ארכיון הקטגוריה: תלונות

DRI-FIT

למירב יש חוג. כדורשת. רוצה לומר שמי שבאמת רוצה לאמוד את ההבדל שבין כדורעף לכדורשת שיילך לגוגל. אני את המחשב להיום כבר סגרתי. רוצה לומר באמת שזו חוצפה ממדרגה ראשונה שלמירב יש חוג – ולי אין. אני רק רוצה להוסיף שעכשיו כל יום שני אני מחוייב להתייצב בבית עד רבע לשמונה הביתה כדי שתספיק זו הגברת להתארגן, לא כולל את היום שביליתי עם אריאל את הסיום של דלקת הריאות שלו בבית, אני והוא. דווקא היה כייף אבל מה קשור כייף עכשיו. כלומר מירב הלכה לעבוד היום, ואני זה שהייתי עם אריאל, אני זה שהקרבתי היום. לפחות חזרה לעבוד, וגם הביאה מזוודות הביתה מתנת חג, לא, כי אנחנו נוסעים בטירוף! הבנתי שרק המדריכה שם בחוג נראית ממש טוב, בגילי כוסית זו כבר לא מילה לגיטימית, ולגבי שאר המשתתפות מירב מצנזרת.

מדהים בעיני שמירב חוזרת אחרי כל חוג כזה של ספורט, אנרגיות בשמיים, ואיזה כייף היה, ואז שבוע שלם אני שומע על התבכיינויות של “איי ממי נתפס לי פה, נתפס לי שם”. ספורט זה בריא, רוצו לעשות בהמוניכם. רק חסר לי שבאמת הכדורשת הזה יתפוס, תהיה ליגה, ליגת אמהות, ליגת יישוב, ליגת מועצה אזורית, ליגה אמהות חד הוריות ומסובסדות, ליגת פמיניסטיות משוחררות ומתנשאות, משחקים בשבתות עם בעלים חורגים נוהגים ומסכנים על לא עוול בכפם, עוד חברות, עוד קלישאות ולפחות עוד איזה שבע קבוצות חדשות של וואטס-אפ. למה?

כל היום אני על פרכיות. מלא גזים. אם יש דבר יותר טוב מלנקום בפקקים זה להפליץ בהם למשעי את כל הפרכיות של יום אתמול, ולהוריד את כל הגזים במינוס תשע של החניון בעבודה. אוזון שמוזון תמותו. לא, אבל תעשו ספורט זה בריא. השנה למדתי מה זה פלאנק, לפני כל מקלחת שלי בערב, אני מדמיין את עצמי בפלאנק מושלם של לפחות חצי דקה, הזמן שלוקח לי להתחרט כי אין לי כוח לרדת ולהביא את האוזניות. כי ספורט עושים בסטייל. מה עם הספורט שלי?! מה עם הצרכים שלי?! מה איתי?!

אנחנו מתכננים חו”ל ראשון שלנו ביחד, נטול ילדים בחגים. זה לקח רק שבע שנים לשכנע אותה לרבות כלב שהיא העיפה מהבית. פעם הבאה אני הולך עם הכלב! פעם אחרונה שלנו בחו”ל היתה בירח דבש, אבל עכשיו? שוב רק שנינו?! פחד אלוהים. נעבוד קצת על התשוקה, על הזוגיות, על הקלישאות, ואולי נלך לראות איזה משחק כדורשת בליגת על נשים, קלאס אירופאי ואולי נוכל להציל באותה הזדמנות כמה דברים שעוד אפשר להציל, אותי! ובכלל אני מקנא ומדובר בפוסט תסכול מן המעלה הראשונה ותו לא. לכל אחד יש את הדרך שלו לפרגן, אני רק ביקשתי כלב.

החגים. וכל מילה נוספת מיותרת. אבל אני כן רוצה לאחל כמה דברים ויפה חצי שעה קודם שמירב תשוב ותעוף על הטיול שלה מהכדורשת. אגב, לעוף על הטיול שלך לימדו אותי הילדים בעבודה כמו עוד כמה דברים ממש מעניינים. מדהים מה שאני לומד שם. באומרי ילדים הכוונה לבני איזור השלושים, פלוס מינוס. כאלה חמודים כאלה, נו מה לעשות פעם גם אני הייתי.

מה שנשאר זה לאחל שנה טובה לכולכם באשר תהיו. ולכלב שעוד יהיה לי, ולילדים, הם מתים לכלב, באמת – וזה לא שאני חלילה עושה בהם שימוש ציני, מה פתאום! אני פה בשביל לקטר שיהיה ברור, כל עוד אני לא מחליף הוויה זה מה יש, מירב אומרת שאני עדיין ילד מטומטם שממאן להתבגר, ת’כלס – צודקת. אבל כל הקרדיט הולך פה למירב שסובלת אותי יום אחרי יום, נראה לי אנחנו נכנסים לשנה השביעית טפו מלח מים שום, מי ייתן ובקרוב תתחלנה שבע השנים הטובות. בכל זאת שנה אחת של כלב זה שבע שנים של בן אדם או הפוך?

אני חייב להיסגר על סוכה לפחות לשנה הבאה, זו היתה אחת מיני הרבה נזיפות שזכיתי להן היום מאחת שאני אוהב. היו גם כמה איומים של אל תאכל את הירקות שקניתי זה לחג, חסר לך. גם את המקרר עכשיו אני פותח באישור מטה. מת לסיגריה – והנה עוד דבר שאסור לי יותר. בקיצור סתם עוד יום.

לקראת סיום אני שוב נאלץ בעל כורחי ועל טהרת החנופה הכי זולה שיש להקדיש את הפוסט למירב, שאני כל כך מקנא בה שהיא עושה ספורט ואני רק מתלונן. ועד שתחזור: “אחח, התכווצו לי כל השרירים ברגליים, נו אתה לא רואה שאני בקושי זזה?! אני מתה, אבל תמשיך עם השקע שלך על הספה, תמשיך!”, פתאום נזכרתי גם שמזל שאין בנגיי בבית, כי אם היה הייתי צריך למרוח לה כל ערב ואז ללכת לישון בגינה, וכנראה שעם הילדים. יש גבול ויש גם כדורים נוגדי דלקות שרירים את מוזמנת – אתופן נגיד.

שוקל ברצינות צום השנה. וחתול.

שנה טובה!

 

עמיתלונן

סיפורי בתים

עתודות השינה שלי כבר מזמן לא. אפשר לחבר אל אלה הנשכחות כמה עתודות נוספות, אבל מי באמת סופר נכון? שינה, שלא לדבר על זוגיות ורומנטיקה רחמנא ליצלן, הפכו לנקודה זעירה אי שם על רצף נוסטלגי עמום. אני שוקל בחיוב להיכנס ליו- טיוב ולצפות באנשים ישנים, או שלא. כמה טוב שיש את ההליכה בבוקר לגנים וחזרה לרבות טיפוס שש קומות ברגל כי מעלית זה רק כושר לאצבעות. מוצא את עצמי עם כוס תה ונזלת אל מול הפוסט הזה, מקטר אבל בעדינות. אין על נזלת ועל ילדים שמשתעלים שעה שלמה באמצע הלילה, שלא לדבר על כל לילה, והסחלה הזה של כולם בבוקר לקינוח, לרבות תשליכי טישיו שהלכו לאיבוד אי שם באטמוספירה בבית. אומרים שתיכף יהיה כאן חורף. חייבים להתחסן ולחסן את הילדים. תמיד טענתי שצריך רישיון לגידול ילדים. פשוט חוסר אחריות.

