ארכיון תגיות: הבלוג של עמיתלונן

איפה הכלב

ועכשיו גם בפייסבוק:

https://www.facebook.com/tlunut/

תמיד רציתי כלב, סעעמק אני עדיין רוצה! כשהייתי ילד, נגיד בסוף שנות השבעים בואכה 80, שלחברי כנסת אפילו לא היה עבר פלילי, שעוד הטלויזיה היתה עם ערוץ אחד, וחיים יבין אחד בשחור לבן, אז היתה לי כלבה. קראו לה ברנדי ויום אחד כיאה לכלבה מזדקנת – החזירה בבת אחת את נשמתה לבורא. חזרתי מהצבא לאפטר, מוצא את ההורים שלי בפוסט טראומה במטבח והם מספרים לי שהם קברו אותה ממש לא מזמן, בחולות של חוף תל ברוך. ברנדי הפכה לזיכרון מתוק, אפשר עוד להתווכח לגבי מקום הקבורה שלה, אבל אני עדיין נשארתי עם הרצון לגדל כלב שוב.

מאז גדלתי קצת, התחתנתי, עשיתי ילד, התגרשתי, התחתנתי שוב, טעות לעולם חוזרת, הבאתי עוד ילדים, אקווריום ושואב אבק רובוטי ובדיוק בסדר הזה. יכול להיות שבכרטיס של מירב בג'יי דייט היה רשום במפורש שחיות זה לא אני?! בדיוק! אז מה, היא היתה מהממת, ומהממת לוקח. לא אני אכתוב כוסית במקום מהממת ומפה לשם אני אעבור לגור עם ההורים, תודה אבל לא תודה. מפה לשם התחתנו, והמוטיב של הכלב תפס תאוצה. השיא? השיא היה לעבור לפני כמה חודשים לצמוד קרקע עם גינה, ביישוב מרוחק עם מלא פקקים – מירב אמרה שכלב צריך חצר, אז עברנו לחצר עם בית, ככה זה יהיה יותר נוח עם הכלב.

ואז שכנים שלנו הביאו כלבה. שיו כמה קינאתי. עוד ביקשו ממני לשמור עליה באיזה סופשבוע כי הם בקמפינג. איכס קמפינג ועוד באוהל, שונא קמפינג. כמו טווס הסתובבתי ביישוב עם רצועה מחוברת לכלבה ביד אחת, עף על עצמי בקטע נוראי של מאלף נולד, והקטנה שלי מחוברת ליד השנייה וביקשה כל הזמן ללטף אותה. כלבים עושים טוב לילדים, רק שאני לא בטוח שזה עובד גם הפוך. זה עבד לטובתי, הילדים עפו על הכלבה. כלבה חמודה, רק שבינתיים הכלבה עדיין בחוץ, נובחת כל הזמן, והפכה למטרד הקבוע של הרחוב. התירוץ התורן הוא שעדיין לא מצאו מאלף מתאים, אני בעד שימצאו פנסיון מתאים של כלבים אשכנזים ושישאירו אותה שם, ושתנבח עד המוות, כלבה זונה אבל חמודה לפרצוף.

ידעתי בדיוק איזה כלב אני רוצה, הרים שוויצרי. הייתי חבר בקבוצות פייסבוק של הגזע, אפילו הלכנו לראות גורים פעם אחת, ופעם אחרת לתערוכה של הגזע. זה רק היה עניין של זמן עד שאני מביא לי בדיוק כזה. בסוף החיים יותר חזקים מהכל, לא ממש יודע איך, אבל לפני איזה חודש וחצי אולי חודשיים, מצאנו את עצמנו בשבת אימוץ כלבים בגליל ים. הלכנו רק "לראות כלבים" הקטנה לחצה שהיא מתה לכלב, בכלל כל המיטה שלה כבר מפוצצת בבובות של כלבים, אז לא יזיק ללכת לראות את הדבר האמיתי. כי זה לא שנחזור הביתה עם איזה כלבלבון חום ומתוק. ברור שלא!

