ארכיון תגיות: גנן

אבא שמעון

הגנן.
אני כבר כמה חודשים גנן חובב. יש לי מכסחת ויש לי חרמש, אפילו למדתי מה זה לקלטר – באלוהים יש מילה כזו, אפילו למדתי לתפעל לבד מחשב השקייה, ואני ממש בערב הסמכה סופית של קיפולי טפטפות ודישון עם זרחן מועשר. מעת לעת אני מזעיק את הגנן המקורי, האבא הרוחני שלי שלימד אותי איך לא להילחץ כשהדשא מצהיב בחורף, למבצעי בזק מיוחדים, שלי אין את הכישורים, ואו, הכלים, ואו, האומץ, ואו החוליות הבריאות בגב בכדי לבצע גיזום רבתי עם מכשיר שעושה הרבה רעש כשאני תלוי על בלימה בתוך גרב על סולם. בשביל זה יש גנן מוסמך. וזה הגיע בשבוע שעבר וגזם וגזם – ועל הדרך שבר, לא בכוונה, מיכל גבוה כזה של שיח עוד יותר גבוה. הבטיח שיבוא להחליף – עד היום אני מחכה. אוהב אותו הרבה בלב – את השיח.

האסלה.
אולי הגנן פתח רצף א-סינכרוני כזה של נאחס, אבל בשבוע הזה, כשאני עם שיח שבור וזה קשה לי לראות את זה כל יום בבוקר ובערב כשאני יוצא וחוזר הביתה, אנחנו מתחילים להריח ריח לא משהו בכלל מכיוון האסלה. תחקיר מעמיק מגלה שיש נזילה והופ אני מרים קו חם לאינסטלטור שלי שיבוא כנראה מחר. עד מחר אני מאבד את הסובלנות ומעמיס על הנפש המיוסרת שלי את האירוע הזה כחמור יותר מהפיגוע בשיח שהמיכל שלו נשבר, רץ לחנות קרובה של עשה זאת בעצמך, מצייד את עצמי בכלי שיש בטח רק לאינסטלטורים, ולא זה לא פרומו לסרט כחול, הופך לעצמי את השירותים, חופר וחופר – לא מוצא כלום. האסלה בשלה, נוזלת. חיים כמה ימים עם סמרטוטים וסחבות על הרצפה עד אשר תבוא הישועה והיובש.

מבדיקה מדוקדקת של האינסטלטור, עולה כי הגומיות של האסלה עשו את שלהן ויש להחליפן בסט חדש. מבדיקה מדוקדקת עוד יותר נמצא גם נמצא סדק באסלה מה שאומר שהלך לאסלה השאסי ושהיא סובלת מירידת ערך משמעותית משמע היא צריכה לעוף. ורק לדמיין את עצמי מתרסק עם אסלה קרמית והשיקום שהיה עליי לעבור וכמות התפרים והפרוקטולוגים שהייתי צריך לבקר, חושב עם עצמי ומחליט להחליף את האסלה. אסלה חדשה, גומיות חדשות, מה שבטוח בטוח ומה שביטוח ומתקשר אליי שמאי, כנראה שמאי אסלות הסמכת שמונה צול בלחץ. השמאי מבקש ממני שאשלח תמונות של הנזק. אמרתי לשמאי שאני בכלל בעבודה ושאני לא מבין כלום באסלות וגם לא בצנרות ובצינורות ארבע צול של האסלות ושאני מבקש שייתחשב בי, אני עוד לא מוסמך ובדיוק בשביל זה יש לי אינסטלטור. בשלב מסויים ביקש אולי סתם תמונה, אפילו של האסלה החדשה כי זה נזק, זה משהו שחייבים לצלם בסמארטפון. שיהיה. בסוף נראה לי שהוא הבין שאני מטומטם תודה לאל, ונראה לי שבינתיים זה בסדר. אקדח שמעשן במערכה שנייה תמיד יורה בשלישית לא? אז ככה זה בדיוק עם שמאים.
רק שבינתיים אני בעולם של חוסר וודאות, דואג וממורמר בדיוק כמו שאני אוהב, יש לי אובדן שליטה טוטאלי, לא, לא על סוגרים אלא על מיכל שבור עם שיח ואסלה שמוחלפת תוך כדי השבוע האחרון.

