ארכיון תגיות: הבלוג של עמית

בטיפול

היום אני על תקן של “הבעל המתחשב”, לא שבאמת יש כאלו, אבל הקרבתי יום בטלה לטובת שינוע הרכב של זו הצודקת לטובת טסט. אתמול גם התחוור לי שמעבר לטסט צורף גם טיפול, מכאן שירדו לטמיון לפחות עוד שעתיים שלוש של בטלה צרופה. כמובן שההגעה לפה היא נגזרת ישירה של ריב, מדון, ואסון עד השעות הקטנות של הלילה, בואכה שתים לפנות בוקר. מי תורם יותר, מי עושה יותר, את מי הילדים מעדיפים, ולמה אני בעד לשלוח נשים למוסך. בגלל זה אני עכשיו כאן עם מחשב נייד וחרדות על גיר רציף.

המחשבות בדרך למוסך הם בגדול על זה שצריכים להחליף את האוטו, רק לפני חדש מישהי פינקה אותנו חזק מאוד מאחורה, עוד מכה לאוסף. מירב רוצה “רכב פנאי” משהו גבוה כזה בטרנד השולט של אספסוף גאה שחייב שיהיה לו ג’יפון או רכב גבוה, פנאי-שטח, פנאי בכלל וכל השוק הפסיכי הזה של רכבי משפחה מפנקים גבוהים שמהם כבר הדרך חזרה לרכב “נמוך”  לא באה בשבון.

המוסך עבר שיפוץ כולל, פייר מדהים ואפילו השירותים כאן יותר שווים ממה שיש לנו בבית. יש פה ספות מפנקות, ריצוף פרקט איכותי, מסך ענק שמקרין את נשיונל ג’אוגרפיק, לדים מעוצבים בתקרת גבס מונמכת,  עמדות הטענה למכשירים ניידים וגוססים, וזה אולי מרגיש יותר כמו לובי כניסה למלון ארבעה וחצי כוכבים. קל. במוסך מקבל את פניי “הבוחן” זה שהכל תלוי בו, הוא מחליט איך ומה האוטו צריך, הוא גם זה שייקבע את כמות השעות וכמה קפה אני הולך לשתות עד שהמזכירה תקרא לי ותשאל אותי בכמה תשלומים.

חוק ראשון. במוסכים תמיד יהיה דף מודבק על אחת ממכונות הקפה – לא בשימוש – אתכם הסליחה. זורם על קפה שחור, ומתפנה זמן לא רב לאחר מכן, כלאחר מעשה למספר שתיים, אחרי ששאלתי את עצמי שישים פעם אם זה בטוח, ושאני יוצא מזה בחיים. מסמן וי גם בקרב הפנימי שלי עם עצמי וההמתנה נמשכת. תוך כדי מגיעים הרכבים של כל התאונות בוקר לא עלינו, אנשים שחרב עליהם יומם ורכבם, המוסך מאוד משומן בטיפול בהם, הן נפשית הן פחחית והן טיפולית. יהיו את אלה שתמיד יבקשו את המנהל – המנהל בישיבה או פגישה חשובה. “אבל הבטיחו לי הנחה” ברור, ולי הבטיחו בסטארט-אפ הראשון שהעסיק אותי עבודה רצופה עד הפנסייה. מבטיחים לך – תשכח, נכנסים בך בבוקר – בוא, תתקן פה.

רק שלא יגידו לי שוב להחליף ברקסים, זה יקר ואין רפידות בצבע שביקשתי. קהל הלקוחות הנאמנים ישובים ומסובין “בלובי”. כל אחד עסוק בנייד שלו, אבל המבוגרים עם הניידים שבדיוק צופים בקטע וידאו קולני אימתני שפתאום מנגן להם, לא, תירו בי עכשיו! אין אחד שבוהה סתם, כי כאילו אין לו חיים. אז כאמור יש חסרי טאקט שמראים בדיוק משהו למישהו בקולי קולות, ויש את אלה שפשוט לא למדו לאלף את הנייד שלהם וזה נובח בקולי קולות, יש את אלה עם רעשי גוף מוזרים, יש את המריחים, יש את אלה שקוראים עיתון, ויש את העצבניים שרק עומדים עם הפרצוף לאולם הטיפולים ומחכים שיסיימו להם עם האוטו, ולמה במוסך של דוד שלהם זה היה לוקח פחות זמן וזה היה הרבה יותר זול.

אחד הבוחנים נכנס עם דפים ביד, וקורא ללקוח שמחכה לאוטו. ת’כלס זה מזכיר לי תמיד כמו בסדרות האלה של חדרי מיון את הרופא שיוצא עם החלוק הלבן אחרי ניתוח של שלושה ימים רצוף, אל עבר המשפחה המודאגת ומבשר להם שניתוח הצליח, ושהרכב מוכן. זה תמיד השלב שאני מת לשאול אם אפשר כבר להיכנס לראות את הרכב והאם הוא ער, כי ככה זה כשאתה מטומטם חסר תקנה. וכמה עולה רצועת טיימינג בכלל? ובכלל מה זה? תראו לי אחד שיוצא ממוסך, מסתכל על החשבון ושואל בפליאה: מה, זהו?!

