחת, הכי מגעילה שאפשר, שנתקעת לנו על השולחן עם תוכנית שיווק עצמית אפעס לא מאוד מוצלחת. באלוהים, וגם הוא לא ממש עזר, גם אם הייתי נהג שיכור על אכזרית במילואים לא הייתי מתקרב אליה! שומו שמיים וכל הזונות שבעולם – דווקא אני?! אני עוד אחזור אליה. מה שבטוח זה שכולנו חזרנו עם ‘פוסט קייב טראומה’, בחברת לואו קוסט ישראלית המאופיינת אי שם על הספקטרום של בין פח לפח מאוד. זו לא היתה חלילה נסיעה לאומן, אולי גם זו תגיע פעם, במחילה מכל הצדיקים הברסלבים. אלא פשוט נסיעת עבודה ראשונה שלי אל עבר הגוש הסובייטי לשעבר, נגיד.

הרבה סיפורי זוועה על טיסות לקייב ועל חסידים שמשתכרים ועושים שמות באווירון שמעתי. כבר באוטובוס בואכה לאווירון הלואו קוסט המיוחל, נהג האוטובוס ‘טעה’ ולקח אותנו לאווירון הלא נכון, כמה שיכור כבר יכול להיות נהג אוטובוסים בנמל תעופה? ת’כלס הייתי מת לעלות על האווירון הלא נכון, רק חבל שהיה איזה דייל קרקע מבועת שעשה תנועות מפחידות עם הידיים ודחף, איך לא, שוב, את כולנו חזרה לאוטובוס. האווירון לואו קוסט ובניו בסך הכל חנה ממש ליד. שעה איחור בהמראה, מחסור של פקחי העמסה היה התירוץ התורן, כייאה ללואו קוסט פח, כוס מים פושרים חינם ונחיתה בבירה האוקראינית. קר, ממש קר.

את המעיל שלי המיוחד, זה ששמר עליי מטמפרטורות קיצון עיין ערך עד מינוס חמש מעלות, חסין לשלג, ברד, קור, מים, רוחות, טייפונים, הזוהר הצפוני, כל סוג של זוהר שהוא, אבל ממש לא חסין מזונות אוקראיניות מרירות במיוחד, קניתי בשבוע שעבר בטירה, כחלק מסיור קצביות בוטיק שערכתי למירב. טירה זו עיר חמודה ליד צור מירמור, עת שהיה מבצע מעילים אז קנינו גם לילדים. שיהיה. במסגרת ההכנות לקור ארזתי בנוסף כפפות, צעיף וכובע. קר בקייב.

קייב היא אולי אחת הערים הכי נקיות שביקרתי בהן מעודי, זו עיר שמשלבת עבר עם עתיד, יש המון מודרניזציה, אמריקניזציה אם תרצו, לצד כמובן סממנים פוסט סובייטים, כאלה שקשה להתעלם מהם. יחד עם זאת כל מה שאומרים על הנשים בקייב נכון! ללא ספק מהנשים היותר דקיקות, יפות, מטופחות, מנומסות, אדיבות, וממש נעימות למראה ומן הסתם למגע, במקרה שלי לפחות רק למראה, מגע עבורי כרגע הוא רק סוג של דבק רחמנא ליצלן. מי שאי פעם חושב, יחשוב על לשאת אישה אוקראינית – זה כן! זה ממש כן!! לכו על זה ‘סו-הלפ-יו-גוד!’ הם נחמדים כולם שם בקייב, וגם הבחורות מהמשרד, אולי בייחוד הבחורות מהמשרד כי אני עדיין סובל מפוסט קייב טראומה שכפי שצויין לעיל, סליחה מירב זאת את, זה ממש לא אני, אני גבר וזה מה שקורה לגבר ישראלי מצוי שטס לקייב ונכנס למוד של מילואים.