 

וו גרירה.

יום חמישי האחרון, בדרך הביתה עם מלאו ת’אלפים תוכניות לסופ”ש. תוך כדי עוד שיחה חסרת תכלית עם מירב והדיבורית באוטו.
איילון מזדחל לאיטו צפונה, עשרה לשמונה בערב, אחרי יום קצר וסטנדרטי בעבודה, איזור מחלף רוקח ופתאום אני חש בבום חזק במאחורה של האוטו שלי, החדש, היפה, הגדול, הרמת גימור הכי הכי, הפחות מחודשיים על הכביש וזהו. לא חמוד שלי אני אומר לעצמי בלב אתה לא חולם אתם סתם שמן. מיידע את מירב שנכנסו בי מאחורה, יוצא מהאוטו והולך לראות מי התעסק לו עם הסמארטפון ועל הדרך עשה לי ברכב מעשה סדום!
פיאט 500 דבוקה לי מאחורה, ויוצאת לי ממנה נהגת ממש צעירה, יפה, ובדמעות, רועדת, בוכה – ממש סרט תורכי בואכה צפונה והלאה טיפה ממחלף רוקח. שאלתי אותה עם היא היתה בסמארטפון שלה והיא השיבה לי שוייז בילבל אותה. שומו שמיים אלוהי הוויז ואחותם – מדוע אתם מבלבלים עלמות חן צעירות על איילון ובכך גורמים להן לאבד שליטה? ולהיכנס בי מאחור? למה? בקיצור עוד ילדה מבית טוב שהיתה עסוקה בסמארטפון ולא בכביש. אמרתי לה שכדאי שנעמוד בשולי הכביש ולא ממש בתוך איילון.
חנינו בצד, ובכי תמרורים של עלמה צעירה. ואני פתאום מוצא את עצמי מרגיע אותה ואומר לה שהכל בסדר ושטוב שזה נגמר כמו שזה נגמר ולא יותר גרוע. ממש! היא קצת נרגעה, החלפנו פרטים, היא לא ממש הבינה מה זה או מה ההבדל בין ביטוח חובה למקיף ונתנה לי את הטלפון של אבא שלה, אבא שמעון. לא היתה לי שום כוונה לצלצל לאבא שמעון.

בתור אחד שנוהג הרבה, ורואה כל יום איך אנחנו נוהגים, קצת הצטערתי שלא התקנתי וו גרירה מאחורה, זה כנראה פחות ממגנט נהגים שבמקום לנהוג עסוקים בסמארטפונים שלהם, קוראים עיתון, יש לא מעט נשים שמתאפרות, יש את אלה שרואים סרטים וכאלה שכותבים תזה שלמה. את כל הנזכרים לעיל, אנשים עושים לא רק תוך כדי נהיגה אלא גם בפקקים, כי פקק זה סתם – צורה לנו.

מחשב מסלול מחדש: עציץ שבור, אסלה נוזלת, אוטו מעוך מאחורה ואולי איזו פריצת דיסק לקינוח – לא רע לקצת פחות משבוע.