ברור שלא, רק שחזרנו הביתה עם חמור גדול בן שנה. קראו לו דון, החלפנו לו את השם לקופר. אין מאושרים ממני ומהקטנה שלי, רצנו והבאנו את כל האקססוריז שכלב רק יכול לחלום עליהם. הכי טוב, ומהכל, לכלב שלי יהיה הכי טוב! מירב בשלב הזה של החיים מתחילה לאבד נשימה ומרגישה קצת הרבה לא נוח עם הגודל של קופר, מפה לשם מירב בהתקף חרדה איום, דפיקות לב או דופק מואץ, אני לא רופא בסדר? זיעה קרה, רעידות בגוף ומלא קללות בעיראקית ספרותית. פיזיולוגית היא לא עמדה בזה. קופר התנהג למופת, אפילו קבעתי לו תור לסירוס, והוא היה מחונך למשעי. מירב פחדה שהוא יטרוף אותה ואת הילדים באמצע הלילה, אבל קופר ישן בקומה התחתונה ורק קשקש בזנב העצום שלו, כי ככה זה שאתה נפיל קטן.

בוקר אחד קופר נבח בגלל שהכלבה הזונה של השכנים לא סתמה. מירב נשברה לגמרי בשלב הזה, ואמרה לי שאני יכול לבחור בינה לבין קופר. ברור שבחרתי בקופר אבל מירב החליטה בסוף. בכמה לילות הבאים קופר יבלה את הלילה מחוץ לבית, אני בינתיים הורשיתי לחזור לישון בתוך הבית. "חיות זה לא אני", זה מה שזכרתי מההיכרות שלנו, חיות זה לא אני, והנה החזון האחד והיחידי שהיה לי מתרסק לי בתוך ומחוץ לבית. קופר שהה איתנו שבוע עד שהחזרתי אותו – בדמעות. את כל הציוד שנשאר נתתי לכלבה הזונה של השכנים, שעד עכשיו נובחת, לקופר החזירו את השם הקודם שלו, ועדכנו אותי מהאגודה ואו, עמותה, או איך שלא קוראים לאס.או.אס האלה, שאימצו אותו עוד באותו היום שהחזרתי אותו.

זה מנחם אותי להגיד שהיה לי כלב. אפילו שזה היה לשבוע. אולי כשהילדים יגדלו טיפה? אולי עם אשתי השלישית, אולי פעם קופר פשוט יבוא לפה לבד מרוב געגועים כי אני בכלל לא חי בסרט, מקסימום אולי טיפה מושפע ממשחקי הכס אבל לא יותר מזה. אולי פעם נביא באמת גור הרים שוייצרי ומירב תוכל לגדול איתו מבלי לפחד. אני כבר למדתי לא לפחד ממירב, אבל אני עדיין מת לכלב. מירב עדיין לא סובלת אותי, אולי חתול במקום?

 

עמיתלונן

וואטסאפ אמהות

והטרוניות בעיצומן. ולאחר שקיבלתי שוברי פיצוי ממקונלד'ס, ולאחר שעיריית רעננה ביטלה לי איזה דו"ח בגין "טעות אנוש של פקח", ולאחר שמנהל השופרסל שלי טילפן אליי בגין תלונה שלי על איכות הפירות והירקות בסניף בצ'כונה שלנו, הגיע זמן האתנחתא. רוצה לומר מה שכואב ואפילו קצת יותר.
כן יוצא לי לראות עכשיו הרבה דברים מקרוב, הווה אומר שאני, מפאת אבטלתי, שגם אותה, רחמנא ליצלן אני מתחיל למצות, צופה, בעניין רב בלא מעט ניו-אנסים כאלה של החיים אבל מקרוב, ממש מקרוב. שגרת משפחה שכזו, מלא תלונות, מרמורים עצמיים, להוריד את הפח פעם ביום, בית, ילדים, בין היתר להביא כל בוקר את הילדים לגן ולאסוף. להסיע את הגדול שלי לבית הספר ולאסוף, ובין היתר להיות חבר מן המניין של כמה קבוצות ווטסאפ! אני בגמילה לאחרונה מההרגל הזה, תודה לאל.