הפיסקה השנייה היא הכי מאתגרת, תוך כדי תנועה אני צריך להחליט לאן אני לוקח את הפוסט הזה. כלומר זה לא שיש לי עכשיו מלוא החופן השראות מפה ועד המטבח, אחד חלקי אחד מנגנים פה ברקע, התה עדיין חם, הנזלת בקונטרול ומהבוקר חתמתי על טרנינג אז לפחות הדרך סלולה. פה ושם אני זורק הערות עוקצניות לבית דפוס שלי, שכרגיל, שוב לא עומדים בזמנים. וזה הרי ברור לי שגם בפעם הבאה אזמין מהם חומרים ואיך לא, אקטר שוב. הקלות הבלתי נשלטת בעליל של נוחות. הכל יושב במקום, הכל מושתת על פרדיגמות, עיין ערך אלפרד אדלר – כי ככה זה שאתה לומד במכון אדלר. (פרסמות גלוייה, פרסומת גלוייה, פרסומת גלוייה) מה שמזכיר לי שאני צריך לחשוב על איזה השראה לעוד איזה חודש ולהציג אותה. בטח זה יהיה איזה פוסט מהעבר, ואם לא אז קרמבו.

תובנות זה משהו שאני לומד עכשיו, יחד עם עוד כמה כלים בדרך ללהיות מאמן אישי כלשהו, שמתמחה אולי בעוד לא לגמרי ברור מה. יש לי אפילו מאמנת אישית מה שהופך אותי למתאמן בעליל. יש איזה עניין עם להכין שיעורים לכולם. אני צריך להכין שיעורים ללימודים במכון, גם למאמנת שלי ואפילו להכין שיעורים עם הבן הגדול שלי. משהו לא מסתדר לי בתמונה הזו. אני כבר גדול עם משפחה ואף אחד לא אמר לי שכשאני גדול יהיו לי מלא שיעורים להכין עם כולם למען כולם. זה נורא, ואם זה ככה אני לא רוצה אפילו לחשוב על הפנסייה. מה בסך הכל ביקשתי? רציתי כלב, רציתי שהשואב הכלב הזה לא ייתקע לי כל יומיים, ובינתיים אני ספוג בשיעורי בית. אם לזה התכוון המשורר כשאתה גדול, היו צריכים לכתוב את זה בתוכנייה או לפחות כנספח לחוזה. שערורייה.

וחוץ מזה אני עמית, נעים מאוד ואני מתווך. המוטיב עכשיו של ככה זה שאתה מתווך הולך להיות חלק אינטגרלי מהבלוג הזה, כי ככה זה שאתה מתווך! לא שזה לקח רק חודשיים ושנה לקבל את התעודה, אלא שעד עכשיו אני על הולד או באנגלית עילגת – בהמתנה לאיזה כרטיס עם תמונה, לקטע של הרושם לפחות, וגם ככה הדואר פה הוא אחד היעילים אם לא הכי יעיל שיש, כל אחד והעונש שלו. כנראה שדואר אמיתי זה מרחוק, זה וירטואלי, זה מייל, זה במרשתת. אבל מעטפות מבויילות עם דברים חשובים באמת? פעם הצבי היה צבי ומכתבים הגיעו באמת.

ובתור שכזה, מתווך, רק פעם אחת עד עכשיו זרקו אותי מאיזו פגישה באיזה דופלקס. הייתי נחמד, באלוהים. זה לא אני זה הם, איחלתי להם בהצלחה בהמשך, והראיתי לעצמי בעצמי את הדרך החוצה. באיזשהו מקום זה היה משעשע, זה מלא חוויה, וזה חלק מהמקצוע. אנשים מרתקים אותי נקודה, לפחות הרוב. וכשאני חושב על זה, זה די מעודד שמתוך איזה שלושים פגישות זה היחס של פגישה לתעופה החוצה מהדלת. עוד לא החלטתי אם אני קודם סטודנט ורק אז מתווך או הפוך. אצלינו בז’אנר מעדיפים לומר יועץ נדל”ן. ת’כלס – מקצוע מרתק, מעניין, דינמי, ויש אפילו רגעים קטנים של אושר. ולא, בינתיים אני לא מתגעגע להייטק, ומשום מה יש לי הרגשה שזה הדדי אבל עוד לא ממש שאלתי.

יש עוד קצוות לסגור מהקריירה הקודמת, ויש המון דלתות לפתוח בקריירות החדשות שלי, כי למה רק אחת אם אפשר שתיים? אני על זה. אולי גם הגיע הזמן להשלים עם השואב הרובוטי שלי? ממש לא! אני זוכר שפתחתי את הבלוג הזה ממקום של לתקן את העולם בכל מיני עוולות שירותיות כאלה ואחרות. אז עכשיו בתור נותן שירות בעצמי – ההגשמה מתחילה כאן ועכשיו. אופס יצא לי מאמן. ממה שקראתי עד עכשיו, אני צריך לחפור פחות ולכתוב יותר.

ואם בהשראות עסקינן אז הנה שלי.

מישהו מכיר מתווך טוב?

 

עמית

וואטסאפ אמהות

והטרוניות בעיצומן. ולאחר שקיבלתי שוברי פיצוי ממקונלד’ס, ולאחר שעיריית רעננה ביטלה לי איזה דו”ח בגין “טעות אנוש של פקח”, ולאחר שמנהל השופרסל שלי טילפן אליי בגין תלונה שלי על איכות הפירות והירקות בסניף בצ’כונה שלנו, הגיע זמן האתנחתא. רוצה לומר מה שכואב ואפילו קצת יותר.
כן יוצא לי לראות עכשיו הרבה דברים מקרוב, הווה אומר שאני, מפאת אבטלתי, שגם אותה, רחמנא ליצלן אני מתחיל למצות, צופה, בעניין רב בלא מעט ניו-אנסים כאלה של החיים אבל מקרוב, ממש מקרוב. שגרת משפחה שכזו, מלא תלונות, מרמורים עצמיים, להוריד את הפח פעם ביום, בית, ילדים, בין היתר להביא כל בוקר את הילדים לגן ולאסוף. להסיע את הגדול שלי לבית הספר ולאסוף, ובין היתר להיות חבר מן המניין של כמה קבוצות ווטסאפ! אני בגמילה לאחרונה מההרגל הזה, תודה לאל.

מעולם לא התחברתי למדיית המסרונים. כל ה- “חחח” וכל ה-“שולטטטט’ים” על גרסאותיהן בו בזמן שצמחה לנו פה שפת סייבר ממש מתחת לאף, ולך תסביר לבן יהודה עליו השלום את תורת האמוג’י. תורת המה?! כן כן אמוג’י יש גם שיט כזה. בעוונותיי הייתי חבר בלא מעט קבוצות זוועה כאלה של וואטסאפ. קבוצת עבודה, שכנים, משפחה, וועד בית, שכונה, חברי מועדון כזה או אחר, וכל מיני קבוצות כאלה של אינדיבידואליסטים שנראה שתפקידם על הפלנטה הזו הוא להיות הבעלים הגאה של איזה פאקינג עוד קבוצת וואטסאפ. מירב לעומת זאת עדיין אמונה על חלק נכבד מהקבוצות שנזכרות לעיל, ואף בחלקן מייצגת אותי בנאמנה, בכל זאת עליי להיות עסוק בבטלה שמיימית.

