ארכיון תגיות: הבלוג של עמיתלונן

לבבות וקלשונים

אתמול, קצת אחרי ארוחת הערב, עת שהמפלצות כבר ספונות במיטות, ותוך כדי בהייה עייפה של שנינו בטלויזיה, ובשעה שאני עם אלרגיות מלבלבות חסר אונים, חסר ישע ובעיקר חסר תקנה, מירב הטיחה בפניי שהיא עייפה והיא כבר בלופ אינסופי כזה של עייפות, רצתה לומר שהיא כבר לא יודעת מה לעשות עם זה, משמע חסרת אונים. אני, כגבר מצוי, מצוי מינוס? נטול הבעת פנים כלשהי, נטול אינטליגנציה רגשית, כהרגלי לא ממש התייחסתי, כלומר אולי סובבתי לרגע את המבט והגבתי משהו בסגנון “אוי מסכנה”, וכן, זה מסוג המידעים האלה שגבר מצוי מזן ההומו ספיאנס לא באמת יודע לעבד. אם כל זה לא היה מספיק, אז גם טרחתי להוסיף שאני גם כבר לא ישן כמה ימים בגלל צינון סופני ככל הנראה.

מהיכרותי עם מירב, זה מאוד מסוכן להיות בקרבתה כשהיא חוטפת קריזה על מישהו, עד כדי סכנת חיים, אז בסוף התחתנו, והנה אני מוצא את עצמי בחצות על הספה, מתחנן על נפשי, בעיתה של מתקפה חסרת רחמים של טייפונית רגזנית במיוחד שלא מרפה. כל זה בגלל הבעת פנים קרה ולא מתחשבת מצדי שפשוט התפרשה לא נכון כנראה, ואני בבעייה. קשה. מכה קלה בכנף? אז זהו שלא, טיל עצבני שמחרב לי את המנוע, התרסקתי, ואז עוד טיל שיוודא שאני גמור! אבל מה עשיתי לך? בום! ברגע שיימצא מפענח כזה של פרוטוקול בין אישי בינו ובינה אני חושב שייפתחו כאן שערי השכינה. אולי עם עוד גרסת הרחבה לפולניות אבל שיהיה. “אבל מה עשיתי לך?!” זה משפט שמומלץ לפתוח איתו כל בוקר. תודו לי אחר כך.

היום זה יום האהבה הבינלאומי. בבוקר הועמדתי למבחן ונשאלתי תוך כדי הזעפת פנים אם עשיתי, תכננתי או חלילה חשבתי על משהו לכבוד יום האהבה, אז עניתי שאני יכול לקחת מפלצת אחת לגן, ואז שוב, איך לא, חטפתי את המבט! קול פנימי לחש לי שכדאי שאעלם משם, ויפה שנייה אחד קודם. לא לקחתי שום סיכון, והנה אני בדרך לגן עם מפלצת קטנה ומתוקה. חושב על לבבות וקלשונים ואיזה יופי לשני הסימבולים האלה שמובילים את העולם תוך כדי סימביוזה מסונכרנת כל כך. ללא ספק, אני חייב למצוא עבודה.

מפה לשם היום זה יום האהבה “הבינלאומי”. עוד המצאה שכופה את עצמה על הגזע החלש, שאמור להצביע ברגליים ולכתת רגליו אל עבר השאול או פשוט ללכת לקנות עוד לב בצורת שוקולד מריר, או סופשבוע רומנטי, או ג’יפון, רכב היברידי, קונוסלת משחקים מטורפת, כלב גדול ושעיר או כל דבר אחר או השד יודע מה שישמח את ליבה של אהובתי, היפה בנשים שעדיין לא מוכנה בשום פנים להכניס כלב הביתה. אני תמיד נכשל פה, כיבינימט! רק תזכרו שיום האהבה הבינלאומי הוא לא ממש שלנו, העם הנבחר, למרות שמאוד נוח לנו לאמץ אותו, ואני מאחל לכל הגברים שם, לעבור את היום הזה בהצלחה, מי ייתן שכולנו נחזור בשלום.

איך אני חוגג היום? קל. הולך לרופא בערב, לבד! אני הייתי עמיתלונן, ואני גוסס. כבר שבוע עם צינון סופני שלא מתקדם לשום מקום. צריך לראות רופא כדי שאוכל סופסוף להירפא מהתחלואה הזו, לחזור לנשום ולחזור לשמוע את המפלצות בלילות כדי שאוכל לחזור ולחטוף מרפק ממירב בלילה כדי שאקום למי מן המפלצות, תהא הסיבה אשר תהא, היא חייבת לישון יותר, ככה אולי היא תהיה יותר רגועה ואולי תשקול כלב ברצינות. נראה אותכם גיבורים מסורבי כלב כבר שבע שנים.

