ארכיון הקטגוריה: תלונות

DRI-FIT

למירב יש חוג. כדורשת. רוצה לומר שמי שבאמת רוצה לאמוד את ההבדל שבין כדורעף לכדורשת שיילך לגוגל. אני את המחשב להיום כבר סגרתי. רוצה לומר באמת שזו חוצפה ממדרגה ראשונה שלמירב יש חוג – ולי אין. אני רק רוצה להוסיף שעכשיו כל יום שני אני מחוייב להתייצב בבית עד רבע לשמונה הביתה כדי שתספיק זו הגברת להתארגן, לא כולל את היום שביליתי עם אריאל את הסיום של דלקת הריאות שלו בבית, אני והוא. דווקא היה כייף אבל מה קשור כייף עכשיו. כלומר מירב הלכה לעבוד היום, ואני זה שהייתי עם אריאל, אני זה שהקרבתי היום. לפחות חזרה לעבוד, וגם הביאה מזוודות הביתה מתנת חג, לא, כי אנחנו נוסעים בטירוף! הבנתי שרק המדריכה שם בחוג נראית ממש טוב, בגילי כוסית זו כבר לא מילה לגיטימית, ולגבי שאר המשתתפות מירב מצנזרת.

מדהים בעיני שמירב חוזרת אחרי כל חוג כזה של ספורט, אנרגיות בשמיים, ואיזה כייף היה, ואז שבוע שלם אני שומע על התבכיינויות של “איי ממי נתפס לי פה, נתפס לי שם”. ספורט זה בריא, רוצו לעשות בהמוניכם. רק חסר לי שבאמת הכדורשת הזה יתפוס, תהיה ליגה, ליגת אמהות, ליגת יישוב, ליגת מועצה אזורית, ליגה אמהות חד הוריות ומסובסדות, ליגת פמיניסטיות משוחררות ומתנשאות, משחקים בשבתות עם בעלים חורגים נוהגים ומסכנים על לא עוול בכפם, עוד חברות, עוד קלישאות ולפחות עוד איזה שבע קבוצות חדשות של וואטס-אפ. למה?

כל היום אני על פרכיות. מלא גזים. אם יש דבר יותר טוב מלנקום בפקקים זה להפליץ בהם למשעי את כל הפרכיות של יום אתמול, ולהוריד את כל הגזים במינוס תשע של החניון בעבודה. אוזון שמוזון תמותו. לא, אבל תעשו ספורט זה בריא. השנה למדתי מה זה פלאנק, לפני כל מקלחת שלי בערב, אני מדמיין את עצמי בפלאנק מושלם של לפחות חצי דקה, הזמן שלוקח לי להתחרט כי אין לי כוח לרדת ולהביא את האוזניות. כי ספורט עושים בסטייל. מה עם הספורט שלי?! מה עם הצרכים שלי?! מה איתי?!

אנחנו מתכננים חו”ל ראשון שלנו ביחד, נטול ילדים בחגים. זה לקח רק שבע שנים לשכנע אותה לרבות כלב שהיא העיפה מהבית. פעם הבאה אני הולך עם הכלב! פעם אחרונה שלנו בחו”ל היתה בירח דבש, אבל עכשיו? שוב רק שנינו?! פחד אלוהים. נעבוד קצת על התשוקה, על הזוגיות, על הקלישאות, ואולי נלך לראות איזה משחק כדורשת בליגת על נשים, קלאס אירופאי ואולי נוכל להציל באותה הזדמנות כמה דברים שעוד אפשר להציל, אותי! ובכלל אני מקנא ומדובר בפוסט תסכול מן המעלה הראשונה ותו לא. לכל אחד יש את הדרך שלו לפרגן, אני רק ביקשתי כלב.

החגים. וכל מילה נוספת מיותרת. אבל אני כן רוצה לאחל כמה דברים ויפה חצי שעה קודם שמירב תשוב ותעוף על הטיול שלה מהכדורשת. אגב, לעוף על הטיול שלך לימדו אותי הילדים בעבודה כמו עוד כמה דברים ממש מעניינים. מדהים מה שאני לומד שם. באומרי ילדים הכוונה לבני איזור השלושים, פלוס מינוס. כאלה חמודים כאלה, נו מה לעשות פעם גם אני הייתי.