נוסף על ההגדרה של הבלוג הזה כבלוג תלונות מן המניין, הגיע הזמן לתלונה על קבוצה אחת מיוחדת, אותה הקימו בקול תרועה (עיין ערך “היוווווווש”) והרבה מייק אפ, האמהות בגן של הקטנה שלנו. עוד לפני שנולדה הקבוצה המסוכנת הנ”ל, הצלחתי למלט את נפשי מזו הקבוצה – לכוחותינו שלום. מירב עדיין שם! מירב עדיין שם! אני חוזר – מירב בקבוצת האמהות, היא פעילה, וזה ממש חלק אינטגרלי מהאייפון שלה, כלומר זה הפך להיות חלק משגרת היומיום ממש כמו הכלב שאני חולם שיש לי, ושאני מוריד למטה פעמיים שלוש ביום.

מעת לעת אני מפר את השלווה ומציץ לתכתובות שם, בטלפון של מירב, מבלי שהיא רואה. שומו שמיים וזה יבוא עכשיו עם כמה דוגמאות. הראשונה: זה לוקח בערך ממוצע של שלושים עמודים של תכתובות לקבוצת אמהות להחליט כמה כסף אוספים, מה קונים, מי תאסוף, איפה הסכום ייאסף, ואיך בדיוק להצפין את הכל כדי שאף אחד לא ישים לב. עוד אחת: רק היום בבוקר, כשעוד לא ידעתי לגמרי איך קוראים לי, מירב זיהתה זנב תכתובות ארוך, ארוך מאוד אולי עוד מהלילה, אולי מלפנות בוקר, של המון תשבוחות לגננת על תמונת בצק של פיצה שהכינה לאלה הזאטוטים, ואני מוכן לחתום שעד עכשיו השיחה מתנהלת במלוא אונה!  ויש גם בקרים קשים לא פחות שמתחילים כך: “היוש לכל האמהות, שיהיה בוקר מקסים ומלא אנרגיות. סמיילי, לב, לב, לב, סמיילי, אייקון של שמש, אייקון של משקה אנרגיה, אייקון של בעל מבועת, סמיילי שוב פעם ועוד איזה אייקון של לב, ואז לקינוח אייקון של קשת. קשה שלא להישאב לזה, לפעמים אני מצליח להציל את מירב, לפעמים לא.

ובכן מצד אחד קבוצת האמהות זה סוג של הצלה אבל מצד שני זו שפה שקצת קשה לי להתמיד בה. סמיילי סמיילי. כלומר אני קצת זקן ומריר דיו בכדי להכיל את זה, ורק לפעמים אני מפנטז על איזו בקתה שמשקיפה לאוקיינוס על צוק נידח באירלנד. ואז הצליל הזה של הוואטסאפ אמהות פשוט הורס לי את הכל, וחוזר חלילה? “היוש אמהות”. וחלילה שלא תבינו – כל אמא זו אמא! לפעמים אני רואה שתי אמהות עומדות זו לצד זו בגינה ומסתמסות בקבוצה, והבעלים?! עומדים בצד חסרי אונים, נו מה חשבתם? “ממי אפשר לזוז? לא! אני רק קובעת עם אמא של “שם בדוי” בקניון ולוקחים את הילדים לגלידה, אל תזוז מפה!” כן, ככה זה בוואטסאפ אמהות, ומשום מה יש לי הרגשה שזה יחמיר עם השנים.

האיסוף מהגן אחרי הצהריים לא עושה את זה יותר קל. נקודת כינוס רותחת של כל קבוצת האמהות ואז, איך לא, מדסכסים, שוב, את כל התכתובת אלא שעכשיו באופן פרונטלי, כמו שפעם אנשים היו מנהלים דיאלוגים – זוכרים? אכן מעמד איסוף הקטנטנים לוקח הרבה זמן, אפילו הרבה יותר מדי. כי חייבים לדבר עם זו, ואז עם זו, ואז צריך לדבר עם הגננת ולשאול, לפרטי פרטים איך עבר היום. עשרים דקות ביום טוב, וגם בשרב. לפחות תקשורת אמיתית. לאבות בגן אני לא חושב שיש קבוצה, גם לא ממש מדברים ביניהם למעט איזה הנהון עם הראש. נורא.

פעם לא היה וואטסאפ. ואז זה הגיע, ואז הגיעו קבוצות הווטסאפ, וא הגיעו כל הפאקינג אייקונים האלה, ואז נתפס הצוואר ועמוד השידרה נדפק, ואז עוד קבוצה, ואז יש אינפלציה מטורפת של קבוצות וואטסאפ. ובדיוק עכשיו מירב שלחה לי וואטסאפ שאבדוק אם יש לנו מים בבית, כי לאחת האמהות בגן, כאילו בקבוצת האמהות, שגרה בניין לידינו אין. ולחשוב שפעם חיינו בלי זה.

אבל אמא זה אמא, בתנאי כמובן שהיא בקבוצת הוואטסאפ אמהות.

ואם באמהות עסקינן, אז בדיוק אמא שלי, הזמינה אותנו לארוחת שבועות, תנחשו איך?

חג שבועות שמח.

 

עמיתלונן

 

סליחה, יש עוד מרפסת?

לא הצלחנו למכור את הדירה שלנו, לא לבד ולא בעזרת מתווכים, אני ספרתי שני מתווכים לפחות. הנה עוד כשלון ואו, תלונה. יש מיליון גרפים על שוק הדיור, המחירים יעלו, המסים יעלו, תהיה רפורמה לרבות רוויזיה, ומי שיעז להשקיע בדירה להשקעה יחטוף עוד יותר מס רכישה לפנים. ניסינו להשתדרג קצת? אז ניסינו. לא נותר אלא לשבת שוב על המדוכה ובין היתר להתאבל על מותו של ביבי. לא לא זה שאתם מכירים, בי בי מהבלוז, בי בי קינג, שהסתלק מעמנו בסוף שבוע שעבר, והנה עוד תהילת עולם שחלפה לה. יהי זכרו ברוך!

ועד שכבר היה אחד נחמד כזה שהתלהב קצת מהבית, הוא הביא את אשתו. בובה יפה כזו שמנחסת כל חלקת נדל”ן טובה. עשתה סיבוב, הנהנה עם הראש שלה ואז יצאה למרפסת. חיכינו וחיכינו למוצא פיה. כן המרפסת זו הקללה שלי ושל הבית כאחד. אני שונא מרפסות כי צריך לנקות אותן כל הזמן, מה שלא מסתדר עם הגדרה לא פורמלית של או סי די טוטאלי ועוד כמה דפקטים שיש לי, ובנוסף היא קטנה מדי לבריות, כלומר ללקוחות הפוטנציאלים, אנשים רוצים הכל גדול, אנחנו ישראלים אז תביאו לי את זה באקסטרה לארג’. ואז בעודה עומדת ומתרשמת מזו המרפסת היא שואלת אותי אם רואים מהמרפסת את הזריחה.

בשקט בלעתי את הרוק. רציתי לענות לה שכן, ושבכל לפנות בוקר, במרפסת, ברבע לחמש אני פוצח את היום שלי בסשן יוגה מטורף, עם השרוואל והפאה עם השיער הארוך, אני מדבר ונושק קלות לעציצים במרפסת ומתמזג עם היקום. ותוך כדי סשן מטורף של שעתיים עם היוגה העציצים והפאה, אני צופה בזריחה יחד עם כוס תה והפרוזאק היומי שלי, כי ככה צריך לפתוח כל בוקר על המרפסת עם הזריחה ולחייך לעולם כדי  שישתין עליי חזרה.
מה שבאמת עניתי לגברת הוא שלגופו של עניין אני מניח שכן, היות וזו מרפסת שפונה למזרח אז רואים ממנה את הזריחה, ואפילו את השלג בשומרון שהיה בסופה בחורף שעבר, אבל לי מעולם לא יצא לראות את הזריחה מהמרפסת – אני עדיין מתהפך במיטה. עד כאן הזריחה, ולא, השמש לא זורחת לי מהתחת למרות שהייתי ממש רוצה לנסות פעם.

