ארכיון תגיות: בוקינג

ביי סטנד ביי

אין לי תרופות יותר. ככל הנראה התרופות שלי עכשיו תקועות באיזה נמל תעופה אירופאי, הן מאופסנות היטב בתוך תיק כלי רחצה יחד עם המזוודות של מירב ושלי. הכוונה שלנו היתה להצטרף למזוודות שלנו, אבל איכשהו רק הן הגיעו לבסוף לאמסטרדם. כרגע מירב ואני בארץ, ומאוד מקווים לראות את המזוודות שלנו חוזרות הביתה, לרבות התרופות, המצלמה, וכל פרטי הלבוש או יותר נכון “המותגים” שאני כל כך אוהב ללבוש. יש רק מפסידים בפוסט הזה. אמסטרדם, מירב ואני. אמסטרדם הפסידה את שנינו, מירב הפסידה את “פרימארק” או איך שלא קוראים לבית ממכר הזה של הפיג’מות, ואני הפסדתי את הפנטזיה של להיות עם עוגיית חלל בפה, תוך כדי פתיחת ציר ברובע החלונות האדומים, בוהה בציצים, ואת מירב שצורחת עליי מאחורה שאני הבטחתי שאני לא מעשן יותר ושהיא לא סובלת אותי.

אבל יפה ששלחתי את המזוודות של שנינו לאמסטרדם חתיכת דביל! שנינו נתקענו בארץ! חתיכת תקיעה! כן מה שקרה ביממה האחרונה הוא לא פחות מקומדיית טעיות קולוסאלית שהלכה והסתבכה סביב צירה, זה בעיקר סיפור על טמטום, שלי כמובן, מהול בחוסר מזל עד כדי טרגדיית סטנד-ביי שתדקור כנראה קדימה ולמשך הרבה זמן. העיקר שצמתי השנה. אומרים שזה עוזר. אז אומרים. כמו שאומרים בשביל לנחם אותנו שהכל לטובה? אבל באמת מתכוונים למשהו כמו: “תשמעו, אתם כאלה מסכנים. פאק איזה חרא, איזה גורל, איזה יצאתם כאלה סתומים?” אז כזה. בדיוק. מוגש קר וכואב. העזנו לחלום על אמסטרדם, לסוע לחג, חופש, חופש מהעבודה, סידור לילדים, בוקינג דוט קום. שבע שנים לא היינו בחו”ל, רצינו לסוע רומנטי, להחזיר את התשוקה (הכותב מתכוון למעשה תשוקה כבסיס למטאפורה – פחחחחח לא באמת תשוקה דה!), חלמתי על צ’יפסים מוקרמים בגודל של נקניקיות, על תעלות מים, על שווקי אוכל, על ירוק, על חום? על אופניים, על טחנות רוח, ואן גוך. פאקינג אמסטרדם!

כמו כל רעיון טוב שלי זה התחיל לפני כמה חודשים בריב שלי עם עצמי ואז גם צרפתי את מירב ורבתי גם איתה – ממי איפה אנחנו? הזוגיות? טבענו! עם השגרה, הילדים, והכל. מירב כמובן התנגדה ואמרה שאין לה שום צורך בזוגיות איתי, לרבות כלב, ומספיק היא סובלת אותי ואת השיגועים שלי – ת’כלס זאת אישה שיודעת להעריך גבר אמיתי, ותמיד יודעת על מה היא מדברת, לך תתווכח. אבל בסוף היא הסכימה! פאק היא הסכימה לאפסן את המפלצות המתוקות שלנו אצל הדודה והדוד, וזה כבר שינוי תפיסתי עמוק. אני חושב שמכאן הדרך להסכמה על כלב רק מתקרבת. כלומר נכון לכתיבת שורות אלו, אנחנו בבית נטול ילדים, מזוודות והמון שעות שינה.

