ארכיון תגיות: הבלוג של עמית

הפילוסופיה של החלקיקים

לפני שנה, טיפה יותר אולי. מירב טפסה על איזה עץ, אמרה שנמאס לה מהכל, היא רוצה שינוי, היא לא יכולה יותר, היא בחרדות, והילדים, ואני, וכל העולם ואחותו הגענו לה עד לגרון, ושהיא לא מיצתה את עצמה, ושמשבר גיל הארבעים ומשהו כבר ממש כאן, והוא כאן בשביל להישאר. אולצתי, בעל כורחי כמובן, לשמוע שואה של חפירות. אז כמו כל בעל תומך הסתכלתי עליה במבט של מטומטם והלכתי לשתות בירה עם חבר בתקווה שזה יעבור לה. מפה לשם חלפה שנה. בזמן הזה עברנו לבית עם גינה, אני הבנתי שאנחנו עוברים לגינה בשביל כלב. מירב הבינה שהיא פורשת מהעבודה שלה, הולכת ללמוד איזה משהו במכון אדלר ובעיקר אוכלת לי את הראש. מיותר לציין שעד עכשיו אין לי כלב, ושמירב בסבבה שלה לקחה שנת חופש!

צר לי להרוס פה לכולם את האידיליה – מירב לא טיפוס של בית. מירב לא הטייפ קאסט של לנקות, לא משקה את העציצים, לא מכסחת את הדשא והיריעה עוד קצרה מלהכיל. אני דווקא כן אבל מה זה קשור עכשיו?
פתאום, מחוץ לכחול, או אאוט אוף דה בלו למי שבאמת מתקשה באנגלית, המקום הזה שמירב עבדה בו, איזו חברת תעופה עם כמה מטוסים משרדים ועציץ – שאלו אותה אם יש על מה לדבר, קשה היה להם בלי מירב, לא שאני מתחבר לזה, אבל נגיד שלי קשה בלי עוזרת טוב? אז הם דיברו ודיברו, ודיברו ודיברו. ומפה לשם מירב חוזרת לעבוד בדיוק בעוד שבוע. עכשיו יש לסיפור הזה צדדים טובים וצדדים עוד יותר טובים, אבקש בנימוס מכל הפמיניסטיות לעזוב את הפוסט עכשיו – ויפה שעה אחת קודם לכן.

מירב פורחת כשהיא בעבודה, זה עושה לה כ"כ טוב, זה גם עושה לי – רק טוב. אין יותר חפירות חסרות תכלית בבוקר ובערב על חשבון הזמן שלי באוטו עם שירים שאני כל כך אוהב להאזין להם כדוגמת: "ממי שומע…." והלך לי השיר, וכנראה גם שארית היום. מירב חוזרת לחברות שלה בעבודה, צוות של בנות מוכשרות וכן – תנסרו לעצמכן את הראש לעייפה, לי זה הספיק תודה. ובכלל אני חושב שאישה שיוצאת לעבוד או שלפחות שבה לעבודתה הקודמת זו דוגמה מצויינת לקדמה, מופת ושלא לדבר בכלל על פמיניזם פוסט מודרני בעליל, ושלא לדבר בכלל שוב על הרציונל הכלכלי שמתווסף לכך – שקי אוכל היום לכלבים לא באמת זולים. ואם להודות באמת יש הסכמה של מירב לשיצו. דווקא הקונספט של 'מגה שיצו' בא לי טוב.

הילדים. אוי הילדים. אחת החרדות הגדולות ביותר של מירב, וזה לא שיש למירב הרבה חרדות, בסך הכל אלף. ובכן "החרדה" העיקרית בסיפור הזה זה שהילדים בבוקר הולכים להיות תחת אחריותי. רוצה לומר, קחו אותי – הדוגמה המוסרית של הורות כושלת אבל ממש, חסר אחריות, עצלן, בטל בשישים, מסרב עד היום בתוקף לקום אל מי מהם בלילה, דוגל בשיטת חינוך של טלויזיה היא ההורה הכי טוב, ואף מעז להירדם איתם אצלינו בחדר השינה – האם זו דמות האב שאמונה להביא בבוקר את הילדים אל המסגרות החינוכיות שלהם?! אני?! פאק באמת?! אז זהו שכן.

עד היום סחבק היה מתעורר, יורד למטבח לשתות אספרסו, עולה חזרה, מקלחת והופ לאוטו עם השירים או לפחות להספיק כמה עד שמירב תצלצל. אני רק לא בדיוק זוכר מי גמול כבר מחיתול ומי עוד לא, אני חושב שאריאל כבר גמול ושגילי עדיין לא? רגע, הפוך? אני כן זוכר איפה הגנים שלהם, ושלאריאל יש תיק כחול ושלגילי יש תיק אדום. אני רק לא ממש יודע מה לשים בתיקים הללו? בטח מים כי קיץ וחם? כשאני חושב על זה אני די בסדר בלוגיקה פשוטה.
אין לי מושג קלוש איך אני הולך להסתדר עם הילדים, ולבטח אין לי מושג איך מגרדים אותם מהמיטה. לרוב אריאל כבר איתי בבוקר, אבל גילי?! לך תעיר נסיכה שגם צועקת עליך שהיא רוצה עוד לישון. מה עושים עם זה?

נראה לי שאולי בבוקר? נגיד אם יהיה כלב, זה יהיה אחלה תמריץ לילדים לקום בבוקר ולצאת איתו כולנו. אולי זה יקנה בהם קצת אחריות, משמעת, סדר, ארגון, ערכים חלילה. גם בכלל נראה לי שאני הולך לקנות למירב בובה ענקית של כלב ולשים לה באוטו שתתרגל. לגודל, לשיער, לפרווה, לריח, לריר. אולי גם ארכוש לעצמי קולר לצוואר וכל פעם שמירב ואני נצא אני אענוד אותו על צווארי כי למה באמת לשחק אותה קוקסינל שאתה באמת כזה, וככה היא תפנים שיש כבר כלב בבית? לא שאני חלילה רוצה ללחוץ בכיוון. אבל מה שחשוב הוא שאני באמת לא אובססיבי על כלב, כי כמה סלפי כבר אפשר לעשות עם כלבים מהמשרד ולהעלות לפייסבוק? וכמה כבר באמת מירב ואני יוצאים?!

מירב סיפרה לי אתמול שהיא קנתה "קצת" בגדים, כי בכל זה צריך לחדש את המלתחה, וגם לרכוש תיק תואם, ברור איזו שאלה, זה יקר לחזור לעבודה. עוד מעט גם תגיע בקשה להחליף לג'יפ שיתאים לתיק, ושיהיה לה יותר נוח בפקקים. אמרתי למירב שתחזור לעבוד – אח"כ נראה כי תמיכה זה מאוד חשוב.

ובואו נניח, רק לרגע שמירב חוזרת לעבודה וכלב עדיין אין. אז גם כאן נולדה תוכנית מגירה. החלופה לכלב, אם באמת לא תהיה ברירה וקצו כל הקיצים בן פורת יוסף, היא חלופה ממשפחת הזוחלים. יש רק דבר אחר שיותר מפחיד את מירב מכלבים. מפה לשם אני מחפש פיתון בורמזי באורך שני מטרים שאוהב ידיים, מתמסר בקלות, מבוית, לבית חם עם גינה וילדים.

מוקדש באהבה גדולה למירב המדהימה שלי, תחזרי כבר לעבוד, ושיהיה לך בהצלחה, מלח שום. די כמה אפשר?

 

עמיתלונן

 

על העץ

קייב. בסך הכל מינוס שתי מעלות, פתיתי שלג לבנים נון סטופ, שלושה גברברים, קצת מסטולים בבר במלון, עם שולחן ויין מקומי זול במיוחד, וזונה אחת, הכי מגעילה שאפשר, שנתקעת לנו על השולחן עם תוכנית שיווק עצמית אפעס לא מאוד מוצלחת. באלוהים, וגם הוא לא ממש עזר, גם אם הייתי נהג שיכור על אכזרית במילואים לא הייתי מתקרב אליה! שומו שמיים וכל הזונות שבעולם – דווקא אני?! אני עוד אחזור אליה. מה שבטוח זה שכולנו חזרנו עם 'פוסט קייב טראומה', בחברת לואו קוסט ישראלית המאופיינת אי שם על הספקטרום של בין פח לפח מאוד. זו לא היתה חלילה נסיעה לאומן, אולי גם זו תגיע פעם, במחילה מכל הצדיקים הברסלבים. אלא פשוט נסיעת עבודה ראשונה שלי אל עבר הגוש הסובייטי לשעבר, נגיד.

הרבה סיפורי זוועה על טיסות לקייב ועל חסידים שמשתכרים ועושים שמות באווירון שמעתי. כבר באוטובוס בואכה לאווירון הלואו קוסט המיוחל, נהג האוטובוס 'טעה' ולקח אותנו לאווירון הלא נכון, כמה שיכור כבר יכול להיות נהג אוטובוסים בנמל תעופה? ת'כלס הייתי מת לעלות על האווירון הלא נכון, רק חבל שהיה איזה דייל קרקע מבועת שעשה תנועות מפחידות עם הידיים ודחף, איך לא, שוב, את כולנו חזרה לאוטובוס. האווירון לואו קוסט ובניו בסך הכל חנה ממש ליד. שעה איחור בהמראה, מחסור של פקחי העמסה היה התירוץ התורן, כייאה ללואו קוסט פח, כוס מים פושרים חינם ונחיתה בבירה האוקראינית. קר, ממש קר.