מריץ טפסים לביטוח, נכנס למוסך, מגיע שמאי, שמאי רכב מדופלם. האוטו במוסך, מתקנים, פחחות, צבע, רכב חלופי, תחכה לחלופי – בדיוק הלכו לשטוף אותו, תיסע, תחזיר, תחנה. אוסף את האוטו שלי אתמול. לא מוצאים את הכרטיס רכב. מוצאים לבסוף את הכרטיס. לא מוצאים את הפחח, בסוף הוא בא. צ’ק לשמאי, מריץ פקסים, ותמונות, ובירוקרטיה וכייף! בעיקר כייף. המוסך שכחו משהו – צריכים לחזור להשלמת טיפול. הצ’ק לשמאי לא נכון, צריך עוד אחד. אולי בכל זאת להתקשר לאבא שמעון?
אבא שמעון – תעשה לי טובה? תלמד את הבת שלך על דקה אחת על מה ההבדל בין מקיף לחובה, ועל הדרך אולי תסביר לה שעדיף לה להתסכל על הכביש, רצוי קדימה לרוב, במקום להסתכל על הסמארטפון, מקסימום זה יציל את החיים שלה. כי מה זה כבר בימינו חיים של בן אדם לעומת סמארטפון אחד?

האסלה הוחלפה, האוטו פחות או יותר תוקן אבל העציץ? בן זונה הגנן.

מוקדש, והפעם עם שיר – לאבא שמעון!

עמיתלונן

המדשאה

דשא. יש המון דברים שלמדתי על דשא, מסתבר שיש הרבה סוגים של דשא. אז מה, יש גם המון סוגים של חרקים מתחת לדשא. יש דשא שצריך הרבה אור יש דשא שצריך הרבה מאוד אור ובכלל כל השיטים הרגילים על דשא, איך להשקות, כמה, באיזו תדירות, עזוב אותך דביל תעשה סינטטי, כמה לגזום, איך לגזום, מה קורה עם הדשא בחורף, מה לא קורה עם הדשא בחורף, ובאיזו תדירות יש לגזום אותו. דבר אחד כולם יודעים – תמיד אבל תמיד הדשא של השכן יהיה ירוק יותר, אפילו אם הוא סינטטי עם ממטרות וירטואליות.

התקשרתי אולי לאיזה אלף גננים. כמעט מכולם קיבלתי רק תשובה אחת: “מצטער אני עוסק רק בהקמות, לא עושה תחזוקה, תגזום לבד”. ואז אני מסיים את השיחה, הולך כפוף למירב ומספר לה שעוד גנן שהרגע דיברתי איתו זרק אותי ושהוא לא עושה תחזוקה של גינות. ואז אני מקלל ויורק. לא, כאילו מה כבר ביקשתי?! לצאת לדייט עם גנן ומגרפה?! כולה בוא תכסח לי את הדשא ותחזור שהדשא יגיע לגובה של הכלב, לא משנה עכשיו, עוד אין כלב!

יש את הקטע הזה של אלה הישראלים ואו, הישמעלים ששוטפים כל שישי בצהריים את הרכב? ויש את אלה שכל שבת בבוקר גוזמים את הדשא בגינה? אני כנראה מזן אחר, ואני לא נמנה על מי מהקבוצות. בכלל תנו לי לידיים מכסחת דשא ואני מחרב את הגינה, כי אם המזל שלי אני כנראה אגזום גם את השורשים, לרבות הרגליים שלי או של מי מן הבריות רחמנא ליצלן. זה בטיחות ואני עוד לא מוסמך מכסחת. אפילו שקלתי לרכוש את הטרקטורים הקטנים האלה שיושבים עליהם והם מכסחים את הדשא, מירב אומרת שגם ככה אני דוגמה רעה לילדים אז למה להקצין עוד יותר. יש בזה משהו.

בכלל בדמיון שלי? לקנות מכסחת דשא זה לבנות לה מלונה או מוסך קטן, להשפריץ דלק ואו, סולר או מה שהחרא הזה לא שותה, להסריח מזה אחר כך, לשמן, לגרז אולי? לנקות, לפנות גזם, לקבל דוח על הגזם כי לא פיניתי ביום הנכון, לקלקל את המכסחת ולגלות שהאחריות פגה, מה שאומר שזה עוד דבר לתחזק בנוסך לכל הפרווה שאני צריך לשאוב מהכלב שעוד לא הבאתי. ועל זה נאמר פחחח. ויש גם פתאום את השיחים לגזום, ולעדור, או לשתול, ולהוציא עשבים שוטים, אבל ממש שוטים.