גילוי נאות – מירב עובדת של חברת תעופה מכאן ויש אשלייה כזו שלעובדי חברות תעופה טיסות לחו”ל הופכות לקצת יותר זמינות, מילת הקסם כאן היא ‘סטנד ביי’. כלומר זה היה הבסיס לכל התוכנית. בודקים שיש מקום, קצת מזל, קצת חגים, ובלי נדר אתה מוצא את עצמך באוויר. למציאות כנראה הפעם היו תוכניות קצת אחרות היות וגם במונחים של סטנד ביי יש תיעדופים, או דרגות של סטנד ביי נקרא לזה טוב? יש את דרג רם המעלה, כלומר נולדת עם כפית של סטנד ביי בפה, אתה הבעלים של חברת התעופה, המנכ”ל, טייס, טייסת, בת של טייס, בן של טייס, בן של זונה, סלב, פליט ריאליטי, פליט בכלל, סתם איש עשיר טחון בכסף, או כל אחד אחר שהקברניט חפץ בו על הטיסה – אלה  תמיד טסים לא משנה כלום, גם אם מדביקים אותך לגלגל של האווירון. יש את הדרג הבכיר, שגם הוא לרוב תמיד יעלה, יש את דרג הביניים או דרג משנה אם תרצו, אבל זה הכל מילים מסובכות באנגלית של הדרגים הנ”ל, מירב תירגמה לי. נשארנו עם שתי דרגים אחרונים – דרג סתם, וזרג, כן זה האחרון עוד בשלב האריזה יתקשרו אליו מן השדה ויאמרו לו שחבל לו על הזמן ועדיף שינסה מלון בטבריה ושייסע עם אגד תיור.

עד אתמול עוד היינו בדרג סטנד ביי בכיר. כלומר זה היה בכיס שלנו, שיחות תכופות לקברניט ולמבצעים, נשארו עשרה מקומות בתשע בערב לטיסה שאמורה לצאת בחמש לפנות בוקר. הלכנו לישון בתשע בערב, קמנו בחצות התארגנו, רבנו ויצאנו לשדה. בדלקפים, עם האחראית משמרת שמבשרת לנו שעוד קצת כרטיסים נמכרו ושנלך לשתות קפה ולאכול טוסט במחיר מופקע ושנחזור עוד חצי שעה. חזרנו אחרי חצי שעה, זה נראה שנטוס קוקפיט, וזה לא כייף לטוס קוקפיט בכלל, אלא אם כן אתה בן שתים – עשרה ולהיות טייס תמיד חירמן אותך, כן וזה בגדול סיפור הילדות העצוב שלי. אבל קוקפיט איט איז, מקבלים בורדינג, היא מבקשת שנשאיר לה טלפון למקרה שאולי יגיעו עוד כמה רמי דרג של סטנד ביי שבינתיים לא טרחו להראות את עצמם. הולכים לדיוטי. ניצחנו!

גילוי נאות שני – רק לפני שבוע חזרתי מקייב, הבית השני שלי, אני עובד שם, אבל זה לא כמו לטוס עם אשתך. ניסיתי לשכנע את מירב שתקנה לעצמה מברשת שיניים חשמלית, כהרגלה בקודש היא התנגדה, לכן רכשתי כזו לעצמי, כולם בעבודה קנו אז לי לא יהיה?! ומכיוון שאני מטומטם כי זה ברור לי שאני טס, ושאני הולך לקנות מלא באמסטרדם, השארתי את זה בארץ – כדי שלא יתפוס מקום. מכירים? אז כזה -בדיוק! כי ככה זה שאתה דביל!! עוד קצת פה ושם, והולכים לגייט. בי-7. מתיישבים בגייט, זהו זה סגור! ופתאום טלפון מההיא בדלפק – יש בעייה! הגיעו האנשים בעדיפות יותר גבוהה משלכם, יש עוד כמה דיילים מתלמדים ואקסטרה מאבטח – אופסי?!