מה שנשאר זה לאחל שנה טובה לכולכם באשר תהיו. ולכלב שעוד יהיה לי, ולילדים, הם מתים לכלב, באמת – וזה לא שאני חלילה עושה בהם שימוש ציני, מה פתאום! אני פה בשביל לקטר שיהיה ברור, כל עוד אני לא מחליף הוויה זה מה יש, מירב אומרת שאני עדיין ילד מטומטם שממאן להתבגר, ת’כלס – צודקת. אבל כל הקרדיט הולך פה למירב שסובלת אותי יום אחרי יום, נראה לי אנחנו נכנסים לשנה השביעית טפו מלח מים שום, מי ייתן ובקרוב תתחלנה שבע השנים הטובות. בכל זאת שנה אחת של כלב זה שבע שנים של בן אדם או הפוך?

אני חייב להיסגר על סוכה לפחות לשנה הבאה, זו היתה אחת מיני הרבה נזיפות שזכיתי להן היום מאחת שאני אוהב. היו גם כמה איומים של אל תאכל את הירקות שקניתי זה לחג, חסר לך. גם את המקרר עכשיו אני פותח באישור מטה. מת לסיגריה – והנה עוד דבר שאסור לי יותר. בקיצור סתם עוד יום.

לקראת סיום אני שוב נאלץ בעל כורחי ועל טהרת החנופה הכי זולה שיש להקדיש את הפוסט למירב, שאני כל כך מקנא בה שהיא עושה ספורט ואני רק מתלונן. ועד שתחזור: “אחח, התכווצו לי כל השרירים ברגליים, נו אתה לא רואה שאני בקושי זזה?! אני מתה, אבל תמשיך עם השקע שלך על הספה, תמשיך!”, פתאום נזכרתי גם שמזל שאין בנגיי בבית, כי אם היה הייתי צריך למרוח לה כל ערב ואז ללכת לישון בגינה, וכנראה שעם הילדים. יש גבול ויש גם כדורים נוגדי דלקות שרירים את מוזמנת – אתופן נגיד.

שוקל ברצינות צום השנה. וחתול.

שנה טובה!

 

עמיתלונן

סיפורי בתים

עתודות השינה שלי כבר מזמן לא. אפשר לחבר אל אלה הנשכחות כמה עתודות נוספות, אבל מי באמת סופר נכון? שינה, שלא לדבר על זוגיות ורומנטיקה רחמנא ליצלן, הפכו לנקודה זעירה אי שם על רצף נוסטלגי עמום. אני שוקל בחיוב להיכנס ליו- טיוב ולצפות באנשים ישנים, או שלא. כמה טוב שיש את ההליכה בבוקר לגנים וחזרה לרבות טיפוס שש קומות ברגל כי מעלית זה רק כושר לאצבעות. מוצא את עצמי עם כוס תה ונזלת אל מול הפוסט הזה, מקטר אבל בעדינות. אין על נזלת ועל ילדים שמשתעלים שעה שלמה באמצע הלילה, שלא לדבר על כל לילה, והסחלה הזה של כולם בבוקר לקינוח, לרבות תשליכי טישיו שהלכו לאיבוד אי שם באטמוספירה בבית. אומרים שתיכף יהיה כאן חורף. חייבים להתחסן ולחסן את הילדים. תמיד טענתי שצריך רישיון לגידול ילדים. פשוט חוסר אחריות.

הפיסקה השנייה היא הכי מאתגרת, תוך כדי תנועה אני צריך להחליט לאן אני לוקח את הפוסט הזה. כלומר זה לא שיש לי עכשיו מלוא החופן השראות מפה ועד המטבח, אחד חלקי אחד מנגנים פה ברקע, התה עדיין חם, הנזלת בקונטרול ומהבוקר חתמתי על טרנינג אז לפחות הדרך סלולה. פה ושם אני זורק הערות עוקצניות לבית דפוס שלי, שכרגיל, שוב לא עומדים בזמנים. וזה הרי ברור לי שגם בפעם הבאה אזמין מהם חומרים ואיך לא, אקטר שוב. הקלות הבלתי נשלטת בעליל של נוחות. הכל יושב במקום, הכל מושתת על פרדיגמות, עיין ערך אלפרד אדלר – כי ככה זה שאתה לומד במכון אדלר. (פרסמות גלוייה, פרסומת גלוייה, פרסומת גלוייה) מה שמזכיר לי שאני צריך לחשוב על איזה השראה לעוד איזה חודש ולהציג אותה. בטח זה יהיה איזה פוסט מהעבר, ואם לא אז קרמבו.