מעולם לא התחברתי למדיית המסרונים. כל ה- "חחח" וכל ה-"שולטטטט'ים" על גרסאותיהן בו בזמן שצמחה לנו פה שפת סייבר ממש מתחת לאף, ולך תסביר לבן יהודה עליו השלום את תורת האמוג'י. תורת המה?! כן כן אמוג'י יש גם שיט כזה. בעוונותיי הייתי חבר בלא מעט קבוצות זוועה כאלה של וואטסאפ. קבוצת עבודה, שכנים, משפחה, וועד בית, שכונה, חברי מועדון כזה או אחר, וכל מיני קבוצות כאלה של אינדיבידואליסטים שנראה שתפקידם על הפלנטה הזו הוא להיות הבעלים הגאה של איזה פאקינג עוד קבוצת וואטסאפ. מירב לעומת זאת עדיין אמונה על חלק נכבד מהקבוצות שנזכרות לעיל, ואף בחלקן מייצגת אותי בנאמנה, בכל זאת עליי להיות עסוק בבטלה שמיימית.

נוסף על ההגדרה של הבלוג הזה כבלוג תלונות מן המניין, הגיע הזמן לתלונה על קבוצה אחת מיוחדת, אותה הקימו בקול תרועה (עיין ערך "היוווווווש") והרבה מייק אפ, האמהות בגן של הקטנה שלנו. עוד לפני שנולדה הקבוצה המסוכנת הנ"ל, הצלחתי למלט את נפשי מזו הקבוצה – לכוחותינו שלום. מירב עדיין שם! מירב עדיין שם! אני חוזר – מירב בקבוצת האמהות, היא פעילה, וזה ממש חלק אינטגרלי מהאייפון שלה, כלומר זה הפך להיות חלק משגרת היומיום ממש כמו הכלב שאני חולם שיש לי, ושאני מוריד למטה פעמיים שלוש ביום.

מעת לעת אני מפר את השלווה ומציץ לתכתובות שם, בטלפון של מירב, מבלי שהיא רואה. שומו שמיים וזה יבוא עכשיו עם כמה דוגמאות. הראשונה: זה לוקח בערך ממוצע של שלושים עמודים של תכתובות לקבוצת אמהות להחליט כמה כסף אוספים, מה קונים, מי תאסוף, איפה הסכום ייאסף, ואיך בדיוק להצפין את הכל כדי שאף אחד לא ישים לב. עוד אחת: רק היום בבוקר, כשעוד לא ידעתי לגמרי איך קוראים לי, מירב זיהתה זנב תכתובות ארוך, ארוך מאוד אולי עוד מהלילה, אולי מלפנות בוקר, של המון תשבוחות לגננת על תמונת בצק של פיצה שהכינה לאלה הזאטוטים, ואני מוכן לחתום שעד עכשיו השיחה מתנהלת במלוא אונה!  ויש גם בקרים קשים לא פחות שמתחילים כך: "היוש לכל האמהות, שיהיה בוקר מקסים ומלא אנרגיות. סמיילי, לב, לב, לב, סמיילי, אייקון של שמש, אייקון של משקה אנרגיה, אייקון של בעל מבועת, סמיילי שוב פעם ועוד איזה אייקון של לב, ואז לקינוח אייקון של קשת. קשה שלא להישאב לזה, לפעמים אני מצליח להציל את מירב, לפעמים לא.

ובכן מצד אחד קבוצת האמהות זה סוג של הצלה אבל מצד שני זו שפה שקצת קשה לי להתמיד בה. סמיילי סמיילי. כלומר אני קצת זקן ומריר דיו בכדי להכיל את זה, ורק לפעמים אני מפנטז על איזו בקתה שמשקיפה לאוקיינוס על צוק נידח באירלנד. ואז הצליל הזה של הוואטסאפ אמהות פשוט הורס לי את הכל, וחוזר חלילה? "היוש אמהות". וחלילה שלא תבינו – כל אמא זו אמא! לפעמים אני רואה שתי אמהות עומדות זו לצד זו בגינה ומסתמסות בקבוצה, והבעלים?! עומדים בצד חסרי אונים, נו מה חשבתם? "ממי אפשר לזוז? לא! אני רק קובעת עם אמא של "שם בדוי" בקניון ולוקחים את הילדים לגלידה, אל תזוז מפה!" כן, ככה זה בוואטסאפ אמהות, ומשום מה יש לי הרגשה שזה יחמיר עם השנים.