כבר פה שעתיים וחצי, על חשבון חול המועד. מתחיל להיכנס עכשיו לשיקלולים של לזרום לעוד כוס קפה או סתם מים בכוס שקופה. מחשבות של מוסכים. ובכלל למה המשרדים של מס הכנסה לא יכולים להראות מושקעים לפחות כמו המוסך שלי? האם הם ישטפו לי את הרכב או ייתנו לי שובר? תמיד כל הנהגים של המוסך בשטיפה ואין מספיק נהגים שייקחו את הרכב שלי. שעה לקח לי למצוא ווי פיי, ולא סתם ווי פיי – אלא כזה שעובד. ההחלטה להגיע לכאן עם מחשב נייד וחבילת מגבונים לחים הוכיחה לי שוב שאני גאון, ושאני תמיד צריך לסמוך על עצמי גם בבקרים קשים כדוגמת זה, וכמה כייף שלא היו פקקים בבוקר.

חוק שני: הנוסחה עם מוסכים היא פשוטה: תבוא מוקדם בבוקר, תצא מאוחר אחרי הצהריים. בדיוק קרסה נורת ברקס, יצרה קצר במערכת החשמל וזה יצר עיכוב. מודה שלא ישנתי טוב בלילה. הבן של השכנים! חגג כל הלילה עם חברים בטורניר פיפא רועש במיוחד. מה קורה לנוער של ימינו, ולמה לעזעזל הם כבר לא מעדיפים סקס פרוע כשההורים לא בבית? הצודקת הלכה לנבוח עליהם קצת לפני אחת בלילה מאוחר. לא נעים.

לא חשבתי לכתוב פוסט על המוסך שלי, או יותר נכון על המוסך של הצודקת שלי, אבל ללא ספק אספתי מספיק חומר משלוש פקידות שחופרות פה את החיים אחת לשנייה – אני יודע בדיוק מה כל אחת עשתה בחג, מה היא אכלה, ולמה זה לא בסדר שהבת של אתת מהן יוצאת עם הבן של דוד.

חוק שלישי. תמיד יהיה משהו עם הברקסים, עכשיו הבוחן הודיע לי שמה שעשיתי בטיפול הקודם היה בלמים, הברקסים זה מלמטה, הבלמים זה בולמי זעזועים. בדיוק כמו הזעזוע שלי מהמחיר שזה ייעלה לי.

לא מחליף את המוסך הזה בחיים!

 

עמיתלונן

 

משחק מקדים

הפסח השנה הוא בסימן גמילת המפלצות מחיתולים. נחלנו כשלון חרוץ בגמילה של הילדים, כלומר אני נכשלתי ומירב רק הזכירה לי את זה כל הזמן. שלא לדבר על אריאל שירש כנראה גנים אשכנזים של אבא שלו וצורח באמצע הלילה לפחות פעמיים שלוש שיש לו נזלת, כאילו עוקרים לו חלק בגוף, כן זה קשה להיפרד מנזלת – סיפור חיי נשבע לכם. אז החלטנו שאנחנו מחליטים לגמול את הילדים כמעט לגמרי מחיתולים. יש מפלצת אחת שממש אוהבת להשתין בלילה, ופושטק אחד שעדיין עושה קקי בחיתול. הנרטיב של נפתלי והסיר לא ממש צלח!

הכל עניין של תיעדוף. מצד אחד מפלצת אחת צריכה ללמוד לישון נטולת חיתול בלילה, ומצד שני זה הפושטק המתולתל חייב ללמוד לחרבן באסלה. כמו גבר. גבר כזה שיגיע הביתה ואשתו תצרח עליו שנמאס לה להחליף לו חיתול והגיע הזמן שהוא ישחרר. כמו מירב? לא, היא בחיים לא משחררת. אני לעומת זאת? כן כן. הלכנו על על כל הקופה, כלומר מירב החליטה שזה לא יכול להימשך ככה יותר – אני רק הנהנתי בראש, ת’כלס אם היה לי זנב הייתי גם מקשקש בו – כל הקופה, שתי מפלצות – במקביל – בלי חיתולים. נעים מאוד אני הייתי עמית ואני ככה קרוב מלאבד את השפיות. עמיתחרפן!