לכבוד היום הסמי “סימבולי” הזה, או לכל היותר לכבוד כל אלה שלא באמת יודעים מה לעשות אם עצמם ביום הזה, למשל אני אני אני!!! החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהקדיש את הפוסט הזה לזאת שאני באמת מעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה, וכן, אני קניתי לה את המגפיים האלו בניו-יורק, אני עדיין הולך לקבל הרבה מכות ממנה, אבל זה יום שמייצר הזדמנות אמיתית של להיות דביק, ובואו נשאיר משה לט”ו באב, זה באמת שלנו, ובאמת שבא לי שמירב תביא לי כלב סופסוף. וזו לדעתי יכולה להיות מחווה הרואית של מירב לכבודי לט”ו באב, אבל ממש.

אפילוג. דביק כזה.
כך או כך, סיכום. כל אחד ‘והמנכ”לית’ שלו, אני בסך הכל לא יכול לדמיין יום אחד בלעדייך מירב, הכי כייף לי לריב איתך ולהשלים איתך, את מבין אותם או אותן אלו שהצליחו במשימה האלמותית של להעמיד אותי במקום, האמיני לי שאת עושה זאת בהצלחה ייתרה ועל בסיס יומי. ולמרות שלפעמים את חושבת שאני לא סובל אותך אז זה ממש נכון, אני באמת לא סובל אותך מרוב שאני דווקא אוהב אותך, ואני לא מתכוון לפספס איתך שום ריב, או המון המון רגעים מיוחדים ויפים שיש רק לנו. אווויייייש אני מתה. הבטחתי דביק, תמותו!  עזר כנגדי, עקשנית, מאוד הגיונית, שופעת אינטלקט, אשת שיח, חכמה, אופה ויפה. אפילו שאת חושבת שאני העונש שלך!
בנוסף לעיל, אני גם ממש אוהב להציק לך בלילות, לקום איתך בבוקר ולעצבן אותך שוב ושוב. וזה מזכיר לי שאחד מההדיוטות בפייסבוק שאל איך באמת שורדים זוגיות כזו ארוכת שנים – אז תשובתי היא שאם זו לא את, לא הייתי שורד אף אחת אחרת! אבל כן קצת חבל לי שלא היה טינדר בתקופתי. אז שורה תחתונה שתדעי באמת אני חולה לך על הפרצוף! וזו בדיוק הזוגיות שאיחלתי לעצמי, וכמה טוב שזה איתך.  וכן, אני באמת חושב שאת האימא האולטימטיבית, למרות שלא תמיד את מרגישה כזו, אבל אני דווקא יודע שכן. אז תמשיכי ממש ככה, טוב?

דברים לשיפור אצלך? מלא! אבל נתחיל מהעניין של שונאת חיות.

מוקדש באהבה ענקית לאהבת חיי, אם ילדינו, זו שסובלת אותי על בסיס יומי ושלא סובלת את החתול שלנו.

 

עמיתלונן

45

קיימים כמה וכמה סוגים של מסורבים. מסורבי עלייה, מסורבי חיתון, מסורבי גט, מסורבי מין לא עלינו, וכל מיני מוכי גורל והיריעה קצרה מלהכיל. בשנים האחרונות, או יותר נכון כמעט מהרגע שנישאתי, בשנית! הצטרפתי בעל כורחי, תוך כדי מסכת התעללות רגשית ונפשית כאחד להיות חלק לא גאה בכלל ממשפחת מסורבי הכלבים. מירב לא מרשה לי כלב. וכלב זה אולי אחד הדברים המהותיים שאני מפנטז עליהם, טוב אני מפנטז גם על מסור חשמלי שיהיה קצת יותר קל עם הגדר החיה, אבל כל אחד והסטיות שלו. עשינו נסיון והבאנו כלב לפני שנה וקצת, שבוע אחר כך שלחה אותי להחזיר את הכלב תוך כדי דמעות תנין של הילדים ושלי. לא נשכח, לא נסלח ולא נרפה!

זו הפכה למסורת להתבכיין על זה שאין לי כלב בימי ההולדת שלי. אומרים שככל שאתה מזדקן אתה הופך קיצוני ומתבצר עוד יותר בעמדות שלך. מצעטר נולדתי ככה, ואם זה מחמיר עם השנים, אז כנראה שזה יילך ויהיה יותר ויותר מסקרן עם השנים. ארבעים וחמש טפו מלח מים, זה כבר לא צחוק. יש ערב רב של משחות, תרופות וויטמינים שאני צורך בצורה לא סדירה ואימפולסיבית לחלוטין. זה גיל שכבר צריך לחשוב ברצינות על קולונוסקופיה פולשנית, והשיער כבר ברובו מלבין שלא לדבר על נושר, ובפרט מהרגליים ערב זרימת גם קלוקלת. ככה לפחות הסבירה לי אתמול האנדוקרינולוגית אתמול. או בעברית פשוטה רופאה שממש מבינה.