האיסוף מהגן אחרי הצהריים לא עושה את זה יותר קל. נקודת כינוס רותחת של כל קבוצת האמהות ואז, איך לא, מדסכסים, שוב, את כל התכתובת אלא שעכשיו באופן פרונטלי, כמו שפעם אנשים היו מנהלים דיאלוגים – זוכרים? אכן מעמד איסוף הקטנטנים לוקח הרבה זמן, אפילו הרבה יותר מדי. כי חייבים לדבר עם זו, ואז עם זו, ואז צריך לדבר עם הגננת ולשאול, לפרטי פרטים איך עבר היום. עשרים דקות ביום טוב, וגם בשרב. לפחות תקשורת אמיתית. לאבות בגן אני לא חושב שיש קבוצה, גם לא ממש מדברים ביניהם למעט איזה הנהון עם הראש. נורא.

פעם לא היה וואטסאפ. ואז זה הגיע, ואז הגיעו קבוצות הווטסאפ, וא הגיעו כל הפאקינג אייקונים האלה, ואז נתפס הצוואר ועמוד השידרה נדפק, ואז עוד קבוצה, ואז יש אינפלציה מטורפת של קבוצות וואטסאפ. ובדיוק עכשיו מירב שלחה לי וואטסאפ שאבדוק אם יש לנו מים בבית, כי לאחת האמהות בגן, כאילו בקבוצת האמהות, שגרה בניין לידינו אין. ולחשוב שפעם חיינו בלי זה.

אבל אמא זה אמא, בתנאי כמובן שהיא בקבוצת הוואטסאפ אמהות.

ואם באמהות עסקינן, אז בדיוק אמא שלי, הזמינה אותנו לארוחת שבועות, תנחשו איך?

חג שבועות שמח.

 

עמיתלונן

 

חיים רק פעם אחת, אז אם כבר שיהיה עם שירות טוב!

בהמשך לפוסט הראשון על סניף ההולמס פלייס פרימיום ברעננה – החלטתי לעשות צעד ולבטל את המנוי. צעד גדול בשבילי וצעד פצפון להנהלת החשבונות של המועדון – כי מי סופר אותי שם?

מועדון שחרט על דגלו להיות פרימיום, ולא טורח לעדכן אותי שנסגר ועל אחת כמה וכמה ואפילו לא טורח לעדכן אותי שנפתח מחדש, ואו חלילה לא טרח לעדכן בשום מדיה על הפיצוי? מצטער.

לאחר בירור שלי איתם –  הם טענו לפיצוי של חודש מתנה על כל התקופה שהמועדון היה סגור, אבל למה רק לאחר בירור טלפוני מיוזמתי לאיזו אחמש"ית שם? גם הפעם אף אחד לא טרח להודיע לי לפחות, וגם לא לכתוב שום דבר על כך בעמוד הפייסבוק של המועדון שרק נגיד שפקדתי אותו מעת לעת.

ציפיתי ליותר ממועדון פרימיום מעבר ללקבל מגבת בכניסה לכל אימון, ולכל היותר ציפיתי להיות מעודכן בכל הנ"ל – אבל הם לא טרחו. לכן החלטתי לבטל את המנוי, 330 ש"ח בחודש, אחרי כל כך הרבה שנים ולקבל פתאום כזה שירות מזלזל?! למה מה קרה?! אני לא דואג להם חלילה, יש עוד מספיק לקוחות שמוכנים לשלם את זה, אבל אני כנראה אחפש מכון כושר אחר שינענע אותי, וכנראה גם זול הרבה יותר.

ורק לשם ההשוואה, בקניון החדש שנפתח אצלינו בשכונה, יש מועדון כושר שעומד להיפתח, ומשיק עכשיו מחיר השקה של 189 ש"ח. ותודה לאל הכל כבר בנוי מעליו. אז אני את המועדון החדש שלי כנראה כבר מצאתי. וכל זה במרחק שלא עולה על מאתיים מטרים מההולמס פלייס המדובר.