והיתה את הרושמת – אחת שרשמה הכל באלוהים. לא הסתכלה חלילה כמעט על איך באמת הדירה נראית, ואם היא לטעמה אבל רשמה כאילו לפחות מדובר על איזה סמינריון. רשמה את כל חלוקת החדרים, כיווני אוויר, איפה ממוקם כל דבר בבית, כמה מדרגות יש ואיזה סוג של מזגן יש, רשמה אפילו איזה סוג של עציצים יש במרפסת, ובסוף רשמה לנו תודה ולהתראות – רציתי לרשום לה הרבה קללות על הנייר אבל מירב לא נתנה לי. בטח מהמסכמות האלה שעוד מקטלגות את הכל ותמיד היו מצלמים מהן הכל בתיכון, וגם אז הן עוד היו מעקמות את הפרצוף. אני מצטער אני חייב לפרוק כאן את התסכולים, זה פשוט אירוני.

שתי האינטלגנטיות מלמעלה אפילו לא מגרדות את הבאה בתור. שברה שיאים בלשבור לי את העצבים, ולדרדר אותי לתהום הנשייה ובהכרה שיש אנשים שההיגיון פסח מעליהם, או שפשוט היתה לו ברירה אז הוא העדיף שלא? גילוי נאות – מדובר בדירה חדשה בבניין חדש של שלוש שנים, לכן אני יוצא מנקודת הנחה שזה ברור לאנשים שיש את כל סוגי השירותים התומכים לדירה ומייד התמונה תתבהר.
נכנסת הגברת, בעלה, מבוייש קצת מאחוריה, מלווים במתווכת שמאבטחת אותם בסיור. עוד לא עשתה שתי צעדים את תוך הדירה ואז היא שואלת אותי אם יש לנו מים חמים בדירה. קפאתי על מקומי, הדימיון שלי, ממקודם, שוב, מתחיל לתת עבודה, כן יש לי יותר מדי דימיון ואין טיפול לזה. ובדמיוני אני משיב לה כך: “ברור מה, רוצה לראות?” ואז אני רץ למעלה לקומה השנייה שלנו, מעיף מעליי את כל הבגדים, עוטה מעליי את הפרווה של הממותה מאיזה פוסט קודם שצדתי, לוקח נאד מים ונבוט ויורד לבאר לשאוב מים. רץ וחוזר עם הנאד מים מלא אחרי ששמתי מתחת לשמש והשריתי בתוך תמהיל של צואת בהמות שיתחמם. רץ חזרה לדירה עם מגבת ומציע לה בנימוס שאם היא רוצה היא מוזמנת להתקלח ולהרגיש בעצמה.

ובחזרה חדש למציאות: ‘פגרת! ברור שיש גם דוד חשמל וגם דוד שמש איפה נראה לגברתי שאת נמצאת במעברה?!

והיתה את ההיא, האחרונה שכף רגלה דרכה פה, רצתה לוודא שיהיה לה מקום לפסנתר, סיפרה לי שבדיוק שלחה את בעלה ללמוד לנגן, כל אחד והעונש שלו. הצגתי בפניה מקום פוטנציאלי מעולה לפסנתר, אבל היא עיקמה לי את הפרצוף, אז הלכתי לשחרר את הפיל שאני מגדל במחסן שתראה שזה חתיכת דופלקס ענק ושלא תזיין לי ת’מוח על מקום שאין לפסנתר. חבל בדיוק הפיל הלך לשכן אז זה לא צלח. אני חייב להחליף כדורים.

המסקנה מכל הגרציות הנזכרות לעיל: רק נשים קובועת איפה נגור.

באמת ניסינו למכור את הדירה, ובסך הכל ניסיתי לשמור על קור רוח ונימוס. זו היתה סוג של אתנחתא קלה מהתלונות היומיומיות שלי, פריקת אגרסיות זה הכל, פריקת אגרסיות. זה בריא לפרוק קצת אגרסיות ולא לאכול יותר מדי סוכר כן. אולי אלך לישון הלילה במרפסת עם מוסיקת שנטי כזאת, כדי שאספיק לראות מחר בבוקר את הזריחה ולהתלונן שוב פעם.

מוקדש למרפסת “הקטנה” שלנו.

 

עמיתלונן עמיתמרמר מה זה משנה כבר?

 

חיים רק פעם אחת, אז אם כבר שיהיה עם שירות טוב!

בהמשך לפוסט הראשון על סניף ההולמס פלייס פרימיום ברעננה – החלטתי לעשות צעד ולבטל את המנוי. צעד גדול בשבילי וצעד פצפון להנהלת החשבונות של המועדון – כי מי סופר אותי שם?

מועדון שחרט על דגלו להיות פרימיום, ולא טורח לעדכן אותי שנסגר ועל אחת כמה וכמה ואפילו לא טורח לעדכן אותי שנפתח מחדש, ואו חלילה לא טרח לעדכן בשום מדיה על הפיצוי? מצטער.

לאחר בירור שלי איתם –  הם טענו לפיצוי של חודש מתנה על כל התקופה שהמועדון היה סגור, אבל למה רק לאחר בירור טלפוני מיוזמתי לאיזו אחמש”ית שם? גם הפעם אף אחד לא טרח להודיע לי לפחות, וגם לא לכתוב שום דבר על כך בעמוד הפייסבוק של המועדון שרק נגיד שפקדתי אותו מעת לעת.

ציפיתי ליותר ממועדון פרימיום מעבר ללקבל מגבת בכניסה לכל אימון, ולכל היותר ציפיתי להיות מעודכן בכל הנ”ל – אבל הם לא טרחו. לכן החלטתי לבטל את המנוי, 330 ש”ח בחודש, אחרי כל כך הרבה שנים ולקבל פתאום כזה שירות מזלזל?! למה מה קרה?! אני לא דואג להם חלילה, יש עוד מספיק לקוחות שמוכנים לשלם את זה, אבל אני כנראה אחפש מכון כושר אחר שינענע אותי, וכנראה גם זול הרבה יותר.

ורק לשם ההשוואה, בקניון החדש שנפתח אצלינו בשכונה, יש מועדון כושר שעומד להיפתח, ומשיק עכשיו מחיר השקה של 189 ש”ח. ותודה לאל הכל כבר בנוי מעליו. אז אני את המועדון החדש שלי כנראה כבר מצאתי. וכל זה במרחק שלא עולה על מאתיים מטרים מההולמס פלייס המדובר.

למרות הכל שילמתי דמי ביטול, אפילו הגעיל אותי להתווכח אתם, וכמובן הם לא רצו לקזז לי עם החודש מתנה, אבל זו המדיניות. אז גם מאידך זו תהיה המדיניות שלי מנגד. שילמתי, אמרתי יפה שלום לאחמ”שית המאוד לא רספונסיבית נקרא לזה, והלכתי.

ביי ביי הולמס פלייס פרימיום, אבל גם אני, עם כל הכבוד, לקוח פרימיום.

אני עובר לספייס, ואני מאחל להם הרבה בהצלחה איתי, הם לבטח ייצטרכו את זה.

