ארכיון תגיות: הבלוג של עמית

פוסט טראומה

בואו לא ניתמם! עזבו אותי מכל הקלישאות של הפסדנו בכל מיני קרבות אבל ניצחנו במערכה, קשה באימונים קל בקרב ועוד ועוד שאריות פליטה של מטבעות לשון שכבר מזמן בדיור מוגן. כשאתה נשוי אתה מפסיד. תמיד! לא קרבות, לא מערכות ולא שמערכות, ואל תיקח אותי או כן תיקח אותי כמובן מאליו, ועוד מיני שארית הפליטה זולת אלרגנים קלישאתיים של ממש, אני נשוי משמע אני לא קיים! מי סופר אותי בכלל? אני כלי שרת בידי המלכה האם, על תקן נהג פיזור ואיסוף כל בוקר את הזאטוטים לאי-אילו מסגרות חינוכיות.

ככה זה, אני נושא באחריות ואני גם נושא לה את התיק, מסונג’ר מפה ומשם ואין מפה שום דרך מילוט. השיא היה כשנתבקשתי לנקות את הבית. אישרתי את האתגר, היה מאוד מספק מענג ומהנה לשיר תוך כדי ולמרבה ההפתעה זה החזיק בדיוק יומיים – הניקיון. וזה לא כולל גב שבור, דלקת בגיד כף יד ימין, וצריבות של מערכת הנשימה שספוגות בכל מיני רדיקלים חופשיים של מסירי אבנית. תתחתנו זה נקי!

האינדקציה לבית מזוהם היא חללים של זבובים, וחרקים לא מזוהים אחרים, שנכנעו לאבק ויצרו, בעל כורחם, ארונות קבורה מתחת, מאחורי, תוך כדי, בצדדים, ובפנוכו של מכונת הכביסה והמקרר. כל זה מבלי להכיל את השערות של החתול, או של מירב רחמנא ליצלן מפוזרות ושזורות להם על ערב רב של חרקים או מיני זוחלים שכלואים למוות בין אילו לאילו. רוצה לומר גם שהזקנה, ואמא שלה הזונה באה לי לא טוב, אני מצהיר לעיני כל שאני לשפשף סיימתי, זה מחליא אותי, זה מוציא ממני את המרמור וזה בעיקר מתסכל אותי שרק אני צריך לנקות פה. מירב הכריחה אותי כהרגלה בקודש, והפעם עמיתלונן הולך למצוא מנקה.

הוצאנו מכרז לעוזרת בית. אף אחת לא באה. בסוף זה הצליח ובדרך לא דרך, עם קשרים וכמה וואצפים מצאנו אותה! מרגש וכולי דמעות. קרעה אותנו במחיר, מ’כפת לי מירב סגרה איתה, כך שתמיד יהיה לי את מי להאשים.
צמד מנקות! אמא שלה והיא. באו בבוקר, שתו קפה, כמה ביסקוייטים ולעסק. אני כלוא במשרד עם הקפה, מת למספר שתיים אבל לא מעז, יש עוזרת בבית ולא בא לי שיסתכלו עליי עקום או לשבור שיא גינס בתור האמבציל שהלך לשירותים תוך כדי שיש מנקה בבית ושרד את זה. אתגר זה טוב, אבל הפעם אני אתאפק, נכון אני כנראה אמות מזה, אבל לפחות עם מה שנשאר מהכבוד העצמי שלי.

לא מרגיש לי בבית כשיש בקומה מעליי צמד מנקות שבטח חושבות לעצמן איך אנשים מן היישוב מגיעים לקטסטרופה כזאת. ככה זה זוגיות, פעם ראשונה אתה גבר ושופוני ומנקה, פעם שנייה אתה חוטף צעקות על למה לא ניקית, ובעיקר מפסיד, מושפל, מוכה, כאוב, רצוץ, שבר כלי, אסון מהלך, מלא ברחמים עצמיים, שונא את עצמך, ובמקרה שלי מאמין על עצמי שהייתי מטומטם דיו בשביל להינשא פעם שנייה. מירב ניצחה כאן ניצחון מוחץ, יש עוזרת יש את אמא של העוזרת והנה עבדכם הנאמן כלוא במשרד ומת לקקי. כלום ושום דבר זה אני!

התאפקתי והתאפקתי וכמו כל דבר טוב שנגמר בסוף אז הן סיימו תודה לאל, ואנחות רווחה, וקולולו, מלח שום מלח שום. חצי בית ממורק מחר התור של החצי השני. בסוף בסוף כשהן עזבו אז אני, בתור בעל הבית מה לעשות, קיבלתי רשימת מטלות. אני צריך לכבס עד מחר בבוקר את כל הסמרטוטים, כי מרוב שהיה מזוהם פה השתמשו בכולם. עליי לדאוג גם שתהיה אקונומיקה ושהמנקה חלונות יהיה רק מסוג מסויים. נעים מאוד עמית, כאמור אני מדגמן כלום ושום דבר, בואו בהמוניכם אני חם עכשיו ואני מגיע במבצע.

מילא צריך לסדר את הבית לעוזרת, אבל צריך לסדר גם אחרי. מירב רוצה שזה יהיה סידור קבוע של פעם בשבועיים, אני רק רוצה להתנצל בפני השואב הרובוטי על זה שהזנחתי אותו כל כך. ובינינו זה לא שפתאום יש הרבה פחות אבק בבית ואני נושם הרבה יותר טוב, ממש לא. כך שאם יש לי תובנה אחת מכל הסיפור הזה של המנקה זה שבעצם אין לי שום תובנה. רדו ממני אני גבר רדוד ושמן.

מה שנשאר עכשיו זה ללכת לפרק מדיח, לקוות שאני יודע איפה שמים כל דבר, להוציא קופסת שימורים ולהגיד לה שהיא היא ארוחת הצהריים שלי.

 

עמיתלכלך

ביי סטנד ביי

אין לי תרופות יותר. ככל הנראה התרופות שלי עכשיו תקועות באיזה נמל תעופה אירופאי, הן מאופסנות היטב בתוך תיק כלי רחצה יחד עם המזוודות של מירב ושלי. הכוונה שלנו היתה להצטרף למזוודות שלנו, אבל איכשהו רק הן הגיעו לבסוף לאמסטרדם. כרגע מירב ואני בארץ, ומאוד מקווים לראות את המזוודות שלנו חוזרות הביתה, לרבות התרופות, המצלמה, וכל פרטי הלבוש או יותר נכון “המותגים” שאני כל כך אוהב ללבוש. יש רק מפסידים בפוסט הזה. אמסטרדם, מירב ואני. אמסטרדם הפסידה את שנינו, מירב הפסידה את “פרימארק” או איך שלא קוראים לבית ממכר הזה של הפיג’מות, ואני הפסדתי את הפנטזיה של להיות עם עוגיית חלל בפה, תוך כדי פתיחת ציר ברובע החלונות האדומים, בוהה בציצים, ואת מירב שצורחת עליי מאחורה שאני הבטחתי שאני לא מעשן יותר ושהיא לא סובלת אותי.

אבל יפה ששלחתי את המזוודות של שנינו לאמסטרדם חתיכת דביל! שנינו נתקענו בארץ! חתיכת תקיעה! כן מה שקרה ביממה האחרונה הוא לא פחות מקומדיית טעיות קולוסאלית שהלכה והסתבכה סביב צירה, זה בעיקר סיפור על טמטום, שלי כמובן, מהול בחוסר מזל עד כדי טרגדיית סטנד-ביי שתדקור כנראה קדימה ולמשך הרבה זמן. העיקר שצמתי השנה. אומרים שזה עוזר. אז אומרים. כמו שאומרים בשביל לנחם אותנו שהכל לטובה? אבל באמת מתכוונים למשהו כמו: “תשמעו, אתם כאלה מסכנים. פאק איזה חרא, איזה גורל, איזה יצאתם כאלה סתומים?” אז כזה. בדיוק. מוגש קר וכואב. העזנו לחלום על אמסטרדם, לסוע לחג, חופש, חופש מהעבודה, סידור לילדים, בוקינג דוט קום. שבע שנים לא היינו בחו”ל, רצינו לסוע רומנטי, להחזיר את התשוקה (הכותב מתכוון למעשה תשוקה כבסיס למטאפורה – פחחחחח לא באמת תשוקה דה!), חלמתי על צ’יפסים מוקרמים בגודל של נקניקיות, על תעלות מים, על שווקי אוכל, על ירוק, על חום? על אופניים, על טחנות רוח, ואן גוך. פאקינג אמסטרדם!

כמו כל רעיון טוב שלי זה התחיל לפני כמה חודשים בריב שלי עם עצמי ואז גם צרפתי את מירב ורבתי גם איתה – ממי איפה אנחנו? הזוגיות? טבענו! עם השגרה, הילדים, והכל. מירב כמובן התנגדה ואמרה שאין לה שום צורך בזוגיות איתי, לרבות כלב, ומספיק היא סובלת אותי ואת השיגועים שלי – ת’כלס זאת אישה שיודעת להעריך גבר אמיתי, ותמיד יודעת על מה היא מדברת, לך תתווכח. אבל בסוף היא הסכימה! פאק היא הסכימה לאפסן את המפלצות המתוקות שלנו אצל הדודה והדוד, וזה כבר שינוי תפיסתי עמוק. אני חושב שמכאן הדרך להסכמה על כלב רק מתקרבת. כלומר נכון לכתיבת שורות אלו, אנחנו בבית נטול ילדים, מזוודות והמון שעות שינה.