את המעיל שלי המיוחד, זה ששמר עליי מטמפרטורות קיצון עיין ערך עד מינוס חמש מעלות, חסין לשלג, ברד, קור, מים, רוחות, טייפונים, הזוהר הצפוני, כל סוג של זוהר שהוא, אבל ממש לא חסין מזונות אוקראיניות מרירות במיוחד, קניתי בשבוע שעבר בטירה, כחלק מסיור קצביות בוטיק שערכתי למירב. טירה זו עיר חמודה ליד צור מירמור, עת שהיה מבצע מעילים אז קנינו גם לילדים. שיהיה. במסגרת ההכנות לקור ארזתי בנוסף כפפות, צעיף וכובע. קר בקייב.

קייב היא אולי אחת הערים הכי נקיות שביקרתי בהן מעודי, זו עיר שמשלבת עבר עם עתיד, יש המון מודרניזציה, אמריקניזציה אם תרצו, לצד כמובן סממנים פוסט סובייטים, כאלה שקשה להתעלם מהם. יחד עם זאת כל מה שאומרים על הנשים בקייב נכון! ללא ספק מהנשים היותר דקיקות, יפות, מטופחות, מנומסות, אדיבות, וממש נעימות למראה ומן הסתם למגע, במקרה שלי לפחות רק למראה, מגע עבורי כרגע הוא רק סוג של דבק רחמנא ליצלן. מי שאי פעם חושב, יחשוב על לשאת אישה אוקראינית – זה כן! זה ממש כן!! לכו על זה 'סו-הלפ-יו-גוד!' הם נחמדים כולם שם בקייב, וגם הבחורות מהמשרד, אולי בייחוד הבחורות מהמשרד כי אני עדיין סובל מפוסט קייב טראומה שכפי שצויין לעיל, סליחה מירב זאת את, זה ממש לא אני, אני גבר וזה מה שקורה לגבר ישראלי מצוי שטס לקייב ונכנס למוד של מילואים.

את פיזדייץ על העץ למדתי מפבלו. זו קללה שמשלבת קללה ברוסית, מילה בשפת הקודש שמתחרזת עם עץ, והכי מגניב שפבלו בכלל מאורוגוואי אז זה גם יוצא לו במבטא ספרדי כבד. מי זה פבלו? פבלו מנהל את הפיתוח, אני מנהל את הבדיקות ובן מנהל את שנינו. סליחה בן. נראה לי שבן לקה בפוסט קייב טראומה, כנראה שייקח לו עוד קצת זמן להיגמל, כחלק מתהליך הגמילה הוא ייאלץ לחזור לשם כבר בשבוע הבא כנראה, אומרים שבפעם השנייה מקבלים את זה יותר קל. מכאן, כל שנותר לי הוא לשאת תפילה שהטיפול אכן יישא פרי, אולי עוד קצת בקר עם יין ועוד כמה שעות משרד והוא יחלים. אמן.

לתומי, עוד הייתי מספיק טיפש לחשוב שהבחורות במלון מחייכות אליי כי אני כאילו חוצן, גבוה, סקסי, מסוקס, לא מגולח, מראה רטוב למשעי, כרס מטופחת, לא ממש שעיר ואשכנזי – פחחח אחד ארוך, החלום הרטוב, ללא ספק, של כל זונה אוקראינית שרק דביל כמוני, לא מבין שהיא זונה ובטוח שסתם התאהבו בי כמה צ'ילבות מקומיות.
ואת אלה הזונות, אנחנו קלטנו שלוש במספרן. 'האינטלקטואלית' – תמיד ישבה לה מחוץ לבר הסליזי של המלון עם אייפד וחיוך – היפה בזונות המלון. 'שפתיים' – שפתיים פשוט נולדו כשפתיים ואז פשוט זכו בהשתלה של גוף, יצא בסדר, קצת זנותי אבל בסדר. וברשותכם אגע כעת בזו האחרונה, ובאמת שאני מאחל לה רק בריאות.

תקחו את כל הזונות בקייב, תיקון – תקחו את כל הזונות באירופה? תיקון! תקחו את כל הזונות שהמין האנושי אי פעם ידע לרבות כל סוג של תרבות חיצונית שהיא, ועדיין המכוערת שבמכוערות, המגעילה שבמגעילות, האנטי תזה המוחלטת, ועוד בבלעדיות, למה שאנו בימינו אנו מכנים אישה, זו ולא אחרת, ולא בחלום, במציאות!!! היא ורק היא, שיכולה לדגמן אולי עץ מאובן חנוט מתרבות המאיה, זו שלא הייתי נוגע בה עם אכזרית, והייתי מוכן לברוח ערום ממנה בקור של קייב כשיש שלג בחוץ – נדלקה עליי! מלח שום מלח שום מלח שום, ועכשיו כשאני חושב על זה?! אולי זה באמת הזמן לסוע לאומן?

על עמיתלונן נדלקה הזונה הכי מגעילה עליי אדמות. ישבנו בנעימים על בקבוק יין אדום, הקטיפה האוקראינית זה שמו של זה היין, בבר במלון, סביב שולחן, בהוויה הכי תמימה שיש, ואז העולם עמד מלכת. זו, מלכת הכיעור שואלת אותנו באנגלית, במבטא כבד האם נפשינו חפצה בניחוח אישה, היא קלטה שאנחנו מארץ הקודש, והיא לא זזה לנו מהשולחן והקרנית של העין?!?!?! נ נח נחמ נחמן מאומן! קפאתי! אפילו שהיינו מתודלקים טיפה מיין, ואפילו שהיינו מאוד סובלניים אליה – היא לא זזה משם! נאלצתי, בעל כורחי דה! לבשר לה שכרגע זה לא העניין שלנו, ושאם נרצה נשלח לה פקס. היא עוד טרחה להוסיף שאם 'נרצה' היא תהיה שם, והצביעה אל עבר הגיהנום. מבחינתי צבע אדום! מחכים בממ"ד, אנחנו כאן ואנחנו לא זזים מפה מטר. בסוף היא הסתלקה. ברכת שהחיינו.

וכך הסתיימה לה האפיזודה בערב האחרון שלנו בקייב, זכור לי שבערב הראשון שלי שם, התפוצצה לי נורה באמבטיה בחדר במלון, שהורידה את הפקק של החשמל בחדר, עת שהייתי ערום בדרך לאמבטייה – כסף קטן. בוקר המחרת, מונית שירות לשדה, על הכנפיים של הלואו קוסט משפריצים חומר נוגד קפאון, שעה איחור בהמראה, איך לא. חזרה לארץ הקודש ושלושתינו עדיין מאוהבים בטטיאנה, כי איך אפשר שלא.

אין כמו בבית, אבל גם קייב בסדר.

 

עמית

בית עם גינה

בקבוצת הפייסבוק של צור-יצחק, יש כאלה המכנים אותו כצור-מירמור, מירב ביום המעבר עת שחיכתה בפצירייה, היחידה ביישוב, נצמדה יותר לכינוי נווה-עולב. היה לה קשה, מסכנה. נווה-עולב זו ההגדרה של צפונית אורבנית, שהיתה עד לפני עשרה ימים בצנטרום ומוקפת בקניונים מכל צד, סניפים של זארה, קסטרו נשים, רשתות נעליים, בוטיקים, מסעדות ממוזגות, תחבורה ציבורית, רעש של משאיות זבל, ופיצריות כמובן שאפשר ללכת אליהן ברגל או במילים אחרות שכונה תוססת וצפונית במיוחד, כחלק מהרחבתה של עיר מטרופולין ענקי הידועה, איך לא ככפר-סבא, דה! מירב כבר לא עירונית, מתגוררת היום בבית קרקע עם רעפים וגינה, ומפחדת אש מנחש שיבוא ויעשה לה פססס. סליחה מירב שעשיתי לך את זה, איי טייק פול רספונסביליטי.

זה לא באמת מרגיש בבית עד שלא חוזרים פעם ראשונה מקניות בסופר, יודעים איך לסדר את כל הקניות מהסופר, מסדרים את המחסן לפחות שלוש פעמים, מעיפים את כל הקרטונים, מזמינים את הבייבי סיטר הראשון\ראשונה ומכינים קפה שחור עם גינה וסיגריה. היום הרגשתי ככה בפעם הראשונה, לא מפאת כל הדברים שמניתי לעיל, אלא בגלל שהבית מבולגן להפליא. אין יותר בית מזה. המעבר היה מתיש. עשינו הכל בחלקים – כל יום שלושים קרטונים ועוד חולייה שחוקה בגב. אחרי שלושה ימים זה נגמר, כיום אני מועמד מוביל לפריצת דיסק, מלווה מדי בוקר בארקוקסיה. המועד לקריסה סופית של החוליות טרם נקבע. אולי אחרי שאשפצר עוד קצת את המרזב שנפל רק פעמיים עד היום.

שקט פה. מאוד שקט פה. זו הפעם הראשונה שלי בחיים ביישוב, ובבוקר אין שום רעש של עיר שמעיר אותי, גם הילדים לא ממש מתעוררים כמו פעם ממזמן שחיינו בעיר. יש גינה, ויש גם פרפרים בגינה שאריאל אוהב לרדוף אחריהם, יש כל מיני ציוצים של ציפורים ואפילו ציפורים של ממש, אל תשאלו אותי איזה ציפורים אבל לכולן אני קורא סיתוונית כחולת חזה ארץ ישראלית, אם במקרה אחד הילדים ישאל. די ירוק פה, יש גם תאנים שנופלות מהעץ של השכנים בבית למעלה אל עבר הגינה שלנו, איש ושכנו תחת תאנתו? אני יכול לחיות עם זה. מדאיג אותי מאוד שאני אתרגל לשקט הזה, לגינה ובכלל לחיי קהילה רחמנא ליצלן. היום נשברנו קצת, לקחנו את הילדים לקניון לנשום קצת עיר, ובפעם הראשונה הפעלנו את האזעקה בבית. מטורף.