קניתי באי ביי זמזם כזה מיוחד. גם כן פטנט. עולה מלא כסף עם חיישן כזה שמצד אחד מחברים לבגד\תחתונים\שמלה\מכנסיים\גוזייה\גופייה\סדין\שמיכה או כל פריט לבוש שאפשר להשתין עליו מלא, תוך כדי חלומות על נסיכות ודרקונים. הצד השני של הזמזם מתחבר עם מגנט לכל מקום אחר בפיג’מה שאפשר לתלות אותו עליו. ברגע שהחיישן חש ברטיבות הוא מעביר אות דיגיטלי מאופנן אל המוח של הזמזם, שמורכב בין היתר מרמקול היסטרי שמשדר צווחה אימתנית באמצע הלילה, שממש מלחיצה את הילדה וההורים שלה, שקמים בהיסטריה לבדוק אם נפל סקאד על הגג, ואז מוצאים, במקרה, בחדר הילדים שלולית של פיפי עם ילדה בתוכה. וכך זה חוזר חלילה, עד שיש שיפור. הזמזם הזה עוד ייקבור אותנו. ת’כלס אני דווקא אוהב את אי ביי – בחרתי זמזם וורוד, שיהיה מגדרי.

השובב ההיסטרי עם הנזלת הצליח לפני יומיים לראשונה בחייו, לחרבן לתוך האסלה. לא סירים ולא עניינים. כן זה מלחיץ פתאום לאבד חתיכה מהגוף אל הלא נודע, אני מודה. הבטחנו לו בייבלייד מתנה, קקי פרס ושיגלגל אותה טוב טוב. בייבלייד זה משהו שילדים עפים עליו עכשיו, עם מלא אקססוריז ומרצ’נדייז כזה שעולה מלא כסף. מירב לא הסכימה לקנות לו את המקור – אז קנינו את הזיוף. סליחה אריאל, אבל זה פעם ראשונה שאני מסכסך בכוונה בינך לבין אמא שלך – תגדל תבין. תתחתן תבין עוד יותר. ילד אחד צועק בבית גלגל אותה, אבל לפחות עושה קקי בשירותים. ילדה אחרת מחוברת לזמזם וורוד. היינו בטוחים שנשלח אותם לצבא עם חיתולים. פאק.

בלילה אריאל עדיין היסטרי, גנים שירש ממירב כנראה. אבל אני כבר למדתי להכיל את זה, אצל אריאל לפחות. אנחנו מאוד שמחים על ההישג המרשים ערב פסח, התכנון הוא עד הקיץ לגמול אותו בלילה גמילה מוחלטת מחיתולים, ולהביא כלב. גדול שעיר ומיירר. אצל גילי הלילות מעניינים לא פחות. יש לא מעט פעמים שהזמזם ואמא שלו הזונה מצפצף לשווא עקב הזעת יתר. במונחים מקצועיים קוראים לזה False Positive  נגיד כיפת ברזל שמיירטת בטעות עפיפונים, או נגיד אנטי וירוס שבטעות מחק קובץ במחשב שהוא בכלל לא וירוס – אז כזה. יש לא מעט ניסויי ותהייה ובעיקר כמיהה לשנת לילה רצוף, חותם עכשיו על חמש שעות.

יש לי הרגשה שמובססת על תחושת בטן בלבד שיהיה בסדר. מירב לא שותפה להרגשה שלי, האמת שהיא לא שותפה לשום הרגשה שלי, עניין של חוכמת חיים, תיעדוף ועייפות יתר. עם השנים למדתי שכשמירב עייפה אסור להתקרב אליה. למדתי גם שכשהיא עירנית אז עדיף שלא. מפה לשם היא עכשיו צועקת עליי שאני רק במחשב ולא עוזר לה בכלל עם הילדים ובכלל. או קיי אם יש עוד דברים – זו הזדמנות מצויינת להציף. לא קל להיות נשוי. ממש קשה להיות נשוי לי.

השתדלתי להיות בעל טוב ולהכשיר את הבית לפסח. ניקיתי כל יום קצת, והיום באו הנקיונות על סיומם ופורקנם. לאנשים מהסוג שלי, כאלה עם OCD לניקיון מהחמורים שיש, פסח זו תקופה נפלאה לתת דרור לכל הטוב הזה. ושמישהו יזכיר לי לחזור על כל זה שבוע לפני פסח שנה הבאה.
ההכנות לחג בעיצומן, השנה אנחנו מתארחים, עם צלי סלט ושני ילדים. נטולי שעות שינה ותזזית. פסח זו תקופה של התחדשות ושל ריבים מלבלבים, והמון הורמונים של מעברי עונות שמשתלחים אחד בשני. אני פורק הכל על נקיונות, מירב פורקת כמה שהיא יכולה עליי, והילדים פורקים הכל בשירותים תודה לאל. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה בלי חיתולים אמן עם כלב.

את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לילדים המתוקים שלי, לאחל לכם פסח שמח, אנחנו מאוד גאים בכם שהצלחתם לגדול עוד קצת. בנוסף אני רוצה להקדיש כרגיל את הפוסט למירב שהצליחה לחבר בין שמיים וארץ – הא?! לא לא, בין אריאל והאסלה.

חג שמח!