תובנות זה משהו שאני לומד עכשיו, יחד עם עוד כמה כלים בדרך ללהיות מאמן אישי כלשהו, שמתמחה אולי בעוד לא לגמרי ברור מה. יש לי אפילו מאמנת אישית מה שהופך אותי למתאמן בעליל. יש איזה עניין עם להכין שיעורים לכולם. אני צריך להכין שיעורים ללימודים במכון, גם למאמנת שלי ואפילו להכין שיעורים עם הבן הגדול שלי. משהו לא מסתדר לי בתמונה הזו. אני כבר גדול עם משפחה ואף אחד לא אמר לי שכשאני גדול יהיו לי מלא שיעורים להכין עם כולם למען כולם. זה נורא, ואם זה ככה אני לא רוצה אפילו לחשוב על הפנסייה. מה בסך הכל ביקשתי? רציתי כלב, רציתי שהשואב הכלב הזה לא ייתקע לי כל יומיים, ובינתיים אני ספוג בשיעורי בית. אם לזה התכוון המשורר כשאתה גדול, היו צריכים לכתוב את זה בתוכנייה או לפחות כנספח לחוזה. שערורייה.

וחוץ מזה אני עמית, נעים מאוד ואני מתווך. המוטיב עכשיו של ככה זה שאתה מתווך הולך להיות חלק אינטגרלי מהבלוג הזה, כי ככה זה שאתה מתווך! לא שזה לקח רק חודשיים ושנה לקבל את התעודה, אלא שעד עכשיו אני על הולד או באנגלית עילגת – בהמתנה לאיזה כרטיס עם תמונה, לקטע של הרושם לפחות, וגם ככה הדואר פה הוא אחד היעילים אם לא הכי יעיל שיש, כל אחד והעונש שלו. כנראה שדואר אמיתי זה מרחוק, זה וירטואלי, זה מייל, זה במרשתת. אבל מעטפות מבויילות עם דברים חשובים באמת? פעם הצבי היה צבי ומכתבים הגיעו באמת.

ובתור שכזה, מתווך, רק פעם אחת עד עכשיו זרקו אותי מאיזו פגישה באיזה דופלקס. הייתי נחמד, באלוהים. זה לא אני זה הם, איחלתי להם בהצלחה בהמשך, והראיתי לעצמי בעצמי את הדרך החוצה. באיזשהו מקום זה היה משעשע, זה מלא חוויה, וזה חלק מהמקצוע. אנשים מרתקים אותי נקודה, לפחות הרוב. וכשאני חושב על זה, זה די מעודד שמתוך איזה שלושים פגישות זה היחס של פגישה לתעופה החוצה מהדלת. עוד לא החלטתי אם אני קודם סטודנט ורק אז מתווך או הפוך. אצלינו בז’אנר מעדיפים לומר יועץ נדל”ן. ת’כלס – מקצוע מרתק, מעניין, דינמי, ויש אפילו רגעים קטנים של אושר. ולא, בינתיים אני לא מתגעגע להייטק, ומשום מה יש לי הרגשה שזה הדדי אבל עוד לא ממש שאלתי.

יש עוד קצוות לסגור מהקריירה הקודמת, ויש המון דלתות לפתוח בקריירות החדשות שלי, כי למה רק אחת אם אפשר שתיים? אני על זה. אולי גם הגיע הזמן להשלים עם השואב הרובוטי שלי? ממש לא! אני זוכר שפתחתי את הבלוג הזה ממקום של לתקן את העולם בכל מיני עוולות שירותיות כאלה ואחרות. אז עכשיו בתור נותן שירות בעצמי – ההגשמה מתחילה כאן ועכשיו. אופס יצא לי מאמן. ממה שקראתי עד עכשיו, אני צריך לחפור פחות ולכתוב יותר.

ואם בהשראות עסקינן אז הנה שלי.

מישהו מכיר מתווך טוב?