פעם מזמן, אולי ביום החמישים וארבע לבריאת העולם, אלוהים ברא את הגנן. גננים לרוב עובדים עם כובע רחב שוליים, שרוולים ארוכים ופועל, יש להם גי’פ או טנדר ועגלה נגררת, יש להם את כל הציוד בעולם, יש להם אפילו יכולות תכנות מפוארות כי מישהו צריך לתכנת את מחשבי ההשקייה, אני סתם מפחד מהם. הם תמיד משופצרים כאלה ותמיד יש להם את כל הכלים בג’יפ עם העגלה. הם אף פעם לא שוכחים סולם, או נגיד פאנלים לפרקט, כי זה לא הקטע שלהם. אצלי זה באמת קרה שלא הביאו מספיק פאנלים לפרקט. ותמיד יהיו להם כמה אבני טוף באוטו. טוף זה טוב לגינה וזה.

ואז ביום מן הימים מצאתי גנן. כזה בדיוק, שגם עושה תחזוקות של גינות. כזה שמוסמך לכסח את הדשא אפילו אם הוא סינטטי. ראיתי אותו עובד בבית אחד ליד הבית שלי, אזרתי אומץ וניגשתי וביקשתי כיסוח כי נראה לי שזה היה הדבר הנכון לומר ברגע הנכון. ואיך שהוא בא לי בזמן ועוד מלאן ת’אלפים דברי חנופה ונראה שמצאתי לי גנן שייאמץ אותי. אין דבר כזה לאמץ גנן זה עובד הפוך. אם מצאת חן בעיני הגנן אתה שלו. ואז קבענו בכאילו שהוא יבוא למקצה שיפורים, אז קבענו.

החיים לימדו אותי שגנן טוב זה גנן לחיים. כזה שלא רק עוסק בהקמות. זה בסדר אם הוא לא בא בדיוק מתי שקובעים איתו, העיקר שהוא זה שמתחזק. הגנן הוא הוא בורא הגינה ועץ הלימון הננסי, בלי הגנן זה לא היה קורה לעולם. היה את הגנן המקים, ועכשיו יש את הגנן המתחזק. זה היא ממש קשה למצוא אותו, הייתי על גבול התסכול. מזל שיש שכנים לא בבית, עם דשא ירוק וגנן שבמקרה היה שם. ובכלל כל פעם שאני מחפש להתעודד אני מזכיר לעצמי את סיפור הגנן שמצאתי באקראי, ושהוא גם אחד שמבין.

הדשא צומח ממש מהר. הוא אפילו ממש גבוה. בכלל אני מקווה שמכרו לי דשא ולא שטיחים של עשבים שוטים. זה ירוק וזה גם אז מה כבר ההבדל? ובכלל אם אתם שועלים שקוראים את הפוסט הזה, בואו להתחבא בדשא שלי, הוא מספיק גבוה. באחריות. אף אחד לא ימצא אתכם בחיים. אני נושא תפילה אל עבר שבוע הבא שיבוא הגנן ויכסח את הדשא, אפילו כלבים, גדולים, יכולים להתחבא בדשא שלנו.

יש קרחת בדשא, קטנה כזו. מירב באה לראות בשבוע שעבר את ההתקדמות של הברזים והאינסטלציה. היא מנהלת השיפוץ אני רק מתאם הצינורות בשטח. הלכה לדשא, הלכה על הדשא וישר ראתה את הקרחת. ומתוך הקרחת ראתה קן של נמלים אדומות, נמלי אש, יורקות דם, מכרסמות ילדים, עוכרות ישראל, נצר לשושלת דרקוני אש, עמידות לפצצות גרעין וכריזות של מואזין.
ואז היא הישירה לעברי מבט, עם עיניים חודרות וזה פשוט היה שם באוויר: “תקשיב חתיכת מטומטם, איך לא שמת לב שיש נמלי אש אצלינו בדשא?! אני לא עוברת עד שאתה לא מדביר את כל הקן”.