את פיזדייץ על העץ למדתי מפבלו. זו קללה שמשלבת קללה ברוסית, מילה בשפת הקודש שמתחרזת עם עץ, והכי מגניב שפבלו בכלל מאורוגוואי אז זה גם יוצא לו במבטא ספרדי כבד. מי זה פבלו? פבלו מנהל את הפיתוח, אני מנהל את הבדיקות ובן מנהל את שנינו. סליחה בן. נראה לי שבן לקה בפוסט קייב טראומה, כנראה שייקח לו עוד קצת זמן להיגמל, כחלק מתהליך הגמילה הוא ייאלץ לחזור לשם כבר בשבוע הבא כנראה, אומרים שבפעם השנייה מקבלים את זה יותר קל. מכאן, כל שנותר לי הוא לשאת תפילה שהטיפול אכן יישא פרי, אולי עוד קצת בקר עם יין ועוד כמה שעות משרד והוא יחלים. אמן.

לתומי, עוד הייתי מספיק טיפש לחשוב שהבחורות במלון מחייכות אליי כי אני כאילו חוצן, גבוה, סקסי, מסוקס, לא מגולח, מראה רטוב למשעי, כרס מטופחת, לא ממש שעיר ואשכנזי – פחחח אחד ארוך, החלום הרטוב, ללא ספק, של כל זונה אוקראינית שרק דביל כמוני, לא מבין שהיא זונה ובטוח שסתם התאהבו בי כמה צ’ילבות מקומיות.
ואת אלה הזונות, אנחנו קלטנו שלוש במספרן. ‘האינטלקטואלית’ – תמיד ישבה לה מחוץ לבר הסליזי של המלון עם אייפד וחיוך – היפה בזונות המלון. ‘שפתיים’ – שפתיים פשוט נולדו כשפתיים ואז פשוט זכו בהשתלה של גוף, יצא בסדר, קצת זנותי אבל בסדר. וברשותכם אגע כעת בזו האחרונה, ובאמת שאני מאחל לה רק בריאות.

תקחו את כל הזונות בקייב, תיקון – תקחו את כל הזונות באירופה? תיקון! תקחו את כל הזונות שהמין האנושי אי פעם ידע לרבות כל סוג של תרבות חיצונית שהיא, ועדיין המכוערת שבמכוערות, המגעילה שבמגעילות, האנטי תזה המוחלטת, ועוד בבלעדיות, למה שאנו בימינו אנו מכנים אישה, זו ולא אחרת, ולא בחלום, במציאות!!! היא ורק היא, שיכולה לדגמן אולי עץ מאובן חנוט מתרבות המאיה, זו שלא הייתי נוגע בה עם אכזרית, והייתי מוכן לברוח ערום ממנה בקור של קייב כשיש שלג בחוץ – נדלקה עליי! מלח שום מלח שום מלח שום, ועכשיו כשאני חושב על זה?! אולי זה באמת הזמן לסוע לאומן?

על עמיתלונן נדלקה הזונה הכי מגעילה עליי אדמות. ישבנו בנעימים על בקבוק יין אדום, הקטיפה האוקראינית זה שמו של זה היין, בבר במלון, סביב שולחן, בהוויה הכי תמימה שיש, ואז העולם עמד מלכת. זו, מלכת הכיעור שואלת אותנו באנגלית, במבטא כבד האם נפשינו חפצה בניחוח אישה, היא קלטה שאנחנו מארץ הקודש, והיא לא זזה לנו מהשולחן והקרנית של העין?!?!?! נ נח נחמ נחמן מאומן! קפאתי! אפילו שהיינו מתודלקים טיפה מיין, ואפילו שהיינו מאוד סובלניים אליה – היא לא זזה משם! נאלצתי, בעל כורחי דה! לבשר לה שכרגע זה לא העניין שלנו, ושאם נרצה נשלח לה פקס. היא עוד טרחה להוסיף שאם ‘נרצה’ היא תהיה שם, והצביעה אל עבר הגיהנום. מבחינתי צבע אדום! מחכים בממ”ד, אנחנו כאן ואנחנו לא זזים מפה מטר. בסוף היא הסתלקה. ברכת שהחיינו.

וכך הסתיימה לה האפיזודה בערב האחרון שלנו בקייב, זכור לי שבערב הראשון שלי שם, התפוצצה לי נורה באמבטיה בחדר במלון, שהורידה את הפקק של החשמל בחדר, עת שהייתי ערום בדרך לאמבטייה – כסף קטן. בוקר המחרת, מונית שירות לשדה, על הכנפיים של הלואו קוסט משפריצים חומר נוגד קפאון, שעה איחור בהמראה, איך לא. חזרה לארץ הקודש ושלושתינו עדיין מאוהבים בטטיאנה, כי איך אפשר שלא.