יש עוד כמה פינות לסגור פה בבית, היום למשל תליתי מזוזות וברכתי על הדבק שיחזיק, גם בסדר לא? אחת פוצצתי בטעות, הבורג אשם לקלף שלום. למדתי שיש קלפים נוסח אשכנז ונוסח ספרד בחנות שאת זו האחרונה רכשנו היום, כן זו זו שפוצצתי. ההחלטה היתה קשה מנשוא, היות ואני אשכנזי, מירב לא – היא מזרחית! אז איזה קלף יש לשים במזוזה? בסדר מזרחיים ואשכנזים, אבל מה לעזעזל תולים כשהבית מעורב? מה עושים במקרה כזה, והאם עלי לבדוק את שאר הקלפים במזוזות הקיימות בכדי לשמור על צביון כזה או אחר? אולי יש רב ביישוב, אתייעץ. בעצם מירב קובעת – הכי קל והיא תמיד צודקת.

אין יותר וועד בית, אין יותר שכנים לקומה, ואין יותר מעלית זונה שצריך לחכות לה כל בוקר איזה שנה כי בכל זאת גרנו בדופלקס מפואר בקומה האחרונה, והיום כל זה איננו. גם משהו. אפילו השכלתי מראש לא להצטרף פה לכל מיני קבוצות פייסבוק של צור-מירמור כי הפכתי אלרגי לקיטורים, לקח שנלמד עוד מהשכונה הקודמת. תודות למכון אדלר, לא לי.

פה ביישוב, הפרדנו את גילי ואריאל. כל אחד בחדר משלו. אני ומירב עדיין ישנים באותו החדר, אף אחד לא מושלם. פחדנו שיהיה להם קשה, אני מפחד על מירב. בינתיים הם עושים המון כייף בגינה עם שקט, בריכה ודשא. צורחים כמו חיות, בכל זאת באנו מעיר. ובכלל מה עושים ביישוב "קהילתי"? אני מניח שאת אותו דבר שעושים בעיר רק עם שתי מכוניות, המון שקט והפסקות חשמל. רק לפעמים אין פה חשמל, מי צריך חשמל כשאתה כפרי. בכללי סתם מיותר? חווינו את הפסקת החשמל הראשונה שלנו מקודם, עוד בתחילת השבוע. עד אמצע הלילה, אומרים שמתרגלים גם לזה. אמנם האזעקה התחילה ליילל ורק עפתי שתיים וחצי מדרגות בדרך לכבות אותה באמצע הלילה, גם זה סודר, ואני עדיין בחתיכה אחת.

אם לסכם? הנחיתה בצור היתה רכה יחסית. זה לא אומר שבכל רגע נתון מירב יכולה להיתקל בנחש והכל נגמר בו באותו רגע אבל אותי קצת מטריד הריחוק מבית החולים, בכל זאת יש פה דברים שאפשר לעשות רק באינטרנט כמו להזמין מרשם מרופא, או להזמין קפסולות של קפה, זה יענו רחוק.
הדבר הבאמת חשוב שבגינו עברנו לבית עם גינה זה כלב. מישהו יצטרך בסופו של דבר לחרב כאן את הכל ולישון כפיות עם מירב. שמעתי שאני מקבל את המלונה.

 

עמית

תמציות אבק

מטעמים שלא ממש ברורים לי עד היום, אין לנו עוזרת בית. רוצה לומר שהיו לנו כמה בעבר. היתה לנו את העוזרת המלכה האם, מאוד אהבנו אותה, היא היתה מגיעה בקנאות פעם בשבועיים, ואפילו פעם אחת הגדילה ראש וניקתה את המקרר, מאז אף אחד לא ניקה את המקרר, עד שרכשנו מקרר חדש. אז כמו לכל דבר טוב יש סוף טראגי, וזו הודיעה לנו בצער שהיא עוזבת אותנו. אני קצת יכול להבין כי בזמנו זו היתה דירה ענקית של 80 מ"ר וזה באמת שטח עצום. אחריה מצאנו זוג נשוי, נוכלי ניקיון, שהכריזו על היותם מנקי דירות לפרנסתם. הפעם הראשונה שהם באו יחדיו כמו זוג יונים השאירה הרגשה מבריקה, אחר כך הם התחילו להגיע בנפרד ואחר כך הם הפסיקו להיות כאלה מבריקים. אז ביי.

אז אני מנקה. יש לי את כל הציוד הדרוש. יש לי ספה, יש לי מגב ולאחרונה אף רכשתי חפיסת כפפות חד פעמיות כך שאם אני נתקע בלי בלונים לילדים אני מנפח להם כפפות. כן הן הכפפות האלה שתמיד נקרעות ומשאירות מלא אבקה לבנה על כפות הידיים, נשבע לכם זו האבקה הלבנה היחידה שנוגעת בי. לרוב מי שבאמת מנקה כאן את הרצפה זה השואב הרובוטי, אני מתעתד להקדיש לו פוסט משלו, טרם שליחתו בבעיטה אל השאול. מעת לפעם ביובל אנחנו גם מנקים ביחד. הוא חולש על קומה עם מערכת ניווט מתוחכמת, ואני חולש על קומה עם מערכת עצבים לא מפותחת דיו למשימה, בסוף הוא ייתקע שוב, אני אלך אליו, בעיטת מוטיבציה קטנה בשבילו, סיגריה בשבילי וחוזר חלילה.

פעם באיזה חודש, לרוב חודשיים יוצא לי להעביר סמרטוט לח, אם אני ממש במוזה אני גם מנקה את השירותים, ושאר "הכלים הסניטריים", לרוב אני מסיים עם גרון צורב וטעם חריף של אקונומיקה בפה. אולי מזכיר שלוב של לטבול במבה בעמבה, וזה טעם שיישאר איתי עד הבוקר הבא, לרבות אלרגיה כזו או אחרת ותגובות פיזיולוגיות שלי למסיר אבנית המלווה בצריבה קלה בעיניים. מירב טוענת שאני לא מנקה מספיק, לראייה אני טוען שהיא מנסה להרוג אותי, כי כמה אדים של אקונומיקה אני יכול עוד לשאוף? אולי כדאי לעבור לניקיון אורגני ולהעזר בחרקים שעירים שיימגרו את האבק, עוד אין אפליקציה אז מה עוד אפשר לבקש?

לראייה, לרוב הבית מסודר, וזה מרפד את ההרגשה החד-פעמית הזו של ניקיון. ובאמת לפני ארועים חשובים כגון חגים, ימי הולדת לילדים, ארוחות שישי אם אנחנו מארחים, הופעות חיות בסלון של מי מהילדים או ביקור של אישיות חשובה מאוד בבית – נגיד המשלוח מהסופר? אני טובל את הסמרטוט בדלי, ופותח עוד מטלית מיקרו פייבר, הפייבר הזה זה משהו! מיותר לציין שהאהבה הגדולה שלי בניקיון היא המרפסת, שפשוט לא משנה כמה מים יישפכו שם, היא לעולם תישאר מטונפת, לרבות איך עוד לא המציאו את המכשיר שבאמת מנקה את הזכוכיות ואו, המעקה עם הזכוכיות כי זה אף פעם לא מתנקה כראוי. פעם בשנה, לפני פסח יש סיעור מוחות, סליחה סיעור במוח שלי איך אני הולך לנקות את זה, זה פשוט עם שני צדדים, אני רגיל רק לצד אחד, הפנימי.

מרגיע אותי לנקות. ואני לא מתכוון לניקיונות כירורגים אחרי שמי מהילדים טבל קציצה ברצפה, או צבע את הפרקט באדום פרמננט קבוע לנצח נצחים, אני מדבר על נקיונות שבשגרה – משהו כמו אחת לחודש\חודשיים כאשר מירב אמונה על האבק, וזה נגיד קורה אחת לחצי שנה. בסך הכל? אם באמת לא בודקים את מתחת לספות, או מאחורי הדלתות או המקרר, זה לא נראה כזה רע. לרוב גם התריסים בבית פתוחים מה שמשאיר את החלונות חשופים ללכלוך קשה ופגעי מזג האוויר. מבט חטוף על חלון דרומי, יכול ללמד רבות על המערכת החורפית האחרונה שפקדה אותנו.

ובכל הבתים והדירות עם התריסים המוגפים כל יום, כל היום כדי שלא ייחדור אבק אל האטמוספירה הביתית, אני באמת מקנא. אצלינו ברגע שהתריסים נפתחו, הם לרוב נשארים כך במשך מרבית שנות חייהם, למעט התריסים בחדרי השינה. אז כשזה מגיע לניקיון? עדיין קשה לי לסמוך על גורם חיצוני שיבוא לנקות לי את הבית, ונשאר לי בעצם רק אותי, אמון על המלאכה. פעם אפילו מישהו החמיא לי, הוא מצא לנכון לציין שהבית ממש נקי, ואז מירב נתנה לי את המבט של "יופי שרלטן, גם הפעם הצליח לך". הסמקתי וחזרתי למקום שלי.

עם המעבר הקרב ובא בלי נדר, ובעזרת השם והמוביל, עניין עוזרת הבית יישקל מחדש. אולי. יכול להיות שאני אשחרר קצת, ואעביר את המלאכה זה יקרה רק שארגיש שאני באמת יכול לסמוך על מישהו אחר ואעבור לטיפולי תמיכה בגינה שלנו. בדיוק היום קצת קראתי ולמדתי על מכסחות דשא וחרמשים. זה קצת מושך אותי, אבל אין לי ספק שבעוד כמה שעות ההרגשה הזו של הסקרנות, תניח לי ואחזור לעצמי במהרה.

אולי איזה חודש שיש לי במשרד שואב אבק חדש שרכשתי לבית החדש, ובכלל אני מתכוון להציג אותו לשואב הרובוטי, מקווה שייסתדרו ביניהם. כי בינתיים? בינתיים אני לא מסתדר עם אף אחד מהם.