 

עמיתלונן

פוסט טראומה

בואו לא ניתמם! עזבו אותי מכל הקלישאות של הפסדנו בכל מיני קרבות אבל ניצחנו במערכה, קשה באימונים קל בקרב ועוד ועוד שאריות פליטה של מטבעות לשון שכבר מזמן בדיור מוגן. כשאתה נשוי אתה מפסיד. תמיד! לא קרבות, לא מערכות ולא שמערכות, ואל תיקח אותי או כן תיקח אותי כמובן מאליו, ועוד מיני שארית הפליטה זולת אלרגנים קלישאתיים של ממש, אני נשוי משמע אני לא קיים! מי סופר אותי בכלל? אני כלי שרת בידי המלכה האם, על תקן נהג פיזור ואיסוף כל בוקר את הזאטוטים לאי-אילו מסגרות חינוכיות.

ככה זה, אני נושא באחריות ואני גם נושא לה את התיק, מסונג’ר מפה ומשם ואין מפה שום דרך מילוט. השיא היה כשנתבקשתי לנקות את הבית. אישרתי את האתגר, היה מאוד מספק מענג ומהנה לשיר תוך כדי ולמרבה ההפתעה זה החזיק בדיוק יומיים – הניקיון. וזה לא כולל גב שבור, דלקת בגיד כף יד ימין, וצריבות של מערכת הנשימה שספוגות בכל מיני רדיקלים חופשיים של מסירי אבנית. תתחתנו זה נקי!

האינדקציה לבית מזוהם היא חללים של זבובים, וחרקים לא מזוהים אחרים, שנכנעו לאבק ויצרו, בעל כורחם, ארונות קבורה מתחת, מאחורי, תוך כדי, בצדדים, ובפנוכו של מכונת הכביסה והמקרר. כל זה מבלי להכיל את השערות של החתול, או של מירב רחמנא ליצלן מפוזרות ושזורות להם על ערב רב של חרקים או מיני זוחלים שכלואים למוות בין אילו לאילו. רוצה לומר גם שהזקנה, ואמא שלה הזונה באה לי לא טוב, אני מצהיר לעיני כל שאני לשפשף סיימתי, זה מחליא אותי, זה מוציא ממני את המרמור וזה בעיקר מתסכל אותי שרק אני צריך לנקות פה. מירב הכריחה אותי כהרגלה בקודש, והפעם עמיתלונן הולך למצוא מנקה.

הוצאנו מכרז לעוזרת בית. אף אחת לא באה. בסוף זה הצליח ובדרך לא דרך, עם קשרים וכמה וואצפים מצאנו אותה! מרגש וכולי דמעות. קרעה אותנו במחיר, מ’כפת לי מירב סגרה איתה, כך שתמיד יהיה לי את מי להאשים.
צמד מנקות! אמא שלה והיא. באו בבוקר, שתו קפה, כמה ביסקוייטים ולעסק. אני כלוא במשרד עם הקפה, מת למספר שתיים אבל לא מעז, יש עוזרת בבית ולא בא לי שיסתכלו עליי עקום או לשבור שיא גינס בתור האמבציל שהלך לשירותים תוך כדי שיש מנקה בבית ושרד את זה. אתגר זה טוב, אבל הפעם אני אתאפק, נכון אני כנראה אמות מזה, אבל לפחות עם מה שנשאר מהכבוד העצמי שלי.

לא מרגיש לי בבית כשיש בקומה מעליי צמד מנקות שבטח חושבות לעצמן איך אנשים מן היישוב מגיעים לקטסטרופה כזאת. ככה זה זוגיות, פעם ראשונה אתה גבר ושופוני ומנקה, פעם שנייה אתה חוטף צעקות על למה לא ניקית, ובעיקר מפסיד, מושפל, מוכה, כאוב, רצוץ, שבר כלי, אסון מהלך, מלא ברחמים עצמיים, שונא את עצמך, ובמקרה שלי מאמין על עצמי שהייתי מטומטם דיו בשביל להינשא פעם שנייה. מירב ניצחה כאן ניצחון מוחץ, יש עוזרת יש את אמא של העוזרת והנה עבדכם הנאמן כלוא במשרד ומת לקקי. כלום ושום דבר זה אני!

התאפקתי והתאפקתי וכמו כל דבר טוב שנגמר בסוף אז הן סיימו תודה לאל, ואנחות רווחה, וקולולו, מלח שום מלח שום. חצי בית ממורק מחר התור של החצי השני. בסוף בסוף כשהן עזבו אז אני, בתור בעל הבית מה לעשות, קיבלתי רשימת מטלות. אני צריך לכבס עד מחר בבוקר את כל הסמרטוטים, כי מרוב שהיה מזוהם פה השתמשו בכולם. עליי לדאוג גם שתהיה אקונומיקה ושהמנקה חלונות יהיה רק מסוג מסויים. נעים מאוד עמית, כאמור אני מדגמן כלום ושום דבר, בואו בהמוניכם אני חם עכשיו ואני מגיע במבצע.