גילוי נאות – מירב עובדת של חברת תעופה מכאן ויש אשלייה כזו שלעובדי חברות תעופה טיסות לחו”ל הופכות לקצת יותר זמינות, מילת הקסם כאן היא ‘סטנד ביי’. כלומר זה היה הבסיס לכל התוכנית. בודקים שיש מקום, קצת מזל, קצת חגים, ובלי נדר אתה מוצא את עצמך באוויר. למציאות כנראה הפעם היו תוכניות קצת אחרות היות וגם במונחים של סטנד ביי יש תיעדופים, או דרגות של סטנד ביי נקרא לזה טוב? יש את דרג רם המעלה, כלומר נולדת עם כפית של סטנד ביי בפה, אתה הבעלים של חברת התעופה, המנכ”ל, טייס, טייסת, בת של טייס, בן של טייס, בן של זונה, סלב, פליט ריאליטי, פליט בכלל, סתם איש עשיר טחון בכסף, או כל אחד אחר שהקברניט חפץ בו על הטיסה – אלה  תמיד טסים לא משנה כלום, גם אם מדביקים אותך לגלגל של האווירון. יש את הדרג הבכיר, שגם הוא לרוב תמיד יעלה, יש את דרג הביניים או דרג משנה אם תרצו, אבל זה הכל מילים מסובכות באנגלית של הדרגים הנ”ל, מירב תירגמה לי. נשארנו עם שתי דרגים אחרונים – דרג סתם, וזרג, כן זה האחרון עוד בשלב האריזה יתקשרו אליו מן השדה ויאמרו לו שחבל לו על הזמן ועדיף שינסה מלון בטבריה ושייסע עם אגד תיור.

עד אתמול עוד היינו בדרג סטנד ביי בכיר. כלומר זה היה בכיס שלנו, שיחות תכופות לקברניט ולמבצעים, נשארו עשרה מקומות בתשע בערב לטיסה שאמורה לצאת בחמש לפנות בוקר. הלכנו לישון בתשע בערב, קמנו בחצות התארגנו, רבנו ויצאנו לשדה. בדלקפים, עם האחראית משמרת שמבשרת לנו שעוד קצת כרטיסים נמכרו ושנלך לשתות קפה ולאכול טוסט במחיר מופקע ושנחזור עוד חצי שעה. חזרנו אחרי חצי שעה, זה נראה שנטוס קוקפיט, וזה לא כייף לטוס קוקפיט בכלל, אלא אם כן אתה בן שתים – עשרה ולהיות טייס תמיד חירמן אותך, כן וזה בגדול סיפור הילדות העצוב שלי. אבל קוקפיט איט איז, מקבלים בורדינג, היא מבקשת שנשאיר לה טלפון למקרה שאולי יגיעו עוד כמה רמי דרג של סטנד ביי שבינתיים לא טרחו להראות את עצמם. הולכים לדיוטי. ניצחנו!

גילוי נאות שני – רק לפני שבוע חזרתי מקייב, הבית השני שלי, אני עובד שם, אבל זה לא כמו לטוס עם אשתך. ניסיתי לשכנע את מירב שתקנה לעצמה מברשת שיניים חשמלית, כהרגלה בקודש היא התנגדה, לכן רכשתי כזו לעצמי, כולם בעבודה קנו אז לי לא יהיה?! ומכיוון שאני מטומטם כי זה ברור לי שאני טס, ושאני הולך לקנות מלא באמסטרדם, השארתי את זה בארץ – כדי שלא יתפוס מקום. מכירים? אז כזה -בדיוק! כי ככה זה שאתה דביל!! עוד קצת פה ושם, והולכים לגייט. בי-7. מתיישבים בגייט, זהו זה סגור! ופתאום טלפון מההיא בדלפק – יש בעייה! הגיעו האנשים בעדיפות יותר גבוהה משלכם, יש עוד כמה דיילים מתלמדים ואקסטרה מאבטח – אופסי?!

ולחשוב שהיו לנו כרטיסים בחברה המקבילה וביטלנו אותם כי היינו בטוחים שלא תהיינה שום בעיות. כמעט שלוש טיסות שיוצאות במקביל, מתחילים לתחקר אותי על המזוודות, כי רוצים להוריד אותנו מהטיסה, באיזה צבע הן, איזו חברה, ואם הן מבינות אנגלית. מירב בינתיים רצה לחברות התעופה האחרות, אולי יקרה נס. לא קרה נס קרה פח. יצא אישור מיוחד להוציא את המטוס עם המזוודות שלנו בתוכו כי כולם קיווו שאיכשהו נצליח להגיע עם טיסה אחרת. ואז כורזים לנו להגיע לשרוול לא בשביל לשדרג אותנו לביזנס אלא בשביל להודיע שמורידים אותנו סופית מהטיסה ושנמות, ולא משנה הסדר. ניסינו, וזה לא הצליח. וזה כואב כמעט כמו שנכנסים בך במאחורה של האוטו בנתיבי איילון. ביי ביי אמסטרדם, עולים כולם לטיסה, ואנחנו מחכים לביטחון שיבוא ויחזיר אותנו “ארצה”. בסוף הביטחון בא, שאל כמה שאלות ואמר שזה בסדר ושהוא לא מזהה אצלינו כוונות זדון לפרוץ לדיוטי פרי ולתקוע שיבס כאילו אין מחר. עלינו במעלית קומה אחת למעלה לאיפה שחוזרים מחוץ לארץ. אפילו טחנת רוח אחת לא ראיתי, אפילו לא עוגיית חלל. כלום. מחכה לנו באגי לבן בקומה למעלה עם נהגת.

באגי זה מהרכבים הקטנים האלה שנוסעים בתוך הטרמינל. כמו רכב גולף אבל של נמל תעופה עם צ’קלקה כתומה. לרוב הם משמשים לשינוע נוסעים, נוסעים מאוד חשובים, כאלה שלא יכולים ללכת, כאלה שאין להם בכלל רגליים, כאלה שנתפסו מתפלחים לטיסות, כאלה שנתפסו נקודה, עבריינים, מברחים, חסידים של אומן שאיבדו את האמונה אולי? כאלה שסתם תופסים טרמפ וכאלה רחמנא ליצלן שהורדו מטיסות כי הם סתם בלי מזל. באגי זה רכב פתוח, ומכיוון שכך אני רק זוכר שביקשתי לשבת מקדימה וליד החלון. הבאגי לקח אותנו חזרה לביקורת דרכונים, וכאילו לאסוף את המזוודות. אמרנו לנהגת שאין לנו כי הן כבר בדרך לאמסטרדם. “אה זה אתם המסכנים?! היא נתנה לנו את המבט המרחם”, ואז היא הורידה אותנו איפה שמורידים את הסתומים ונסעה. חזרנו לארץ.

מכאן מתחיל מרוץ של לנסות להחזיר את המזוודות, או למצוא להן קונקשן באירופה, לנסות להבין מה יעלה בגורל הסחורה שרכשתי במיטב הדולרים בדיוטי, ולעודד מירב אחת גמורה מעצבים, עצובה, עם יגון קודר, כזו ששתו לה את החלום באבחת חרב, ומנסים בדרך לא דרך למצוא פתרון מסוג אחר. חזרה לאוטו, די בשוק, הבוקר עולה תוך כדי נסיעה חזרה הביתה, שרפנו לילה שלם בניסיון נואש להעפיל לאירופה – מת! מבטלים את המלון, את חבילת התקשורת, הולכים לאכול ארוחת בוקר, קונים מתנות לילדים ולו רק על האומץ שהיה להם לעזוב ולישון לא בבית. וכל הכבוד למירב שלמדה לשחרר סופסוף.

אז אנחנו בחופש, אולי מחר אם המזוודות תגענה, ניסע לאיזה בית מלון ישראלי ואולי לא. היום בערב נתפנק לנו באיזו מסעדת ניחומים. ננחם זה את זו ונפתח גוגל מפות ונסתכל סתם על תמונות של אמסטרדם בטלפון החכם. סטנד ביי זו המלצה בלבד, אני מוכן למכור את הזכויות לפוסט הזה ולהפיק ממנו קומדייה כי זה בדיוק מה שזה היה כל הלילה. ללא ספק זה היה האין אמסטרדם הכי מהיר שלנו בחיים.

ותודה לברטי, שניסה לעזור כמה שרק יכל. פעם הבאה אינשאללה!

ולא נותר לי לקוות שהמזוודות תחזורנה ויפה שעה אחת קודם – כל התחתונים השווים שלי שם!

 

עמיתלונן

DRI-FIT

למירב יש חוג. כדורשת. רוצה לומר שמי שבאמת רוצה לאמוד את ההבדל שבין כדורעף לכדורשת שיילך לגוגל. אני את המחשב להיום כבר סגרתי. רוצה לומר באמת שזו חוצפה ממדרגה ראשונה שלמירב יש חוג – ולי אין. אני רק רוצה להוסיף שעכשיו כל יום שני אני מחוייב להתייצב בבית עד רבע לשמונה הביתה כדי שתספיק זו הגברת להתארגן, לא כולל את היום שביליתי עם אריאל את הסיום של דלקת הריאות שלו בבית, אני והוא. דווקא היה כייף אבל מה קשור כייף עכשיו. כלומר מירב הלכה לעבוד היום, ואני זה שהייתי עם אריאל, אני זה שהקרבתי היום. לפחות חזרה לעבוד, וגם הביאה מזוודות הביתה מתנת חג, לא, כי אנחנו נוסעים בטירוף! הבנתי שרק המדריכה שם בחוג נראית ממש טוב, בגילי כוסית זו כבר לא מילה לגיטימית, ולגבי שאר המשתתפות מירב מצנזרת.