ואם באנדוקרינולוגיה ושיער עסקינן, אתמול היה לנו תור עם היורש הצעיר, שבאופן לא מפתיע בכלל מסתובב עם פלומת שיער, זה קצת הלחיץ את מירב, אבל מה לעשות שהגנטיקה עושה את שלה, וחלק לא מבוטל מצאצי אשכנז ובפרט יוצאי עיראק ידועים בפלומתם ובחוכמתם כאחד. למירב יש את שתיהן, לרבות התקפי זעם שלא תמיד בשליטתה אבל אני לוקח כאן אחריות מלאה. איכשהו ברשימה, לפני מלא שנים כשהתחתנו שכחתי באמת את סעיף הפלומה בגב, ורצף רצסיבי גנטי. כבר אז הפגנתי סניליות למשעי.

האנדוקרינולוגית, ברגע של ווידוי נפש מרגש, גילתה למירב שגם היא עצמה חצי עיראקית, התרווחתי בניחותא על הכיסא וחייכתי חיוך נצחון. כי אין דבר יותר מנחם מאנדוקרינולוגית חצי עיראקית שמודה שזו בסך הכל פלומה והנה, הכל בסדר טפו מלח מים ורק קצת שיער. כנראה שלעד אזכיר זאת למירב תוך כדי שאני מסרק לה ולילדים את הגב עת שאנחנו הולכים לישון לא אחרי תשע וחצי בערב, כן יש משטר בבית. והכל בצחוק כמובן. כנראה שבעקבות שורות אלו אאלץ למצוא היום מקום ללון בו. תגלו אמפטיה בבקשה, מדובר בחסכים מן המעלה הראשונה.

בפרץ של אומץ ועוצמה החלטתי לעשות מעשה ולפני כמה חודשים אימצתי חתול, כבר לא מעט נכתב על החתול הזה, או מרפי אם תרצו. על מרפי חל איסור לישון בבית, בקרוב אצלי גם כך זה נראה, ואני מנסה להפוך אותו לחתול שמירה. עוד עדיין קצת גור, ומדי פעם הולך מכות עם חתולי רחוב וחוזר פצוע ואמולל, ובכלל מאז שהוא סורס הוא הפך להיות יותר שובב. לא שובב, שובב זה לקוקסינלים. אבל מאז שהוא סורס הוא הפך לבן של זונה רשע ומרושע ששורט מדי פעם את הפלומה של מי מהילדים, ואז סקנדל ומירב שואגת עליי שהיא שונאת אותו ואותי ושהיא תדרוס אותו תשע פעמים. עד היום אני לא מבין כמה הנאה חתול מסורס וטיפש יכול להפיק מללקק לעצמו את הביצים, אבל ניתן לומר שכולם פה עפים עליו. למעט מירב. מירב לא אוהבת חיות, טבע ואותי ובדיוק בסדר הזה.

אתמול מצאתי את עצמי מתנצל רוב היום, וגם היה לי בוחן לקראת סופו. “תתנצל, ותגיד לי בדיוק על מה ומתי אמרת את מה שאמרת – ועל איזה חלק אתה חייב להתנצל. קוראים לזה במונחים מקצועיים שאני המצאתי התנצלות דיפרנציאלית, משהו בסגנון מי אמר למי במתכונת תנ”כית, שגרת נישואים. מירב לא סובלת אותי, לא סובלת דברים שאני אוהב וכל מה שקשור אליי בצורה ישירה או עקיפה כאחד. גם אני אוהב אותך מותק. ומזל שיש את קבוצת אבא פגום בפייסבוק כי אפשר לפרוק בסבבה.

אז כן, הכי קרוב שהגעתי לכלב זה חתול. ואני חושב שבתוך תוכה מירב יודעת שיהיה פה כלב, איתי או איתי עם מלונה ובית עץ בחוץ. זה לבטח יהיה כלב גדול ושעיר ככה הוא ממש ירגיש חלק מהמשפחה. אז כחלק מהאיחולים עם עצמי ולעצמי אני מאחל לי כלב ועורך דין זול. מעבר לזה בריאות, הרבה שיער, ולעוד הרבה תלונות טובות.

מוקדש למירב, לילדים, למרפי ולי.