מילא צריך לסדר את הבית לעוזרת, אבל צריך לסדר גם אחרי. מירב רוצה שזה יהיה סידור קבוע של פעם בשבועיים, אני רק רוצה להתנצל בפני השואב הרובוטי על זה שהזנחתי אותו כל כך. ובינינו זה לא שפתאום יש הרבה פחות אבק בבית ואני נושם הרבה יותר טוב, ממש לא. כך שאם יש לי תובנה אחת מכל הסיפור הזה של המנקה זה שבעצם אין לי שום תובנה. רדו ממני אני גבר רדוד ושמן.

מה שנשאר עכשיו זה ללכת לפרק מדיח, לקוות שאני יודע איפה שמים כל דבר, להוציא קופסת שימורים ולהגיד לה שהיא היא ארוחת הצהריים שלי.

 

עמיתלכלך

ביי סטנד ביי

אין לי תרופות יותר. ככל הנראה התרופות שלי עכשיו תקועות באיזה נמל תעופה אירופאי, הן מאופסנות היטב בתוך תיק כלי רחצה יחד עם המזוודות של מירב ושלי. הכוונה שלנו היתה להצטרף למזוודות שלנו, אבל איכשהו רק הן הגיעו לבסוף לאמסטרדם. כרגע מירב ואני בארץ, ומאוד מקווים לראות את המזוודות שלנו חוזרות הביתה, לרבות התרופות, המצלמה, וכל פרטי הלבוש או יותר נכון “המותגים” שאני כל כך אוהב ללבוש. יש רק מפסידים בפוסט הזה. אמסטרדם, מירב ואני. אמסטרדם הפסידה את שנינו, מירב הפסידה את “פרימארק” או איך שלא קוראים לבית ממכר הזה של הפיג’מות, ואני הפסדתי את הפנטזיה של להיות עם עוגיית חלל בפה, תוך כדי פתיחת ציר ברובע החלונות האדומים, בוהה בציצים, ואת מירב שצורחת עליי מאחורה שאני הבטחתי שאני לא מעשן יותר ושהיא לא סובלת אותי.

אבל יפה ששלחתי את המזוודות של שנינו לאמסטרדם חתיכת דביל! שנינו נתקענו בארץ! חתיכת תקיעה! כן מה שקרה ביממה האחרונה הוא לא פחות מקומדיית טעיות קולוסאלית שהלכה והסתבכה סביב צירה, זה בעיקר סיפור על טמטום, שלי כמובן, מהול בחוסר מזל עד כדי טרגדיית סטנד-ביי שתדקור כנראה קדימה ולמשך הרבה זמן. העיקר שצמתי השנה. אומרים שזה עוזר. אז אומרים. כמו שאומרים בשביל לנחם אותנו שהכל לטובה? אבל באמת מתכוונים למשהו כמו: “תשמעו, אתם כאלה מסכנים. פאק איזה חרא, איזה גורל, איזה יצאתם כאלה סתומים?” אז כזה. בדיוק. מוגש קר וכואב. העזנו לחלום על אמסטרדם, לסוע לחג, חופש, חופש מהעבודה, סידור לילדים, בוקינג דוט קום. שבע שנים לא היינו בחו”ל, רצינו לסוע רומנטי, להחזיר את התשוקה (הכותב מתכוון למעשה תשוקה כבסיס למטאפורה – פחחחחח לא באמת תשוקה דה!), חלמתי על צ’יפסים מוקרמים בגודל של נקניקיות, על תעלות מים, על שווקי אוכל, על ירוק, על חום? על אופניים, על טחנות רוח, ואן גוך. פאקינג אמסטרדם!

כמו כל רעיון טוב שלי זה התחיל לפני כמה חודשים בריב שלי עם עצמי ואז גם צרפתי את מירב ורבתי גם איתה – ממי איפה אנחנו? הזוגיות? טבענו! עם השגרה, הילדים, והכל. מירב כמובן התנגדה ואמרה שאין לה שום צורך בזוגיות איתי, לרבות כלב, ומספיק היא סובלת אותי ואת השיגועים שלי – ת’כלס זאת אישה שיודעת להעריך גבר אמיתי, ותמיד יודעת על מה היא מדברת, לך תתווכח. אבל בסוף היא הסכימה! פאק היא הסכימה לאפסן את המפלצות המתוקות שלנו אצל הדודה והדוד, וזה כבר שינוי תפיסתי עמוק. אני חושב שמכאן הדרך להסכמה על כלב רק מתקרבת. כלומר נכון לכתיבת שורות אלו, אנחנו בבית נטול ילדים, מזוודות והמון שעות שינה.