One life, live it well – נכון, אבל אני לפחות רוצה אותם עם שירות טוב.

 

עמיתלונן

מזון מהיר? ממש לא!

יש הרבה דברים שאפשר להגיד על רשתות מזון מהיר כדוגמת מקדונלד’ס, אבל לא זו הפלטפורמה, אני יותר בעניין של איכות השירות. יש סניפים שהשירות שם מצויין, ויש אחד שנתקלתי בו אתמול – ולא, זו לא הפעם הראשונה, אז החלטתי ברגע של חולשה, ואו, עצבים, ואו סתם אימפולסיביות לשלוח להם מכתב תלונה באתר. כמשנה זהירות שאלתי גם בפייס של השכונה שלנו אם יש עוד החושבים כמוני, והתשובות לא אחרו להגיע.

אל תספרו לי לי שזה מקום של ילדים, ואל תספרו להם שלא משלמים להם מספיק. זו רשת מאוד מכובדת, ואם קיימים מספר סניפים כן טובים אותם גם מניתי בתלונתי, אז למה לא כולם? טוב לא כולם, אז למה לא הרוב? ובטח למה לא סניפים חדשים?

התלונה כפי שנכתבה אתמול, באתר מקדונלד’ס מובאת בפניכם, אמנם נגעתי, לטובת האתר, אבל רק קצת. נכתב ברגע של כעס, ספרתי רק עד חמש.

הנדון: איכות השירות בסניף קניון כפר סבא הירוקה.

לכל הבריות שלום,

את מה שקורה אצלכם בסניף קניון כפר סבא הירוקה ניתן רק להגדיר כחרפה ואו, בושה, ואו זלזול משווע בקהל לקוחות השכונה, או כל קהל אומלל מסוג אחר שנזדמן למקום.

בשעה 12:42 הגענו משפחה לסניף, לא סניף מאוד עמוס אבל כן היתה תנועה של לקוחות – מפאת שלושת העובדים שהיו בסניף, ניכר שרק בגלל סיבה זו כל מי שהזמין נאלץ להמתין זמן רב הרבה יותר מן המצופה מסניף מקדונלדס, והאמינו לי שאנו אוכלים לא מעט ברשת – כגון הסניף במרכז ג’י בכפר סבא, סניף סוקולוב רמת השרון, סניף קניון שבעת הכוכבים שתמיד עמוס יותר – אבל מעולם לא נאלצתי לחכות בו זמן רב כל כך.

הסיבה שנשבר לי ואני גם מטריח את עצמי ביום שבת לכתוב תלונה זו היא שזו לא הפעם הראשונה שאני נתקל באיכות שירות כל כך קלוקלת. מאז שהסניף נפתח, ולעניות דעתי עברו מספר חודשים, לא היתה פעם אחת שהזמנתי מאז הוקם הסניף ולא קרתה איזשהי “תקלה” מצערת – ממש כמו היום שהיו חוסרים בארוחת הילדים, חוסר בסכו”ם בסלט ושמן זית. קשה לי להאשים את הצוות שהיה נראה כעומל מאוד קשה בכדי להספיק – אבל ככה זה שמקודנלדס כנראה חוסכת אולי בעובדים – וגם ככה הלקוחות חוזרים אז למה שיהיה למקדונלדס אכפת?

בושה שמשפחה שלמה נאלצת לעבור תלאות קשים כל כך בשביל צ’יפס ואיזה המבורגר, לא הגענו עם אוטובוס מלא תיירים יפנים, ניתן בבירור היה לשמוע תלונות של לקוחות אחרים בנוסף – אבל בגוף התלונה שלי אתייחס כמובן רק לחוויה שלנו – הטראומטית.

אולי הגיע הזמן לרענן את השורות שם, ולהביא מנהל שבאמת יודע להניע ולנהל צוות, כי ע”פ מיטב זכרוני, יש שם איזו אחמ”שית ואו, מנהלת שחוץ מלשמוע אותה נובחת על העובדים שלה – איכות של שירות אין שם כלל.

החוויה שקרתה היום, או נצח הנצחים עד שמישהו נאות לקחת ממני הזמנה – 7 דקות על השעון ועד 14 עד שבכלל קיבלנו את האוכל לרבות חוסר משווע בעובדים גרמה לי סופית להחליט על החרמתי את הסניף!

בקיצור אני לסניף הזה לא חוזר, יש לא מעט סניפים אחרים אותם מניתי, והם עולה בכמה דרגות של איכות מהסניף הזה.

לא רוצה פיצוי ובטח לא רוצה שמנהל\ת הסניף יחזור אליי טלפונית מחר וייתנצל – אני לא מנהל את הרשת חלילה, אבל המלצה שלי היא להחליף שם את הנפשות הפועלות – ויפה שעה אחת קודם.

חבל מאוד שככה זה במקדונלדס, בסניף חדש, בשכונה לא מאוד מפוצצת באנשים בצהריי יום שבת. ועם עבור זה שילמתי 167 ש”ח להזמנה מספר 108, הפעם? הפעם אני מרגיש ממש, אבל ממש פראייר.

חבל.

 

לא נותר אלא לחכות, או לקוות רמחנא ליצלן שמישהו ממקדונלדס יטריח עצמו, ויגיב. אני על זה.
רק שלא יפצו אותי באיזה מק רויאל עסיסי על גחלים כי זה לא באמת.

עמיתלונן

 

HOT or NOT

כל איזה 10 דקות? מאז אתמול בשש בערב, אני זורק מבט אל עבר מודם הכבלים שלי, סופר את הנוריות שדולקות ורק נורת האון-ליין כבוייה. תקלה בהוט. ניתקתי את המודם, ניתקתי, נשבע לכם ניתקתי. אפילו שמתי טיימר לשלוש דקות לפני שחיברתי מחדש לחשמל – לא עזר. התפללתי, פיזרתי מלח מסביב ונורת האון ליין ממאנת להאיר פניה. פתאום תקלה. נסגר עכשיו השיבר של האינטרנט ואני צריך להיות סוציאלי פתאום עם בני ביתי. קשה להיות מנותק לפתע מן המרשתת או בשפת יומיום רדודה – ‘לעזעזל, שוב אין לי אינטרנט?’. מספיק שאיזה טרקטור עלה על איזה כבל, או סתם איזה עכבר כירסם להנאתו את הטרקטור שקרע את הכבל? הפסקת חשמל, או נגיד קצר חשמלי? לא לא נגיד שהיתה חדירת מי תהום שנקוו אל ארון השרתים וגרמו לרצף קולוסאלי של תקלות, ובקצה השני של העולם החלה סופת הוריקן כתוצאה ישירה מכל הנזכר לעיל, או שפשוט כל מודמי הכבלים בעולם חברו יחדיו והכריזו על סכסוך עבודה! ככה זה באביב.

לסיכום הפתיח מלמעלה – אני מתוסכל ועצבני ולאו דווקא בסדר הזה. בסך הכל? בסך הכל תקלות קורות וזה בסדר. כלומר יש כנראה איזו סטטסיטיקה מדידה שכל נותן שירות אמון עליה, עם אחוז מסויים של סטייה מן הנורמה נקרא לזה, או חלילה תקלות. ואתם יודעים מה? אני דווקא בעד תקלות! כן לומדים המון מתקלות, זה משפר המון דברים בסופו של תהליך ואם למדנו משהו מזה אז הרווח הנקי הוא כמובן שלנו. נשאלת השאלה למרות זאת, באיזה מחיר? מה זה אומר מחיר סביר פר תקלה, איך מגדירים תקלה וכמה באמת אפשר לענות לקוחות עם תקלות שחוזרות על עצמן כאילו כלום. כל עוד הלקוח ישלם, וכל עוד הלקוח שוכח מהר – אז אולי זה לא כזה נורא, יש לנו מלא לקוחות והם סופגים הכל.