 

עמיתלונן

חתונה בהפרעה

בשם הזוגיות, בשם הריאלטי ובשם התשוקה, מירב ואני צפינו אתמול באדיקות בעוד פרק של חתונה בהפתעה. ברשותכם אקרא לה כאן חתונה בהפרעה כי יש כמה דברים שמפריעים לי, ובכלל לא בתוכנית, יותר אצלינו, המשתתפים. מירב ואנוכי קצת התמכרנו לריאלטי, הילדים במיטות והנה אנחנו בעוד סוף יום, ספונים ורצוצים על הספה יחד עם החתול, החטיפים, הפירות והשוקולד המנחם. “בוא מותק, האקשן מתחיל!” וכך מתחיל לו עוד ערב “פרוע” של פריסה על הספה בסלון, יחד עם עודף קלורי מיותר לחלוטין של מצפון, פרסומות ופריים טיים בשיאו. הגענו, אפשר להתחתן עכשיו. הפתעה!

גילוי נאות של הכותב ולא שזה חלילה קשור לעניין הפוסט בצורה ישירה – אני משוחד. אני מודה שאני הרפתקן בעצמי, אני שחקן עומק בביצת הבליינד דייטים, היו לי מאות. התארחתי גם ככותב טור במדור יחסים בטמקא, ומיתגתי את עצמי בתור הסינגל הסדרתי, כל זה קרה אחרי שהתגרשתי, מכאן שהתחום איך לומר זאת בעדינות – קרוב ללבי. ואז באה מירב, וכמו כל אישה טובה חרבה לי את הכל ונישאנו. אפילו החתונה סוקרה בטמקא וכאמור ולקוראים של עמיתלונן, אחד ההשיגים המרעישים שלי בכל הנישואין האלה הוא שמותר לי להחזיק חתול. בחצר.

אני באמת לא בעניין של לשבח או לבקר תוכניות טלויזיה, אני דווקא יותר מגיע מתחום של בקרת איכות תוכנה. אבל החלטתי כן לצאת קצת מעולם הכתיבה הסובייקטיבי שלי – כלומר להתלונן על הכל כהרגלי בקודש, ואולי ולנסות להאיר כמה דברים שעמדו לי על קצות האצבעות עקב צפייה בחתונה בהפרעה. עיין ערך דברים כאלה של הנפש שלעניות דעתי לא מניחים את הדעת, שלי לפחות. או שמא כמה ערכים שאולי כדאי לחדד קלות, וכחלק מתקופת האינסטנס ודור הוואי, ודור האיקס וטינדר למיניהם, ואולי רק לי זה נדמה שיש מחסור חמור בעם ישראל באינטיליגנציה רגשית. בא לי הפעם לחוות את דעתי האישית והבלעדית על הפורמט הזה של דייטים, חתונות בזק וספיחיו על המרקע. ועד כאן הפרוזה ותעופה עצמית מוגזמת למשעי.

חתונה בהפרעה הוא פורמט מדהים! כמו מקבצים שני אינדיווידואליסטים, מעבירים אותם דרך משפך של מומחים, שללא ספק עושים את עבודתם נאמנה, ואז משגרים אותם לירח בתקווה שיצליחו לייצר עוד קצת מאותו אבק כוכבים מנצנץ. אחד היתרונות הבולטים לדעתי בפורמט הוא למעשה ההוצאה בעל כורחו של מי מהמשתתפים מאיזור הנוחות שלו. ואל תזלזלו באיזור הנוחות שלכם אתם, כי אתם שם בדיוק עכשיו. ומה אם פתאום לא תהיו יותר באיזור הנוחות שלכם אלא באיזור לא נוח כליל בתמהיל של חוסר וודאות מייגע – ולזה אני קורא התמודדות. כן עם עצמך קודם ורק אחר כך עם בן הזוג “המתאים”, “המתבקש”, “המיוחל”, “השווה!”. כך לפחות אני רואה את זה ותנחשו מה? זה קיים גם אצל זוגות שנישאו בצורה המסורתית והמשעעמת, עם רב כשר, חופה וכתובה עם מלא זוזים ודודות מתבכיינות.
והס מלהזכיר את אלו שעשו זאת פעמיים, עיין ערך עבדכם הנאמן, הנושא בעול הנישואין עד עצם היום הזה.

מכאן שמי שבאמת בוחר בפורמט הזה, למעשה בוחר לצאת מאיזור הנוחות שלו באופן גורף אך האם גם עושה זאת באופן מודע? מה גם שמלמד על אומץ רב, ויצר הרפתקנות מפותח דיו – אם זה מפדח? לגמרי. אבל למה זה באמת כל כך שונה מדייט רגיל אם נקרא לילד בשמו? דייט רגיל לא נמשך כמה שבועות נכון, רק אציין כאן שהדייט האחרון שלי נמשך מזה כלמעלה משבע שנים. פשוט מניח את זה פה, תזדיינו! חתונה בהפרעה היא תוכנית שידוכים שמושכת לנו את העין והלב וצובעת הכל בצהוב? הפורמט! הגאוני!! סוג של סיר לחץ לתבשיל של חתונה או גירושין. הססטיסטיקה העולמית של חתונה בהפרעה, אם הבנתי נכון מדברת על יותר גירושין מנישואין, שימו לב אני לא מדבר על כישלון – עדיף להיות גרוש מאושר מנשוי אומלל – וזה מניסיון, אך האם זה כישלון? ואז רק אני שואל את עצמי אם לא מוטב היה לצרף לצוות המומחים גם סטטיסטיקאי שיאמוד את אחוזי ההצלחה? פה הכסף הגדול!