אין כמו בבית, אבל גם קייב בסדר.

 

עמית

בית עם גינה

בקבוצת הפייסבוק של צור-יצחק, יש כאלה המכנים אותו כצור-מירמור, מירב ביום המעבר עת שחיכתה בפצירייה, היחידה ביישוב, נצמדה יותר לכינוי נווה-עולב. היה לה קשה, מסכנה. נווה-עולב זו ההגדרה של צפונית אורבנית, שהיתה עד לפני עשרה ימים בצנטרום ומוקפת בקניונים מכל צד, סניפים של זארה, קסטרו נשים, רשתות נעליים, בוטיקים, מסעדות ממוזגות, תחבורה ציבורית, רעש של משאיות זבל, ופיצריות כמובן שאפשר ללכת אליהן ברגל או במילים אחרות שכונה תוססת וצפונית במיוחד, כחלק מהרחבתה של עיר מטרופולין ענקי הידועה, איך לא ככפר-סבא, דה! מירב כבר לא עירונית, מתגוררת היום בבית קרקע עם רעפים וגינה, ומפחדת אש מנחש שיבוא ויעשה לה פססס. סליחה מירב שעשיתי לך את זה, איי טייק פול רספונסביליטי.

זה לא באמת מרגיש בבית עד שלא חוזרים פעם ראשונה מקניות בסופר, יודעים איך לסדר את כל הקניות מהסופר, מסדרים את המחסן לפחות שלוש פעמים, מעיפים את כל הקרטונים, מזמינים את הבייבי סיטר הראשון\ראשונה ומכינים קפה שחור עם גינה וסיגריה. היום הרגשתי ככה בפעם הראשונה, לא מפאת כל הדברים שמניתי לעיל, אלא בגלל שהבית מבולגן להפליא. אין יותר בית מזה. המעבר היה מתיש. עשינו הכל בחלקים – כל יום שלושים קרטונים ועוד חולייה שחוקה בגב. אחרי שלושה ימים זה נגמר, כיום אני מועמד מוביל לפריצת דיסק, מלווה מדי בוקר בארקוקסיה. המועד לקריסה סופית של החוליות טרם נקבע. אולי אחרי שאשפצר עוד קצת את המרזב שנפל רק פעמיים עד היום.

שקט פה. מאוד שקט פה. זו הפעם הראשונה שלי בחיים ביישוב, ובבוקר אין שום רעש של עיר שמעיר אותי, גם הילדים לא ממש מתעוררים כמו פעם ממזמן שחיינו בעיר. יש גינה, ויש גם פרפרים בגינה שאריאל אוהב לרדוף אחריהם, יש כל מיני ציוצים של ציפורים ואפילו ציפורים של ממש, אל תשאלו אותי איזה ציפורים אבל לכולן אני קורא סיתוונית כחולת חזה ארץ ישראלית, אם במקרה אחד הילדים ישאל. די ירוק פה, יש גם תאנים שנופלות מהעץ של השכנים בבית למעלה אל עבר הגינה שלנו, איש ושכנו תחת תאנתו? אני יכול לחיות עם זה. מדאיג אותי מאוד שאני אתרגל לשקט הזה, לגינה ובכלל לחיי קהילה רחמנא ליצלן. היום נשברנו קצת, לקחנו את הילדים לקניון לנשום קצת עיר, ובפעם הראשונה הפעלנו את האזעקה בבית. מטורף.

יש עוד כמה פינות לסגור פה בבית, היום למשל תליתי מזוזות וברכתי על הדבק שיחזיק, גם בסדר לא? אחת פוצצתי בטעות, הבורג אשם לקלף שלום. למדתי שיש קלפים נוסח אשכנז ונוסח ספרד בחנות שאת זו האחרונה רכשנו היום, כן זו זו שפוצצתי. ההחלטה היתה קשה מנשוא, היות ואני אשכנזי, מירב לא – היא מזרחית! אז איזה קלף יש לשים במזוזה? בסדר מזרחיים ואשכנזים, אבל מה לעזעזל תולים כשהבית מעורב? מה עושים במקרה כזה, והאם עלי לבדוק את שאר הקלפים במזוזות הקיימות בכדי לשמור על צביון כזה או אחר? אולי יש רב ביישוב, אתייעץ. בעצם מירב קובעת – הכי קל והיא תמיד צודקת.