מדהים בעיני שמירב חוזרת אחרי כל חוג כזה של ספורט, אנרגיות בשמיים, ואיזה כייף היה, ואז שבוע שלם אני שומע על התבכיינויות של “איי ממי נתפס לי פה, נתפס לי שם”. ספורט זה בריא, רוצו לעשות בהמוניכם. רק חסר לי שבאמת הכדורשת הזה יתפוס, תהיה ליגה, ליגת אמהות, ליגת יישוב, ליגת מועצה אזורית, ליגה אמהות חד הוריות ומסובסדות, ליגת פמיניסטיות משוחררות ומתנשאות, משחקים בשבתות עם בעלים חורגים נוהגים ומסכנים על לא עוול בכפם, עוד חברות, עוד קלישאות ולפחות עוד איזה שבע קבוצות חדשות של וואטס-אפ. למה?

כל היום אני על פרכיות. מלא גזים. אם יש דבר יותר טוב מלנקום בפקקים זה להפליץ בהם למשעי את כל הפרכיות של יום אתמול, ולהוריד את כל הגזים במינוס תשע של החניון בעבודה. אוזון שמוזון תמותו. לא, אבל תעשו ספורט זה בריא. השנה למדתי מה זה פלאנק, לפני כל מקלחת שלי בערב, אני מדמיין את עצמי בפלאנק מושלם של לפחות חצי דקה, הזמן שלוקח לי להתחרט כי אין לי כוח לרדת ולהביא את האוזניות. כי ספורט עושים בסטייל. מה עם הספורט שלי?! מה עם הצרכים שלי?! מה איתי?!

אנחנו מתכננים חו”ל ראשון שלנו ביחד, נטול ילדים בחגים. זה לקח רק שבע שנים לשכנע אותה לרבות כלב שהיא העיפה מהבית. פעם הבאה אני הולך עם הכלב! פעם אחרונה שלנו בחו”ל היתה בירח דבש, אבל עכשיו? שוב רק שנינו?! פחד אלוהים. נעבוד קצת על התשוקה, על הזוגיות, על הקלישאות, ואולי נלך לראות איזה משחק כדורשת בליגת על נשים, קלאס אירופאי ואולי נוכל להציל באותה הזדמנות כמה דברים שעוד אפשר להציל, אותי! ובכלל אני מקנא ומדובר בפוסט תסכול מן המעלה הראשונה ותו לא. לכל אחד יש את הדרך שלו לפרגן, אני רק ביקשתי כלב.

החגים. וכל מילה נוספת מיותרת. אבל אני כן רוצה לאחל כמה דברים ויפה חצי שעה קודם שמירב תשוב ותעוף על הטיול שלה מהכדורשת. אגב, לעוף על הטיול שלך לימדו אותי הילדים בעבודה כמו עוד כמה דברים ממש מעניינים. מדהים מה שאני לומד שם. באומרי ילדים הכוונה לבני איזור השלושים, פלוס מינוס. כאלה חמודים כאלה, נו מה לעשות פעם גם אני הייתי.

מה שנשאר זה לאחל שנה טובה לכולכם באשר תהיו. ולכלב שעוד יהיה לי, ולילדים, הם מתים לכלב, באמת – וזה לא שאני חלילה עושה בהם שימוש ציני, מה פתאום! אני פה בשביל לקטר שיהיה ברור, כל עוד אני לא מחליף הוויה זה מה יש, מירב אומרת שאני עדיין ילד מטומטם שממאן להתבגר, ת’כלס – צודקת. אבל כל הקרדיט הולך פה למירב שסובלת אותי יום אחרי יום, נראה לי אנחנו נכנסים לשנה השביעית טפו מלח מים שום, מי ייתן ובקרוב תתחלנה שבע השנים הטובות. בכל זאת שנה אחת של כלב זה שבע שנים של בן אדם או הפוך?

אני חייב להיסגר על סוכה לפחות לשנה הבאה, זו היתה אחת מיני הרבה נזיפות שזכיתי להן היום מאחת שאני אוהב. היו גם כמה איומים של אל תאכל את הירקות שקניתי זה לחג, חסר לך. גם את המקרר עכשיו אני פותח באישור מטה. מת לסיגריה – והנה עוד דבר שאסור לי יותר. בקיצור סתם עוד יום.

לקראת סיום אני שוב נאלץ בעל כורחי ועל טהרת החנופה הכי זולה שיש להקדיש את הפוסט למירב, שאני כל כך מקנא בה שהיא עושה ספורט ואני רק מתלונן. ועד שתחזור: “אחח, התכווצו לי כל השרירים ברגליים, נו אתה לא רואה שאני בקושי זזה?! אני מתה, אבל תמשיך עם השקע שלך על הספה, תמשיך!”, פתאום נזכרתי גם שמזל שאין בנגיי בבית, כי אם היה הייתי צריך למרוח לה כל ערב ואז ללכת לישון בגינה, וכנראה שעם הילדים. יש גבול ויש גם כדורים נוגדי דלקות שרירים את מוזמנת – אתופן נגיד.

שוקל ברצינות צום השנה. וחתול.

שנה טובה!

 

עמיתלונן

הפילוסופיה של החלקיקים

לפני שנה, טיפה יותר אולי. מירב טפסה על איזה עץ, אמרה שנמאס לה מהכל, היא רוצה שינוי, היא לא יכולה יותר, היא בחרדות, והילדים, ואני, וכל העולם ואחותו הגענו לה עד לגרון, ושהיא לא מיצתה את עצמה, ושמשבר גיל הארבעים ומשהו כבר ממש כאן, והוא כאן בשביל להישאר. אולצתי, בעל כורחי כמובן, לשמוע שואה של חפירות. אז כמו כל בעל תומך הסתכלתי עליה במבט של מטומטם והלכתי לשתות בירה עם חבר בתקווה שזה יעבור לה. מפה לשם חלפה שנה. בזמן הזה עברנו לבית עם גינה, אני הבנתי שאנחנו עוברים לגינה בשביל כלב. מירב הבינה שהיא פורשת מהעבודה שלה, הולכת ללמוד איזה משהו במכון אדלר ובעיקר אוכלת לי את הראש. מיותר לציין שעד עכשיו אין לי כלב, ושמירב בסבבה שלה לקחה שנת חופש!

צר לי להרוס פה לכולם את האידיליה – מירב לא טיפוס של בית. מירב לא הטייפ קאסט של לנקות, לא משקה את העציצים, לא מכסחת את הדשא והיריעה עוד קצרה מלהכיל. אני דווקא כן אבל מה זה קשור עכשיו?
פתאום, מחוץ לכחול, או אאוט אוף דה בלו למי שבאמת מתקשה באנגלית, המקום הזה שמירב עבדה בו, איזו חברת תעופה עם כמה מטוסים משרדים ועציץ – שאלו אותה אם יש על מה לדבר, קשה היה להם בלי מירב, לא שאני מתחבר לזה, אבל נגיד שלי קשה בלי עוזרת טוב? אז הם דיברו ודיברו, ודיברו ודיברו. ומפה לשם מירב חוזרת לעבוד בדיוק בעוד שבוע. עכשיו יש לסיפור הזה צדדים טובים וצדדים עוד יותר טובים, אבקש בנימוס מכל הפמיניסטיות לעזוב את הפוסט עכשיו – ויפה שעה אחת קודם לכן.

מירב פורחת כשהיא בעבודה, זה עושה לה כ”כ טוב, זה גם עושה לי – רק טוב. אין יותר חפירות חסרות תכלית בבוקר ובערב על חשבון הזמן שלי באוטו עם שירים שאני כל כך אוהב להאזין להם כדוגמת: “ממי שומע….” והלך לי השיר, וכנראה גם שארית היום. מירב חוזרת לחברות שלה בעבודה, צוות של בנות מוכשרות וכן – תנסרו לעצמכן את הראש לעייפה, לי זה הספיק תודה. ובכלל אני חושב שאישה שיוצאת לעבוד או שלפחות שבה לעבודתה הקודמת זו דוגמה מצויינת לקדמה, מופת ושלא לדבר בכלל על פמיניזם פוסט מודרני בעליל, ושלא לדבר בכלל שוב על הרציונל הכלכלי שמתווסף לכך – שקי אוכל היום לכלבים לא באמת זולים. ואם להודות באמת יש הסכמה של מירב לשיצו. דווקא הקונספט של ‘מגה שיצו’ בא לי טוב.

הילדים. אוי הילדים. אחת החרדות הגדולות ביותר של מירב, וזה לא שיש למירב הרבה חרדות, בסך הכל אלף. ובכן “החרדה” העיקרית בסיפור הזה זה שהילדים בבוקר הולכים להיות תחת אחריותי. רוצה לומר, קחו אותי – הדוגמה המוסרית של הורות כושלת אבל ממש, חסר אחריות, עצלן, בטל בשישים, מסרב עד היום בתוקף לקום אל מי מהם בלילה, דוגל בשיטת חינוך של טלויזיה היא ההורה הכי טוב, ואף מעז להירדם איתם אצלינו בחדר השינה – האם זו דמות האב שאמונה להביא בבוקר את הילדים אל המסגרות החינוכיות שלהם?! אני?! פאק באמת?! אז זהו שכן.