זה מדעי. כן זה מדעי, נכון! אבל האם באמת ניתן לתרגם את הלב שלנו למדע מדוייק? האם באמת זוג ששם את גורלו בידי צוות מומחים בשם המדע יזכה באמת? יש זוג אמריקאי אחד שבאמת התחתן והביא ילד, ואין לי מושג מה איתו עכשיו. אז מה באמת בסטטיסטיקה של התוכנית שונה כל כך מזו של “המציאות”? האם אנחנו באמת נצליח למכור להורים שלנו שאנחנו מתאימים בשם המדע? ולמה לעזעזל ההורים של הזוגות הללו מסתכלים עליהם בפליאה ותדהמה? להתחתן בהפתעה ובשם המדע, בליווי דוקטורים ואנשי רוח ואקדמיה. זה האלגוריתם של החיים. וכולם מדברים על הצ’אנס שהם חייבים לתת, אבל למי בדיוק? וכל אחד בא עם הרשימה שלו מהבית, ועם השק של השריטות על הגב וכמובן איך לא – הפנטזיה! מקסימום זה יצליח. קלישאות על זוגיות ויחסים יש בשפע!

כנגזרת של התוכנית קרו כמה דברים מעניינים. כמו כל ריאלטי מוצלח – זה בשיח היומי של כולנו, המבוגרים שבינינו פתאום גם גיבורים ומצדדים בזה שאם זה היה בתקופתם וואלה היינו מנסים. אני צופה בכל מיני פוסטים אמיצים ומעיזים של רווקים ורווקות ברחבי הפייס, וכפטריות אחרי המבול כותבים סטטוסים שגם הם מוכנים ורוצים, ושלא בהכרח צריך תוכנית בשביל זה, האמנם! וזה לא שזה לא היה שם בפייס לפני התוכנית, זה פשוט הרבה יותר בעקבות התוכנית. לכן אני שמח שחתונה בהפרעה הצליחה להגביר את המודעות של אלו הכמהים לאהבה, ללהבה, לתשוקה, לזוגיות או איך שלא תקראו לזה היום. רוצים? יופי! לא רוצים? אל תהיו צבועים!

המוטיבציה. המוטיבציה לדעתי היא הגורם אולי החשוב והמהותי כאן ביותר לדעתי. כן אני אשתתף באיזה ריאלטי, ימצאו לי התאמה, ישלחו אותי לירח דבש, זה מדעי, זה עם מומחים – מה הבעייה? ואז באמת עולות שאלות על משיכה, על “חיבור” על התאמה, על חפירות וחמות ועל איזו אמא שחסרה. קחו עכשיו את כל השאלות האלה, לכו לזוגות נישואים עם פז”ם. ואולי תתפלאו על הדימיון בין תוכנית ריאלטי לבין המציאות. אז כמה באמת אתם רוצים את זה? את רוצה את זה? אתה רוצה את זה? כן זו הרפתקה, זה אחלה זיכרון  – מה באמת לוקחים מחוויה כזו? ובכלל אם לא באמת מנסים איך יודעים? לראייה, כמה תוכניות יש על דייטים ואהבה, מציאת בן\בת זוג לעומת תוכניות אחרות? אהבה תמיד תמכור הרבה יותר על משקל פואטיקה להמונים.

אם יש אנשים בקהל שקיבלו סטירת מודעות מהתוכנית הזאת, הפורמט עשה את שלו ועל כך אני מוקיר אותו. וזה בכלל לא משנה הסטטוס שלכם. חתונה בהפרעה היא דוגמה חיה של מוטיבציה ורצון כן לאלו שרוצים או לפחות מנסים. באמת. יש כאן כן מעין בבואה של המיקרו קוסמוס של הדבר הזה שנקרא זוגיות או אי-זוגיות אצל כולנו, אפילו שמדובר בסך הכל בפריים טיים. מה שלבטח יגרום גם ללא מעט זוגות נשואים בקהל, לזוז באי נוחות על הספה בזמן הצפייה. שיקוף זה לפעמים כואב.

