ארכיון תגיות: דופלקס

סיפורי בתים

עתודות השינה שלי כבר מזמן לא. אפשר לחבר אל אלה הנשכחות כמה עתודות נוספות, אבל מי באמת סופר נכון? שינה, שלא לדבר על זוגיות ורומנטיקה רחמנא ליצלן, הפכו לנקודה זעירה אי שם על רצף נוסטלגי עמום. אני שוקל בחיוב להיכנס ליו- טיוב ולצפות באנשים ישנים, או שלא. כמה טוב שיש את ההליכה בבוקר לגנים וחזרה לרבות טיפוס שש קומות ברגל כי מעלית זה רק כושר לאצבעות. מוצא את עצמי עם כוס תה ונזלת אל מול הפוסט הזה, מקטר אבל בעדינות. אין על נזלת ועל ילדים שמשתעלים שעה שלמה באמצע הלילה, שלא לדבר על כל לילה, והסחלה הזה של כולם בבוקר לקינוח, לרבות תשליכי טישיו שהלכו לאיבוד אי שם באטמוספירה בבית. אומרים שתיכף יהיה כאן חורף. חייבים להתחסן ולחסן את הילדים. תמיד טענתי שצריך רישיון לגידול ילדים. פשוט חוסר אחריות.

הפיסקה השנייה היא הכי מאתגרת, תוך כדי תנועה אני צריך להחליט לאן אני לוקח את הפוסט הזה. כלומר זה לא שיש לי עכשיו מלוא החופן השראות מפה ועד המטבח, אחד חלקי אחד מנגנים פה ברקע, התה עדיין חם, הנזלת בקונטרול ומהבוקר חתמתי על טרנינג אז לפחות הדרך סלולה. פה ושם אני זורק הערות עוקצניות לבית דפוס שלי, שכרגיל, שוב לא עומדים בזמנים. וזה הרי ברור לי שגם בפעם הבאה אזמין מהם חומרים ואיך לא, אקטר שוב. הקלות הבלתי נשלטת בעליל של נוחות. הכל יושב במקום, הכל מושתת על פרדיגמות, עיין ערך אלפרד אדלר – כי ככה זה שאתה לומד במכון אדלר. (פרסמות גלוייה, פרסומת גלוייה, פרסומת גלוייה) מה שמזכיר לי שאני צריך לחשוב על איזה השראה לעוד איזה חודש ולהציג אותה. בטח זה יהיה איזה פוסט מהעבר, ואם לא אז קרמבו.

תובנות זה משהו שאני לומד עכשיו, יחד עם עוד כמה כלים בדרך ללהיות מאמן אישי כלשהו, שמתמחה אולי בעוד לא לגמרי ברור מה. יש לי אפילו מאמנת אישית מה שהופך אותי למתאמן בעליל. יש איזה עניין עם להכין שיעורים לכולם. אני צריך להכין שיעורים ללימודים במכון, גם למאמנת שלי ואפילו להכין שיעורים עם הבן הגדול שלי. משהו לא מסתדר לי בתמונה הזו. אני כבר גדול עם משפחה ואף אחד לא אמר לי שכשאני גדול יהיו לי מלא שיעורים להכין עם כולם למען כולם. זה נורא, ואם זה ככה אני לא רוצה אפילו לחשוב על הפנסייה. מה בסך הכל ביקשתי? רציתי כלב, רציתי שהשואב הכלב הזה לא ייתקע לי כל יומיים, ובינתיים אני ספוג בשיעורי בית. אם לזה התכוון המשורר כשאתה גדול, היו צריכים לכתוב את זה בתוכנייה או לפחות כנספח לחוזה. שערורייה.

וחוץ מזה אני עמית, נעים מאוד ואני מתווך. המוטיב עכשיו של ככה זה שאתה מתווך הולך להיות חלק אינטגרלי מהבלוג הזה, כי ככה זה שאתה מתווך! לא שזה לקח רק חודשיים ושנה לקבל את התעודה, אלא שעד עכשיו אני על הולד או באנגלית עילגת – בהמתנה לאיזה כרטיס עם תמונה, לקטע של הרושם לפחות, וגם ככה הדואר פה הוא אחד היעילים אם לא הכי יעיל שיש, כל אחד והעונש שלו. כנראה שדואר אמיתי זה מרחוק, זה וירטואלי, זה מייל, זה במרשתת. אבל מעטפות מבויילות עם דברים חשובים באמת? פעם הצבי היה צבי ומכתבים הגיעו באמת.