עד היום סחבק היה מתעורר, יורד למטבח לשתות אספרסו, עולה חזרה, מקלחת והופ לאוטו עם השירים או לפחות להספיק כמה עד שמירב תצלצל. אני רק לא בדיוק זוכר מי גמול כבר מחיתול ומי עוד לא, אני חושב שאריאל כבר גמול ושגילי עדיין לא? רגע, הפוך? אני כן זוכר איפה הגנים שלהם, ושלאריאל יש תיק כחול ושלגילי יש תיק אדום. אני רק לא ממש יודע מה לשים בתיקים הללו? בטח מים כי קיץ וחם? כשאני חושב על זה אני די בסדר בלוגיקה פשוטה.
אין לי מושג קלוש איך אני הולך להסתדר עם הילדים, ולבטח אין לי מושג איך מגרדים אותם מהמיטה. לרוב אריאל כבר איתי בבוקר, אבל גילי?! לך תעיר נסיכה שגם צועקת עליך שהיא רוצה עוד לישון. מה עושים עם זה?

נראה לי שאולי בבוקר? נגיד אם יהיה כלב, זה יהיה אחלה תמריץ לילדים לקום בבוקר ולצאת איתו כולנו. אולי זה יקנה בהם קצת אחריות, משמעת, סדר, ארגון, ערכים חלילה. גם בכלל נראה לי שאני הולך לקנות למירב בובה ענקית של כלב ולשים לה באוטו שתתרגל. לגודל, לשיער, לפרווה, לריח, לריר. אולי גם ארכוש לעצמי קולר לצוואר וכל פעם שמירב ואני נצא אני אענוד אותו על צווארי כי למה באמת לשחק אותה קוקסינל שאתה באמת כזה, וככה היא תפנים שיש כבר כלב בבית? לא שאני חלילה רוצה ללחוץ בכיוון. אבל מה שחשוב הוא שאני באמת לא אובססיבי על כלב, כי כמה סלפי כבר אפשר לעשות עם כלבים מהמשרד ולהעלות לפייסבוק? וכמה כבר באמת מירב ואני יוצאים?!

מירב סיפרה לי אתמול שהיא קנתה “קצת” בגדים, כי בכל זה צריך לחדש את המלתחה, וגם לרכוש תיק תואם, ברור איזו שאלה, זה יקר לחזור לעבודה. עוד מעט גם תגיע בקשה להחליף לג’יפ שיתאים לתיק, ושיהיה לה יותר נוח בפקקים. אמרתי למירב שתחזור לעבוד – אח”כ נראה כי תמיכה זה מאוד חשוב.

ובואו נניח, רק לרגע שמירב חוזרת לעבודה וכלב עדיין אין. אז גם כאן נולדה תוכנית מגירה. החלופה לכלב, אם באמת לא תהיה ברירה וקצו כל הקיצים בן פורת יוסף, היא חלופה ממשפחת הזוחלים. יש רק דבר אחר שיותר מפחיד את מירב מכלבים. מפה לשם אני מחפש פיתון בורמזי באורך שני מטרים שאוהב ידיים, מתמסר בקלות, מבוית, לבית חם עם גינה וילדים.

מוקדש באהבה גדולה למירב המדהימה שלי, תחזרי כבר לעבוד, ושיהיה לך בהצלחה, מלח שום. די כמה אפשר?

 

עמיתלונן

 

על העץ

קייב. בסך הכל מינוס שתי מעלות, פתיתי שלג לבנים נון סטופ, שלושה גברברים, קצת מסטולים בבר במלון, עם שולחן ויין מקומי זול במיוחד, וזונה אחת, הכי מגעילה שאפשר, שנתקעת לנו על השולחן עם תוכנית שיווק עצמית אפעס לא מאוד מוצלחת. באלוהים, וגם הוא לא ממש עזר, גם אם הייתי נהג שיכור על אכזרית במילואים לא הייתי מתקרב אליה! שומו שמיים וכל הזונות שבעולם – דווקא אני?! אני עוד אחזור אליה. מה שבטוח זה שכולנו חזרנו עם ‘פוסט קייב טראומה’, בחברת לואו קוסט ישראלית המאופיינת אי שם על הספקטרום של בין פח לפח מאוד. זו לא היתה חלילה נסיעה לאומן, אולי גם זו תגיע פעם, במחילה מכל הצדיקים הברסלבים. אלא פשוט נסיעת עבודה ראשונה שלי אל עבר הגוש הסובייטי לשעבר, נגיד.

הרבה סיפורי זוועה על טיסות לקייב ועל חסידים שמשתכרים ועושים שמות באווירון שמעתי. כבר באוטובוס בואכה לאווירון הלואו קוסט המיוחל, נהג האוטובוס ‘טעה’ ולקח אותנו לאווירון הלא נכון, כמה שיכור כבר יכול להיות נהג אוטובוסים בנמל תעופה? ת’כלס הייתי מת לעלות על האווירון הלא נכון, רק חבל שהיה איזה דייל קרקע מבועת שעשה תנועות מפחידות עם הידיים ודחף, איך לא, שוב, את כולנו חזרה לאוטובוס. האווירון לואו קוסט ובניו בסך הכל חנה ממש ליד. שעה איחור בהמראה, מחסור של פקחי העמסה היה התירוץ התורן, כייאה ללואו קוסט פח, כוס מים פושרים חינם ונחיתה בבירה האוקראינית. קר, ממש קר.

את המעיל שלי המיוחד, זה ששמר עליי מטמפרטורות קיצון עיין ערך עד מינוס חמש מעלות, חסין לשלג, ברד, קור, מים, רוחות, טייפונים, הזוהר הצפוני, כל סוג של זוהר שהוא, אבל ממש לא חסין מזונות אוקראיניות מרירות במיוחד, קניתי בשבוע שעבר בטירה, כחלק מסיור קצביות בוטיק שערכתי למירב. טירה זו עיר חמודה ליד צור מירמור, עת שהיה מבצע מעילים אז קנינו גם לילדים. שיהיה. במסגרת ההכנות לקור ארזתי בנוסף כפפות, צעיף וכובע. קר בקייב.

קייב היא אולי אחת הערים הכי נקיות שביקרתי בהן מעודי, זו עיר שמשלבת עבר עם עתיד, יש המון מודרניזציה, אמריקניזציה אם תרצו, לצד כמובן סממנים פוסט סובייטים, כאלה שקשה להתעלם מהם. יחד עם זאת כל מה שאומרים על הנשים בקייב נכון! ללא ספק מהנשים היותר דקיקות, יפות, מטופחות, מנומסות, אדיבות, וממש נעימות למראה ומן הסתם למגע, במקרה שלי לפחות רק למראה, מגע עבורי כרגע הוא רק סוג של דבק רחמנא ליצלן. מי שאי פעם חושב, יחשוב על לשאת אישה אוקראינית – זה כן! זה ממש כן!! לכו על זה ‘סו-הלפ-יו-גוד!’ הם נחמדים כולם שם בקייב, וגם הבחורות מהמשרד, אולי בייחוד הבחורות מהמשרד כי אני עדיין סובל מפוסט קייב טראומה שכפי שצויין לעיל, סליחה מירב זאת את, זה ממש לא אני, אני גבר וזה מה שקורה לגבר ישראלי מצוי שטס לקייב ונכנס למוד של מילואים.

את פיזדייץ על העץ למדתי מפבלו. זו קללה שמשלבת קללה ברוסית, מילה בשפת הקודש שמתחרזת עם עץ, והכי מגניב שפבלו בכלל מאורוגוואי אז זה גם יוצא לו במבטא ספרדי כבד. מי זה פבלו? פבלו מנהל את הפיתוח, אני מנהל את הבדיקות ובן מנהל את שנינו. סליחה בן. נראה לי שבן לקה בפוסט קייב טראומה, כנראה שייקח לו עוד קצת זמן להיגמל, כחלק מתהליך הגמילה הוא ייאלץ לחזור לשם כבר בשבוע הבא כנראה, אומרים שבפעם השנייה מקבלים את זה יותר קל. מכאן, כל שנותר לי הוא לשאת תפילה שהטיפול אכן יישא פרי, אולי עוד קצת בקר עם יין ועוד כמה שעות משרד והוא יחלים. אמן.

לתומי, עוד הייתי מספיק טיפש לחשוב שהבחורות במלון מחייכות אליי כי אני כאילו חוצן, גבוה, סקסי, מסוקס, לא מגולח, מראה רטוב למשעי, כרס מטופחת, לא ממש שעיר ואשכנזי – פחחח אחד ארוך, החלום הרטוב, ללא ספק, של כל זונה אוקראינית שרק דביל כמוני, לא מבין שהיא זונה ובטוח שסתם התאהבו בי כמה צ’ילבות מקומיות.
ואת אלה הזונות, אנחנו קלטנו שלוש במספרן. ‘האינטלקטואלית’ – תמיד ישבה לה מחוץ לבר הסליזי של המלון עם אייפד וחיוך – היפה בזונות המלון. ‘שפתיים’ – שפתיים פשוט נולדו כשפתיים ואז פשוט זכו בהשתלה של גוף, יצא בסדר, קצת זנותי אבל בסדר. וברשותכם אגע כעת בזו האחרונה, ובאמת שאני מאחל לה רק בריאות.