כן גם היום, יום רביעי באיזה נובמבר סגרירי, יש בינינו שמתחתנים, שמתגרשים, שיוצאים לדייטים, שנפרדים, שרבים ומשלימים והכל בסדר, עולם כמנהגו נוהג. ולאלה שבאמת רוצים להכיר בן\בת זוג – לכו על זה. החוקים הם שאין חוקים, פעם חשבתי להיות מאמן לדייטים, ואחד הדברים שלמדתי במכון אדלר הוא שאתם המומחים לעצמכם, נכון שזה אף פעם לא מזיק לקבל איזו דחיפה קטנה מתחת לכנף. ונכון שיהיו כנראה עוד לא מעט פורמטים ותוכניות שרק תעלנה את המודעות של כולנו יותר. מי באמת לא אוהב להציץ על חיים של אחרים, כי זה הרבה יותר נוח מלבנות את החיים של עצמך!

 

מוקדש למירב, שצריכה לקום איתי כל בוקר מחדש. ולכל אלו שמחפשים את החבר הכי טוב שלהם.

 

עמיתלונן

מרפי

יש אולי שני דברים שמירב שונאת יותר מהכל. חיות ואותי. לגבי החיות, מתישהו היא אולי תתרגל על אף המשפט האלמותי בכל מיני פרופילים של אתרי הכריויות כדוגמת חיות זה לא אני, אבל אני באמת לא זוכר מה היה רשום בכרטיס שלה, מרוב שהיא לא פסקה מלשלוח לי מסרונים ולבבות רוצה לומר עפה עליי באתר הכרויות שהיכרנו דרכו, מסכנה. מאז הכל קרה כל כך מהר – לך תזכור. מוטיב הכלב עדיין ברור כאן, אבל הצורך בעבודת הכנה אינטנסיבית בעינו עומד, שריר ברור וקיים.

שיטוט מיותר לחלוטין בקבוצת הפייס של היישוב, בו בעת בטלה מוחלטת, מוקף בפסולת של מזון, צד את עיני פוסט של שלושה חתלתולים שנראים לא רע בכלל ומחפשים לאמץ בית. זרקתי משהו למירב, על חתול ועל זה שזה הוא יכול לצוד את כל הנחשים בחצר, מירב באופן מפתיע לא מתנגדת לחתולים בגלל שהם ציידים אבל היא הוסיפה שזה לא נכנס הביתה ובכלל מלמלה כמה תהיות על הגבריות שלי, והנאום הרגיל. בינתיים החתולים הלכו לטייל, אני פותח ערוץ סודי מול הצדיקה שפרסמה את זה – אנחנו בקשר.

מפה לשם אני ניצב עם חתלתול קטן בבית כמה שעות מאוחר יותר. הילדים צורחים משמחה והתרגשות ומירב צורחת מעצבים, חרדות, שברון לב והו שומו שמיים למה למה התחתנתי עם הדביל הזה – והוא עוד מביא את זה הביתה בארוחת שישי?! ואני תמיד טענתי שהכל זה עניין של טיימינג בחיים, ובאמת אלפית שנייה אחר כך מיצי ואני עפים בבעיטה החוצה לחצר. מירב יוצאת אחרינו עם קודקס חוקים מפורט של מה מותר ומה אסור, ולך תוציא את האוהל מהמחסן ותעשה לך מחנה עם מיצי. שעה של צרחות והדחקה – של מירב. מנסים לארגן למיצי משהו לאכול, מנסים להבין אם זה זכר או נקבה ובכלל אם יש לו פוטנציאל להיות חתול שמירה ורק שלא יביא גופות של עכברים הביתה ויחביא אותם בנעליים של מירב.

הילדים מאושרים. ההשפעה של מיצי ניכרת בהם ללא דופי. הם צופים הרבה פחות בטלויזיה, כמעט ולא רבים ביניהם, משתפים פעולה, אוכלים הכל מהצלחת, הרבה יותר רגועים ופורקים על מיצי המון אנרגיה. בתור חתול שמירה מן המעלה הראשונה, שרגיל לישון איזה שמונה עשרה שעות ביום, הם ממש בסדר איתו, לא תמיד יש לו כוח אליהם ודווקא כאן אנחנו ממש יכולים להבין אותו.
שבוע אחרי כמעט, מירב מדי פעם זורקת משפטים לא ברורים בעליל – טוב הוא יכול להיכנס, אבל הוא לא ישן בבית, וגם אתה לא! ושהוא דווקא חמוד, אתה לא! לאחר ביקור ראשון אצל הוטרינר, ולאחר שהוא קצת התרגל גם אלינו, מירב אפילו לקחה חלק פעיל בבחירת השם שלו ונכנסה לגוגל לבדוק שמות של חתולים – ועל זה נאמר אללה יוסטור!