 

עמית

וואטסאפ אמהות

והטרוניות בעיצומן. ולאחר שקיבלתי שוברי פיצוי ממקונלד’ס, ולאחר שעיריית רעננה ביטלה לי איזה דו”ח בגין “טעות אנוש של פקח”, ולאחר שמנהל השופרסל שלי טילפן אליי בגין תלונה שלי על איכות הפירות והירקות בסניף בצ’כונה שלנו, הגיע זמן האתנחתא. רוצה לומר מה שכואב ואפילו קצת יותר.
כן יוצא לי לראות עכשיו הרבה דברים מקרוב, הווה אומר שאני, מפאת אבטלתי, שגם אותה, רחמנא ליצלן אני מתחיל למצות, צופה, בעניין רב בלא מעט ניו-אנסים כאלה של החיים אבל מקרוב, ממש מקרוב. שגרת משפחה שכזו, מלא תלונות, מרמורים עצמיים, להוריד את הפח פעם ביום, בית, ילדים, בין היתר להביא כל בוקר את הילדים לגן ולאסוף. להסיע את הגדול שלי לבית הספר ולאסוף, ובין היתר להיות חבר מן המניין של כמה קבוצות ווטסאפ! אני בגמילה לאחרונה מההרגל הזה, תודה לאל.

מעולם לא התחברתי למדיית המסרונים. כל ה- “חחח” וכל ה-“שולטטטט’ים” על גרסאותיהן בו בזמן שצמחה לנו פה שפת סייבר ממש מתחת לאף, ולך תסביר לבן יהודה עליו השלום את תורת האמוג’י. תורת המה?! כן כן אמוג’י יש גם שיט כזה. בעוונותיי הייתי חבר בלא מעט קבוצות זוועה כאלה של וואטסאפ. קבוצת עבודה, שכנים, משפחה, וועד בית, שכונה, חברי מועדון כזה או אחר, וכל מיני קבוצות כאלה של אינדיבידואליסטים שנראה שתפקידם על הפלנטה הזו הוא להיות הבעלים הגאה של איזה פאקינג עוד קבוצת וואטסאפ. מירב לעומת זאת עדיין אמונה על חלק נכבד מהקבוצות שנזכרות לעיל, ואף בחלקן מייצגת אותי בנאמנה, בכל זאת עליי להיות עסוק בבטלה שמיימית.

נוסף על ההגדרה של הבלוג הזה כבלוג תלונות מן המניין, הגיע הזמן לתלונה על קבוצה אחת מיוחדת, אותה הקימו בקול תרועה (עיין ערך “היוווווווש”) והרבה מייק אפ, האמהות בגן של הקטנה שלנו. עוד לפני שנולדה הקבוצה המסוכנת הנ”ל, הצלחתי למלט את נפשי מזו הקבוצה – לכוחותינו שלום. מירב עדיין שם! מירב עדיין שם! אני חוזר – מירב בקבוצת האמהות, היא פעילה, וזה ממש חלק אינטגרלי מהאייפון שלה, כלומר זה הפך להיות חלק משגרת היומיום ממש כמו הכלב שאני חולם שיש לי, ושאני מוריד למטה פעמיים שלוש ביום.

מעת לעת אני מפר את השלווה ומציץ לתכתובות שם, בטלפון של מירב, מבלי שהיא רואה. שומו שמיים וזה יבוא עכשיו עם כמה דוגמאות. הראשונה: זה לוקח בערך ממוצע של שלושים עמודים של תכתובות לקבוצת אמהות להחליט כמה כסף אוספים, מה קונים, מי תאסוף, איפה הסכום ייאסף, ואיך בדיוק להצפין את הכל כדי שאף אחד לא ישים לב. עוד אחת: רק היום בבוקר, כשעוד לא ידעתי לגמרי איך קוראים לי, מירב זיהתה זנב תכתובות ארוך, ארוך מאוד אולי עוד מהלילה, אולי מלפנות בוקר, של המון תשבוחות לגננת על תמונת בצק של פיצה שהכינה לאלה הזאטוטים, ואני מוכן לחתום שעד עכשיו השיחה מתנהלת במלוא אונה!  ויש גם בקרים קשים לא פחות שמתחילים כך: “היוש לכל האמהות, שיהיה בוקר מקסים ומלא אנרגיות. סמיילי, לב, לב, לב, סמיילי, אייקון של שמש, אייקון של משקה אנרגיה, אייקון של בעל מבועת, סמיילי שוב פעם ועוד איזה אייקון של לב, ואז לקינוח אייקון של קשת. קשה שלא להישאב לזה, לפעמים אני מצליח להציל את מירב, לפעמים לא.