 

עמית

המדשאה

דשא. יש המון דברים שלמדתי על דשא, מסתבר שיש הרבה סוגים של דשא. אז מה, יש גם המון סוגים של חרקים מתחת לדשא. יש דשא שצריך הרבה אור יש דשא שצריך הרבה מאוד אור ובכלל כל השיטים הרגילים על דשא, איך להשקות, כמה, באיזו תדירות, עזוב אותך דביל תעשה סינטטי, כמה לגזום, איך לגזום, מה קורה עם הדשא בחורף, מה לא קורה עם הדשא בחורף, ובאיזו תדירות יש לגזום אותו. דבר אחד כולם יודעים – תמיד אבל תמיד הדשא של השכן יהיה ירוק יותר, אפילו אם הוא סינטטי עם ממטרות וירטואליות.

התקשרתי אולי לאיזה אלף גננים. כמעט מכולם קיבלתי רק תשובה אחת: "מצטער אני עוסק רק בהקמות, לא עושה תחזוקה, תגזום לבד". ואז אני מסיים את השיחה, הולך כפוף למירב ומספר לה שעוד גנן שהרגע דיברתי איתו זרק אותי ושהוא לא עושה תחזוקה של גינות. ואז אני מקלל ויורק. לא, כאילו מה כבר ביקשתי?! לצאת לדייט עם גנן ומגרפה?! כולה בוא תכסח לי את הדשא ותחזור שהדשא יגיע לגובה של הכלב, לא משנה עכשיו, עוד אין כלב!

יש את הקטע הזה של אלה הישראלים ואו, הישמעלים ששוטפים כל שישי בצהריים את הרכב? ויש את אלה שכל שבת בבוקר גוזמים את הדשא בגינה? אני כנראה מזן אחר, ואני לא נמנה על מי מהקבוצות. בכלל תנו לי לידיים מכסחת דשא ואני מחרב את הגינה, כי אם המזל שלי אני כנראה אגזום גם את השורשים, לרבות הרגליים שלי או של מי מן הבריות רחמנא ליצלן. זה בטיחות ואני עוד לא מוסמך מכסחת. אפילו שקלתי לרכוש את הטרקטורים הקטנים האלה שיושבים עליהם והם מכסחים את הדשא, מירב אומרת שגם ככה אני דוגמה רעה לילדים אז למה להקצין עוד יותר. יש בזה משהו.

בכלל בדמיון שלי? לקנות מכסחת דשא זה לבנות לה מלונה או מוסך קטן, להשפריץ דלק ואו, סולר או מה שהחרא הזה לא שותה, להסריח מזה אחר כך, לשמן, לגרז אולי? לנקות, לפנות גזם, לקבל דוח על הגזם כי לא פיניתי ביום הנכון, לקלקל את המכסחת ולגלות שהאחריות פגה, מה שאומר שזה עוד דבר לתחזק בנוסך לכל הפרווה שאני צריך לשאוב מהכלב שעוד לא הבאתי. ועל זה נאמר פחחח. ויש גם פתאום את השיחים לגזום, ולעדור, או לשתול, ולהוציא עשבים שוטים, אבל ממש שוטים.

פעם מזמן, אולי ביום החמישים וארבע לבריאת העולם, אלוהים ברא את הגנן. גננים לרוב עובדים עם כובע רחב שוליים, שרוולים ארוכים ופועל, יש להם גי'פ או טנדר ועגלה נגררת, יש להם את כל הציוד בעולם, יש להם אפילו יכולות תכנות מפוארות כי מישהו צריך לתכנת את מחשבי ההשקייה, אני סתם מפחד מהם. הם תמיד משופצרים כאלה ותמיד יש להם את כל הכלים בג'יפ עם העגלה. הם אף פעם לא שוכחים סולם, או נגיד פאנלים לפרקט, כי זה לא הקטע שלהם. אצלי זה באמת קרה שלא הביאו מספיק פאנלים לפרקט. ותמיד יהיו להם כמה אבני טוף באוטו. טוף זה טוב לגינה וזה.

ואז ביום מן הימים מצאתי גנן. כזה בדיוק, שגם עושה תחזוקות של גינות. כזה שמוסמך לכסח את הדשא אפילו אם הוא סינטטי. ראיתי אותו עובד בבית אחד ליד הבית שלי, אזרתי אומץ וניגשתי וביקשתי כיסוח כי נראה לי שזה היה הדבר הנכון לומר ברגע הנכון. ואיך שהוא בא לי בזמן ועוד מלאן ת'אלפים דברי חנופה ונראה שמצאתי לי גנן שייאמץ אותי. אין דבר כזה לאמץ גנן זה עובד הפוך. אם מצאת חן בעיני הגנן אתה שלו. ואז קבענו בכאילו שהוא יבוא למקצה שיפורים, אז קבענו.

החיים לימדו אותי שגנן טוב זה גנן לחיים. כזה שלא רק עוסק בהקמות. זה בסדר אם הוא לא בא בדיוק מתי שקובעים איתו, העיקר שהוא זה שמתחזק. הגנן הוא הוא בורא הגינה ועץ הלימון הננסי, בלי הגנן זה לא היה קורה לעולם. היה את הגנן המקים, ועכשיו יש את הגנן המתחזק. זה היא ממש קשה למצוא אותו, הייתי על גבול התסכול. מזל שיש שכנים לא בבית, עם דשא ירוק וגנן שבמקרה היה שם. ובכלל כל פעם שאני מחפש להתעודד אני מזכיר לעצמי את סיפור הגנן שמצאתי באקראי, ושהוא גם אחד שמבין.

הדשא צומח ממש מהר. הוא אפילו ממש גבוה. בכלל אני מקווה שמכרו לי דשא ולא שטיחים של עשבים שוטים. זה ירוק וזה גם אז מה כבר ההבדל? ובכלל אם אתם שועלים שקוראים את הפוסט הזה, בואו להתחבא בדשא שלי, הוא מספיק גבוה. באחריות. אף אחד לא ימצא אתכם בחיים. אני נושא תפילה אל עבר שבוע הבא שיבוא הגנן ויכסח את הדשא, אפילו כלבים, גדולים, יכולים להתחבא בדשא שלנו.

יש קרחת בדשא, קטנה כזו. מירב באה לראות בשבוע שעבר את ההתקדמות של הברזים והאינסטלציה. היא מנהלת השיפוץ אני רק מתאם הצינורות בשטח. הלכה לדשא, הלכה על הדשא וישר ראתה את הקרחת. ומתוך הקרחת ראתה קן של נמלים אדומות, נמלי אש, יורקות דם, מכרסמות ילדים, עוכרות ישראל, נצר לשושלת דרקוני אש, עמידות לפצצות גרעין וכריזות של מואזין.
ואז היא הישירה לעברי מבט, עם עיניים חודרות וזה פשוט היה שם באוויר: "תקשיב חתיכת מטומטם, איך לא שמת לב שיש נמלי אש אצלינו בדשא?! אני לא עוברת עד שאתה לא מדביר את כל הקן".

מפה לשם אני מחפש לאמץ או לקנות, אולי לשכור ומקסימום לחכור דוב נמלים. מזל שגנן מצאתי.

 

עמית

 

AS-IS

הפינישים. הפינישים גוזלים את כל הזמן שבעולם, בפינישים זה מרגיש ממש על קו הסיום, רק שמישהו קושר אותך מאחורה עם חבל, או סתלבנד במקרה שלי. ואם כבר עסקינן במקרה שלי, אז במקרה שלי לפחות מרבית הסתלבנדים שהשלחנו בשיפוץ נתקעו בדיוק באמצע של איזה צינור שרשורי, ואז כולם מבינים שיש בעייה, מושכים מקצה אחד, ואז הולכים לקצה השני ואיזה מזל שיש רק שני קצוות לצינור! ואז נושפים אל תוך הצינור, אם צריך אז אפילו מזרימים מים – כלום לא עוזר. ואז קוראים למנהל הכללי של השיפוץ, שמציע, איך לא, לנסות עם סתלבנד עבה יותר או במילים אחרות – האכזרית. בסוף? בסוף זה ייגמר בחציבה, בקללות ובהמון אבק. ולא שזה קרה הרבה, אבל הרגע הזה שזה כן מצליח, הרגע הזה שמגלים את הראש של הסתלבנד מבצבץ מתוך קצה התעלה, מה שאומר שההשחלה צלחה, הוא באמת רגע מכונן. זה קצת מזכיר תעלת לידה אבל רק של קירות במקרה הזה. אני שונא סתלבנדים כי הם תמיד נתקעים ובטח בשביל זה פיתחו אותם.

כולם, לאורך כל הדרך, והדרך עודנה מתמשכת, שאלו אותי שאלה אחת מהותית. וזה כולל את המנהל הכללי של השיפוץ, מתקיני רצפות העץ האמיתי והסינטטי, אנשי הקירור, השרברב, החשמלאי, הגנן המקים, הגנן המתחזק שהמשיך את עבודת הקודש של הגנן המקים היות וזה לקה בליבו ככל הנראה ועבר צנתור לא עלינו, אפילו הנגרים, מתקיני הסורגים, המנעולן, הגגנים, ואפילו הכלבים של השכנים, כולם שאלו אותי את זו השאלה:
"תגיד, אשתך ראתה כבר?!" השבתי לכולם שאשתי מחליטה הכל עליי, אבל בשיפוץ היא זו שהחליטה על המטבח ועל השליכט הירוק המזעזע, ובכל השאר קיבלתי סוג של חופש פעולה, לא באמת אבל סוג של. כן ככה זה מרגיש אחרי כמעט חודשיים של רביצה באתר בנייה ואו, שיפוצים, ואו משהו קרוב לזה. מפשיטים כמעט לחלוטין בית ומלבישים אותו כמעט מחדש. מירב עוד לא ראתה הכל, מה שאומר שאני על תנאי. סיפרו לי כל מיני סיפורי זוועה על הנשים של, שבאות והופכות החלטה אחרי שכבר שיפצו משהו. כנראה שזה פחד מובן לחלוטין של בעלי מקצוע שעברו ככל הנראה כמה מקרים כאלו. מסכנים. הסברתי בנימוס, שאצלינו זה אני, וזה לא פשוט להיות אני.