לאחר כמה ימים מיצי הפך באופן רשמי למרפי. אבא איפה מרפי? אבא בוא נקרא למרפי, אבל אנחנו מתגעגעים למרפי, אבא מרפי יחכה לנו כשנחזור מהגן? אבא מרפי אכל\שתה? אבא מרפי מצחיק את אימא? אבא אני רוצה להאכיל את מרפי? אבא אימא עדיין כועסת עליך, אבא נראה לי שאתה בבעייה עם אמא, אבא למה אמא צועקת אמא’לה כל פעם שהיא מחזיקה את מרפי? אבא שמרפי יבוא לשחק איתי בכדור, נו תגיד לו! ומרפי ומרפי ומרפי. מרפי אכן שובב וחמוד, אבל לצורך העניין אנחנו נשאיר אותו כאן כמיצי.

אנחנו מגדלים את מיצי בחצר הבית, בבית הצמוד לשלנו יש כלבה שמתה לטרוף אותו, ובצד השני חתולה בוגרת, ויש גם את החתול הזין מהשכונה שמגיע מדי פעם בלילות ואוכל לו מהאוכל. מיצי ייאלץ לגדול אל תוך הפלטפורמה הזו, לדאוג לעצמו ולחפש לעצמו תעסוקה. ברגע שמיצי קצת יגדל הוא יוכל לצאת בעצמו אל רחבי היישוב לסיבובי דאויין ולעשות כרצונו. סליחה מראש למיצי שיעבור סירוס, אבל מצד שני הוא לא נשוי וזה כבר פלוס ענק! כולנו תקווה שהוא לא יגמור בתור איזה שטיח דרוס על הכביש או קורבן לאי אילו נסיבות שהגורל או מירב יזמנו לו.

יש חתול בבית, ישן רוב הזמן. הילדים מאושרים על זה שסופסוף יש להם חיית מחמד, ושבינתיים שום דבר כאן עוד לא באמת התפרק. אני סמוך ובטוח שמיצי יהווה מנוף בדרך אל הכלב שייפול כאן על מירב, תרצה או לא, וזה הולך ומתקרב. ומכאן שהאתגר יהיה להרגיל את מיצי לכלב והפוך. עכשיו כשהילדים תפסו קצת גובה, הם שואלים אותי מתי גם נביא כלב, ואני משיב להם שממש בקרוב. הכוונה היא להביא גור קטן שייגדל וייגדל, יחיה בהרמוניה עם מיצי ומדי פעם גם אני אגיע לכאן, כדי להתחנף למירב, שעד כאן באמת מפתיעה עם ההתרגלות שלה לנוכחות של חיה בבית, ואני ממש לא מתכוון למיצי.

 

עמיתלונן

איפה הכלב

ועכשיו גם בפייסבוק:

https://www.facebook.com/tlunut/

תמיד רציתי כלב, סעעמק אני עדיין רוצה! כשהייתי ילד, נגיד בסוף שנות השבעים בואכה 80, שלחברי כנסת אפילו לא היה עבר פלילי, שעוד הטלויזיה היתה עם ערוץ אחד, וחיים יבין אחד בשחור לבן, אז היתה לי כלבה. קראו לה ברנדי ויום אחד כיאה לכלבה מזדקנת – החזירה בבת אחת את נשמתה לבורא. חזרתי מהצבא לאפטר, מוצא את ההורים שלי בפוסט טראומה במטבח והם מספרים לי שהם קברו אותה ממש לא מזמן, בחולות של חוף תל ברוך. ברנדי הפכה לזיכרון מתוק, אפשר עוד להתווכח לגבי מקום הקבורה שלה, אבל אני עדיין נשארתי עם הרצון לגדל כלב שוב.

מאז גדלתי קצת, התחתנתי, עשיתי ילד, התגרשתי, התחתנתי שוב, טעות לעולם חוזרת, הבאתי עוד ילדים, אקווריום ושואב אבק רובוטי ובדיוק בסדר הזה. יכול להיות שבכרטיס של מירב בג’יי דייט היה רשום במפורש שחיות זה לא אני?! בדיוק! אז מה, היא היתה מהממת, ומהממת לוקח. לא אני אכתוב כוסית במקום מהממת ומפה לשם אני אעבור לגור עם ההורים, תודה אבל לא תודה. מפה לשם התחתנו, והמוטיב של הכלב תפס תאוצה. השיא? השיא היה לעבור לפני כמה חודשים לצמוד קרקע עם גינה, ביישוב מרוחק עם מלא פקקים – מירב אמרה שכלב צריך חצר, אז עברנו לחצר עם בית, ככה זה יהיה יותר נוח עם הכלב.