גילוי נאות – מירב עובדת של חברת תעופה מכאן ויש אשלייה כזו שלעובדי חברות תעופה טיסות לחו”ל הופכות לקצת יותר זמינות, מילת הקסם כאן היא ‘סטנד ביי’. כלומר זה היה הבסיס לכל התוכנית. בודקים שיש מקום, קצת מזל, קצת חגים, ובלי נדר אתה מוצא את עצמך באוויר. למציאות כנראה הפעם היו תוכניות קצת אחרות היות וגם במונחים של סטנד ביי יש תיעדופים, או דרגות של סטנד ביי נקרא לזה טוב? יש את דרג רם המעלה, כלומר נולדת עם כפית של סטנד ביי בפה, אתה הבעלים של חברת התעופה, המנכ”ל, טייס, טייסת, בת של טייס, בן של טייס, בן של זונה, סלב, פליט ריאליטי, פליט בכלל, סתם איש עשיר טחון בכסף, או כל אחד אחר שהקברניט חפץ בו על הטיסה – אלה  תמיד טסים לא משנה כלום, גם אם מדביקים אותך לגלגל של האווירון. יש את הדרג הבכיר, שגם הוא לרוב תמיד יעלה, יש את דרג הביניים או דרג משנה אם תרצו, אבל זה הכל מילים מסובכות באנגלית של הדרגים הנ”ל, מירב תירגמה לי. נשארנו עם שתי דרגים אחרונים – דרג סתם, וזרג, כן זה האחרון עוד בשלב האריזה יתקשרו אליו מן השדה ויאמרו לו שחבל לו על הזמן ועדיף שינסה מלון בטבריה ושייסע עם אגד תיור.

עד אתמול עוד היינו בדרג סטנד ביי בכיר. כלומר זה היה בכיס שלנו, שיחות תכופות לקברניט ולמבצעים, נשארו עשרה מקומות בתשע בערב לטיסה שאמורה לצאת בחמש לפנות בוקר. הלכנו לישון בתשע בערב, קמנו בחצות התארגנו, רבנו ויצאנו לשדה. בדלקפים, עם האחראית משמרת שמבשרת לנו שעוד קצת כרטיסים נמכרו ושנלך לשתות קפה ולאכול טוסט במחיר מופקע ושנחזור עוד חצי שעה. חזרנו אחרי חצי שעה, זה נראה שנטוס קוקפיט, וזה לא כייף לטוס קוקפיט בכלל, אלא אם כן אתה בן שתים – עשרה ולהיות טייס תמיד חירמן אותך, כן וזה בגדול סיפור הילדות העצוב שלי. אבל קוקפיט איט איז, מקבלים בורדינג, היא מבקשת שנשאיר לה טלפון למקרה שאולי יגיעו עוד כמה רמי דרג של סטנד ביי שבינתיים לא טרחו להראות את עצמם. הולכים לדיוטי. ניצחנו!

גילוי נאות שני – רק לפני שבוע חזרתי מקייב, הבית השני שלי, אני עובד שם, אבל זה לא כמו לטוס עם אשתך. ניסיתי לשכנע את מירב שתקנה לעצמה מברשת שיניים חשמלית, כהרגלה בקודש היא התנגדה, לכן רכשתי כזו לעצמי, כולם בעבודה קנו אז לי לא יהיה?! ומכיוון שאני מטומטם כי זה ברור לי שאני טס, ושאני הולך לקנות מלא באמסטרדם, השארתי את זה בארץ – כדי שלא יתפוס מקום. מכירים? אז כזה -בדיוק! כי ככה זה שאתה דביל!! עוד קצת פה ושם, והולכים לגייט. בי-7. מתיישבים בגייט, זהו זה סגור! ופתאום טלפון מההיא בדלפק – יש בעייה! הגיעו האנשים בעדיפות יותר גבוהה משלכם, יש עוד כמה דיילים מתלמדים ואקסטרה מאבטח – אופסי?!

ולחשוב שהיו לנו כרטיסים בחברה המקבילה וביטלנו אותם כי היינו בטוחים שלא תהיינה שום בעיות. כמעט שלוש טיסות שיוצאות במקביל, מתחילים לתחקר אותי על המזוודות, כי רוצים להוריד אותנו מהטיסה, באיזה צבע הן, איזו חברה, ואם הן מבינות אנגלית. מירב בינתיים רצה לחברות התעופה האחרות, אולי יקרה נס. לא קרה נס קרה פח. יצא אישור מיוחד להוציא את המטוס עם המזוודות שלנו בתוכו כי כולם קיווו שאיכשהו נצליח להגיע עם טיסה אחרת. ואז כורזים לנו להגיע לשרוול לא בשביל לשדרג אותנו לביזנס אלא בשביל להודיע שמורידים אותנו סופית מהטיסה ושנמות, ולא משנה הסדר. ניסינו, וזה לא הצליח. וזה כואב כמעט כמו שנכנסים בך במאחורה של האוטו בנתיבי איילון. ביי ביי אמסטרדם, עולים כולם לטיסה, ואנחנו מחכים לביטחון שיבוא ויחזיר אותנו “ארצה”. בסוף הביטחון בא, שאל כמה שאלות ואמר שזה בסדר ושהוא לא מזהה אצלינו כוונות זדון לפרוץ לדיוטי פרי ולתקוע שיבס כאילו אין מחר. עלינו במעלית קומה אחת למעלה לאיפה שחוזרים מחוץ לארץ. אפילו טחנת רוח אחת לא ראיתי, אפילו לא עוגיית חלל. כלום. מחכה לנו באגי לבן בקומה למעלה עם נהגת.