תקחו את כל הזונות בקייב, תיקון – תקחו את כל הזונות באירופה? תיקון! תקחו את כל הזונות שהמין האנושי אי פעם ידע לרבות כל סוג של תרבות חיצונית שהיא, ועדיין המכוערת שבמכוערות, המגעילה שבמגעילות, האנטי תזה המוחלטת, ועוד בבלעדיות, למה שאנו בימינו אנו מכנים אישה, זו ולא אחרת, ולא בחלום, במציאות!!! היא ורק היא, שיכולה לדגמן אולי עץ מאובן חנוט מתרבות המאיה, זו שלא הייתי נוגע בה עם אכזרית, והייתי מוכן לברוח ערום ממנה בקור של קייב כשיש שלג בחוץ – נדלקה עליי! מלח שום מלח שום מלח שום, ועכשיו כשאני חושב על זה?! אולי זה באמת הזמן לסוע לאומן?

על עמיתלונן נדלקה הזונה הכי מגעילה עליי אדמות. ישבנו בנעימים על בקבוק יין אדום, הקטיפה האוקראינית זה שמו של זה היין, בבר במלון, סביב שולחן, בהוויה הכי תמימה שיש, ואז העולם עמד מלכת. זו, מלכת הכיעור שואלת אותנו באנגלית, במבטא כבד האם נפשינו חפצה בניחוח אישה, היא קלטה שאנחנו מארץ הקודש, והיא לא זזה לנו מהשולחן והקרנית של העין?!?!?! נ נח נחמ נחמן מאומן! קפאתי! אפילו שהיינו מתודלקים טיפה מיין, ואפילו שהיינו מאוד סובלניים אליה – היא לא זזה משם! נאלצתי, בעל כורחי דה! לבשר לה שכרגע זה לא העניין שלנו, ושאם נרצה נשלח לה פקס. היא עוד טרחה להוסיף שאם ‘נרצה’ היא תהיה שם, והצביעה אל עבר הגיהנום. מבחינתי צבע אדום! מחכים בממ”ד, אנחנו כאן ואנחנו לא זזים מפה מטר. בסוף היא הסתלקה. ברכת שהחיינו.

וכך הסתיימה לה האפיזודה בערב האחרון שלנו בקייב, זכור לי שבערב הראשון שלי שם, התפוצצה לי נורה באמבטיה בחדר במלון, שהורידה את הפקק של החשמל בחדר, עת שהייתי ערום בדרך לאמבטייה – כסף קטן. בוקר המחרת, מונית שירות לשדה, על הכנפיים של הלואו קוסט משפריצים חומר נוגד קפאון, שעה איחור בהמראה, איך לא. חזרה לארץ הקודש ושלושתינו עדיין מאוהבים בטטיאנה, כי איך אפשר שלא.

אין כמו בבית, אבל גם קייב בסדר.

 

עמית

בית עם גינה

בקבוצת הפייסבוק של צור-יצחק, יש כאלה המכנים אותו כצור-מירמור, מירב ביום המעבר עת שחיכתה בפצירייה, היחידה ביישוב, נצמדה יותר לכינוי נווה-עולב. היה לה קשה, מסכנה. נווה-עולב זו ההגדרה של צפונית אורבנית, שהיתה עד לפני עשרה ימים בצנטרום ומוקפת בקניונים מכל צד, סניפים של זארה, קסטרו נשים, רשתות נעליים, בוטיקים, מסעדות ממוזגות, תחבורה ציבורית, רעש של משאיות זבל, ופיצריות כמובן שאפשר ללכת אליהן ברגל או במילים אחרות שכונה תוססת וצפונית במיוחד, כחלק מהרחבתה של עיר מטרופולין ענקי הידועה, איך לא ככפר-סבא, דה! מירב כבר לא עירונית, מתגוררת היום בבית קרקע עם רעפים וגינה, ומפחדת אש מנחש שיבוא ויעשה לה פססס. סליחה מירב שעשיתי לך את זה, איי טייק פול רספונסביליטי.

זה לא באמת מרגיש בבית עד שלא חוזרים פעם ראשונה מקניות בסופר, יודעים איך לסדר את כל הקניות מהסופר, מסדרים את המחסן לפחות שלוש פעמים, מעיפים את כל הקרטונים, מזמינים את הבייבי סיטר הראשון\ראשונה ומכינים קפה שחור עם גינה וסיגריה. היום הרגשתי ככה בפעם הראשונה, לא מפאת כל הדברים שמניתי לעיל, אלא בגלל שהבית מבולגן להפליא. אין יותר בית מזה. המעבר היה מתיש. עשינו הכל בחלקים – כל יום שלושים קרטונים ועוד חולייה שחוקה בגב. אחרי שלושה ימים זה נגמר, כיום אני מועמד מוביל לפריצת דיסק, מלווה מדי בוקר בארקוקסיה. המועד לקריסה סופית של החוליות טרם נקבע. אולי אחרי שאשפצר עוד קצת את המרזב שנפל רק פעמיים עד היום.

שקט פה. מאוד שקט פה. זו הפעם הראשונה שלי בחיים ביישוב, ובבוקר אין שום רעש של עיר שמעיר אותי, גם הילדים לא ממש מתעוררים כמו פעם ממזמן שחיינו בעיר. יש גינה, ויש גם פרפרים בגינה שאריאל אוהב לרדוף אחריהם, יש כל מיני ציוצים של ציפורים ואפילו ציפורים של ממש, אל תשאלו אותי איזה ציפורים אבל לכולן אני קורא סיתוונית כחולת חזה ארץ ישראלית, אם במקרה אחד הילדים ישאל. די ירוק פה, יש גם תאנים שנופלות מהעץ של השכנים בבית למעלה אל עבר הגינה שלנו, איש ושכנו תחת תאנתו? אני יכול לחיות עם זה. מדאיג אותי מאוד שאני אתרגל לשקט הזה, לגינה ובכלל לחיי קהילה רחמנא ליצלן. היום נשברנו קצת, לקחנו את הילדים לקניון לנשום קצת עיר, ובפעם הראשונה הפעלנו את האזעקה בבית. מטורף.

יש עוד כמה פינות לסגור פה בבית, היום למשל תליתי מזוזות וברכתי על הדבק שיחזיק, גם בסדר לא? אחת פוצצתי בטעות, הבורג אשם לקלף שלום. למדתי שיש קלפים נוסח אשכנז ונוסח ספרד בחנות שאת זו האחרונה רכשנו היום, כן זו זו שפוצצתי. ההחלטה היתה קשה מנשוא, היות ואני אשכנזי, מירב לא – היא מזרחית! אז איזה קלף יש לשים במזוזה? בסדר מזרחיים ואשכנזים, אבל מה לעזעזל תולים כשהבית מעורב? מה עושים במקרה כזה, והאם עלי לבדוק את שאר הקלפים במזוזות הקיימות בכדי לשמור על צביון כזה או אחר? אולי יש רב ביישוב, אתייעץ. בעצם מירב קובעת – הכי קל והיא תמיד צודקת.

אין יותר וועד בית, אין יותר שכנים לקומה, ואין יותר מעלית זונה שצריך לחכות לה כל בוקר איזה שנה כי בכל זאת גרנו בדופלקס מפואר בקומה האחרונה, והיום כל זה איננו. גם משהו. אפילו השכלתי מראש לא להצטרף פה לכל מיני קבוצות פייסבוק של צור-מירמור כי הפכתי אלרגי לקיטורים, לקח שנלמד עוד מהשכונה הקודמת. תודות למכון אדלר, לא לי.

פה ביישוב, הפרדנו את גילי ואריאל. כל אחד בחדר משלו. אני ומירב עדיין ישנים באותו החדר, אף אחד לא מושלם. פחדנו שיהיה להם קשה, אני מפחד על מירב. בינתיים הם עושים המון כייף בגינה עם שקט, בריכה ודשא. צורחים כמו חיות, בכל זאת באנו מעיר. ובכלל מה עושים ביישוב “קהילתי”? אני מניח שאת אותו דבר שעושים בעיר רק עם שתי מכוניות, המון שקט והפסקות חשמל. רק לפעמים אין פה חשמל, מי צריך חשמל כשאתה כפרי. בכללי סתם מיותר? חווינו את הפסקת החשמל הראשונה שלנו מקודם, עוד בתחילת השבוע. עד אמצע הלילה, אומרים שמתרגלים גם לזה. אמנם האזעקה התחילה ליילל ורק עפתי שתיים וחצי מדרגות בדרך לכבות אותה באמצע הלילה, גם זה סודר, ואני עדיין בחתיכה אחת.

אם לסכם? הנחיתה בצור היתה רכה יחסית. זה לא אומר שבכל רגע נתון מירב יכולה להיתקל בנחש והכל נגמר בו באותו רגע אבל אותי קצת מטריד הריחוק מבית החולים, בכל זאת יש פה דברים שאפשר לעשות רק באינטרנט כמו להזמין מרשם מרופא, או להזמין קפסולות של קפה, זה יענו רחוק.
הדבר הבאמת חשוב שבגינו עברנו לבית עם גינה זה כלב. מישהו יצטרך בסופו של דבר לחרב כאן את הכל ולישון כפיות עם מירב. שמעתי שאני מקבל את המלונה.