אין יותר וועד בית, אין יותר שכנים לקומה, ואין יותר מעלית זונה שצריך לחכות לה כל בוקר איזה שנה כי בכל זאת גרנו בדופלקס מפואר בקומה האחרונה, והיום כל זה איננו. גם משהו. אפילו השכלתי מראש לא להצטרף פה לכל מיני קבוצות פייסבוק של צור-מירמור כי הפכתי אלרגי לקיטורים, לקח שנלמד עוד מהשכונה הקודמת. תודות למכון אדלר, לא לי.

פה ביישוב, הפרדנו את גילי ואריאל. כל אחד בחדר משלו. אני ומירב עדיין ישנים באותו החדר, אף אחד לא מושלם. פחדנו שיהיה להם קשה, אני מפחד על מירב. בינתיים הם עושים המון כייף בגינה עם שקט, בריכה ודשא. צורחים כמו חיות, בכל זאת באנו מעיר. ובכלל מה עושים ביישוב “קהילתי”? אני מניח שאת אותו דבר שעושים בעיר רק עם שתי מכוניות, המון שקט והפסקות חשמל. רק לפעמים אין פה חשמל, מי צריך חשמל כשאתה כפרי. בכללי סתם מיותר? חווינו את הפסקת החשמל הראשונה שלנו מקודם, עוד בתחילת השבוע. עד אמצע הלילה, אומרים שמתרגלים גם לזה. אמנם האזעקה התחילה ליילל ורק עפתי שתיים וחצי מדרגות בדרך לכבות אותה באמצע הלילה, גם זה סודר, ואני עדיין בחתיכה אחת.

אם לסכם? הנחיתה בצור היתה רכה יחסית. זה לא אומר שבכל רגע נתון מירב יכולה להיתקל בנחש והכל נגמר בו באותו רגע אבל אותי קצת מטריד הריחוק מבית החולים, בכל זאת יש פה דברים שאפשר לעשות רק באינטרנט כמו להזמין מרשם מרופא, או להזמין קפסולות של קפה, זה יענו רחוק.
הדבר הבאמת חשוב שבגינו עברנו לבית עם גינה זה כלב. מישהו יצטרך בסופו של דבר לחרב כאן את הכל ולישון כפיות עם מירב. שמעתי שאני מקבל את המלונה.

 

עמית

תמציות אבק

מטעמים שלא ממש ברורים לי עד היום, אין לנו עוזרת בית. רוצה לומר שהיו לנו כמה בעבר. היתה לנו את העוזרת המלכה האם, מאוד אהבנו אותה, היא היתה מגיעה בקנאות פעם בשבועיים, ואפילו פעם אחת הגדילה ראש וניקתה את המקרר, מאז אף אחד לא ניקה את המקרר, עד שרכשנו מקרר חדש. אז כמו לכל דבר טוב יש סוף טראגי, וזו הודיעה לנו בצער שהיא עוזבת אותנו. אני קצת יכול להבין כי בזמנו זו היתה דירה ענקית של 80 מ”ר וזה באמת שטח עצום. אחריה מצאנו זוג נשוי, נוכלי ניקיון, שהכריזו על היותם מנקי דירות לפרנסתם. הפעם הראשונה שהם באו יחדיו כמו זוג יונים השאירה הרגשה מבריקה, אחר כך הם התחילו להגיע בנפרד ואחר כך הם הפסיקו להיות כאלה מבריקים. אז ביי.