אז בבקשה, גם ביום חמישי שעבר חוויתי ניתוק מהוט. גילוי נאות, הוט הם התשתית של האינטרנט הביתי שלנו. כמו לקוח טוב, נו מהמתלוננים האלה, טלפון לשירות הלקוחות ואכן הנציגה אישרה לי בטלפון שהתקלה היא למעשה בכל האיזור, קרי רחוב לוכסן שכונה. ואחרי שעתיים הרשת חזרה, אכן מבאס אבל קורה, תקלה.
גם עבורי זה לא היה אסון, אפילו יש לי מן מוטו בחיים של לקחת הכל בפרופרוציות, אז לא עשיתי מזה ביג דיל והמשכתי כרגיל את יומי. ודווקא אני, באופן אישי די מרוצה מיציבות הקו של הוט ובאמת שתקלות הן ארוע נדיר, עד עתה.

פתאום! אתמול, שוב באיזור שש בערב, הפתעה! שוב תקלה איזורית, שוב ניתוק והפעם זה כבר הרבה פחות כייף, יש לי דברים שאני עושה על גבי הרשת, הבת הקטנה שלי רוצה לראות סרטים ביוטיוב, או בטלויזיה שמחוברת לרשת, אשתי רוצה להוריד מתכונים לאייפד, היא אוספת מתכונים ופעם זה יהיה לי שווה אני בטוח. ואנוכי עסוק בדברים הרגילים שלי ברשת. אז למה שוב תקלה? למה שוב פעם אנו צריכים לסבול ניתוק של למעלה משלוש וחצי שעות, אפילו שהבטיחו לתקן עד עשר וחצי בערב? ומה סיבת התקלה? אז עמיתלונן באמת מתרגז, ואני נכנס דרך רשת סלולרית לשירות של הוט בפייסבוק ותוהה ואף מתלונן על טיב השירות? ולמה ככה אני סובל? ומי יזכה ומי ישפה או יפצה אותי, ולמה לא אמרו? ושזה לא בסדר כל שלושה ימים לעשות לנו כזה קטע! זה לא שאני מקבל חלילה תשתית בחינם.

התשובה מהוט כמובן לא אחרה להגיע, לרבות יירוט של ציוצים שלי בטוויטר. וכך כותב לי נועם – רכז מדיה חברתית במייל שנשלח אליי, כנראה, מטעם שירות הלקוחות של הוט, ובין היתר מעדכן בגוף המייל שמחלקת ההנדסה אמורה עד עשר וחצי לפתור את התקלה, וגם כותב: “…בנוסף, על פי נהלי חברה אנו דנים בזיכוי\פיצוי רק לאחר סיומה המוחלט של התקלה. אנא עדכן כאן יותר מאוחר באם השירותים חזרו לסדרם…”
כלומר, אני, כרגע נטול אינטרנט בעל כורחי, אני לא באמת יודע מה זה אומר סיום מוחלט של תקלה, ומה אם זו תקלה שחוזרת ונשנית לילות כימים, ומה אם עכשיו אהיה מנותק לאיזה שבוע, בדיוק כמו שמכון הכושר שלי לפתע נסגר על למועד בלתי ידוע?
ובנוסף לכל זה, אני הוא זה שצריך לעדכן באם השירותים חזרו לסדרם?! אולי אצא במחולת עם מגהפון ואכריז ברחביי הבניין ואו, הרחוב, ואו, השכונה שהרשת של הוט שוב איתנו, ואוודא כי התקלה אכן הסתיימה באופן ‘מוחלט’. ואז כל השכנים ירדו עם הפיג’מות, וגם הילדים, וגם הכלבים, ונעשה פריסה בפארק, ועוגות, וג’חנונים, וריקודים, וקולולו. וכולנו, יחדיו, נחגוג את חזרתה של הרשת, בסימן הנורת און-ליין המסכנה שחזרה להבהב במחוזותינו אנו. כן זה ללא ספק מה שמצופה ממני כלקוח של הוט, תעדכן אותנו, ברור! ואם לא אז תבוא מחר ונראה. נראה לי שראיתי יותר מדי סרטים. ת’כלס – אני כבר ארבע שעות בלי רשת.

נראה לכם שמישהו שם בהוט התנצל על אי הנוחות? נראה לכם?! וגם לך תרדוף עכשיו אחרי הוט ותבקש פיצוי או זיכוי חלילה על הפגיעה באיכות השירות. בסך הכל לא היה אינטרנט כמה שעות אז מה קרה? תחליק את זה וזהו, אז קרה עוד פעם אחרי כמה ימים, קצת סובלנות נו באמת? האם יבוא זיכוי אוטומטי מהוט? האם חלילה רחמנא ליצלן והס מלהזכיר יבוא פיצוי אוטומטי מהוט? חוששתני שלא. לא זכור לי אי פעם שמי מנציגי הוט צלצל אליי בנושא תקלה שפעם קרתה לי, ואמר לי כך : “שמע עמית, זוכר שלפני כמה ימים ניתקנו לך את הרשת? אז אני מצלצל לבשר לך שבצעד חסר תקדים, ולפנים משורת הדיו החלטנו לפצות אותך באיזה חודשיים עלינו” – ללא צל של ספק ראיתי יותר מדי סרטים. אם רציתי לפרסם את הפוסט הזה אתמול? אז רציתי. אבל ממש לפני 30 דקות חזרה לי, בינתיים, הרשת. לפחות עד הפעם הבאה.

מירב אומרת שאולי אני מתוסכל בימים האחרונים יתר על המידה כי אני גם לא מתאמן? ראשית אני מתוסכל תמיד, זה עניין סובייקטיבי כזה של אופי, אבל המועדון כושר שלי עדיין סגור, וגם הם, הולמס פלייס לא טרחו לחזור אליי אפילו שהם הבטיחו בעמוד הפייסבוק שלהם שייצרו עמי קשר. היום הגדלתי לעשות ותזכרתי אותם – אני עדין ממתין. אז אין לי אינטרנט וגם אין לי מכון כושר להתאמן בו. מי שרוצה תזכורת לגבי מועדון ההלומס פלייס – זה בפוסט הקודם. וכן, גם אצלהם זאת סוג של תקלה.

וכף נסתיימו להן 15 שעות ללא אינטרנט. ואני כבר חשבתי לתומי בנוסף לנתק את החשמל, לשים עליי כמה פרוות ולצאת יחף לרחוב לצוד ממותות לרבות שאיבת מי תהום מאיזה באר. אה ו…הוט? אני אשמח לשמוע ממכם תגובה ממש כאן, יופי של מדיניות יש לכם – שלכל הלקוחות שקרתה להם כזו תקלה כואבת, אמורים לצלצל אליכם ולבקש זיכוי או פיצוי חלילה, קיוויתי אולי שזה יהיה הפוך, אז קיוויתי.

ובנימה אופטימית זו, שיהיה לכולנו חג עצמאות שמח.