ובתור שכזה, מתווך, רק פעם אחת עד עכשיו זרקו אותי מאיזו פגישה באיזה דופלקס. הייתי נחמד, באלוהים. זה לא אני זה הם, איחלתי להם בהצלחה בהמשך, והראיתי לעצמי בעצמי את הדרך החוצה. באיזשהו מקום זה היה משעשע, זה מלא חוויה, וזה חלק מהמקצוע. אנשים מרתקים אותי נקודה, לפחות הרוב. וכשאני חושב על זה, זה די מעודד שמתוך איזה שלושים פגישות זה היחס של פגישה לתעופה החוצה מהדלת. עוד לא החלטתי אם אני קודם סטודנט ורק אז מתווך או הפוך. אצלינו בז'אנר מעדיפים לומר יועץ נדל"ן. ת'כלס – מקצוע מרתק, מעניין, דינמי, ויש אפילו רגעים קטנים של אושר. ולא, בינתיים אני לא מתגעגע להייטק, ומשום מה יש לי הרגשה שזה הדדי אבל עוד לא ממש שאלתי.

יש עוד קצוות לסגור מהקריירה הקודמת, ויש המון דלתות לפתוח בקריירות החדשות שלי, כי למה רק אחת אם אפשר שתיים? אני על זה. אולי גם הגיע הזמן להשלים עם השואב הרובוטי שלי? ממש לא! אני זוכר שפתחתי את הבלוג הזה ממקום של לתקן את העולם בכל מיני עוולות שירותיות כאלה ואחרות. אז עכשיו בתור נותן שירות בעצמי – ההגשמה מתחילה כאן ועכשיו. אופס יצא לי מאמן. ממה שקראתי עד עכשיו, אני צריך לחפור פחות ולכתוב יותר.

ואם בהשראות עסקינן אז הנה שלי.

מישהו מכיר מתווך טוב?

 

עמית

סליחה, יש עוד מרפסת?

לא הצלחנו למכור את הדירה שלנו, לא לבד ולא בעזרת מתווכים, אני ספרתי שני מתווכים לפחות. הנה עוד כשלון ואו, תלונה. יש מיליון גרפים על שוק הדיור, המחירים יעלו, המסים יעלו, תהיה רפורמה לרבות רוויזיה, ומי שיעז להשקיע בדירה להשקעה יחטוף עוד יותר מס רכישה לפנים. ניסינו להשתדרג קצת? אז ניסינו. לא נותר אלא לשבת שוב על המדוכה ובין היתר להתאבל על מותו של ביבי. לא לא זה שאתם מכירים, בי בי מהבלוז, בי בי קינג, שהסתלק מעמנו בסוף שבוע שעבר, והנה עוד תהילת עולם שחלפה לה. יהי זכרו ברוך!

ועד שכבר היה אחד נחמד כזה שהתלהב קצת מהבית, הוא הביא את אשתו. בובה יפה כזו שמנחסת כל חלקת נדל"ן טובה. עשתה סיבוב, הנהנה עם הראש שלה ואז יצאה למרפסת. חיכינו וחיכינו למוצא פיה. כן המרפסת זו הקללה שלי ושל הבית כאחד. אני שונא מרפסות כי צריך לנקות אותן כל הזמן, מה שלא מסתדר עם הגדרה לא פורמלית של או סי די טוטאלי ועוד כמה דפקטים שיש לי, ובנוסף היא קטנה מדי לבריות, כלומר ללקוחות הפוטנציאלים, אנשים רוצים הכל גדול, אנחנו ישראלים אז תביאו לי את זה באקסטרה לארג'. ואז בעודה עומדת ומתרשמת מזו המרפסת היא שואלת אותי אם רואים מהמרפסת את הזריחה.

בשקט בלעתי את הרוק. רציתי לענות לה שכן, ושבכל לפנות בוקר, במרפסת, ברבע לחמש אני פוצח את היום שלי בסשן יוגה מטורף, עם השרוואל והפאה עם השיער הארוך, אני מדבר ונושק קלות לעציצים במרפסת ומתמזג עם היקום. ותוך כדי סשן מטורף של שעתיים עם היוגה העציצים והפאה, אני צופה בזריחה יחד עם כוס תה והפרוזאק היומי שלי, כי ככה צריך לפתוח כל בוקר על המרפסת עם הזריחה ולחייך לעולם כדי  שישתין עליי חזרה.
מה שבאמת עניתי לגברת הוא שלגופו של עניין אני מניח שכן, היות וזו מרפסת שפונה למזרח אז רואים ממנה את הזריחה, ואפילו את השלג בשומרון שהיה בסופה בחורף שעבר, אבל לי מעולם לא יצא לראות את הזריחה מהמרפסת – אני עדיין מתהפך במיטה. עד כאן הזריחה, ולא, השמש לא זורחת לי מהתחת למרות שהייתי ממש רוצה לנסות פעם.