 

עמית

תמציות אבק

מטעמים שלא ממש ברורים לי עד היום, אין לנו עוזרת בית. רוצה לומר שהיו לנו כמה בעבר. היתה לנו את העוזרת המלכה האם, מאוד אהבנו אותה, היא היתה מגיעה בקנאות פעם בשבועיים, ואפילו פעם אחת הגדילה ראש וניקתה את המקרר, מאז אף אחד לא ניקה את המקרר, עד שרכשנו מקרר חדש. אז כמו לכל דבר טוב יש סוף טראגי, וזו הודיעה לנו בצער שהיא עוזבת אותנו. אני קצת יכול להבין כי בזמנו זו היתה דירה ענקית של 80 מ”ר וזה באמת שטח עצום. אחריה מצאנו זוג נשוי, נוכלי ניקיון, שהכריזו על היותם מנקי דירות לפרנסתם. הפעם הראשונה שהם באו יחדיו כמו זוג יונים השאירה הרגשה מבריקה, אחר כך הם התחילו להגיע בנפרד ואחר כך הם הפסיקו להיות כאלה מבריקים. אז ביי.

אז אני מנקה. יש לי את כל הציוד הדרוש. יש לי ספה, יש לי מגב ולאחרונה אף רכשתי חפיסת כפפות חד פעמיות כך שאם אני נתקע בלי בלונים לילדים אני מנפח להם כפפות. כן הן הכפפות האלה שתמיד נקרעות ומשאירות מלא אבקה לבנה על כפות הידיים, נשבע לכם זו האבקה הלבנה היחידה שנוגעת בי. לרוב מי שבאמת מנקה כאן את הרצפה זה השואב הרובוטי, אני מתעתד להקדיש לו פוסט משלו, טרם שליחתו בבעיטה אל השאול. מעת לפעם ביובל אנחנו גם מנקים ביחד. הוא חולש על קומה עם מערכת ניווט מתוחכמת, ואני חולש על קומה עם מערכת עצבים לא מפותחת דיו למשימה, בסוף הוא ייתקע שוב, אני אלך אליו, בעיטת מוטיבציה קטנה בשבילו, סיגריה בשבילי וחוזר חלילה.

פעם באיזה חודש, לרוב חודשיים יוצא לי להעביר סמרטוט לח, אם אני ממש במוזה אני גם מנקה את השירותים, ושאר “הכלים הסניטריים”, לרוב אני מסיים עם גרון צורב וטעם חריף של אקונומיקה בפה. אולי מזכיר שלוב של לטבול במבה בעמבה, וזה טעם שיישאר איתי עד הבוקר הבא, לרבות אלרגיה כזו או אחרת ותגובות פיזיולוגיות שלי למסיר אבנית המלווה בצריבה קלה בעיניים. מירב טוענת שאני לא מנקה מספיק, לראייה אני טוען שהיא מנסה להרוג אותי, כי כמה אדים של אקונומיקה אני יכול עוד לשאוף? אולי כדאי לעבור לניקיון אורגני ולהעזר בחרקים שעירים שיימגרו את האבק, עוד אין אפליקציה אז מה עוד אפשר לבקש?

לראייה, לרוב הבית מסודר, וזה מרפד את ההרגשה החד-פעמית הזו של ניקיון. ובאמת לפני ארועים חשובים כגון חגים, ימי הולדת לילדים, ארוחות שישי אם אנחנו מארחים, הופעות חיות בסלון של מי מהילדים או ביקור של אישיות חשובה מאוד בבית – נגיד המשלוח מהסופר? אני טובל את הסמרטוט בדלי, ופותח עוד מטלית מיקרו פייבר, הפייבר הזה זה משהו! מיותר לציין שהאהבה הגדולה שלי בניקיון היא המרפסת, שפשוט לא משנה כמה מים יישפכו שם, היא לעולם תישאר מטונפת, לרבות איך עוד לא המציאו את המכשיר שבאמת מנקה את הזכוכיות ואו, המעקה עם הזכוכיות כי זה אף פעם לא מתנקה כראוי. פעם בשנה, לפני פסח יש סיעור מוחות, סליחה סיעור במוח שלי איך אני הולך לנקות את זה, זה פשוט עם שני צדדים, אני רגיל רק לצד אחד, הפנימי.

מרגיע אותי לנקות. ואני לא מתכוון לניקיונות כירורגים אחרי שמי מהילדים טבל קציצה ברצפה, או צבע את הפרקט באדום פרמננט קבוע לנצח נצחים, אני מדבר על נקיונות שבשגרה – משהו כמו אחת לחודש\חודשיים כאשר מירב אמונה על האבק, וזה נגיד קורה אחת לחצי שנה. בסך הכל? אם באמת לא בודקים את מתחת לספות, או מאחורי הדלתות או המקרר, זה לא נראה כזה רע. לרוב גם התריסים בבית פתוחים מה שמשאיר את החלונות חשופים ללכלוך קשה ופגעי מזג האוויר. מבט חטוף על חלון דרומי, יכול ללמד רבות על המערכת החורפית האחרונה שפקדה אותנו.

ובכל הבתים והדירות עם התריסים המוגפים כל יום, כל היום כדי שלא ייחדור אבק אל האטמוספירה הביתית, אני באמת מקנא. אצלינו ברגע שהתריסים נפתחו, הם לרוב נשארים כך במשך מרבית שנות חייהם, למעט התריסים בחדרי השינה. אז כשזה מגיע לניקיון? עדיין קשה לי לסמוך על גורם חיצוני שיבוא לנקות לי את הבית, ונשאר לי בעצם רק אותי, אמון על המלאכה. פעם אפילו מישהו החמיא לי, הוא מצא לנכון לציין שהבית ממש נקי, ואז מירב נתנה לי את המבט של “יופי שרלטן, גם הפעם הצליח לך”. הסמקתי וחזרתי למקום שלי.

עם המעבר הקרב ובא בלי נדר, ובעזרת השם והמוביל, עניין עוזרת הבית יישקל מחדש. אולי. יכול להיות שאני אשחרר קצת, ואעביר את המלאכה זה יקרה רק שארגיש שאני באמת יכול לסמוך על מישהו אחר ואעבור לטיפולי תמיכה בגינה שלנו. בדיוק היום קצת קראתי ולמדתי על מכסחות דשא וחרמשים. זה קצת מושך אותי, אבל אין לי ספק שבעוד כמה שעות ההרגשה הזו של הסקרנות, תניח לי ואחזור לעצמי במהרה.

אולי איזה חודש שיש לי במשרד שואב אבק חדש שרכשתי לבית החדש, ובכלל אני מתכוון להציג אותו לשואב הרובוטי, מקווה שייסתדרו ביניהם. כי בינתיים? בינתיים אני לא מסתדר עם אף אחד מהם.

 

עמית

המדשאה

דשא. יש המון דברים שלמדתי על דשא, מסתבר שיש הרבה סוגים של דשא. אז מה, יש גם המון סוגים של חרקים מתחת לדשא. יש דשא שצריך הרבה אור יש דשא שצריך הרבה מאוד אור ובכלל כל השיטים הרגילים על דשא, איך להשקות, כמה, באיזו תדירות, עזוב אותך דביל תעשה סינטטי, כמה לגזום, איך לגזום, מה קורה עם הדשא בחורף, מה לא קורה עם הדשא בחורף, ובאיזו תדירות יש לגזום אותו. דבר אחד כולם יודעים – תמיד אבל תמיד הדשא של השכן יהיה ירוק יותר, אפילו אם הוא סינטטי עם ממטרות וירטואליות.

התקשרתי אולי לאיזה אלף גננים. כמעט מכולם קיבלתי רק תשובה אחת: “מצטער אני עוסק רק בהקמות, לא עושה תחזוקה, תגזום לבד”. ואז אני מסיים את השיחה, הולך כפוף למירב ומספר לה שעוד גנן שהרגע דיברתי איתו זרק אותי ושהוא לא עושה תחזוקה של גינות. ואז אני מקלל ויורק. לא, כאילו מה כבר ביקשתי?! לצאת לדייט עם גנן ומגרפה?! כולה בוא תכסח לי את הדשא ותחזור שהדשא יגיע לגובה של הכלב, לא משנה עכשיו, עוד אין כלב!

יש את הקטע הזה של אלה הישראלים ואו, הישמעלים ששוטפים כל שישי בצהריים את הרכב? ויש את אלה שכל שבת בבוקר גוזמים את הדשא בגינה? אני כנראה מזן אחר, ואני לא נמנה על מי מהקבוצות. בכלל תנו לי לידיים מכסחת דשא ואני מחרב את הגינה, כי אם המזל שלי אני כנראה אגזום גם את השורשים, לרבות הרגליים שלי או של מי מן הבריות רחמנא ליצלן. זה בטיחות ואני עוד לא מוסמך מכסחת. אפילו שקלתי לרכוש את הטרקטורים הקטנים האלה שיושבים עליהם והם מכסחים את הדשא, מירב אומרת שגם ככה אני דוגמה רעה לילדים אז למה להקצין עוד יותר. יש בזה משהו.

בכלל בדמיון שלי? לקנות מכסחת דשא זה לבנות לה מלונה או מוסך קטן, להשפריץ דלק ואו, סולר או מה שהחרא הזה לא שותה, להסריח מזה אחר כך, לשמן, לגרז אולי? לנקות, לפנות גזם, לקבל דוח על הגזם כי לא פיניתי ביום הנכון, לקלקל את המכסחת ולגלות שהאחריות פגה, מה שאומר שזה עוד דבר לתחזק בנוסך לכל הפרווה שאני צריך לשאוב מהכלב שעוד לא הבאתי. ועל זה נאמר פחחח. ויש גם פתאום את השיחים לגזום, ולעדור, או לשתול, ולהוציא עשבים שוטים, אבל ממש שוטים.