ולחשוב שהיו לנו כרטיסים בחברה המקבילה וביטלנו אותם כי היינו בטוחים שלא תהיינה שום בעיות. כמעט שלוש טיסות שיוצאות במקביל, מתחילים לתחקר אותי על המזוודות, כי רוצים להוריד אותנו מהטיסה, באיזה צבע הן, איזו חברה, ואם הן מבינות אנגלית. מירב בינתיים רצה לחברות התעופה האחרות, אולי יקרה נס. לא קרה נס קרה פח. יצא אישור מיוחד להוציא את המטוס עם המזוודות שלנו בתוכו כי כולם קיווו שאיכשהו נצליח להגיע עם טיסה אחרת. ואז כורזים לנו להגיע לשרוול לא בשביל לשדרג אותנו לביזנס אלא בשביל להודיע שמורידים אותנו סופית מהטיסה ושנמות, ולא משנה הסדר. ניסינו, וזה לא הצליח. וזה כואב כמעט כמו שנכנסים בך במאחורה של האוטו בנתיבי איילון. ביי ביי אמסטרדם, עולים כולם לטיסה, ואנחנו מחכים לביטחון שיבוא ויחזיר אותנו “ארצה”. בסוף הביטחון בא, שאל כמה שאלות ואמר שזה בסדר ושהוא לא מזהה אצלינו כוונות זדון לפרוץ לדיוטי פרי ולתקוע שיבס כאילו אין מחר. עלינו במעלית קומה אחת למעלה לאיפה שחוזרים מחוץ לארץ. אפילו טחנת רוח אחת לא ראיתי, אפילו לא עוגיית חלל. כלום. מחכה לנו באגי לבן בקומה למעלה עם נהגת.

באגי זה מהרכבים הקטנים האלה שנוסעים בתוך הטרמינל. כמו רכב גולף אבל של נמל תעופה עם צ’קלקה כתומה. לרוב הם משמשים לשינוע נוסעים, נוסעים מאוד חשובים, כאלה שלא יכולים ללכת, כאלה שאין להם בכלל רגליים, כאלה שנתפסו מתפלחים לטיסות, כאלה שנתפסו נקודה, עבריינים, מברחים, חסידים של אומן שאיבדו את האמונה אולי? כאלה שסתם תופסים טרמפ וכאלה רחמנא ליצלן שהורדו מטיסות כי הם סתם בלי מזל. באגי זה רכב פתוח, ומכיוון שכך אני רק זוכר שביקשתי לשבת מקדימה וליד החלון. הבאגי לקח אותנו חזרה לביקורת דרכונים, וכאילו לאסוף את המזוודות. אמרנו לנהגת שאין לנו כי הן כבר בדרך לאמסטרדם. “אה זה אתם המסכנים?! היא נתנה לנו את המבט המרחם”, ואז היא הורידה אותנו איפה שמורידים את הסתומים ונסעה. חזרנו לארץ.

מכאן מתחיל מרוץ של לנסות להחזיר את המזוודות, או למצוא להן קונקשן באירופה, לנסות להבין מה יעלה בגורל הסחורה שרכשתי במיטב הדולרים בדיוטי, ולעודד מירב אחת גמורה מעצבים, עצובה, עם יגון קודר, כזו ששתו לה את החלום באבחת חרב, ומנסים בדרך לא דרך למצוא פתרון מסוג אחר. חזרה לאוטו, די בשוק, הבוקר עולה תוך כדי נסיעה חזרה הביתה, שרפנו לילה שלם בניסיון נואש להעפיל לאירופה – מת! מבטלים את המלון, את חבילת התקשורת, הולכים לאכול ארוחת בוקר, קונים מתנות לילדים ולו רק על האומץ שהיה להם לעזוב ולישון לא בבית. וכל הכבוד למירב שלמדה לשחרר סופסוף.

אז אנחנו בחופש, אולי מחר אם המזוודות תגענה, ניסע לאיזה בית מלון ישראלי ואולי לא. היום בערב נתפנק לנו באיזו מסעדת ניחומים. ננחם זה את זו ונפתח גוגל מפות ונסתכל סתם על תמונות של אמסטרדם בטלפון החכם. סטנד ביי זו המלצה בלבד, אני מוכן למכור את הזכויות לפוסט הזה ולהפיק ממנו קומדייה כי זה בדיוק מה שזה היה כל הלילה. ללא ספק זה היה האין אמסטרדם הכי מהיר שלנו בחיים.

ותודה לברטי, שניסה לעזור כמה שרק יכל. פעם הבאה אינשאללה!

ולא נותר לי לקוות שהמזוודות תחזורנה ויפה שעה אחת קודם – כל התחתונים השווים שלי שם!

 

עמיתלונן