באגי זה מהרכבים הקטנים האלה שנוסעים בתוך הטרמינל. כמו רכב גולף אבל של נמל תעופה עם צ’קלקה כתומה. לרוב הם משמשים לשינוע נוסעים, נוסעים מאוד חשובים, כאלה שלא יכולים ללכת, כאלה שאין להם בכלל רגליים, כאלה שנתפסו מתפלחים לטיסות, כאלה שנתפסו נקודה, עבריינים, מברחים, חסידים של אומן שאיבדו את האמונה אולי? כאלה שסתם תופסים טרמפ וכאלה רחמנא ליצלן שהורדו מטיסות כי הם סתם בלי מזל. באגי זה רכב פתוח, ומכיוון שכך אני רק זוכר שביקשתי לשבת מקדימה וליד החלון. הבאגי לקח אותנו חזרה לביקורת דרכונים, וכאילו לאסוף את המזוודות. אמרנו לנהגת שאין לנו כי הן כבר בדרך לאמסטרדם. “אה זה אתם המסכנים?! היא נתנה לנו את המבט המרחם”, ואז היא הורידה אותנו איפה שמורידים את הסתומים ונסעה. חזרנו לארץ.

מכאן מתחיל מרוץ של לנסות להחזיר את המזוודות, או למצוא להן קונקשן באירופה, לנסות להבין מה יעלה בגורל הסחורה שרכשתי במיטב הדולרים בדיוטי, ולעודד מירב אחת גמורה מעצבים, עצובה, עם יגון קודר, כזו ששתו לה את החלום באבחת חרב, ומנסים בדרך לא דרך למצוא פתרון מסוג אחר. חזרה לאוטו, די בשוק, הבוקר עולה תוך כדי נסיעה חזרה הביתה, שרפנו לילה שלם בניסיון נואש להעפיל לאירופה – מת! מבטלים את המלון, את חבילת התקשורת, הולכים לאכול ארוחת בוקר, קונים מתנות לילדים ולו רק על האומץ שהיה להם לעזוב ולישון לא בבית. וכל הכבוד למירב שלמדה לשחרר סופסוף.

אז אנחנו בחופש, אולי מחר אם המזוודות תגענה, ניסע לאיזה בית מלון ישראלי ואולי לא. היום בערב נתפנק לנו באיזו מסעדת ניחומים. ננחם זה את זו ונפתח גוגל מפות ונסתכל סתם על תמונות של אמסטרדם בטלפון החכם. סטנד ביי זו המלצה בלבד, אני מוכן למכור את הזכויות לפוסט הזה ולהפיק ממנו קומדייה כי זה בדיוק מה שזה היה כל הלילה. ללא ספק זה היה האין אמסטרדם הכי מהיר שלנו בחיים.

ותודה לברטי, שניסה לעזור כמה שרק יכל. פעם הבאה אינשאללה!

ולא נותר לי לקוות שהמזוודות תחזורנה ויפה שעה אחת קודם – כל התחתונים השווים שלי שם!

 

עמיתלונן

DRI-FIT

למירב יש חוג. כדורשת. רוצה לומר שמי שבאמת רוצה לאמוד את ההבדל שבין כדורעף לכדורשת שיילך לגוגל. אני את המחשב להיום כבר סגרתי. רוצה לומר באמת שזו חוצפה ממדרגה ראשונה שלמירב יש חוג – ולי אין. אני רק רוצה להוסיף שעכשיו כל יום שני אני מחוייב להתייצב בבית עד רבע לשמונה הביתה כדי שתספיק זו הגברת להתארגן, לא כולל את היום שביליתי עם אריאל את הסיום של דלקת הריאות שלו בבית, אני והוא. דווקא היה כייף אבל מה קשור כייף עכשיו. כלומר מירב הלכה לעבוד היום, ואני זה שהייתי עם אריאל, אני זה שהקרבתי היום. לפחות חזרה לעבוד, וגם הביאה מזוודות הביתה מתנת חג, לא, כי אנחנו נוסעים בטירוף! הבנתי שרק המדריכה שם בחוג נראית ממש טוב, בגילי כוסית זו כבר לא מילה לגיטימית, ולגבי שאר המשתתפות מירב מצנזרת.