פעם מזמן, אולי ביום החמישים וארבע לבריאת העולם, אלוהים ברא את הגנן. גננים לרוב עובדים עם כובע רחב שוליים, שרוולים ארוכים ופועל, יש להם גי’פ או טנדר ועגלה נגררת, יש להם את כל הציוד בעולם, יש להם אפילו יכולות תכנות מפוארות כי מישהו צריך לתכנת את מחשבי ההשקייה, אני סתם מפחד מהם. הם תמיד משופצרים כאלה ותמיד יש להם את כל הכלים בג’יפ עם העגלה. הם אף פעם לא שוכחים סולם, או נגיד פאנלים לפרקט, כי זה לא הקטע שלהם. אצלי זה באמת קרה שלא הביאו מספיק פאנלים לפרקט. ותמיד יהיו להם כמה אבני טוף באוטו. טוף זה טוב לגינה וזה.

ואז ביום מן הימים מצאתי גנן. כזה בדיוק, שגם עושה תחזוקות של גינות. כזה שמוסמך לכסח את הדשא אפילו אם הוא סינטטי. ראיתי אותו עובד בבית אחד ליד הבית שלי, אזרתי אומץ וניגשתי וביקשתי כיסוח כי נראה לי שזה היה הדבר הנכון לומר ברגע הנכון. ואיך שהוא בא לי בזמן ועוד מלאן ת’אלפים דברי חנופה ונראה שמצאתי לי גנן שייאמץ אותי. אין דבר כזה לאמץ גנן זה עובד הפוך. אם מצאת חן בעיני הגנן אתה שלו. ואז קבענו בכאילו שהוא יבוא למקצה שיפורים, אז קבענו.

החיים לימדו אותי שגנן טוב זה גנן לחיים. כזה שלא רק עוסק בהקמות. זה בסדר אם הוא לא בא בדיוק מתי שקובעים איתו, העיקר שהוא זה שמתחזק. הגנן הוא הוא בורא הגינה ועץ הלימון הננסי, בלי הגנן זה לא היה קורה לעולם. היה את הגנן המקים, ועכשיו יש את הגנן המתחזק. זה היא ממש קשה למצוא אותו, הייתי על גבול התסכול. מזל שיש שכנים לא בבית, עם דשא ירוק וגנן שבמקרה היה שם. ובכלל כל פעם שאני מחפש להתעודד אני מזכיר לעצמי את סיפור הגנן שמצאתי באקראי, ושהוא גם אחד שמבין.

הדשא צומח ממש מהר. הוא אפילו ממש גבוה. בכלל אני מקווה שמכרו לי דשא ולא שטיחים של עשבים שוטים. זה ירוק וזה גם אז מה כבר ההבדל? ובכלל אם אתם שועלים שקוראים את הפוסט הזה, בואו להתחבא בדשא שלי, הוא מספיק גבוה. באחריות. אף אחד לא ימצא אתכם בחיים. אני נושא תפילה אל עבר שבוע הבא שיבוא הגנן ויכסח את הדשא, אפילו כלבים, גדולים, יכולים להתחבא בדשא שלנו.

יש קרחת בדשא, קטנה כזו. מירב באה לראות בשבוע שעבר את ההתקדמות של הברזים והאינסטלציה. היא מנהלת השיפוץ אני רק מתאם הצינורות בשטח. הלכה לדשא, הלכה על הדשא וישר ראתה את הקרחת. ומתוך הקרחת ראתה קן של נמלים אדומות, נמלי אש, יורקות דם, מכרסמות ילדים, עוכרות ישראל, נצר לשושלת דרקוני אש, עמידות לפצצות גרעין וכריזות של מואזין.
ואז היא הישירה לעברי מבט, עם עיניים חודרות וזה פשוט היה שם באוויר: “תקשיב חתיכת מטומטם, איך לא שמת לב שיש נמלי אש אצלינו בדשא?! אני לא עוברת עד שאתה לא מדביר את כל הקן”.

מפה לשם אני מחפש לאמץ או לקנות, אולי לשכור ומקסימום לחכור דוב נמלים. מזל שגנן מצאתי.

 

עמית

 

AS-IS

הפינישים. הפינישים גוזלים את כל הזמן שבעולם, בפינישים זה מרגיש ממש על קו הסיום, רק שמישהו קושר אותך מאחורה עם חבל, או סתלבנד במקרה שלי. ואם כבר עסקינן במקרה שלי, אז במקרה שלי לפחות מרבית הסתלבנדים שהשלחנו בשיפוץ נתקעו בדיוק באמצע של איזה צינור שרשורי, ואז כולם מבינים שיש בעייה, מושכים מקצה אחד, ואז הולכים לקצה השני ואיזה מזל שיש רק שני קצוות לצינור! ואז נושפים אל תוך הצינור, אם צריך אז אפילו מזרימים מים – כלום לא עוזר. ואז קוראים למנהל הכללי של השיפוץ, שמציע, איך לא, לנסות עם סתלבנד עבה יותר או במילים אחרות – האכזרית. בסוף? בסוף זה ייגמר בחציבה, בקללות ובהמון אבק. ולא שזה קרה הרבה, אבל הרגע הזה שזה כן מצליח, הרגע הזה שמגלים את הראש של הסתלבנד מבצבץ מתוך קצה התעלה, מה שאומר שההשחלה צלחה, הוא באמת רגע מכונן. זה קצת מזכיר תעלת לידה אבל רק של קירות במקרה הזה. אני שונא סתלבנדים כי הם תמיד נתקעים ובטח בשביל זה פיתחו אותם.

כולם, לאורך כל הדרך, והדרך עודנה מתמשכת, שאלו אותי שאלה אחת מהותית. וזה כולל את המנהל הכללי של השיפוץ, מתקיני רצפות העץ האמיתי והסינטטי, אנשי הקירור, השרברב, החשמלאי, הגנן המקים, הגנן המתחזק שהמשיך את עבודת הקודש של הגנן המקים היות וזה לקה בליבו ככל הנראה ועבר צנתור לא עלינו, אפילו הנגרים, מתקיני הסורגים, המנעולן, הגגנים, ואפילו הכלבים של השכנים, כולם שאלו אותי את זו השאלה:
“תגיד, אשתך ראתה כבר?!” השבתי לכולם שאשתי מחליטה הכל עליי, אבל בשיפוץ היא זו שהחליטה על המטבח ועל השליכט הירוק המזעזע, ובכל השאר קיבלתי סוג של חופש פעולה, לא באמת אבל סוג של. כן ככה זה מרגיש אחרי כמעט חודשיים של רביצה באתר בנייה ואו, שיפוצים, ואו משהו קרוב לזה. מפשיטים כמעט לחלוטין בית ומלבישים אותו כמעט מחדש. מירב עוד לא ראתה הכל, מה שאומר שאני על תנאי. סיפרו לי כל מיני סיפורי זוועה על הנשים של, שבאות והופכות החלטה אחרי שכבר שיפצו משהו. כנראה שזה פחד מובן לחלוטין של בעלי מקצוע שעברו ככל הנראה כמה מקרים כאלו. מסכנים. הסברתי בנימוס, שאצלינו זה אני, וזה לא פשוט להיות אני.

למעשה השיפוץ המסיבי הסתיים, רגע לפני רמדאן 2016 ואיזה מזל. באמת אתמול כשהמנהל הכללי של השיפוץ הגיע לתיקוני צבע סופיים, הוא נראה באמת עייף. מה שנשאר עכשיו זה לסיים כמה תיקוני נגרות, עניין פעוט של שני חורים גדולים מדי לברזים, שום דבר שמהנדסים של נאס”א לא יכולים לפתור. כשהלכתי לחפש שייבה, אמרו לי שאני לא הראשון ובטח לא האחרון שזה לא קורה אצלו. טיבו של שיפוץ. והמבט הזה של השרברב שניסה להתקין את הברזים, והמבט הזה שלי כשגילינו. בתור מפקח בנייה חובב, יש לרדת עד כדי רזולצייה של שלושת רבעי צול בסנכרון העדין הזה של בין המצוי לרצוי. גם כן צול ואמא שלו הזונה.

והיתה את הפעם ההיא, בניסיון נואש נוסף למצוא קצה של צינור בגינה, שיהיה יותר קל למחשב ההשקייה לחשב כמויות, שהגנן הזרים לתוכו המון מים, אבל המון מים, והצפנו, בטעות כמובן, את הגינה של השכנים, טעויות קורות, וכמה טוב לגלות אותם לפני שמחברים את הפלאג האחרון. זה לא שמישהו טרח לשמור את תוכניות האינסטלציה ואו, החשמל של הבית, חלילה זה נוגד כל חוק מרפי מצוי. לגינה של השכנים שלום, וגם להם אני מקווה. “ולמה לא עשיתם דשא סינטטי?” ככה! אולי פעם נשדרג לסינטטי, קודם כל אני מחכה לראות שהמטפס יטפס, ושמחשב ההשקייה באמת מחזיק שנתיים עם הסוללה כמו שהבטיח לי הגנן.

גם הבטיחו לנו ממשרד עורכי הדין שהם שולחים לנו את מס הרכישה בדואר, אנ’לא יכול לחכות. אין כמו לשלם מס רכישה ועוד כזה שמגיע דרך דואר ישראל. אני בודק באדיקות מדי יום את תיבת הדואר שלנו, גם פה וגם בבית המיועד. אז הבטיחו.
עוד חודש וקצת ההובלה. אני חייב לתפוס את המוביל ולוודא באמת שמה שסיכמנו זה באמת מה שסיכמנו, זה לא שאני לא אוהב הפתעות, אבל הפעם נראה לי שיש הפתעות שאולי מראש כדי לוותר עליהן. אני מקווה שהוא יזכור מי אנחנו, מזל שהוא נתן לנו פתק. ניסינו, לפני המוביל הזה, לקבל הצעה מעוד מוביל, ששלח מתמחר, מסתבר שמתמחר מובילים זה מקצוע, הוא בא לראות מה, אומר כמה, שותה כוס מים ועושה פרצוף כשאתה מבקש לחשוב על זה. כמוני בערך.