אז אני מנקה. יש לי את כל הציוד הדרוש. יש לי ספה, יש לי מגב ולאחרונה אף רכשתי חפיסת כפפות חד פעמיות כך שאם אני נתקע בלי בלונים לילדים אני מנפח להם כפפות. כן הן הכפפות האלה שתמיד נקרעות ומשאירות מלא אבקה לבנה על כפות הידיים, נשבע לכם זו האבקה הלבנה היחידה שנוגעת בי. לרוב מי שבאמת מנקה כאן את הרצפה זה השואב הרובוטי, אני מתעתד להקדיש לו פוסט משלו, טרם שליחתו בבעיטה אל השאול. מעת לפעם ביובל אנחנו גם מנקים ביחד. הוא חולש על קומה עם מערכת ניווט מתוחכמת, ואני חולש על קומה עם מערכת עצבים לא מפותחת דיו למשימה, בסוף הוא ייתקע שוב, אני אלך אליו, בעיטת מוטיבציה קטנה בשבילו, סיגריה בשבילי וחוזר חלילה.

פעם באיזה חודש, לרוב חודשיים יוצא לי להעביר סמרטוט לח, אם אני ממש במוזה אני גם מנקה את השירותים, ושאר “הכלים הסניטריים”, לרוב אני מסיים עם גרון צורב וטעם חריף של אקונומיקה בפה. אולי מזכיר שלוב של לטבול במבה בעמבה, וזה טעם שיישאר איתי עד הבוקר הבא, לרבות אלרגיה כזו או אחרת ותגובות פיזיולוגיות שלי למסיר אבנית המלווה בצריבה קלה בעיניים. מירב טוענת שאני לא מנקה מספיק, לראייה אני טוען שהיא מנסה להרוג אותי, כי כמה אדים של אקונומיקה אני יכול עוד לשאוף? אולי כדאי לעבור לניקיון אורגני ולהעזר בחרקים שעירים שיימגרו את האבק, עוד אין אפליקציה אז מה עוד אפשר לבקש?

לראייה, לרוב הבית מסודר, וזה מרפד את ההרגשה החד-פעמית הזו של ניקיון. ובאמת לפני ארועים חשובים כגון חגים, ימי הולדת לילדים, ארוחות שישי אם אנחנו מארחים, הופעות חיות בסלון של מי מהילדים או ביקור של אישיות חשובה מאוד בבית – נגיד המשלוח מהסופר? אני טובל את הסמרטוט בדלי, ופותח עוד מטלית מיקרו פייבר, הפייבר הזה זה משהו! מיותר לציין שהאהבה הגדולה שלי בניקיון היא המרפסת, שפשוט לא משנה כמה מים יישפכו שם, היא לעולם תישאר מטונפת, לרבות איך עוד לא המציאו את המכשיר שבאמת מנקה את הזכוכיות ואו, המעקה עם הזכוכיות כי זה אף פעם לא מתנקה כראוי. פעם בשנה, לפני פסח יש סיעור מוחות, סליחה סיעור במוח שלי איך אני הולך לנקות את זה, זה פשוט עם שני צדדים, אני רגיל רק לצד אחד, הפנימי.

מרגיע אותי לנקות. ואני לא מתכוון לניקיונות כירורגים אחרי שמי מהילדים טבל קציצה ברצפה, או צבע את הפרקט באדום פרמננט קבוע לנצח נצחים, אני מדבר על נקיונות שבשגרה – משהו כמו אחת לחודש\חודשיים כאשר מירב אמונה על האבק, וזה נגיד קורה אחת לחצי שנה. בסך הכל? אם באמת לא בודקים את מתחת לספות, או מאחורי הדלתות או המקרר, זה לא נראה כזה רע. לרוב גם התריסים בבית פתוחים מה שמשאיר את החלונות חשופים ללכלוך קשה ופגעי מזג האוויר. מבט חטוף על חלון דרומי, יכול ללמד רבות על המערכת החורפית האחרונה שפקדה אותנו.

ובכל הבתים והדירות עם התריסים המוגפים כל יום, כל היום כדי שלא ייחדור אבק אל האטמוספירה הביתית, אני באמת מקנא. אצלינו ברגע שהתריסים נפתחו, הם לרוב נשארים כך במשך מרבית שנות חייהם, למעט התריסים בחדרי השינה. אז כשזה מגיע לניקיון? עדיין קשה לי לסמוך על גורם חיצוני שיבוא לנקות לי את הבית, ונשאר לי בעצם רק אותי, אמון על המלאכה. פעם אפילו מישהו החמיא לי, הוא מצא לנכון לציין שהבית ממש נקי, ואז מירב נתנה לי את המבט של “יופי שרלטן, גם הפעם הצליח לך”. הסמקתי וחזרתי למקום שלי.