למעשה השיפוץ המסיבי הסתיים, רגע לפני רמדאן 2016 ואיזה מזל. באמת אתמול כשהמנהל הכללי של השיפוץ הגיע לתיקוני צבע סופיים, הוא נראה באמת עייף. מה שנשאר עכשיו זה לסיים כמה תיקוני נגרות, עניין פעוט של שני חורים גדולים מדי לברזים, שום דבר שמהנדסים של נאס"א לא יכולים לפתור. כשהלכתי לחפש שייבה, אמרו לי שאני לא הראשון ובטח לא האחרון שזה לא קורה אצלו. טיבו של שיפוץ. והמבט הזה של השרברב שניסה להתקין את הברזים, והמבט הזה שלי כשגילינו. בתור מפקח בנייה חובב, יש לרדת עד כדי רזולצייה של שלושת רבעי צול בסנכרון העדין הזה של בין המצוי לרצוי. גם כן צול ואמא שלו הזונה.

והיתה את הפעם ההיא, בניסיון נואש נוסף למצוא קצה של צינור בגינה, שיהיה יותר קל למחשב ההשקייה לחשב כמויות, שהגנן הזרים לתוכו המון מים, אבל המון מים, והצפנו, בטעות כמובן, את הגינה של השכנים, טעויות קורות, וכמה טוב לגלות אותם לפני שמחברים את הפלאג האחרון. זה לא שמישהו טרח לשמור את תוכניות האינסטלציה ואו, החשמל של הבית, חלילה זה נוגד כל חוק מרפי מצוי. לגינה של השכנים שלום, וגם להם אני מקווה. "ולמה לא עשיתם דשא סינטטי?" ככה! אולי פעם נשדרג לסינטטי, קודם כל אני מחכה לראות שהמטפס יטפס, ושמחשב ההשקייה באמת מחזיק שנתיים עם הסוללה כמו שהבטיח לי הגנן.

גם הבטיחו לנו ממשרד עורכי הדין שהם שולחים לנו את מס הרכישה בדואר, אנ'לא יכול לחכות. אין כמו לשלם מס רכישה ועוד כזה שמגיע דרך דואר ישראל. אני בודק באדיקות מדי יום את תיבת הדואר שלנו, גם פה וגם בבית המיועד. אז הבטיחו.
עוד חודש וקצת ההובלה. אני חייב לתפוס את המוביל ולוודא באמת שמה שסיכמנו זה באמת מה שסיכמנו, זה לא שאני לא אוהב הפתעות, אבל הפעם נראה לי שיש הפתעות שאולי מראש כדי לוותר עליהן. אני מקווה שהוא יזכור מי אנחנו, מזל שהוא נתן לנו פתק. ניסינו, לפני המוביל הזה, לקבל הצעה מעוד מוביל, ששלח מתמחר, מסתבר שמתמחר מובילים זה מקצוע, הוא בא לראות מה, אומר כמה, שותה כוס מים ועושה פרצוף כשאתה מבקש לחשוב על זה. כמוני בערך.

מה שנשאר עכשיו זה לצעוק על כולם שיזהרו לא לשרוט את הפרקט, הלא זה די ברור שאני הולך להיות צמוד למטלית ניקיון של פרקטים בשביל לנגב את הצבעים שהילדים ישפכו עליו, ואת הקקי של הכלב, הכלב בהזמנה. אני מחכה לחורף, לרטיבויות, אומרים ששום עוזר. שום עוזר להכל! אז אני חושב שאני הולך לפזר כמה שיני שום בכל מיני פינות נסתרות בבית, כדוגמת חדר ארונות וקולבים. ואם זה לא יעזור אז מלח. פשוט מאוד לפזר מלח. מלח שום מלח שום והבית פיקס.

למירב יש פוביה מזוחלים. צלחנו כבר ירח דבש גדוש בלטאות ענק בתאילנד. ודווקא ההפינוזה עזרה למירב והיא קצת נרגעה. טוב, רק קצת. ובכלל התנאי של מירב לעבור לגינה עם בית היה שלא יהיו נחשים כי אם היא תיתקל בנחש היא תיעלם משם לעד. אני מחזיק בדיעה שפחד זה משהו שיש להתעמת איתו, לכן אני מחפש באי ביי או באליבבה נגיד, בקיצור במרשתת, נחשים אותנטיים מגומי, וגם אותם הולך לפזר בבית. ככה יהיה למירב קצת יותר קל במעבר ובהתסתגלות.

רק אלוהים יודע מה אני הולך לעשות עם השליכט פיסטוק הזה.

 

עמית

אקרילי

אמרה לי שהיא רוצה רק מטבח כפרי. לך תתווכח, או תעז לצאת חוצץ ובכלל לנסות להציע משהו אחר. זה לא שאין שם בבית החדש מטבח יפה שהקבלן שם, רק שהוא לא כפרי וצריך לפרק. יש רגעים בחיים שהשתיקה יפה להם והבעלים קצת פחות. מירב לא רוצה מטבח מודרני, לא פרובנס ואפילו לא אנגלי – רק כפרי. למעט מודרני אין לי שמץ של מושג לאיזה זרם המטבחים שמניתי לעיל משתייכים, ממה שהבנתי זה שכפרי זה עם ריקועים כאלה של ריבועים ואו, מלבנית בדלתות ושזה כאילו הולך יותר טוב עם בתי קרקע ואו, קוטג'ים, ואו, דו – משפחתיים, ואו וילות ואו, אוהלים. בקיצור כל מה שעל הקרקע עם גינה ושאפשר לעשות אותו יותר בקטע של 'כפרי'. קח לך אישה בנה לה בית וסתום! אני מ'כפת לי יש לי אישור עקרוני לכלב.

וזה לא שאני עסוק בכלל רק עם הבית, ממש לא. רק רץ למלא ספקים, משווה, בודק, חוקר באינטרנט, מנסה להבין מה עדיף על מה, ולא מבין למה יש כל כך הרבה מכל דבר. המבחר של כל הפריטים לא מבלבל בכלל, ומגזין בניין ודיור מעולם לא היה כל כך פופולרי כאן אחרי מהפיכת הסמארטפון, באלוהים. יש לי עוד לרוץ לבנק היום, לאסוף עוד איזה אישור ביטול שאני מחכה לו איזה שנה, לקפוץ לראות חיפויים, ולחפש מוביל. לך תמצא מוביל לקיץ. אין חיה כזו, הכל תפוס, "ולמה לא דיברת איתי שנתיים לפני?". פעם עוד יעבירו כאן בתים עם רחפנים אתם תראו, או שלא.

קיבלנו מגיסי המלצה על חברת מטבחים, יש בערך אלף חברות מטבחים ונגרים ואיקאה, אבל מסתבר להפתעתי שרק אחת מספיקה. למעט העובדה שמירב שכחה את תוכניות המטבח בבית, לך תסגור על מטבח עכשיו. כי לא קונים כלום לבית בימינו, היום סוגרים הכל לבית, מן מטבע לשון באלון מבוקע. מסתבר שמטבח זה כבר מזמן לא רק ארונות, זה חומרים, זה טכנולוגיה, זה תוכנת מחשב שמחשבת מי מה מו ועוד עושה לך הדמייה ממש כמו אולטרא-סאונד ואפשר לראות את המטבח כעובר קטן לפני הלידה, לפחות לא צריך ברית מילה ורב שיודע לחתוך, אלא רק מתקין טוב שיודע מה הוא עושה, רק שלא תיפול עליי ויטרינה בטעות כי גם זה קרה פעם.

לא רבנו הרבה על איך המטבח ייראה, ניסיתי לראות הכל בעיניים של מירב וברוך שלא עשני אישה? כי אני באמת לא מבין כלום במטבחים וממש לא אכפת לי אם זה פולימרי, צבע בתנור או כל המצאה אחרת בתצורה של מטבח. רצתה מטבח כפרי, הלכנו על הכפרי בסוף עם מלא שכלולים כפריים וצירים כאלה שנחשבים, וטריקה שקטה לארונות – ובכלל איך טריקה יכולה להיות שקטה, הרי זו מהות הקטע של לטרוק דברים כי איך הילדים ואני נהנה אם לא ייטרק כלום בבית? שיהיה.

עם הולדת המטבח נולדים עוד כמה צרכים בסיסיים כדוגמת שיש, חיפויים וכיור. כמובן שצריכים לשמור על הקו הכפרי כי אסור לערבב חלילה סגנונות שונים ולייצר שעטנז לא ברור. ושמישהו יסביר לי באמת, מה לעזעזל ההבדל בין כיור חרס אל בין כיור נירוסטה אל בין כיור אקרילי? ולמה מתרוממות גבות כשאנחנו כנראה הולכים על כיור חרס? עשינו משהו רע? יקום זה שחושב שכן או ינצור לשונו לעד, פאקינג כיור, שיהיה פרקטי, פרגמטי ושלא יטפטף. מחקר על כיורים עלה לי שעה מהחיים ועד לרגע זה עדיין לא ברור לי למה זה מול אחר, פשוט נורא להיכנס לחרדות קיומיות מכיור. אני רוצה הביתה.

ויש גם את העניין של הדק. כי היום בלי דק זה לא באמת נחשב. "מה אתם לא עושים דק?" כאילו חשבנו ללכת או על דק סינטטי או על ריצוף דמוי דק, כי אם כבר ריצוף שיהיה בגוון מצפוני שקט. אומרים שדק מעץ זה המון תחזוקה ושימון, וצביעה, וזה מתקלף אבל זה הדבר האמיתי. ואם יש כיורים אקריליים אז למה לא דק אקרילי? אתמול רכשנו, סליחה סגרנו בסוף על ריצוף דמוי דק למבחוץ של הבית, לאחר חיפוש חנות קרמיקה אמיתית כי מסתבר שמרבית חנויות הקרמיקה שנחקקו לי בתודעה כבר נסגרו מזמן, ובאחת החליפו תצוגה. לך תמצא קרמיקה עכשיו. ולמה את השיש לא עושים אקרילי? למה רק את הכיור? אולי גם קופסאות שחורות של מטוסים כדאי בגוון כפרי אקרילי? אז זהו שלא.