מה שנשאר עכשיו זה לצעוק על כולם שיזהרו לא לשרוט את הפרקט, הלא זה די ברור שאני הולך להיות צמוד למטלית ניקיון של פרקטים בשביל לנגב את הצבעים שהילדים ישפכו עליו, ואת הקקי של הכלב, הכלב בהזמנה. אני מחכה לחורף, לרטיבויות, אומרים ששום עוזר. שום עוזר להכל! אז אני חושב שאני הולך לפזר כמה שיני שום בכל מיני פינות נסתרות בבית, כדוגמת חדר ארונות וקולבים. ואם זה לא יעזור אז מלח. פשוט מאוד לפזר מלח. מלח שום מלח שום והבית פיקס.

למירב יש פוביה מזוחלים. צלחנו כבר ירח דבש גדוש בלטאות ענק בתאילנד. ודווקא ההפינוזה עזרה למירב והיא קצת נרגעה. טוב, רק קצת. ובכלל התנאי של מירב לעבור לגינה עם בית היה שלא יהיו נחשים כי אם היא תיתקל בנחש היא תיעלם משם לעד. אני מחזיק בדיעה שפחד זה משהו שיש להתעמת איתו, לכן אני מחפש באי ביי או באליבבה נגיד, בקיצור במרשתת, נחשים אותנטיים מגומי, וגם אותם הולך לפזר בבית. ככה יהיה למירב קצת יותר קל במעבר ובהתסתגלות.

רק אלוהים יודע מה אני הולך לעשות עם השליכט פיסטוק הזה.

 

עמית

אקרילי

אמרה לי שהיא רוצה רק מטבח כפרי. לך תתווכח, או תעז לצאת חוצץ ובכלל לנסות להציע משהו אחר. זה לא שאין שם בבית החדש מטבח יפה שהקבלן שם, רק שהוא לא כפרי וצריך לפרק. יש רגעים בחיים שהשתיקה יפה להם והבעלים קצת פחות. מירב לא רוצה מטבח מודרני, לא פרובנס ואפילו לא אנגלי – רק כפרי. למעט מודרני אין לי שמץ של מושג לאיזה זרם המטבחים שמניתי לעיל משתייכים, ממה שהבנתי זה שכפרי זה עם ריקועים כאלה של ריבועים ואו, מלבנית בדלתות ושזה כאילו הולך יותר טוב עם בתי קרקע ואו, קוטג’ים, ואו, דו – משפחתיים, ואו וילות ואו, אוהלים. בקיצור כל מה שעל הקרקע עם גינה ושאפשר לעשות אותו יותר בקטע של ‘כפרי’. קח לך אישה בנה לה בית וסתום! אני מ’כפת לי יש לי אישור עקרוני לכלב.

וזה לא שאני עסוק בכלל רק עם הבית, ממש לא. רק רץ למלא ספקים, משווה, בודק, חוקר באינטרנט, מנסה להבין מה עדיף על מה, ולא מבין למה יש כל כך הרבה מכל דבר. המבחר של כל הפריטים לא מבלבל בכלל, ומגזין בניין ודיור מעולם לא היה כל כך פופולרי כאן אחרי מהפיכת הסמארטפון, באלוהים. יש לי עוד לרוץ לבנק היום, לאסוף עוד איזה אישור ביטול שאני מחכה לו איזה שנה, לקפוץ לראות חיפויים, ולחפש מוביל. לך תמצא מוביל לקיץ. אין חיה כזו, הכל תפוס, “ולמה לא דיברת איתי שנתיים לפני?”. פעם עוד יעבירו כאן בתים עם רחפנים אתם תראו, או שלא.

קיבלנו מגיסי המלצה על חברת מטבחים, יש בערך אלף חברות מטבחים ונגרים ואיקאה, אבל מסתבר להפתעתי שרק אחת מספיקה. למעט העובדה שמירב שכחה את תוכניות המטבח בבית, לך תסגור על מטבח עכשיו. כי לא קונים כלום לבית בימינו, היום סוגרים הכל לבית, מן מטבע לשון באלון מבוקע. מסתבר שמטבח זה כבר מזמן לא רק ארונות, זה חומרים, זה טכנולוגיה, זה תוכנת מחשב שמחשבת מי מה מו ועוד עושה לך הדמייה ממש כמו אולטרא-סאונד ואפשר לראות את המטבח כעובר קטן לפני הלידה, לפחות לא צריך ברית מילה ורב שיודע לחתוך, אלא רק מתקין טוב שיודע מה הוא עושה, רק שלא תיפול עליי ויטרינה בטעות כי גם זה קרה פעם.

לא רבנו הרבה על איך המטבח ייראה, ניסיתי לראות הכל בעיניים של מירב וברוך שלא עשני אישה? כי אני באמת לא מבין כלום במטבחים וממש לא אכפת לי אם זה פולימרי, צבע בתנור או כל המצאה אחרת בתצורה של מטבח. רצתה מטבח כפרי, הלכנו על הכפרי בסוף עם מלא שכלולים כפריים וצירים כאלה שנחשבים, וטריקה שקטה לארונות – ובכלל איך טריקה יכולה להיות שקטה, הרי זו מהות הקטע של לטרוק דברים כי איך הילדים ואני נהנה אם לא ייטרק כלום בבית? שיהיה.

עם הולדת המטבח נולדים עוד כמה צרכים בסיסיים כדוגמת שיש, חיפויים וכיור. כמובן שצריכים לשמור על הקו הכפרי כי אסור לערבב חלילה סגנונות שונים ולייצר שעטנז לא ברור. ושמישהו יסביר לי באמת, מה לעזעזל ההבדל בין כיור חרס אל בין כיור נירוסטה אל בין כיור אקרילי? ולמה מתרוממות גבות כשאנחנו כנראה הולכים על כיור חרס? עשינו משהו רע? יקום זה שחושב שכן או ינצור לשונו לעד, פאקינג כיור, שיהיה פרקטי, פרגמטי ושלא יטפטף. מחקר על כיורים עלה לי שעה מהחיים ועד לרגע זה עדיין לא ברור לי למה זה מול אחר, פשוט נורא להיכנס לחרדות קיומיות מכיור. אני רוצה הביתה.

ויש גם את העניין של הדק. כי היום בלי דק זה לא באמת נחשב. “מה אתם לא עושים דק?” כאילו חשבנו ללכת או על דק סינטטי או על ריצוף דמוי דק, כי אם כבר ריצוף שיהיה בגוון מצפוני שקט. אומרים שדק מעץ זה המון תחזוקה ושימון, וצביעה, וזה מתקלף אבל זה הדבר האמיתי. ואם יש כיורים אקריליים אז למה לא דק אקרילי? אתמול רכשנו, סליחה סגרנו בסוף על ריצוף דמוי דק למבחוץ של הבית, לאחר חיפוש חנות קרמיקה אמיתית כי מסתבר שמרבית חנויות הקרמיקה שנחקקו לי בתודעה כבר נסגרו מזמן, ובאחת החליפו תצוגה. לך תמצא קרמיקה עכשיו. ולמה את השיש לא עושים אקרילי? למה רק את הכיור? אולי גם קופסאות שחורות של מטוסים כדאי בגוון כפרי אקרילי? אז זהו שלא.

עכשיו רק נשאר לקרוא לשיפוצניק ולהתחיל לעבוד על הבית. וזה רק אחרי שהוא הבין שצריכים עוד שקעים במטבח ושהוא יכול להשחיל אותי אפילו יותר חזק. שיפוצניקים לא משפצים הם משחילים אבל זה בסדר, הפנמתי באמת. תודה. כל זה ממה שנכתב למעלה, כל זה עוד לפני שהיא בחרה את הגוונים לאיך הבית יהיה צבוע. לטעמי הוא צהוב מדי עכשיו, אבל מה אני קשור בכלל. “רק אני מחליטה!” נכון, אני סתם שמן. התחוור לי בנוסף על כל אלה שהספה שלנו עכשיו, יענו זו שאני כותב ממנה עכשיו, שהיא מדהימה, חמה ומלטפת כנראה לא תתאים לבית החדש, מקווה שלפחות אני אתאים לבית החדש, ואולי בכלל מירב תחליט שהיא עושה לי וועדת קבלה לפני, קטע כל וועדות הקבלה האלה ואמא שלהם הזונה.

קשה באימונים קר ונוזל בחורף, אני לא יכול לחכות לנזילה הראשונה ואני לא ארגע עד שלא אחשוף אותה. כי אין דבר כזה קירות יבשים, בטח לא במקרה שלי. מה שנשאר עכשיו זה ללכת לאיזו חנות עם מבחר “מיוחד” ולחפש חיפויים למטבח. מבחר מיוחד זו הגדרה נרדפת ליקר מוות, מאוד יקר. הם הביאו את החיפויים על בהמות משא מונגוליות ושילמו על זה מלא מכס, מכאן המחיר. בטוח אני קונה, רק שיהיה להם אקרילי, אמן.

מישהו יודע עם הגרניט זה כולל פורצלן?

עמית