למרות הכל שילמתי דמי ביטול, אפילו הגעיל אותי להתווכח אתם, וכמובן הם לא רצו לקזז לי עם החודש מתנה, אבל זו המדיניות. אז גם מאידך זו תהיה המדיניות שלי מנגד. שילמתי, אמרתי יפה שלום לאחמ"שית המאוד לא רספונסיבית נקרא לזה, והלכתי.

ביי ביי הולמס פלייס פרימיום, אבל גם אני, עם כל הכבוד, לקוח פרימיום.

אני עובר לספייס, ואני מאחל להם הרבה בהצלחה איתי, הם לבטח ייצטרכו את זה.

One life, live it well – נכון, אבל אני לפחות רוצה אותם עם שירות טוב.

 

עמיתלונן

מזון מהיר? ממש לא!

יש הרבה דברים שאפשר להגיד על רשתות מזון מהיר כדוגמת מקדונלד'ס, אבל לא זו הפלטפורמה, אני יותר בעניין של איכות השירות. יש סניפים שהשירות שם מצויין, ויש אחד שנתקלתי בו אתמול – ולא, זו לא הפעם הראשונה, אז החלטתי ברגע של חולשה, ואו, עצבים, ואו סתם אימפולסיביות לשלוח להם מכתב תלונה באתר. כמשנה זהירות שאלתי גם בפייס של השכונה שלנו אם יש עוד החושבים כמוני, והתשובות לא אחרו להגיע.

אל תספרו לי לי שזה מקום של ילדים, ואל תספרו להם שלא משלמים להם מספיק. זו רשת מאוד מכובדת, ואם קיימים מספר סניפים כן טובים אותם גם מניתי בתלונתי, אז למה לא כולם? טוב לא כולם, אז למה לא הרוב? ובטח למה לא סניפים חדשים?

התלונה כפי שנכתבה אתמול, באתר מקדונלד'ס מובאת בפניכם, אמנם נגעתי, לטובת האתר, אבל רק קצת. נכתב ברגע של כעס, ספרתי רק עד חמש.

הנדון: איכות השירות בסניף קניון כפר סבא הירוקה.

לכל הבריות שלום,

את מה שקורה אצלכם בסניף קניון כפר סבא הירוקה ניתן רק להגדיר כחרפה ואו, בושה, ואו זלזול משווע בקהל לקוחות השכונה, או כל קהל אומלל מסוג אחר שנזדמן למקום.

בשעה 12:42 הגענו משפחה לסניף, לא סניף מאוד עמוס אבל כן היתה תנועה של לקוחות – מפאת שלושת העובדים שהיו בסניף, ניכר שרק בגלל סיבה זו כל מי שהזמין נאלץ להמתין זמן רב הרבה יותר מן המצופה מסניף מקדונלדס, והאמינו לי שאנו אוכלים לא מעט ברשת – כגון הסניף במרכז ג'י בכפר סבא, סניף סוקולוב רמת השרון, סניף קניון שבעת הכוכבים שתמיד עמוס יותר – אבל מעולם לא נאלצתי לחכות בו זמן רב כל כך.

הסיבה שנשבר לי ואני גם מטריח את עצמי ביום שבת לכתוב תלונה זו היא שזו לא הפעם הראשונה שאני נתקל באיכות שירות כל כך קלוקלת. מאז שהסניף נפתח, ולעניות דעתי עברו מספר חודשים, לא היתה פעם אחת שהזמנתי מאז הוקם הסניף ולא קרתה איזשהי "תקלה" מצערת – ממש כמו היום שהיו חוסרים בארוחת הילדים, חוסר בסכו"ם בסלט ושמן זית. קשה לי להאשים את הצוות שהיה נראה כעומל מאוד קשה בכדי להספיק – אבל ככה זה שמקודנלדס כנראה חוסכת אולי בעובדים – וגם ככה הלקוחות חוזרים אז למה שיהיה למקדונלדס אכפת?