ובכן מצד אחד קבוצת האמהות זה סוג של הצלה אבל מצד שני זו שפה שקצת קשה לי להתמיד בה. סמיילי סמיילי. כלומר אני קצת זקן ומריר דיו בכדי להכיל את זה, ורק לפעמים אני מפנטז על איזו בקתה שמשקיפה לאוקיינוס על צוק נידח באירלנד. ואז הצליל הזה של הוואטסאפ אמהות פשוט הורס לי את הכל, וחוזר חלילה? “היוש אמהות”. וחלילה שלא תבינו – כל אמא זו אמא! לפעמים אני רואה שתי אמהות עומדות זו לצד זו בגינה ומסתמסות בקבוצה, והבעלים?! עומדים בצד חסרי אונים, נו מה חשבתם? “ממי אפשר לזוז? לא! אני רק קובעת עם אמא של “שם בדוי” בקניון ולוקחים את הילדים לגלידה, אל תזוז מפה!” כן, ככה זה בוואטסאפ אמהות, ומשום מה יש לי הרגשה שזה יחמיר עם השנים.

האיסוף מהגן אחרי הצהריים לא עושה את זה יותר קל. נקודת כינוס רותחת של כל קבוצת האמהות ואז, איך לא, מדסכסים, שוב, את כל התכתובת אלא שעכשיו באופן פרונטלי, כמו שפעם אנשים היו מנהלים דיאלוגים – זוכרים? אכן מעמד איסוף הקטנטנים לוקח הרבה זמן, אפילו הרבה יותר מדי. כי חייבים לדבר עם זו, ואז עם זו, ואז צריך לדבר עם הגננת ולשאול, לפרטי פרטים איך עבר היום. עשרים דקות ביום טוב, וגם בשרב. לפחות תקשורת אמיתית. לאבות בגן אני לא חושב שיש קבוצה, גם לא ממש מדברים ביניהם למעט איזה הנהון עם הראש. נורא.

פעם לא היה וואטסאפ. ואז זה הגיע, ואז הגיעו קבוצות הווטסאפ, וא הגיעו כל הפאקינג אייקונים האלה, ואז נתפס הצוואר ועמוד השידרה נדפק, ואז עוד קבוצה, ואז יש אינפלציה מטורפת של קבוצות וואטסאפ. ובדיוק עכשיו מירב שלחה לי וואטסאפ שאבדוק אם יש לנו מים בבית, כי לאחת האמהות בגן, כאילו בקבוצת האמהות, שגרה בניין לידינו אין. ולחשוב שפעם חיינו בלי זה.

אבל אמא זה אמא, בתנאי כמובן שהיא בקבוצת הוואטסאפ אמהות.

ואם באמהות עסקינן, אז בדיוק אמא שלי, הזמינה אותנו לארוחת שבועות, תנחשו איך?

חג שבועות שמח.

 

עמיתלונן

 

סליחה, יש עוד מרפסת?

לא הצלחנו למכור את הדירה שלנו, לא לבד ולא בעזרת מתווכים, אני ספרתי שני מתווכים לפחות. הנה עוד כשלון ואו, תלונה. יש מיליון גרפים על שוק הדיור, המחירים יעלו, המסים יעלו, תהיה רפורמה לרבות רוויזיה, ומי שיעז להשקיע בדירה להשקעה יחטוף עוד יותר מס רכישה לפנים. ניסינו להשתדרג קצת? אז ניסינו. לא נותר אלא לשבת שוב על המדוכה ובין היתר להתאבל על מותו של ביבי. לא לא זה שאתם מכירים, בי בי מהבלוז, בי בי קינג, שהסתלק מעמנו בסוף שבוע שעבר, והנה עוד תהילת עולם שחלפה לה. יהי זכרו ברוך!

ועד שכבר היה אחד נחמד כזה שהתלהב קצת מהבית, הוא הביא את אשתו. בובה יפה כזו שמנחסת כל חלקת נדל”ן טובה. עשתה סיבוב, הנהנה עם הראש שלה ואז יצאה למרפסת. חיכינו וחיכינו למוצא פיה. כן המרפסת זו הקללה שלי ושל הבית כאחד. אני שונא מרפסות כי צריך לנקות אותן כל הזמן, מה שלא מסתדר עם הגדרה לא פורמלית של או סי די טוטאלי ועוד כמה דפקטים שיש לי, ובנוסף היא קטנה מדי לבריות, כלומר ללקוחות הפוטנציאלים, אנשים רוצים הכל גדול, אנחנו ישראלים אז תביאו לי את זה באקסטרה לארג’. ואז בעודה עומדת ומתרשמת מזו המרפסת היא שואלת אותי אם רואים מהמרפסת את הזריחה.