והיתה את הרושמת – אחת שרשמה הכל באלוהים. לא הסתכלה חלילה כמעט על איך באמת הדירה נראית, ואם היא לטעמה אבל רשמה כאילו לפחות מדובר על איזה סמינריון. רשמה את כל חלוקת החדרים, כיווני אוויר, איפה ממוקם כל דבר בבית, כמה מדרגות יש ואיזה סוג של מזגן יש, רשמה אפילו איזה סוג של עציצים יש במרפסת, ובסוף רשמה לנו תודה ולהתראות – רציתי לרשום לה הרבה קללות על הנייר אבל מירב לא נתנה לי. בטח מהמסכמות האלה שעוד מקטלגות את הכל ותמיד היו מצלמים מהן הכל בתיכון, וגם אז הן עוד היו מעקמות את הפרצוף. אני מצטער אני חייב לפרוק כאן את התסכולים, זה פשוט אירוני.

שתי האינטלגנטיות מלמעלה אפילו לא מגרדות את הבאה בתור. שברה שיאים בלשבור לי את העצבים, ולדרדר אותי לתהום הנשייה ובהכרה שיש אנשים שההיגיון פסח מעליהם, או שפשוט היתה לו ברירה אז הוא העדיף שלא? גילוי נאות – מדובר בדירה חדשה בבניין חדש של שלוש שנים, לכן אני יוצא מנקודת הנחה שזה ברור לאנשים שיש את כל סוגי השירותים התומכים לדירה ומייד התמונה תתבהר.
נכנסת הגברת, בעלה, מבוייש קצת מאחוריה, מלווים במתווכת שמאבטחת אותם בסיור. עוד לא עשתה שתי צעדים את תוך הדירה ואז היא שואלת אותי אם יש לנו מים חמים בדירה. קפאתי על מקומי, הדימיון שלי, ממקודם, שוב, מתחיל לתת עבודה, כן יש לי יותר מדי דימיון ואין טיפול לזה. ובדמיוני אני משיב לה כך: "ברור מה, רוצה לראות?" ואז אני רץ למעלה לקומה השנייה שלנו, מעיף מעליי את כל הבגדים, עוטה מעליי את הפרווה של הממותה מאיזה פוסט קודם שצדתי, לוקח נאד מים ונבוט ויורד לבאר לשאוב מים. רץ וחוזר עם הנאד מים מלא אחרי ששמתי מתחת לשמש והשריתי בתוך תמהיל של צואת בהמות שיתחמם. רץ חזרה לדירה עם מגבת ומציע לה בנימוס שאם היא רוצה היא מוזמנת להתקלח ולהרגיש בעצמה.

ובחזרה חדש למציאות: 'פגרת! ברור שיש גם דוד חשמל וגם דוד שמש איפה נראה לגברתי שאת נמצאת במעברה?!

והיתה את ההיא, האחרונה שכף רגלה דרכה פה, רצתה לוודא שיהיה לה מקום לפסנתר, סיפרה לי שבדיוק שלחה את בעלה ללמוד לנגן, כל אחד והעונש שלו. הצגתי בפניה מקום פוטנציאלי מעולה לפסנתר, אבל היא עיקמה לי את הפרצוף, אז הלכתי לשחרר את הפיל שאני מגדל במחסן שתראה שזה חתיכת דופלקס ענק ושלא תזיין לי ת'מוח על מקום שאין לפסנתר. חבל בדיוק הפיל הלך לשכן אז זה לא צלח. אני חייב להחליף כדורים.

המסקנה מכל הגרציות הנזכרות לעיל: רק נשים קובועת איפה נגור.

באמת ניסינו למכור את הדירה, ובסך הכל ניסיתי לשמור על קור רוח ונימוס. זו היתה סוג של אתנחתא קלה מהתלונות היומיומיות שלי, פריקת אגרסיות זה הכל, פריקת אגרסיות. זה בריא לפרוק קצת אגרסיות ולא לאכול יותר מדי סוכר כן. אולי אלך לישון הלילה במרפסת עם מוסיקת שנטי כזאת, כדי שאספיק לראות מחר בבוקר את הזריחה ולהתלונן שוב פעם.

מוקדש למרפסת "הקטנה" שלנו.

 

עמיתלונן עמיתמרמר מה זה משנה כבר?