עכשיו רק נשאר לקרוא לשיפוצניק ולהתחיל לעבוד על הבית. וזה רק אחרי שהוא הבין שצריכים עוד שקעים במטבח ושהוא יכול להשחיל אותי אפילו יותר חזק. שיפוצניקים לא משפצים הם משחילים אבל זה בסדר, הפנמתי באמת. תודה. כל זה ממה שנכתב למעלה, כל זה עוד לפני שהיא בחרה את הגוונים לאיך הבית יהיה צבוע. לטעמי הוא צהוב מדי עכשיו, אבל מה אני קשור בכלל. "רק אני מחליטה!" נכון, אני סתם שמן. התחוור לי בנוסף על כל אלה שהספה שלנו עכשיו, יענו זו שאני כותב ממנה עכשיו, שהיא מדהימה, חמה ומלטפת כנראה לא תתאים לבית החדש, מקווה שלפחות אני אתאים לבית החדש, ואולי בכלל מירב תחליט שהיא עושה לי וועדת קבלה לפני, קטע כל וועדות הקבלה האלה ואמא שלהם הזונה.

קשה באימונים קר ונוזל בחורף, אני לא יכול לחכות לנזילה הראשונה ואני לא ארגע עד שלא אחשוף אותה. כי אין דבר כזה קירות יבשים, בטח לא במקרה שלי. מה שנשאר עכשיו זה ללכת לאיזו חנות עם מבחר "מיוחד" ולחפש חיפויים למטבח. מבחר מיוחד זו הגדרה נרדפת ליקר מוות, מאוד יקר. הם הביאו את החיפויים על בהמות משא מונגוליות ושילמו על זה מלא מכס, מכאן המחיר. בטוח אני קונה, רק שיהיה להם אקרילי, אמן.

מישהו יודע עם הגרניט זה כולל פורצלן?

עמית

אבא, מייד!

בוקר. לא סתם בוקר, מוקדם בבוקר. אריאל מחובר לבקבוק שלו על הטרמפולינה, מחייך, מקסים ומוכן לעוד יום של תרגולי הליכה, כישורים חברתיים והמון דברים חדשים ומפתיעים שמחכים לו בגן. אותי שלחו להעיר את אחותו הגדולה. יש בבית מבוגרת אחראית שצריכה להרים כאן כל בוקר מחדש אופרציה של תחילת יום, שמה מירב, זאת אשתי היקרה, היא לא חלמה שזה מה שהיא תקבל. אבל היא למדה להעמיד אותי במקומי כל בוקר מחדש בנחישות, ובתעצומות נפש. אני חושב שהצליח לה. קצת בחששות אני עולה להעיר את גילי. תפילות יעזרו כאן.

מתאמן על הנאמבר שלי במדרגות, מתפלל שזה יצליח. היא בשנתה כמובן. מכורבלת כמו דובה קטנה, עטופה בפוך, כמו לחמנייה חמה, ואני פוצח במחזמר שלם של שירים, ריקודים ורק קצת מחולות. אני מלטף אותה, נשיקה קלה על הלחי וממשיך לפזז כאילו זה הטבעי שלי כל בוקר. נזכר שיש לי ברך כואבת, ויודע, כל כך יודע כמה שכלב היה עוזר כאן. (מוטיב גלוי מאוד בבלוג, סתם רמז, באמת מירב את לא חייבת ) גילי מצידה רק מתהפכת לצד השני. תמיד אני יודע לשלוף איזה משפט כזה מיוחד של מה בתכנון היום ואז היא פותחת אוזניים. כשאני מבין שהיא קשובה אני נדרך וממשיך עוד טיפה עם השואו שלי, ואז היא מחייכת. אני מבין שהכל עכשיו בכיס שלי, ונותן את ההדרן. עכשיו? עכשיו גילי פוקחת עיניים ושואלת אותי ממש כך: "אבוש, סיימת?" אני משיב לה שכן, ומחייך חיוך של ניצחון. "יופי, עכשיו תקרא לאמא כי היום זה היום של אמא, עכשיו לך!".

אני זוכר איך כולם הזהירו אותנו לקראת המעבר של גילי אל עבר השנתיים. תקופת "גיל השנתיים האיום" וכמה שהם מתחילים להסתכל על העולם כבר בעיניים שלהם, מתחילים לגדל אופי, בוחנים גבולות וכל מה שכתוב שם במאמרים שקראנו על גיל שנתיים במרשתת. דווקא גיל שנתיים היה סביר באופן יחסי. לעומת זאת? אף אחד, ואני חוזר אף לא נפש צדיקה אחת מכלל האנשים המהלכים על כוכב הלכת הזה, טרחה, ולא בזעיר אנפין, להזהיר אותנו ממה שבאמת הולך להיות בגיל שלוש. גיל שנתיים הוא אפילו לא הטירונות של גיל שלוש, קוטביות מוחלטת. עכשיו זה בסך הכל שלוש וחצי, טפו מלח שום מלח שום מלח שום שתהיה בריאה, טפו עוד פעם ועכשיו נעשה את זה עם מלח מים טוב? מלח מים מלח מים. בשביל שאף עדה לא תרגיש מקופחת.
יש לי שתי מנהלות בבית. אחת רוצה את הכל כאן ועכשיו באימפולסיביות מוחלטת, ואם לא אני זוכה במופע האימים של התקף זעם. המנהלת השנייה זאת מירב האהובה והמתוקה, שעוד מקדמת דנן לימדה אותי את ההבדל בין רע לטוב ובין כלום למוחלט ומי באמת קובעת בבית, וכן, יש דבר כזה אופי, ופעם אפילו היה לי אחד כזה.

אם להודות בעובדות, גיל שלוש זה גיל קצת מפחיד. אותי לפחות. אני? אני קצת מפחד ממנה. היא המלכה השולטת ביד רמה, היא מגדלת אופי בהתהוות ואני מטורף עליה. אין לי כל ספק שהיא בוחנת עכשיו את הגבולות שלה, סליחה את הגבולות שלנו, את רף האסור וכמה שתקרת הזכוכית קלה כל כך לניפוץ. ואם חלילה זאת הפוסטמית הקטנה והמתוקה הזו לא תבוא על סיפוקה באופן מוחלט ומיידי, היא שולפת התקף זעם שמלווה בצרחות אימים, בכי, דמעות, לרוץ לאיזה פינה בבית ולצרוח הכי חזק שאפשר עליי ועל מירב די! ושנלך! ושהיא לא אוהבת אותנו!! כמה מעליב!!! התקף הזעם מתפרץ לרוב על בסיס דו-יומי, דו-קוטבי ודו פרצופי. בבוקר למשל כשמשהו לא מוצא חן בעיניה כדוגמת מה היא עומדת ללבוש, לנעול, איזה סנדוויץ' היא הולכת לקחת איתה לגן, ולמה דווקא היום היא רוצה להיות חברה של נטע, שלא ממש סופרת אותה, מכאן הדרך קצרה לגירויי אימפולסיבי ישיר על דרך התקף הזעם התורן.

ההתקף השני הוא נגזרת ישירה של עייפות, זכרונות מאוד סובייקטיבים של אירועי היום בגן, ומי מאיתנו בני המשפחה, שפשוט לא בא לה בטוב ברגע אחד מסויים. ההתקף השני תמיד קורה בין חמש וחצי לשש בערב. שומר נפשו ירחק,  ובדרך כלל אני מתקפל לממ"ד עם אריאל ונשאר שם עד יעבור זעם. דקה אחר כך מירב תבוא לצעוק עליי שאצא החוצה, ושאני לא לבד בבית הזה, ושאני לא עוזר אף פעם, ושאני חייב לתפקד כאב. עיין ערך שיטים שנשים נשואות אומרות, ובעלים ללא טיפת מודעות. לפחות ניסיתי. בסוף גילי נרגעת ואני מנגב את הדמעות של הבכי שלה והצחוק שלי. ככה זה עם מפלצות קטנות בנות שלוש. מעניין איך גיל ארבע ירגיש? מעניין איך אריאל יהיה כשיהיה בן שלוש, טפו עוד פעם מלח מים וכד' וכד'.

אני מועסק במשרת אב. דגש על מאוד משתדל טוב? קודם כל עובד אצל גילי ורק אז אצל מירב. אף אחת לא משלמת לי. "אבא, תשמור לי את הצעצוע הזה בכיס! מייד! לא בכיס הזה בכיס השני! והופ התקף זעם. אני מתקפל. אפילו כשיורדים יחד במדרגות או סתם הולכים יד ביד – "אבא, תן לי יד עכשיו! לא את זו את השניה!!" הופ פעם שנייה ואיך לא, התקף זעם, שוב. מלווה בהשתטחות על המדרכה, חזרה שגרתית למדי מהגן נגיד? וכך אני נותר שבי אחר קפריזות כדוגמת אבא עכשיו, אבא מייד, אבא לך, אבא תביא, אבא תשים לי, אבא זוז, אבא תקנה, אבא היום אני לא אוהבת אותך, אבא זה לא היום שלך, אבא מייד, כבר היה אבא מייד אחד למעלה נכון? אם בכל זאת יש לי טיפת מזל מעת לעת אני זוכה בהבעת אמפטיה, חום ואהבה מצד זו הנסיכה שלי שאני מעריץ כל כך.