בשקט בלעתי את הרוק. רציתי לענות לה שכן, ושבכל לפנות בוקר, במרפסת, ברבע לחמש אני פוצח את היום שלי בסשן יוגה מטורף, עם השרוואל והפאה עם השיער הארוך, אני מדבר ונושק קלות לעציצים במרפסת ומתמזג עם היקום. ותוך כדי סשן מטורף של שעתיים עם היוגה העציצים והפאה, אני צופה בזריחה יחד עם כוס תה והפרוזאק היומי שלי, כי ככה צריך לפתוח כל בוקר על המרפסת עם הזריחה ולחייך לעולם כדי  שישתין עליי חזרה.
מה שבאמת עניתי לגברת הוא שלגופו של עניין אני מניח שכן, היות וזו מרפסת שפונה למזרח אז רואים ממנה את הזריחה, ואפילו את השלג בשומרון שהיה בסופה בחורף שעבר, אבל לי מעולם לא יצא לראות את הזריחה מהמרפסת – אני עדיין מתהפך במיטה. עד כאן הזריחה, ולא, השמש לא זורחת לי מהתחת למרות שהייתי ממש רוצה לנסות פעם.

והיתה את הרושמת – אחת שרשמה הכל באלוהים. לא הסתכלה חלילה כמעט על איך באמת הדירה נראית, ואם היא לטעמה אבל רשמה כאילו לפחות מדובר על איזה סמינריון. רשמה את כל חלוקת החדרים, כיווני אוויר, איפה ממוקם כל דבר בבית, כמה מדרגות יש ואיזה סוג של מזגן יש, רשמה אפילו איזה סוג של עציצים יש במרפסת, ובסוף רשמה לנו תודה ולהתראות – רציתי לרשום לה הרבה קללות על הנייר אבל מירב לא נתנה לי. בטח מהמסכמות האלה שעוד מקטלגות את הכל ותמיד היו מצלמים מהן הכל בתיכון, וגם אז הן עוד היו מעקמות את הפרצוף. אני מצטער אני חייב לפרוק כאן את התסכולים, זה פשוט אירוני.

שתי האינטלגנטיות מלמעלה אפילו לא מגרדות את הבאה בתור. שברה שיאים בלשבור לי את העצבים, ולדרדר אותי לתהום הנשייה ובהכרה שיש אנשים שההיגיון פסח מעליהם, או שפשוט היתה לו ברירה אז הוא העדיף שלא? גילוי נאות – מדובר בדירה חדשה בבניין חדש של שלוש שנים, לכן אני יוצא מנקודת הנחה שזה ברור לאנשים שיש את כל סוגי השירותים התומכים לדירה ומייד התמונה תתבהר.
נכנסת הגברת, בעלה, מבוייש קצת מאחוריה, מלווים במתווכת שמאבטחת אותם בסיור. עוד לא עשתה שתי צעדים את תוך הדירה ואז היא שואלת אותי אם יש לנו מים חמים בדירה. קפאתי על מקומי, הדימיון שלי, ממקודם, שוב, מתחיל לתת עבודה, כן יש לי יותר מדי דימיון ואין טיפול לזה. ובדמיוני אני משיב לה כך: “ברור מה, רוצה לראות?” ואז אני רץ למעלה לקומה השנייה שלנו, מעיף מעליי את כל הבגדים, עוטה מעליי את הפרווה של הממותה מאיזה פוסט קודם שצדתי, לוקח נאד מים ונבוט ויורד לבאר לשאוב מים. רץ וחוזר עם הנאד מים מלא אחרי ששמתי מתחת לשמש והשריתי בתוך תמהיל של צואת בהמות שיתחמם. רץ חזרה לדירה עם מגבת ומציע לה בנימוס שאם היא רוצה היא מוזמנת להתקלח ולהרגיש בעצמה.

ובחזרה חדש למציאות: ‘פגרת! ברור שיש גם דוד חשמל וגם דוד שמש איפה נראה לגברתי שאת נמצאת במעברה?!