בושה שמשפחה שלמה נאלצת לעבור תלאות קשים כל כך בשביל צ'יפס ואיזה המבורגר, לא הגענו עם אוטובוס מלא תיירים יפנים, ניתן בבירור היה לשמוע תלונות של לקוחות אחרים בנוסף – אבל בגוף התלונה שלי אתייחס כמובן רק לחוויה שלנו – הטראומטית.

אולי הגיע הזמן לרענן את השורות שם, ולהביא מנהל שבאמת יודע להניע ולנהל צוות, כי ע"פ מיטב זכרוני, יש שם איזו אחמ"שית ואו, מנהלת שחוץ מלשמוע אותה נובחת על העובדים שלה – איכות של שירות אין שם כלל.

החוויה שקרתה היום, או נצח הנצחים עד שמישהו נאות לקחת ממני הזמנה – 7 דקות על השעון ועד 14 עד שבכלל קיבלנו את האוכל לרבות חוסר משווע בעובדים גרמה לי סופית להחליט על החרמתי את הסניף!

בקיצור אני לסניף הזה לא חוזר, יש לא מעט סניפים אחרים אותם מניתי, והם עולה בכמה דרגות של איכות מהסניף הזה.

לא רוצה פיצוי ובטח לא רוצה שמנהל\ת הסניף יחזור אליי טלפונית מחר וייתנצל – אני לא מנהל את הרשת חלילה, אבל המלצה שלי היא להחליף שם את הנפשות הפועלות – ויפה שעה אחת קודם.

חבל מאוד שככה זה במקדונלדס, בסניף חדש, בשכונה לא מאוד מפוצצת באנשים בצהריי יום שבת. ועם עבור זה שילמתי 167 ש"ח להזמנה מספר 108, הפעם? הפעם אני מרגיש ממש, אבל ממש פראייר.

חבל.

 

לא נותר אלא לחכות, או לקוות רמחנא ליצלן שמישהו ממקדונלדס יטריח עצמו, ויגיב. אני על זה.
רק שלא יפצו אותי באיזה מק רויאל עסיסי על גחלים כי זה לא באמת.

עמיתלונן

 

מתחילים

כל בוקר כשאני בא לרוקן את הפח במטבח, נקרעת לי שקית האשפה, לפחות ככה אשכנזים קוראים לה, אבל אפשר גם סתם שקית זבל. נפערים להם שני חורים בצדדים ואז החורים גדלים ואז כל המיץ של הזבל, החיתולים והשאריות של הסלט מארוחת הערב של ליל אמש נשפכים יפה על הרצפה. ואז אני מתעצבן, וכשאני מתעצבן אני לא נחמד. יש לי בעיה עם אין ניקיון כלומר פוביה מלכלוך – אין תרופה לזה. אז ככה בנוי הפח שלנו במטבח, יש לו כמו שתי בליטות בצדדים שאמורות להחזיק את הידית אבל אז כשמרימים את השקית, הבליטות קורעות לה את הנשמה והשאר כבר ידוע מראש. ואם עוד אפשר לעשות את זה על הבוקר כי זה מעצבן עוד יותר – הרי זה משובח. וכן, זה מטבח שעלה הרבה כסף. אני מאחל כל טוב למי שתכנן את הפח הזה או סתם שימות.

בקיצור אני תמיד מוצא על מה להתלונן. תקראו לי קוטר, תקראו לי מתבכיין – אני פה בדיוק בשביל זה. תמיד משהו מעצבן אותי, זה לא שאני אוהב להתעצבן אני פשוט מחכה לזה כל יום מחדש וחוץ מהפח במטבח שעושה לי יופי של סיפתח לא יהיו חסרות הזדמנויות, כל יום הוא הזדמנות לתלונות חדשות. את רובם אני מקווה להעלות פה ואולי יהיו גם פוסטים מסוג אחר, נראה לאן זה ייקח. עצבים לא חסר, ילדים גם לא חסר והמפרט הנוכחי היא שיש אחת בדיוק בגמילה ומשתינה בכל הבית, ויש איזה קטן שבדיוק הח לזחול ונתקע בכל חור בבית. טפו שיהיו בריאים מלח מים, טפו אני מת עליהם ואפילו על אמא שלהם גם. יש רק טיפוס אחד בלתי נסבל בעליל בבית – וזה כמובן אני. תמיד בארחות ערב במשפחה של אשתי אני האשכנזי היחידי – לא קל.