עם המעבר הקרב ובא בלי נדר, ובעזרת השם והמוביל, עניין עוזרת הבית יישקל מחדש. אולי. יכול להיות שאני אשחרר קצת, ואעביר את המלאכה זה יקרה רק שארגיש שאני באמת יכול לסמוך על מישהו אחר ואעבור לטיפולי תמיכה בגינה שלנו. בדיוק היום קצת קראתי ולמדתי על מכסחות דשא וחרמשים. זה קצת מושך אותי, אבל אין לי ספק שבעוד כמה שעות ההרגשה הזו של הסקרנות, תניח לי ואחזור לעצמי במהרה.

אולי איזה חודש שיש לי במשרד שואב אבק חדש שרכשתי לבית החדש, ובכלל אני מתכוון להציג אותו לשואב הרובוטי, מקווה שייסתדרו ביניהם. כי בינתיים? בינתיים אני לא מסתדר עם אף אחד מהם.

 

עמית

המדשאה

דשא. יש המון דברים שלמדתי על דשא, מסתבר שיש הרבה סוגים של דשא. אז מה, יש גם המון סוגים של חרקים מתחת לדשא. יש דשא שצריך הרבה אור יש דשא שצריך הרבה מאוד אור ובכלל כל השיטים הרגילים על דשא, איך להשקות, כמה, באיזו תדירות, עזוב אותך דביל תעשה סינטטי, כמה לגזום, איך לגזום, מה קורה עם הדשא בחורף, מה לא קורה עם הדשא בחורף, ובאיזו תדירות יש לגזום אותו. דבר אחד כולם יודעים – תמיד אבל תמיד הדשא של השכן יהיה ירוק יותר, אפילו אם הוא סינטטי עם ממטרות וירטואליות.

התקשרתי אולי לאיזה אלף גננים. כמעט מכולם קיבלתי רק תשובה אחת: “מצטער אני עוסק רק בהקמות, לא עושה תחזוקה, תגזום לבד”. ואז אני מסיים את השיחה, הולך כפוף למירב ומספר לה שעוד גנן שהרגע דיברתי איתו זרק אותי ושהוא לא עושה תחזוקה של גינות. ואז אני מקלל ויורק. לא, כאילו מה כבר ביקשתי?! לצאת לדייט עם גנן ומגרפה?! כולה בוא תכסח לי את הדשא ותחזור שהדשא יגיע לגובה של הכלב, לא משנה עכשיו, עוד אין כלב!

יש את הקטע הזה של אלה הישראלים ואו, הישמעלים ששוטפים כל שישי בצהריים את הרכב? ויש את אלה שכל שבת בבוקר גוזמים את הדשא בגינה? אני כנראה מזן אחר, ואני לא נמנה על מי מהקבוצות. בכלל תנו לי לידיים מכסחת דשא ואני מחרב את הגינה, כי אם המזל שלי אני כנראה אגזום גם את השורשים, לרבות הרגליים שלי או של מי מן הבריות רחמנא ליצלן. זה בטיחות ואני עוד לא מוסמך מכסחת. אפילו שקלתי לרכוש את הטרקטורים הקטנים האלה שיושבים עליהם והם מכסחים את הדשא, מירב אומרת שגם ככה אני דוגמה רעה לילדים אז למה להקצין עוד יותר. יש בזה משהו.

בכלל בדמיון שלי? לקנות מכסחת דשא זה לבנות לה מלונה או מוסך קטן, להשפריץ דלק ואו, סולר או מה שהחרא הזה לא שותה, להסריח מזה אחר כך, לשמן, לגרז אולי? לנקות, לפנות גזם, לקבל דוח על הגזם כי לא פיניתי ביום הנכון, לקלקל את המכסחת ולגלות שהאחריות פגה, מה שאומר שזה עוד דבר לתחזק בנוסך לכל הפרווה שאני צריך לשאוב מהכלב שעוד לא הבאתי. ועל זה נאמר פחחח. ויש גם פתאום את השיחים לגזום, ולעדור, או לשתול, ולהוציא עשבים שוטים, אבל ממש שוטים.