ואז שכנים שלנו הביאו כלבה. שיו כמה קינאתי. עוד ביקשו ממני לשמור עליה באיזה סופשבוע כי הם בקמפינג. איכס קמפינג ועוד באוהל, שונא קמפינג. כמו טווס הסתובבתי ביישוב עם רצועה מחוברת לכלבה ביד אחת, עף על עצמי בקטע נוראי של מאלף נולד, והקטנה שלי מחוברת ליד השנייה וביקשה כל הזמן ללטף אותה. כלבים עושים טוב לילדים, רק שאני לא בטוח שזה עובד גם הפוך. זה עבד לטובתי, הילדים עפו על הכלבה. כלבה חמודה, רק שבינתיים הכלבה עדיין בחוץ, נובחת כל הזמן, והפכה למטרד הקבוע של הרחוב. התירוץ התורן הוא שעדיין לא מצאו מאלף מתאים, אני בעד שימצאו פנסיון מתאים של כלבים אשכנזים ושישאירו אותה שם, ושתנבח עד המוות, כלבה זונה אבל חמודה לפרצוף.

ידעתי בדיוק איזה כלב אני רוצה, הרים שוויצרי. הייתי חבר בקבוצות פייסבוק של הגזע, אפילו הלכנו לראות גורים פעם אחת, ופעם אחרת לתערוכה של הגזע. זה רק היה עניין של זמן עד שאני מביא לי בדיוק כזה. בסוף החיים יותר חזקים מהכל, לא ממש יודע איך, אבל לפני איזה חודש וחצי אולי חודשיים, מצאנו את עצמנו בשבת אימוץ כלבים בגליל ים. הלכנו רק “לראות כלבים” הקטנה לחצה שהיא מתה לכלב, בכלל כל המיטה שלה כבר מפוצצת בבובות של כלבים, אז לא יזיק ללכת לראות את הדבר האמיתי. כי זה לא שנחזור הביתה עם איזה כלבלבון חום ומתוק. ברור שלא!

ברור שלא, רק שחזרנו הביתה עם חמור גדול בן שנה. קראו לו דון, החלפנו לו את השם לקופר. אין מאושרים ממני ומהקטנה שלי, רצנו והבאנו את כל האקססוריז שכלב רק יכול לחלום עליהם. הכי טוב, ומהכל, לכלב שלי יהיה הכי טוב! מירב בשלב הזה של החיים מתחילה לאבד נשימה ומרגישה קצת הרבה לא נוח עם הגודל של קופר, מפה לשם מירב בהתקף חרדה איום, דפיקות לב או דופק מואץ, אני לא רופא בסדר? זיעה קרה, רעידות בגוף ומלא קללות בעיראקית ספרותית. פיזיולוגית היא לא עמדה בזה. קופר התנהג למופת, אפילו קבעתי לו תור לסירוס, והוא היה מחונך למשעי. מירב פחדה שהוא יטרוף אותה ואת הילדים באמצע הלילה, אבל קופר ישן בקומה התחתונה ורק קשקש בזנב העצום שלו, כי ככה זה שאתה נפיל קטן.

בוקר אחד קופר נבח בגלל שהכלבה הזונה של השכנים לא סתמה. מירב נשברה לגמרי בשלב הזה, ואמרה לי שאני יכול לבחור בינה לבין קופר. ברור שבחרתי בקופר אבל מירב החליטה בסוף. בכמה לילות הבאים קופר יבלה את הלילה מחוץ לבית, אני בינתיים הורשיתי לחזור לישון בתוך הבית. “חיות זה לא אני”, זה מה שזכרתי מההיכרות שלנו, חיות זה לא אני, והנה החזון האחד והיחידי שהיה לי מתרסק לי בתוך ומחוץ לבית. קופר שהה איתנו שבוע עד שהחזרתי אותו – בדמעות. את כל הציוד שנשאר נתתי לכלבה הזונה של השכנים, שעד עכשיו נובחת, לקופר החזירו את השם הקודם שלו, ועדכנו אותי מהאגודה ואו, עמותה, או איך שלא קוראים לאס.או.אס האלה, שאימצו אותו עוד באותו היום שהחזרתי אותו.

זה מנחם אותי להגיד שהיה לי כלב. אפילו שזה היה לשבוע. אולי כשהילדים יגדלו טיפה? אולי עם אשתי השלישית, אולי פעם קופר פשוט יבוא לפה לבד מרוב געגועים כי אני בכלל לא חי בסרט, מקסימום אולי טיפה מושפע ממשחקי הכס אבל לא יותר מזה. אולי פעם נביא באמת גור הרים שוייצרי ומירב תוכל לגדול איתו מבלי לפחד. אני כבר למדתי לא לפחד ממירב, אבל אני עדיין מת לכלב. מירב עדיין לא סובלת אותי, אולי חתול במקום?

 

עמיתלונן