מדהים בעיני שמירב חוזרת אחרי כל חוג כזה של ספורט, אנרגיות בשמיים, ואיזה כייף היה, ואז שבוע שלם אני שומע על התבכיינויות של “איי ממי נתפס לי פה, נתפס לי שם”. ספורט זה בריא, רוצו לעשות בהמוניכם. רק חסר לי שבאמת הכדורשת הזה יתפוס, תהיה ליגה, ליגת אמהות, ליגת יישוב, ליגת מועצה אזורית, ליגה אמהות חד הוריות ומסובסדות, ליגת פמיניסטיות משוחררות ומתנשאות, משחקים בשבתות עם בעלים חורגים נוהגים ומסכנים על לא עוול בכפם, עוד חברות, עוד קלישאות ולפחות עוד איזה שבע קבוצות חדשות של וואטס-אפ. למה?

כל היום אני על פרכיות. מלא גזים. אם יש דבר יותר טוב מלנקום בפקקים זה להפליץ בהם למשעי את כל הפרכיות של יום אתמול, ולהוריד את כל הגזים במינוס תשע של החניון בעבודה. אוזון שמוזון תמותו. לא, אבל תעשו ספורט זה בריא. השנה למדתי מה זה פלאנק, לפני כל מקלחת שלי בערב, אני מדמיין את עצמי בפלאנק מושלם של לפחות חצי דקה, הזמן שלוקח לי להתחרט כי אין לי כוח לרדת ולהביא את האוזניות. כי ספורט עושים בסטייל. מה עם הספורט שלי?! מה עם הצרכים שלי?! מה איתי?!

אנחנו מתכננים חו”ל ראשון שלנו ביחד, נטול ילדים בחגים. זה לקח רק שבע שנים לשכנע אותה לרבות כלב שהיא העיפה מהבית. פעם הבאה אני הולך עם הכלב! פעם אחרונה שלנו בחו”ל היתה בירח דבש, אבל עכשיו? שוב רק שנינו?! פחד אלוהים. נעבוד קצת על התשוקה, על הזוגיות, על הקלישאות, ואולי נלך לראות איזה משחק כדורשת בליגת על נשים, קלאס אירופאי ואולי נוכל להציל באותה הזדמנות כמה דברים שעוד אפשר להציל, אותי! ובכלל אני מקנא ומדובר בפוסט תסכול מן המעלה הראשונה ותו לא. לכל אחד יש את הדרך שלו לפרגן, אני רק ביקשתי כלב.

החגים. וכל מילה נוספת מיותרת. אבל אני כן רוצה לאחל כמה דברים ויפה חצי שעה קודם שמירב תשוב ותעוף על הטיול שלה מהכדורשת. אגב, לעוף על הטיול שלך לימדו אותי הילדים בעבודה כמו עוד כמה דברים ממש מעניינים. מדהים מה שאני לומד שם. באומרי ילדים הכוונה לבני איזור השלושים, פלוס מינוס. כאלה חמודים כאלה, נו מה לעשות פעם גם אני הייתי.

מה שנשאר זה לאחל שנה טובה לכולכם באשר תהיו. ולכלב שעוד יהיה לי, ולילדים, הם מתים לכלב, באמת – וזה לא שאני חלילה עושה בהם שימוש ציני, מה פתאום! אני פה בשביל לקטר שיהיה ברור, כל עוד אני לא מחליף הוויה זה מה יש, מירב אומרת שאני עדיין ילד מטומטם שממאן להתבגר, ת’כלס – צודקת. אבל כל הקרדיט הולך פה למירב שסובלת אותי יום אחרי יום, נראה לי אנחנו נכנסים לשנה השביעית טפו מלח מים שום, מי ייתן ובקרוב תתחלנה שבע השנים הטובות. בכל זאת שנה אחת של כלב זה שבע שנים של בן אדם או הפוך?

אני חייב להיסגר על סוכה לפחות לשנה הבאה, זו היתה אחת מיני הרבה נזיפות שזכיתי להן היום מאחת שאני אוהב. היו גם כמה איומים של אל תאכל את הירקות שקניתי זה לחג, חסר לך. גם את המקרר עכשיו אני פותח באישור מטה. מת לסיגריה – והנה עוד דבר שאסור לי יותר. בקיצור סתם עוד יום.

לקראת סיום אני שוב נאלץ בעל כורחי ועל טהרת החנופה הכי זולה שיש להקדיש את הפוסט למירב, שאני כל כך מקנא בה שהיא עושה ספורט ואני רק מתלונן. ועד שתחזור: “אחח, התכווצו לי כל השרירים ברגליים, נו אתה לא רואה שאני בקושי זזה?! אני מתה, אבל תמשיך עם השקע שלך על הספה, תמשיך!”, פתאום נזכרתי גם שמזל שאין בנגיי בבית, כי אם היה הייתי צריך למרוח לה כל ערב ואז ללכת לישון בגינה, וכנראה שעם הילדים. יש גבול ויש גם כדורים נוגדי דלקות שרירים את מוזמנת – אתופן נגיד.

שוקל ברצינות צום השנה. וחתול.

שנה טובה!

 

עמיתלונן