פעם מזמן, אולי ביום החמישים וארבע לבריאת העולם, אלוהים ברא את הגנן. גננים לרוב עובדים עם כובע רחב שוליים, שרוולים ארוכים ופועל, יש להם גי’פ או טנדר ועגלה נגררת, יש להם את כל הציוד בעולם, יש להם אפילו יכולות תכנות מפוארות כי מישהו צריך לתכנת את מחשבי ההשקייה, אני סתם מפחד מהם. הם תמיד משופצרים כאלה ותמיד יש להם את כל הכלים בג’יפ עם העגלה. הם אף פעם לא שוכחים סולם, או נגיד פאנלים לפרקט, כי זה לא הקטע שלהם. אצלי זה באמת קרה שלא הביאו מספיק פאנלים לפרקט. ותמיד יהיו להם כמה אבני טוף באוטו. טוף זה טוב לגינה וזה.

ואז ביום מן הימים מצאתי גנן. כזה בדיוק, שגם עושה תחזוקות של גינות. כזה שמוסמך לכסח את הדשא אפילו אם הוא סינטטי. ראיתי אותו עובד בבית אחד ליד הבית שלי, אזרתי אומץ וניגשתי וביקשתי כיסוח כי נראה לי שזה היה הדבר הנכון לומר ברגע הנכון. ואיך שהוא בא לי בזמן ועוד מלאן ת’אלפים דברי חנופה ונראה שמצאתי לי גנן שייאמץ אותי. אין דבר כזה לאמץ גנן זה עובד הפוך. אם מצאת חן בעיני הגנן אתה שלו. ואז קבענו בכאילו שהוא יבוא למקצה שיפורים, אז קבענו.

החיים לימדו אותי שגנן טוב זה גנן לחיים. כזה שלא רק עוסק בהקמות. זה בסדר אם הוא לא בא בדיוק מתי שקובעים איתו, העיקר שהוא זה שמתחזק. הגנן הוא הוא בורא הגינה ועץ הלימון הננסי, בלי הגנן זה לא היה קורה לעולם. היה את הגנן המקים, ועכשיו יש את הגנן המתחזק. זה היא ממש קשה למצוא אותו, הייתי על גבול התסכול. מזל שיש שכנים לא בבית, עם דשא ירוק וגנן שבמקרה היה שם. ובכלל כל פעם שאני מחפש להתעודד אני מזכיר לעצמי את סיפור הגנן שמצאתי באקראי, ושהוא גם אחד שמבין.

הדשא צומח ממש מהר. הוא אפילו ממש גבוה. בכלל אני מקווה שמכרו לי דשא ולא שטיחים של עשבים שוטים. זה ירוק וזה גם אז מה כבר ההבדל? ובכלל אם אתם שועלים שקוראים את הפוסט הזה, בואו להתחבא בדשא שלי, הוא מספיק גבוה. באחריות. אף אחד לא ימצא אתכם בחיים. אני נושא תפילה אל עבר שבוע הבא שיבוא הגנן ויכסח את הדשא, אפילו כלבים, גדולים, יכולים להתחבא בדשא שלנו.

יש קרחת בדשא, קטנה כזו. מירב באה לראות בשבוע שעבר את ההתקדמות של הברזים והאינסטלציה. היא מנהלת השיפוץ אני רק מתאם הצינורות בשטח. הלכה לדשא, הלכה על הדשא וישר ראתה את הקרחת. ומתוך הקרחת ראתה קן של נמלים אדומות, נמלי אש, יורקות דם, מכרסמות ילדים, עוכרות ישראל, נצר לשושלת דרקוני אש, עמידות לפצצות גרעין וכריזות של מואזין.
ואז היא הישירה לעברי מבט, עם עיניים חודרות וזה פשוט היה שם באוויר: “תקשיב חתיכת מטומטם, איך לא שמת לב שיש נמלי אש אצלינו בדשא?! אני לא עוברת עד שאתה לא מדביר את כל הקן”.

מפה לשם אני מחפש לאמץ או לקנות, אולי לשכור ומקסימום לחכור דוב נמלים. מזל שגנן מצאתי.

 

עמית