אני חושב שקודם כל זה בלוג. זה לא ממש אתר, אולי שווה לרפד בקצת פורנו כדי שיימשוך קוראים? או שבעצם נשים חתולים, כן חתולים זה יותר חזק. אני מקווה לייצר איזה באז פה כדי שבאמת יהיה מעניין, שמתי אפילו את הטוויטר שלי בצד, ותמיד מותר ורצוי להגיב על כל הפוסטים, זה עושה לי טוב לאגו. תסתכלו בדף של "מי אני" אם בא לכם לדעת אודות המחבר, לשים פרסומות? פרסומות זה טוב לא? אבל אם השירות לא יהיה טוב אז למה לפרסם נכון? פורנו לא יהיה. חבל.

יש גם ניוזלטר, כאילו כל פעם שאני כותב אז אפשר לקבל עדכונים. יש בצד שמאל כזו קובייה שאפשר למלא את המייל ולקבל עדכונים. אני חושב שפעם בשבוע זה מספיק לפוסט, אבל יש לי קצת הרבה זמן פנוי עכשיו אז אולי זה יהיה קצת יותר. רוצה לומר שאני בין עבודות, אבל לא משמעם לי, אני כותב פוסטים, אני מנסה למכור את הדירה שלנו ואני מנסה ללמוד לנקות ולבשל כל יום עוד קצת.

לפעמים ורק לפעמים אני מקבל שירות לא טוב מכל מיני גורמים, וזה קצת מעצבן אותי. זו יכולה להיות נציגה של רשת סלולרית גדולה, זה יכולה להיות החברה שמחזיקה את השרת שעליו נמצא הבלוג הזה, זו יכולה להיות מתווכת שבאה לראות את הדירה שלי ופשוט לא מצאה את הכתובת, באלוהים קרה היום. וזו אפילו יכולה להיות הבחורה מהגלידרייה שלנו שכל פעם קוראת לי "היי מותק" כשאני מגיע בשביל לקנות גלידה לילדים. נכון היא כוסית והכל אבל אני עדיין לא המותק שלה, אפילו אם הייתי רוצה. זו יכולה להיות סתם פקידה באיזה עירייה או גננת, כן פשוט איזה גננת כמו זו שרשמנו לגן שלה את הבן הקטן שלנו – ומשום מה, זה לא תפס. "אבד לי הטופס או שזה סתם נפל בין הכיסאות אני מה זה מצטערת" מבוסס על סיפור אמיתי מזה כמה חודשים.

לא חסר נכון? עד היום כתבתי הרבה, מהיום אשמח גם לעשות זאת למען מטרה – פשוט כי אני מאמין בזה.

כרגע כל הבלוג הזה במתכנות של פיילוט. גם ככה מירב בסלון עם הילדים ואני ברחתי למשרד לכתוב את זה ותיכף מירב תבוא ותעוף עליי ויתחיל סרט שלם, אז אולי שווה שאחתוך פה. אנחנו אחרי חול המועד עם שלושה ילדים בבית, ותודה לאל החמץ חזר היום למחוזותינו, אני לא באמת שומר אבל תמיד ידעתי שהחמץ יתפוס בסוף.

עכשיו? עכשיו יש לי רק לעשות הגהה, לחזור לשקע שלי על הספה בסלון, להסניף את הילדים, לקלח את המחבלת הקטנה שלנו, לסרק אותה, על הדרך להתחנף למירב כי בכל זאת אולי כן ייצא לי ממנה סלט היום בערב, ואז נשכיב את הילדים ונלך לישון. אולי אם יהיה לי מזל אני אחלום על הכלב שאני רוצה ואולי בעצם שווה לבדוק עוד כמה תוספים לבלוג הזה.

אז בינתיים, ומי שלא תהיו, ברוכים הבאים לבלוג של עמיתלונן, אני מקווה שיהיה פה נחמד לכולם, שתבוא עליכם הברכה – אמן.

 

עמית