 

עמיתלונן

המועדון סגור

כושר. המומחים אומרים שכושר זה בריא, וזה רק עושה טוב, ושזה עושה נעים, ושזה עושה טוב למערכת המטבולית, רוצה לומר חילוף חומרים בשפה שלי, ושזה מעולה לדיאטה ובכלל זו דרך חיים נכונה ומומלצת לכולם, בהנחה כמובן שיש לך אישור מרופא להתאמן. ועם עסקינן ברופאים, אז אם הרופאים ממליצים? סחבק עושה, מה לא? ובאמת עד עצם היום הזה להתאמן עשה לי רק טוב. אולי פה ושם דלקת באיזה גיד כזה או אחר שעוברת עם אתופן 800 מ”ג, ויש לי איזה מיניסקוס מצולק בברך ימין עקב שחיקה, כולל הכנה לברך שמאל ואני כבר מכיר בע”פ את הדרך לאורטופד שלי. אבל תמיד תזכרו שספורט זה בריא ולא שמעתם את זה ממני. טוב?

עמיתלונן כבר שנים מתאמן באחד ממועדוני הרשת של ההולמס פלייס, במקרה שלי הסניף ברעננה שאני מאוד מחובר אליו בלב שלי. זה קרוב לי לבית, זה נוח לי וזה כואב לי, אז כנראה שזה נכון עבורי. התחלתי ב- 2008 ואני ממשיך לסירוגין עד היום. הפוזה שאתה מגיע למכון ומחכה לך המגבת בקבלה (כשאין מחסור במגבות כמובן) פשוט שבתה אותי בחיקה והתאהבתי. ואז, כמו איזה מתלהב אני לוקח את המגבת, נכנס למלתחות להתלבש, מצפין את כל השיטים שלי בתוך הלוקר, נועל את הלוקר עם מנעול הקומבינצייה שלי – כן וזה אני שבחרתי לו את הקוד, ויוצא לאולם הכושר חמוש באייפוד ננו שלי בכיס, במגן סיליקוני על ברך ימין כשאני לא שוכח אותו כמובן, ומתחיל איך לא, להתאמן על המכשירים. פעם אירובי ופעם מנוחה. ופעם כוח והרבה מנוחה. וכן, אני מקשיב למוזיקה, מקשיב לגוף שלי ובסך הכל מתאמן ורע לו. רופאת המשפחה שלי הפצירה בפניי שזה רק ייעשה טוב לטריגליצירידים שלי, רוצה לומר בשנית שומנים בדם בשפה שלי שוב פעם. אז באמת אני חזרתי לאימון מסודר וקבוע ואני סוג של עמיתאמן.

הטוויסט בעלילה מתחיל שבבניין של ההולמס פלייס בו אני מתאמן לילות כימים אך בעיקר מספר פעמים בשבוע, הולך ונבנה ממש ממעל בית מלון. כנראה סוג כזה של מלון עסקים קוראים לזה? נו של אנשי עסקים, משקיעים מעבר לים שבאים להשקיע בקוד הישראלי, ואולי פתאום רעננה הולכת להפוך לאימפריית תיירות – מפרגן לך רעננה. ויש עוד כמה מטרות שאני יכול לחשוב עליהם בדימיוני בחדרי חדרים של זה המלון הנבנה, אבל בשביל זה יש אתרים שונים מהבלוג הצנוע הזה והיריעה ואו, הצנזורה קצרה מלהכיל.

מעת לעת אני נתקף פרצי חשקים של “ללכת לחדר הכושר”, משהו לא בסדר איתי ואני באמת צריך ללכת לבדוק את זה, אבל פרץ אחד כזה קרה לי ממש היום בבוקר. וכשזה קורה לצערי, הגוף שלי מתחיל להכין את עצמו מנטלית: השרירים מתכווצים, יש לי יובש בגרון, אני מתחיל לדמוע, ברך ימין מתחילה לכאוב והצוואר מתחיל להיתפס – סימן שצריך ללכת להתאמן בחדר הכושר. בדמיון שלי אני מדמיין את רופאת המשפחה שלי, שוב פעם, מנפנפת לי מול העיניים עם תוצאות בדיקות הדם, וכל הטריגליצירידים שלי עושים לי אצבע משולשת ואמא שלהם הזונה!

עניין של התארגנות זרירה, ואני באוטו, שם לעצמי שירי קצב כאלה, נכנס למוד של כושר ומקלל, מגיע לחנייה, עולה במדרגות ומוצא לדאבוני את המודעה הנראית ממש פה מתחת לשורה – ומתבאס טילים.

המועדון סגור

למה! מה עשיתי? כולה רציתי ללכת להתאמן, הרופאה שלי שלחה אותי באלוהים אז ככה?! אי אפשר לבנות בניין אחד בימינו מבלי שחצי עיר תהרס?
ראשית אני מפרגן למועדון שבאמת נותן את האפשרות לכלל המינויים שלו ללכת ולהתאמן בשאר סניפי הרשת. נכון אולי זה לא נוח, אולי אני לא רגיל אבל יש לי את האופצייה, מה אני לא אנצל אותה? לא. יש לי עוד סידורים היום, והקצבתי לעצמי זמן לאימון, ויש לי תוכניות, ואפילו חיים, לכן אני באופן אישי לא מתכוון לסוע להתאמן בסניף אחר של הרשת.

ובנוסף? אני מפרגן למועדון שנתן לי את האפשרות התיאורטית להקפיא את המנוי שלי בתקופה הזו – וללא תשלום, כי זה עולה כסף להקפיא את המנוי. גם כאן, שאפו להולמס פלייס שנתנו את האופצייה. זה ללא ספק מרגש אותי עד מאוד. סתם לא באמת, אני עצבני ורציתי להתאמן ובין היתר בכדי לפרוק אגרסיות, בנוסף לשריפת שומנים מבורכת. “המועדון סגור עד סוף השבוע….” האם באמת ביום שישי כפי שרשום במודעת האבל אני אוכל לחזור להתאמן? אינשאללה שכן, ושהכל נהיה בדברו, מלח שום פעמיים.

ואז זה היכה בי כמשקולת שמטביעה אותי בבריכת שחייה. בסדר אני לא חזק בפרוזה, תהרגו אותי ונגמור עם זה כבר. למה הולמס פלייס לא הודיע לי? הייתי מוכן לשבת בחושך כמו אשכנזי טוב ולחכות לטלפון מהם. אתם יודעים מה? בסדר, יש מלא מנויים? אז נתקשר לכולם?! לא אה? רגע יש לי עוד רעיון! מערכת ממוחשבת המונית גרסה 12 להפצת מסרונים, זהו – זה מה שהיה חסר לי! יכלו הבריות להתאמץ ולהודיע לי, ולחסוך לי את הטרחה של להגיע למועדון ולמצוא את ההודעה הזו? מה הלקוח לא תמיד צודק? עמיתאמץ? ממש לא!

אולי שלחו מסרונים למנויים אחרים ואני לא יודע, אז אחלה, אבל אני לא קיבלתי כלום ושום הודעה. נכון, יש אתר אינטרנט שמעדכן, אבל אם אני כמעט לא גולש לשם. ולהבדיל מאי הידיעה נזכרתי לפתע שתמיד כשיש מבצעים שהמועדון רוצה לשווק, או כל מינוף עסקי כזה או אחר – המסרון תמיד פוגע ומגיע אליי לנייד. לכן נורא התבאסתי על ההולמס פלייס שלי היום ואני חושב שזה לא בסדר.