מפה לשם אני מחפש לאמץ או לקנות, אולי לשכור ומקסימום לחכור דוב נמלים. מזל שגנן מצאתי.

 

עמית

 

AS-IS

הפינישים. הפינישים גוזלים את כל הזמן שבעולם, בפינישים זה מרגיש ממש על קו הסיום, רק שמישהו קושר אותך מאחורה עם חבל, או סתלבנד במקרה שלי. ואם כבר עסקינן במקרה שלי, אז במקרה שלי לפחות מרבית הסתלבנדים שהשלחנו בשיפוץ נתקעו בדיוק באמצע של איזה צינור שרשורי, ואז כולם מבינים שיש בעייה, מושכים מקצה אחד, ואז הולכים לקצה השני ואיזה מזל שיש רק שני קצוות לצינור! ואז נושפים אל תוך הצינור, אם צריך אז אפילו מזרימים מים – כלום לא עוזר. ואז קוראים למנהל הכללי של השיפוץ, שמציע, איך לא, לנסות עם סתלבנד עבה יותר או במילים אחרות – האכזרית. בסוף? בסוף זה ייגמר בחציבה, בקללות ובהמון אבק. ולא שזה קרה הרבה, אבל הרגע הזה שזה כן מצליח, הרגע הזה שמגלים את הראש של הסתלבנד מבצבץ מתוך קצה התעלה, מה שאומר שההשחלה צלחה, הוא באמת רגע מכונן. זה קצת מזכיר תעלת לידה אבל רק של קירות במקרה הזה. אני שונא סתלבנדים כי הם תמיד נתקעים ובטח בשביל זה פיתחו אותם.

כולם, לאורך כל הדרך, והדרך עודנה מתמשכת, שאלו אותי שאלה אחת מהותית. וזה כולל את המנהל הכללי של השיפוץ, מתקיני רצפות העץ האמיתי והסינטטי, אנשי הקירור, השרברב, החשמלאי, הגנן המקים, הגנן המתחזק שהמשיך את עבודת הקודש של הגנן המקים היות וזה לקה בליבו ככל הנראה ועבר צנתור לא עלינו, אפילו הנגרים, מתקיני הסורגים, המנעולן, הגגנים, ואפילו הכלבים של השכנים, כולם שאלו אותי את זו השאלה:
“תגיד, אשתך ראתה כבר?!” השבתי לכולם שאשתי מחליטה הכל עליי, אבל בשיפוץ היא זו שהחליטה על המטבח ועל השליכט הירוק המזעזע, ובכל השאר קיבלתי סוג של חופש פעולה, לא באמת אבל סוג של. כן ככה זה מרגיש אחרי כמעט חודשיים של רביצה באתר בנייה ואו, שיפוצים, ואו משהו קרוב לזה. מפשיטים כמעט לחלוטין בית ומלבישים אותו כמעט מחדש. מירב עוד לא ראתה הכל, מה שאומר שאני על תנאי. סיפרו לי כל מיני סיפורי זוועה על הנשים של, שבאות והופכות החלטה אחרי שכבר שיפצו משהו. כנראה שזה פחד מובן לחלוטין של בעלי מקצוע שעברו ככל הנראה כמה מקרים כאלו. מסכנים. הסברתי בנימוס, שאצלינו זה אני, וזה לא פשוט להיות אני.

למעשה השיפוץ המסיבי הסתיים, רגע לפני רמדאן 2016 ואיזה מזל. באמת אתמול כשהמנהל הכללי של השיפוץ הגיע לתיקוני צבע סופיים, הוא נראה באמת עייף. מה שנשאר עכשיו זה לסיים כמה תיקוני נגרות, עניין פעוט של שני חורים גדולים מדי לברזים, שום דבר שמהנדסים של נאס”א לא יכולים לפתור. כשהלכתי לחפש שייבה, אמרו לי שאני לא הראשון ובטח לא האחרון שזה לא קורה אצלו. טיבו של שיפוץ. והמבט הזה של השרברב שניסה להתקין את הברזים, והמבט הזה שלי כשגילינו. בתור מפקח בנייה חובב, יש לרדת עד כדי רזולצייה של שלושת רבעי צול בסנכרון העדין הזה של בין המצוי לרצוי. גם כן צול ואמא שלו הזונה.