רק אתמול בשעת הערב גילי בפנייה נרגשת למירב: "אמא, בא לי שתהרגי את אבא!" מירב צחקה את הצחוק השטני שלה, גילי צחקה את הצחוק המתגלגל שלה ואני הלכתי משם. בכלל לא נעלבתי, יש עמותות למצבים כאלה נכון? כן זו היתה ככל הנראה ההשראה הפוסט טארומטית לפוסט הזה.

הבטחתי לרודנית הקטנה שבסוף השבוע אנחנו נבנה לנו מחנה בחדר המשפחה ונלון שם את הלילה. כן זה שלב המפלצות עכשיו, יש המון מפלצות בבית ואני חייב לשמור עליה בלילה, כל לילה כי היא מפחדת. "אבא נכון שאתה תמיד שומר עליי?" נו מה, בשביל מה אני קיים אם לא בשביל זה.

בנות. וכל מילה נוספת מיותרת.

מוקדש לגילי האהובה כל כך!

 

עמית

 

 

היום השישי

אני בבית. מחלים. מזל שהיה לי זמן לקרוא לאיש של המזגנים, הוא אפילו הגיע, ועוד בזמן! החליף את הפילטר של המזגן, שנשאב אל תוך עצמו, הפילטר, לא המזגן. ואם עסקינן במסה קריטית של חורים שחורים של מזגנים אז כזה. שטפנו ביחד את הפילטרים, כיוונו וכיילנו מחדש את כל המערכת. כמו חדש. אחרי זה הוא היה חייב לעשות פה קקי בשירותים, לקח שלוש מאות שמונים שקל בהמחאה, ושהוא ישים חותמת על הצ'ק, והוא הלך. הרגע סיימתי לחטא, שוב, את השירותים – ולולא כל המיני פסקה הזו הפוסט הזה לעולם לא לא היה מתחיל כך.

כך קבע בורא עולם, או שלא, אבל הבוקר התעוררנו ביקיצה טבעית לאחר לילה שלם שהילדים ישנו, מה, כאילו ישנו לילה שלם, רצוף?! כן כן, כאילו אולי הם התעוררו אבל מירב לא שמעה אותם. זה קורה פחות או יותר בתדירות של ליקוי חמה, מה שאומר שזה לא יקרה לעוד המון זמן, כולנו אפילו התעוררנו במצב רוח טוב, למעט גילי אחת שהתעוררה, ועד כאן על אידליות של בוקר. יש את המדריך של איך להעיר מפלצות בנות שלוש וחצי, מצטער זה אזל מהמדפים. לתדהמתי אף אני התעוררתי לבוקר נטול בחילות ואו, הקאות, ואו, שילשולים, ואו מיגרנות, ואז הבנתי שני דברים נקודותיים, האחד הוא שישנתי לילה שלם, אגב גם אני לא שמעתי אף ילד, והשני הוא שלא כואב לי כלום. מה שמוכיח מעל כל ספק שאני מעולה בלדגמן אשכנזיות, ושזה ככל הנראה הסוף של הווירוס שבא לבקר כאן את כולנו ולא פספס אף אחד או אחת. לשם שינוי הצלחתי לעבור את זה הפעם מבלי לראות רופא.

מיום רביעי אני בקושי אוכל, בגלל הווירוס, אמנם היה את האסאדו בתנור ביום שישי שאפילו הספיק לשבת. כי ככה זה שאני חולה ולא ממש אוכל. נדיר שכל המשפחה האורגנית, בליל שישי, עגונה מסביב לשולחן, בבית! שלנו! זה הרגיש כאילו מלא זמן לא עשינו את זה, וזה היה רגוע, שלו, נעים, מבדר, נעים עוד קצת וטעים,  אני זוכר בבירור את הגשם בחוץ, ריח התבשילים בבית, אפילו ידעתי שאני הולך להספיק לצפות ביומן או החדשות של שישי בטלויזיה או השד יודע איך קוראים לזה, בנוסף ידעתי שהילדים יירדמו עוד מעט, ואחרי החדשות, גג עשר דקות לאחר החדשות, ואו, היומן, גם אנחנו נוכל ללכת לישון. פעם בעתיד הרחוק אולי גם נוכל להרשות לעצמינו איזה סרט בוי.או.די כי נהיה פחות עייפים. פתאום אני מבין שאין כמו שישי שלו ורגוע בבית, ולכולם יש זמן, לכולם יש את עצמם וכולם שלווים ורגועים, אז למה לא כל יום שישי אנחנו בבית? עד כאן הפרוזה.

במציאות?! בדרך כלל?! בדרך כלל יש צדדים. יש את הצד שלי ויש את הצד שלה. רוצה לומר יש "סבב". סבב הוא למעשה רוטציה מקוללת בעליל של ארוחות שישי ורק "מנסים" לשמור עליו בקנאות. אצלנו זה יחסית קל, ערב שישי בצד שלי וערב שישי בצד של מירב. פשוט לא? ואז כמובן אצל מי במשפחה של איזה צד זה, ובאיזה יום שישי ותלוי למי יש משפחה יותר גדולה ובאיזו רזולוצייה, ואיך עוד לא פותח האלגוריתם שייפתור את הסוגייה הזו אחת ולתמיד. לא ככה? ככה ככה. פקודות מטה מתחילות לרדת לקראת סוף השבוע. בין אם ההזמנה תופסת אותך בטלפון, במסרון או בקבוצה המשפחתית בוואטס-אפ. אם באמת לשנוא מישהו, אז להוסיף אותו לאיזו קבוצה בוואטס – אפ. ותודה למירב שנוטלת חלק פעיל בשתי הקבוצות, איך לא, של שתי המשפחות. או בין אם לאו, ברגע שאני מבין שיש הזמנה כזו, אני מבין בה בעת שיום השישי ויכולו השמיים וכל צבאם, הולך להיגמר לי בשלוש בצהריים.

במשפחות שלנו, כל אחד מביא משהו. כולם לוקחים חלק בנטל וזה אחלה, באמת. בשנתיים הראשונות היינו מביאים עוגה, בסוף מירב למדה לבשל וזה השתדרג לסלט פירות ורק עם קופסת שימורים אחת. לפעמים זה סלט חסה, לפעמים זה סוג אחר של קינוח, לפעמים זה תבשיל כלשהו, לפעמים זה עוד איזה קינוח. לפעמים גם קורה שחסר משהו, ואז שולחים אותי ביום שיש לסופר, הכי כייף ביום שישי בסופר, אחרי שעתיים אני חוזר. לא מאוד רגוע אבל חוזר. אז למה לא קניתי לפני? מצטער אני לוקה בתכנון זמן לקוי מהייסוד, אין לזה מזור. אומרים שפעם, אולי כשנישן יותר, נהפוך ונעשה יותר יעילים. אינשאללה.

אין כלל סיכוי לשנת צהריים ביום שישי של קידוש ואו, ארוחת שישי בהתייחס לאיזה צד בהתאמה. אני יודע שאנחנו חייבים לקום מוקדם, אז למה לישון בכלל, לתקתק שניים או שלושה ילדים, תלוי על איזה שישי זה נופל, אמבטיות, מקלחות, בגדים, זה לא רוצה, ההוא לא סיים לשחק, ההיא רוצה רק לנעול את המגפיים, הקטן מתעקש לקחת צעצוע שבטוח ייפול במהלך הנסיעה והוא ייצרח, ההיא ממקודם תתעקש לקחת גם איזו שטות לאוטו ואם יהיה לי מזל אני אצליח להניא אותה מזה. מירב על קוצים וחייבת לחתוך סלט, סלט פירות, סלט בהרכה, להכין כלים? לקשור? שלא יישפך באוטו, אני לא יכול שזה נוזל באוטו, רוטב לסלט, היא תתחיל לנזוף אותי לכיוון המקלחת גם, לא יישארו לי מים חמים, אנחנו נריב, אנחנו נשלים, גילי תריב איתנו שוב, על המגפיים ברור, עוטפים את כולם במעילים, גילי תתעקש על המטרייה של הלו קיטי, לאריאל בדיוק יהיה קקי, נריב על מי יחליף לו, אז הפעם זה יצליח לי ומירב מחליפה לו. ואז סופסוף יוצאים אל עבר המעלית.

בבפנים של המעלית אני נושא תפילה, בבקשה שלאף אחד לא יבוא עכשיו הצורך להשתין, ואו שוב מספר שתיים, בבקשה שאף אחד לא יישכח שום דבר. לפעמים זה מצליח. בדרך לאוטו? בחניון? מישהו תמיד נופל וצורח. ומגבונים, ומוצצים, ובכי, ודמעות, ועכשיו אנחנו רטובים, ובאוטו כמובן שיהיה חסר איזה צעצוע. ואז בדרך אל, לאריאל ייפול המוצץ, גילי תעצבן אותו, הוא יכה אותה ואז שניהם צורחים מאחורה. יחד עם זאת מירב תעיר לי בממוצע חמש פעמים על הנהיגה שלי. אני אעלב ולא נדבר שתי דקות שלמות. בסוף אנחנו מגיעים. איכשהו. פלא שאנחנו מפחדים מסופי שבוע?

הן תמיד מוצלחות ארוחות שישי עם או בלי הקידוש. כמעט תמיד. כהרגלי, אני מאביס את עצמי לדעת, יש אוכל מעולה, יין, חברה טובה, או שלא, רואים את המשפחה, אני גונב סיגרייה, יש לי מנדט ממירב לעשן בארוחות משפחתיות. תוקע עוד איזה קינוח, בסוף שותה תה או קפה ומקטר שרע לי. בסוף של הסוף הילדים מתעייפים, מזל שגם זה קורה, וגם אנחנו. אוספים להם את הצעועים, ומתחיל המרדף הבלתי נגמר של לעטוף אותם שוב במעיל ונעליים. הגעגועים למיטה תוקפים אותי, מדמיין את עצמי בתוך המיטה, מייחל לכמה שעות של שקט, ואז נרדם. הדרך חזרה הביתה על פי רוב, קצת יותר קלה בהתקיים התנאי של "הם נרדמים מאחורה", ושלא נפל לאף אחד המוצץ. כשלמי מהם נופל המוצץ, אז ורק אז, כאוס נכנס לתמונה, כאוס, תרצה לקחת את זה מכאן? חזרה לחנייה בבית ואז לשאת אותם על הידיים מהאוטו ועד למיטות. במדרגות בבית אני מתנחם שלכל זוג ברכיים יש תחליף פלסטי סיני יקר.