אני באמת חושב שלכלל הלקוחות והמנויים שלכם, שמשלמים לכם ממיטב כספם, הזכות המינימלית לדעת ואו, להיות מיודעים בדרך ישירה ואו, עקיפה ממי מטעמכם על כך שהמועדון נסגר בצורה פתאומית. האמינו לי שלא הייתי מתרגז כלל אם היה נוחת אצלי בנייד מסרון שמעדכן. נהפוך הוא – הייתי אומר, וואלה אלה יודעים לתת את השירות עד הרזולצייה הכי נכונה ואדיבה ללקוחות שלהם. ובאשר לבניית המלון? אני רק מקווה שיהיה בו חדר כושר.

אז עיצבנתם אותי הולמס פלייס, וזה לאו דווקא מפאת היותי ממורמר מטבעי. יכלתם להודיע לפחות באיזה סמס שהמועדון נסגר, וגם אם ביקשתי שתסירו אותי מרשימת המסרונים אז יכלתם לצלצל אליי בדיוק כמו שאתם תמיד נוהגים לעשות עם תום תקופת המנוי שלי. וכן, באמריקה זה לא היה קורה, אל דאגה – אני נשאר בארץ.

עכשיו כמו איזה אומלל אני הולך לרדת במעלית ללובי, להיכנס לחדר המדרגות שלנו בבניין ולעלות ברגל את כל המדרגות עד הגג. אחר כך? אחר כך בבית לעשות איזה כמה שכיבות שמיכה. העניין הוא שכפיפות בטן תופסות לי את הצוואר אז אני לא יכול בבית.

כושר זה בריא, וגם מרגיע. ברור.

 

עמיתאמן? ממש לא, עמיתלונן!

מתחילים

כל בוקר כשאני בא לרוקן את הפח במטבח, נקרעת לי שקית האשפה, לפחות ככה אשכנזים קוראים לה, אבל אפשר גם סתם שקית זבל. נפערים להם שני חורים בצדדים ואז החורים גדלים ואז כל המיץ של הזבל, החיתולים והשאריות של הסלט מארוחת הערב של ליל אמש נשפכים יפה על הרצפה. ואז אני מתעצבן, וכשאני מתעצבן אני לא נחמד. יש לי בעיה עם אין ניקיון כלומר פוביה מלכלוך – אין תרופה לזה. אז ככה בנוי הפח שלנו במטבח, יש לו כמו שתי בליטות בצדדים שאמורות להחזיק את הידית אבל אז כשמרימים את השקית, הבליטות קורעות לה את הנשמה והשאר כבר ידוע מראש. ואם עוד אפשר לעשות את זה על הבוקר כי זה מעצבן עוד יותר – הרי זה משובח. וכן, זה מטבח שעלה הרבה כסף. אני מאחל כל טוב למי שתכנן את הפח הזה או סתם שימות.

בקיצור אני תמיד מוצא על מה להתלונן. תקראו לי קוטר, תקראו לי מתבכיין – אני פה בדיוק בשביל זה. תמיד משהו מעצבן אותי, זה לא שאני אוהב להתעצבן אני פשוט מחכה לזה כל יום מחדש וחוץ מהפח במטבח שעושה לי יופי של סיפתח לא יהיו חסרות הזדמנויות, כל יום הוא הזדמנות לתלונות חדשות. את רובם אני מקווה להעלות פה ואולי יהיו גם פוסטים מסוג אחר, נראה לאן זה ייקח. עצבים לא חסר, ילדים גם לא חסר והמפרט הנוכחי היא שיש אחת בדיוק בגמילה ומשתינה בכל הבית, ויש איזה קטן שבדיוק הח לזחול ונתקע בכל חור בבית. טפו שיהיו בריאים מלח מים, טפו אני מת עליהם ואפילו על אמא שלהם גם. יש רק טיפוס אחד בלתי נסבל בעליל בבית – וזה כמובן אני. תמיד בארחות ערב במשפחה של אשתי אני האשכנזי היחידי – לא קל.

אני חושב שקודם כל זה בלוג. זה לא ממש אתר, אולי שווה לרפד בקצת פורנו כדי שיימשוך קוראים? או שבעצם נשים חתולים, כן חתולים זה יותר חזק. אני מקווה לייצר איזה באז פה כדי שבאמת יהיה מעניין, שמתי אפילו את הטוויטר שלי בצד, ותמיד מותר ורצוי להגיב על כל הפוסטים, זה עושה לי טוב לאגו. תסתכלו בדף של “מי אני” אם בא לכם לדעת אודות המחבר, לשים פרסומות? פרסומות זה טוב לא? אבל אם השירות לא יהיה טוב אז למה לפרסם נכון? פורנו לא יהיה. חבל.

יש גם ניוזלטר, כאילו כל פעם שאני כותב אז אפשר לקבל עדכונים. יש בצד שמאל כזו קובייה שאפשר למלא את המייל ולקבל עדכונים. אני חושב שפעם בשבוע זה מספיק לפוסט, אבל יש לי קצת הרבה זמן פנוי עכשיו אז אולי זה יהיה קצת יותר. רוצה לומר שאני בין עבודות, אבל לא משמעם לי, אני כותב פוסטים, אני מנסה למכור את הדירה שלנו ואני מנסה ללמוד לנקות ולבשל כל יום עוד קצת.

לפעמים ורק לפעמים אני מקבל שירות לא טוב מכל מיני גורמים, וזה קצת מעצבן אותי. זו יכולה להיות נציגה של רשת סלולרית גדולה, זה יכולה להיות החברה שמחזיקה את השרת שעליו נמצא הבלוג הזה, זו יכולה להיות מתווכת שבאה לראות את הדירה שלי ופשוט לא מצאה את הכתובת, באלוהים קרה היום. וזו אפילו יכולה להיות הבחורה מהגלידרייה שלנו שכל פעם קוראת לי “היי מותק” כשאני מגיע בשביל לקנות גלידה לילדים. נכון היא כוסית והכל אבל אני עדיין לא המותק שלה, אפילו אם הייתי רוצה. זו יכולה להיות סתם פקידה באיזה עירייה או גננת, כן פשוט איזה גננת כמו זו שרשמנו לגן שלה את הבן הקטן שלנו – ומשום מה, זה לא תפס. “אבד לי הטופס או שזה סתם נפל בין הכיסאות אני מה זה מצטערת” מבוסס על סיפור אמיתי מזה כמה חודשים.

לא חסר נכון? עד היום כתבתי הרבה, מהיום אשמח גם לעשות זאת למען מטרה – פשוט כי אני מאמין בזה.

כרגע כל הבלוג הזה במתכנות של פיילוט. גם ככה מירב בסלון עם הילדים ואני ברחתי למשרד לכתוב את זה ותיכף מירב תבוא ותעוף עליי ויתחיל סרט שלם, אז אולי שווה שאחתוך פה. אנחנו אחרי חול המועד עם שלושה ילדים בבית, ותודה לאל החמץ חזר היום למחוזותינו, אני לא באמת שומר אבל תמיד ידעתי שהחמץ יתפוס בסוף.

עכשיו? עכשיו יש לי רק לעשות הגהה, לחזור לשקע שלי על הספה בסלון, להסניף את הילדים, לקלח את המחבלת הקטנה שלנו, לסרק אותה, על הדרך להתחנף למירב כי בכל זאת אולי כן ייצא לי ממנה סלט היום בערב, ואז נשכיב את הילדים ונלך לישון. אולי אם יהיה לי מזל אני אחלום על הכלב שאני רוצה ואולי בעצם שווה לבדוק עוד כמה תוספים לבלוג הזה.

אז בינתיים, ומי שלא תהיו, ברוכים הבאים לבלוג של עמיתלונן, אני מקווה שיהיה פה נחמד לכולם, שתבוא עליכם הברכה – אמן.

 

עמית