והיתה את הפעם ההיא, בניסיון נואש נוסף למצוא קצה של צינור בגינה, שיהיה יותר קל למחשב ההשקייה לחשב כמויות, שהגנן הזרים לתוכו המון מים, אבל המון מים, והצפנו, בטעות כמובן, את הגינה של השכנים, טעויות קורות, וכמה טוב לגלות אותם לפני שמחברים את הפלאג האחרון. זה לא שמישהו טרח לשמור את תוכניות האינסטלציה ואו, החשמל של הבית, חלילה זה נוגד כל חוק מרפי מצוי. לגינה של השכנים שלום, וגם להם אני מקווה. “ולמה לא עשיתם דשא סינטטי?” ככה! אולי פעם נשדרג לסינטטי, קודם כל אני מחכה לראות שהמטפס יטפס, ושמחשב ההשקייה באמת מחזיק שנתיים עם הסוללה כמו שהבטיח לי הגנן.

גם הבטיחו לנו ממשרד עורכי הדין שהם שולחים לנו את מס הרכישה בדואר, אנ’לא יכול לחכות. אין כמו לשלם מס רכישה ועוד כזה שמגיע דרך דואר ישראל. אני בודק באדיקות מדי יום את תיבת הדואר שלנו, גם פה וגם בבית המיועד. אז הבטיחו.
עוד חודש וקצת ההובלה. אני חייב לתפוס את המוביל ולוודא באמת שמה שסיכמנו זה באמת מה שסיכמנו, זה לא שאני לא אוהב הפתעות, אבל הפעם נראה לי שיש הפתעות שאולי מראש כדי לוותר עליהן. אני מקווה שהוא יזכור מי אנחנו, מזל שהוא נתן לנו פתק. ניסינו, לפני המוביל הזה, לקבל הצעה מעוד מוביל, ששלח מתמחר, מסתבר שמתמחר מובילים זה מקצוע, הוא בא לראות מה, אומר כמה, שותה כוס מים ועושה פרצוף כשאתה מבקש לחשוב על זה. כמוני בערך.

מה שנשאר עכשיו זה לצעוק על כולם שיזהרו לא לשרוט את הפרקט, הלא זה די ברור שאני הולך להיות צמוד למטלית ניקיון של פרקטים בשביל לנגב את הצבעים שהילדים ישפכו עליו, ואת הקקי של הכלב, הכלב בהזמנה. אני מחכה לחורף, לרטיבויות, אומרים ששום עוזר. שום עוזר להכל! אז אני חושב שאני הולך לפזר כמה שיני שום בכל מיני פינות נסתרות בבית, כדוגמת חדר ארונות וקולבים. ואם זה לא יעזור אז מלח. פשוט מאוד לפזר מלח. מלח שום מלח שום והבית פיקס.

למירב יש פוביה מזוחלים. צלחנו כבר ירח דבש גדוש בלטאות ענק בתאילנד. ודווקא ההפינוזה עזרה למירב והיא קצת נרגעה. טוב, רק קצת. ובכלל התנאי של מירב לעבור לגינה עם בית היה שלא יהיו נחשים כי אם היא תיתקל בנחש היא תיעלם משם לעד. אני מחזיק בדיעה שפחד זה משהו שיש להתעמת איתו, לכן אני מחפש באי ביי או באליבבה נגיד, בקיצור במרשתת, נחשים אותנטיים מגומי, וגם אותם הולך לפזר בבית. ככה יהיה למירב קצת יותר קל במעבר ובהתסתגלות.

רק אלוהים יודע מה אני הולך לעשות עם השליכט פיסטוק הזה.

 

עמית