והיתה את ההיא, האחרונה שכף רגלה דרכה פה, רצתה לוודא שיהיה לה מקום לפסנתר, סיפרה לי שבדיוק שלחה את בעלה ללמוד לנגן, כל אחד והעונש שלו. הצגתי בפניה מקום פוטנציאלי מעולה לפסנתר, אבל היא עיקמה לי את הפרצוף, אז הלכתי לשחרר את הפיל שאני מגדל במחסן שתראה שזה חתיכת דופלקס ענק ושלא תזיין לי ת’מוח על מקום שאין לפסנתר. חבל בדיוק הפיל הלך לשכן אז זה לא צלח. אני חייב להחליף כדורים.

המסקנה מכל הגרציות הנזכרות לעיל: רק נשים קובועת איפה נגור.

באמת ניסינו למכור את הדירה, ובסך הכל ניסיתי לשמור על קור רוח ונימוס. זו היתה סוג של אתנחתא קלה מהתלונות היומיומיות שלי, פריקת אגרסיות זה הכל, פריקת אגרסיות. זה בריא לפרוק קצת אגרסיות ולא לאכול יותר מדי סוכר כן. אולי אלך לישון הלילה במרפסת עם מוסיקת שנטי כזאת, כדי שאספיק לראות מחר בבוקר את הזריחה ולהתלונן שוב פעם.

מוקדש למרפסת “הקטנה” שלנו.

 

עמיתלונן עמיתמרמר מה זה משנה כבר?

 

חיים רק פעם אחת, אז אם כבר שיהיה עם שירות טוב!

בהמשך לפוסט הראשון על סניף ההולמס פלייס פרימיום ברעננה – החלטתי לעשות צעד ולבטל את המנוי. צעד גדול בשבילי וצעד פצפון להנהלת החשבונות של המועדון – כי מי סופר אותי שם?

מועדון שחרט על דגלו להיות פרימיום, ולא טורח לעדכן אותי שנסגר ועל אחת כמה וכמה ואפילו לא טורח לעדכן אותי שנפתח מחדש, ואו חלילה לא טרח לעדכן בשום מדיה על הפיצוי? מצטער.

לאחר בירור שלי איתם –  הם טענו לפיצוי של חודש מתנה על כל התקופה שהמועדון היה סגור, אבל למה רק לאחר בירור טלפוני מיוזמתי לאיזו אחמש”ית שם? גם הפעם אף אחד לא טרח להודיע לי לפחות, וגם לא לכתוב שום דבר על כך בעמוד הפייסבוק של המועדון שרק נגיד שפקדתי אותו מעת לעת.

ציפיתי ליותר ממועדון פרימיום מעבר ללקבל מגבת בכניסה לכל אימון, ולכל היותר ציפיתי להיות מעודכן בכל הנ”ל – אבל הם לא טרחו. לכן החלטתי לבטל את המנוי, 330 ש”ח בחודש, אחרי כל כך הרבה שנים ולקבל פתאום כזה שירות מזלזל?! למה מה קרה?! אני לא דואג להם חלילה, יש עוד מספיק לקוחות שמוכנים לשלם את זה, אבל אני כנראה אחפש מכון כושר אחר שינענע אותי, וכנראה גם זול הרבה יותר.

ורק לשם ההשוואה, בקניון החדש שנפתח אצלינו בשכונה, יש מועדון כושר שעומד להיפתח, ומשיק עכשיו מחיר השקה של 189 ש”ח. ותודה לאל הכל כבר בנוי מעליו. אז אני את המועדון החדש שלי כנראה כבר מצאתי. וכל זה במרחק שלא עולה על מאתיים מטרים מההולמס פלייס המדובר.

למרות הכל שילמתי דמי ביטול, אפילו הגעיל אותי להתווכח אתם, וכמובן הם לא רצו לקזז לי עם החודש מתנה, אבל זו המדיניות. אז גם מאידך זו תהיה המדיניות שלי מנגד. שילמתי, אמרתי יפה שלום לאחמ”שית המאוד לא רספונסיבית נקרא לזה, והלכתי.

ביי ביי הולמס פלייס פרימיום, אבל גם אני, עם כל הכבוד, לקוח פרימיום.

אני עובר לספייס, ואני מאחל להם הרבה בהצלחה איתי, הם לבטח ייצטרכו את זה.

One life, live it well – נכון, אבל אני לפחות רוצה אותם עם שירות טוב.

 

עמיתלונן