על הרצף של הרבה ערבי שישי שאנחנו מחוץ לבית. מפה לשם אנחנו מתגעגעים. הביתה. אחד לשני רחמנא ליצלן?! ההוקרה את הזמן שלנו בליל שישי בבית, כי זה נטו זמן שלנו. ורק שלנו. ואשרי המבין תובנות. נראה לי שהגיע הזמן לגדול ביחד ולבלות קצת יותר ביחד עם עצמינו בערבי שישי. ברבות השנים מירב הפכה לבשלנית ואני למדתי לערוך שולחן זה דווקא יכול לעבוד. הילדים ואני אפילו יכולים לבקש ממירב בקשות קולינריות מיוחדות לארוחת שישי. גילי אפילו תוכל להדליק עם מירב נרות, רק גילי קובעת עלינו. ואז בעצם נוכל לבנות לעצמנו אנו תרבות שישי כזו, שלנו?! אצלינו בבית? זה יכול לעבוד. ואם יהיה כלב נגיד, אבל רק נגיד, אפילו אני לא אהיה בלחץ של להוריד אותי לפני או אחרי. וזו כבר נשמעת ממש תוכנית.

עכשיו? עכשיו רק נשאר שמירב תסכים.

 

עמית

 

נר שמיני

על הדברים הלא באמת מהותיים שנגרמים כתוצר ישיר של חוסר שעות שינה, או כאלה שלפחות אני חווה אותם, וגם מירב, אפשר באמת לציין כעובדות מדעיות, ואם המדע מחפש מישהו כזה, או זוג כזה שידגמנו את זה המחסור –  אנחנו הראשונים בתור. זה כבר מעבר לשלב העייפות, זה לא שבאמת מרגישים עייפים, תהליך פיזיולוגי הרסני וממוקד של ירידה באנרגיות, בחיוניות, בבריאות, בתיאבון, בסובלנות, מן חוסר חשק כללי לרבות חוסר חשק ממוקד לאנשים, זוגיות, ילדים, תחביבים, סקס, שוקולד, יין, אלכוהול, משחק מקדים, קריאה, כתיבה, קרמבו וכלבים. נכון עוד אין לנו כלב אני יודע. אז מה שנשאר לפחות זו התמונה הזו של המירמור שלי ואני רובצים יחד על כרית בסלון.

אני מוכן עכשיו לחתום על שינה של חמש שעות רצוף, אני מוכן אפילו לשלם כסף בעבור זה ואם יש את זה במבצע של שלם על חמש שעות וקבל את השישית בחינם – אז מי אמר שאין מבצעים שווים! כך, טרוטי עיניים אנו מעבירים עוד שבוע ועוד שבוע, לפעמים מרחמים אחד על השני, לפעמים סתם מרחמים על עצמינו – אני מעולה בלרחם על עצמי, ולפעמים פשוט רבים ריבים מטופשים כי אין שנייה של שקט, רוגע שלווה או סתם להתנחם באספרסו כפול. תמיד מי מהלדים יחטוף משהו למישהו ומכאן שמישהו צריך ללמוד לוותר, ומכאן שזה תסריט ידוע עם סוף של בכי מר, עיין ערך צער גידול ילדים. בסוף הנטייה שלי היא להאשים את מירב כי מישהו צריך לשאת באשמה, אבל תמיד אחרי זה יוצא שדווקא אני מתנצל. מירב לא פראיירית, בחרתי טוב.

הימים הכי קשים הם ימי חמישי, המעבר הבלתי נסבל הזה של מחול לקודש, החרדות הקיומיות האלה של הנה מתחיל עוד סופשבוע אבוד ורק שייתנו לנו לישון, מתרסק לנו היישר בפנים. ספקולציות של כמה הם ישנו, מי יהיה חולה, מי יהיה ממש חולה, ומי סתם יקיא על הספה מרוב סוכריות גומי וסופגניות הלא הם הם אבות המזון. וזה לא שאנחנו ישנים טוב באמצע השבוע, כי תמיד למישהו ייפול המוצץ והוא ייצרח, או תמיד מישהו יהיה צמא אז הוא גם ייצרח, וזה קורה רק 5 פעמים בלילה סביר, משני ילדים. עשיתי את החישוב הזה עם האצבעות, טוב זה לקח לי קצת זמן, אני קצת עייף.

לכשכבר מגיע יום שישי המיוחל. הכל אבוד עוד מהרגע שאני יודע שאנחנו מוזמנים לארוחת שישי בחיק המשפחה, וזה מתחיל לנקר אצלי מבפנים. החרדות. אני נוטה לגדל חרדות בסופי שבוע, מן תחביב כזה שפיתחתי במרוצת גידול הילדים, שיהיו בריאים כבר, אמן. על ארוחות שישי עם המשפחה, כלומר בערכן המוחלט כארוחות שישי עם המשפחה עוד יסופר למשעי בפוסט עתידי. העובדות על פני השטח הן שאתה יודע פחות או יותר שאתה יוצא עם שני מלאכים קטנים ומתוקים מהבית, ואין לך מושג עם איזה שתי מפלצות שיורקות אש, או במקרה שלנו סתם מקיאות – תחזור לבסיסך בשלום. וכשזה קורה זה ברור לי שזה לא סתם וירוס שמי מהם חטף בגן. זה ברור לי שזה בגלל כולם, ושכולם אשמים ושהם עושים את זה בכוונה. מי? כולם, מה זה משנה בכלל?
את הלילה האחרון העברנו עם דלת אמבטיית הילדים פתוחה, ולא ממש עניין אותי הקור שנכנס משם, אפילו היתה מחשבה לפזר ניילונים על הפרקט ונייר סופג כדי שבמתקפת ההקאות הבאה נצליח למנוע את החורבן וההרס הרבתי, וכל זה בגלל ששני לילות לפני כן לא שפר עלינו מזלינו כלל.

כשמישהו מהילדים שלי מקיא, אני נוטה לאבד שליטה. ואני אחד שראה דברים, בלה בלה בלה, אגו אגו אגו, אני תמיד בקונטרול, ואני תמיד חושב שאני יודע מה טוב או מה לא, ואני הכי יודע להתאים את עצמי למצבים לא מוגדרים, תנו לי אוקיינוס של אי -וודאות ואני ישר מנפח לעצמי איזה זודיאק ושט כאילו כלום.
בשלוש וחצי לפנות בוקר של ליל שישי, נו כאילו הלילה לפני שבת בבוקר. מתחילים שיעולים, בקטנה, ואז רצף שיעולים לא בקטנה בכלל. ואז הקטנה שלנו לוחשת לחלל האוויר שכואבת לה הבטן, ואז קורה הנורא מכל. על עצמה, על המיטה, על הפרקט, בדרך לאמבטיה, ברצפה של האמבטיה, בשטיח של האמבטיה ובתוך האמבטיה,על הברזים, על הקירות, על הקרמיקה, על הפורמייקה, על ארון האמבטייה ופתאום זה מרגיש לי כאילו זה נוזל עליי מהקירות ושאני באיזו סצנה של הנוסע השמיני. ואני מסתכל על המחזה הזה, כאילו שאני לא שם באמת ואני מקלל את כוש על האימא של כל העולם ואשתו, פונה בבקשה רחמים לבורא עולם – כלום לא עוזר. אני מאבד שליטה ומירב צועקת עליי, אני כטקטיקת מגננה כושלת מנסה להגיד שזה בגלל כל הסופגניות, ולמה היא הסכימה לה, למה!!! בסוף, כמו תמיד, מי התנצל?

לוקח לי קצת זמן, מתאפס על עצמי, הולך לכבס, רב שוב עם מירב על למה וכאלה, חוזר לעצמי אט אט ושעה אח"כ, ארבע וחצי לפנות בוקר התפלץ השני מתעורר. "בוקר טוב, חלב ועכשיו". לא קם. בחמש קם צייד? לא בחמש מירב מעירה אותי שאחליף אותה, יש איזה עולל נוסף בבית שצמא לצומי. מצוננים שניהם, ורק אחת מקיאה סדרתית. חשבנו שזה מעודף סופגניות, אז חשבנו. אתמול מירב לקחה את זו הקטנה לפסטיבל, וגם שם, בקטנה רק קצת הקיאה על השומר כי בשביל מה יש שומרים? ואז שוב, בשנת הצהריים, "אמא, כואבת לי הבטן" ואני מוצא את עצמי מחזיק מטיס אותה לאמבטיה. תפסתי בזמן! אצלה זה וירוס, אחד מיני רבים. אצל הקטן שלי זה סתם צינון של חודש. אצל מירב זה הגרון ואצלי מה לעשות, זה האופי.

מוסר השכל הוא שאולי באמת הגיע הזמן לרוויזיה בכל מה שקשור לארוחות ערב משפחתיות, להוציא את הילדים מהגנים כי גם ככה זה רק מחלות, לצפות את הבית בניילונים ולראות פחות מדע בדיוני? לא יודע, אומרים שככה זה משפחה, ולא מזמן הרופא שיניים שלי אמר שלי שאחת התקופות הכי קשות בחייו של אדם בחייו הוא גידולם של שני עוללים ממזרים. ככה זה משפחה. אולי פעם הילדים יקיאו פחות ויישנו יותר. איפה לחתום?

לא תמיד אני כזה מריר, רק בבקרים 🙂

חג שמח,

 

עמית