כל הפוסטים של amitlonen

חתונה בהפרעה

בשם הזוגיות, בשם הריאלטי ובשם התשוקה, מירב ואני צפינו אתמול באדיקות בעוד פרק של חתונה בהפתעה. ברשותכם אקרא לה כאן חתונה בהפרעה כי יש כמה דברים שמפריעים לי, ובכלל לא בתוכנית, יותר אצלינו, המשתתפים. מירב ואנוכי קצת התמכרנו לריאלטי, הילדים במיטות והנה אנחנו בעוד סוף יום, ספונים ורצוצים על הספה יחד עם החתול, החטיפים, הפירות והשוקולד המנחם. “בוא מותק, האקשן מתחיל!” וכך מתחיל לו עוד ערב “פרוע” של פריסה על הספה בסלון, יחד עם עודף קלורי מיותר לחלוטין של מצפון, פרסומות ופריים טיים בשיאו. הגענו, אפשר להתחתן עכשיו. הפתעה!

גילוי נאות של הכותב ולא שזה חלילה קשור לעניין הפוסט בצורה ישירה – אני משוחד. אני מודה שאני הרפתקן בעצמי, אני שחקן עומק בביצת הבליינד דייטים, היו לי מאות. התארחתי גם ככותב טור במדור יחסים בטמקא, ומיתגתי את עצמי בתור הסינגל הסדרתי, כל זה קרה אחרי שהתגרשתי, מכאן שהתחום איך לומר זאת בעדינות – קרוב ללבי. ואז באה מירב, וכמו כל אישה טובה חרבה לי את הכל ונישאנו. אפילו החתונה סוקרה בטמקא וכאמור ולקוראים של עמיתלונן, אחד ההשיגים המרעישים שלי בכל הנישואין האלה הוא שמותר לי להחזיק חתול. בחצר.

אני באמת לא בעניין של לשבח או לבקר תוכניות טלויזיה, אני דווקא יותר מגיע מתחום של בקרת איכות תוכנה. אבל החלטתי כן לצאת קצת מעולם הכתיבה הסובייקטיבי שלי – כלומר להתלונן על הכל כהרגלי בקודש, ואולי ולנסות להאיר כמה דברים שעמדו לי על קצות האצבעות עקב צפייה בחתונה בהפרעה. עיין ערך דברים כאלה של הנפש שלעניות דעתי לא מניחים את הדעת, שלי לפחות. או שמא כמה ערכים שאולי כדאי לחדד קלות, וכחלק מתקופת האינסטנס ודור הוואי, ודור האיקס וטינדר למיניהם, ואולי רק לי זה נדמה שיש מחסור חמור בעם ישראל באינטיליגנציה רגשית. בא לי הפעם לחוות את דעתי האישית והבלעדית על הפורמט הזה של דייטים, חתונות בזק וספיחיו על המרקע. ועד כאן הפרוזה ותעופה עצמית מוגזמת למשעי.

חתונה בהפרעה הוא פורמט מדהים! כמו מקבצים שני אינדיווידואליסטים, מעבירים אותם דרך משפך של מומחים, שללא ספק עושים את עבודתם נאמנה, ואז משגרים אותם לירח בתקווה שיצליחו לייצר עוד קצת מאותו אבק כוכבים מנצנץ. אחד היתרונות הבולטים לדעתי בפורמט הוא למעשה ההוצאה בעל כורחו של מי מהמשתתפים מאיזור הנוחות שלו. ואל תזלזלו באיזור הנוחות שלכם אתם, כי אתם שם בדיוק עכשיו. ומה אם פתאום לא תהיו יותר באיזור הנוחות שלכם אלא באיזור לא נוח כליל בתמהיל של חוסר וודאות מייגע – ולזה אני קורא התמודדות. כן עם עצמך קודם ורק אחר כך עם בן הזוג “המתאים”, “המתבקש”, “המיוחל”, “השווה!”. כך לפחות אני רואה את זה ותנחשו מה? זה קיים גם אצל זוגות שנישאו בצורה המסורתית והמשעעמת, עם רב כשר, חופה וכתובה עם מלא זוזים ודודות מתבכיינות.
והס מלהזכיר את אלו שעשו זאת פעמיים, עיין ערך עבדכם הנאמן, הנושא בעול הנישואין עד עצם היום הזה.

מכאן שמי שבאמת בוחר בפורמט הזה, למעשה בוחר לצאת מאיזור הנוחות שלו באופן גורף אך האם גם עושה זאת באופן מודע? מה גם שמלמד על אומץ רב, ויצר הרפתקנות מפותח דיו – אם זה מפדח? לגמרי. אבל למה זה באמת כל כך שונה מדייט רגיל אם נקרא לילד בשמו? דייט רגיל לא נמשך כמה שבועות נכון, רק אציין כאן שהדייט האחרון שלי נמשך מזה כלמעלה משבע שנים. פשוט מניח את זה פה, תזדיינו! חתונה בהפרעה היא תוכנית שידוכים שמושכת לנו את העין והלב וצובעת הכל בצהוב? הפורמט! הגאוני!! סוג של סיר לחץ לתבשיל של חתונה או גירושין. הססטיסטיקה העולמית של חתונה בהפרעה, אם הבנתי נכון מדברת על יותר גירושין מנישואין, שימו לב אני לא מדבר על כישלון – עדיף להיות גרוש מאושר מנשוי אומלל – וזה מניסיון, אך האם זה כישלון? ואז רק אני שואל את עצמי אם לא מוטב היה לצרף לצוות המומחים גם סטטיסטיקאי שיאמוד את אחוזי ההצלחה? פה הכסף הגדול!

זה מדעי. כן זה מדעי, נכון! אבל האם באמת ניתן לתרגם את הלב שלנו למדע מדוייק? האם באמת זוג ששם את גורלו בידי צוות מומחים בשם המדע יזכה באמת? יש זוג אמריקאי אחד שבאמת התחתן והביא ילד, ואין לי מושג מה איתו עכשיו. אז מה באמת בסטטיסטיקה של התוכנית שונה כל כך מזו של “המציאות”? האם אנחנו באמת נצליח למכור להורים שלנו שאנחנו מתאימים בשם המדע? ולמה לעזעזל ההורים של הזוגות הללו מסתכלים עליהם בפליאה ותדהמה? להתחתן בהפתעה ובשם המדע, בליווי דוקטורים ואנשי רוח ואקדמיה. זה האלגוריתם של החיים. וכולם מדברים על הצ’אנס שהם חייבים לתת, אבל למי בדיוק? וכל אחד בא עם הרשימה שלו מהבית, ועם השק של השריטות על הגב וכמובן איך לא – הפנטזיה! מקסימום זה יצליח. קלישאות על זוגיות ויחסים יש בשפע!

כנגזרת של התוכנית קרו כמה דברים מעניינים. כמו כל ריאלטי מוצלח – זה בשיח היומי של כולנו, המבוגרים שבינינו פתאום גם גיבורים ומצדדים בזה שאם זה היה בתקופתם וואלה היינו מנסים. אני צופה בכל מיני פוסטים אמיצים ומעיזים של רווקים ורווקות ברחבי הפייס, וכפטריות אחרי המבול כותבים סטטוסים שגם הם מוכנים ורוצים, ושלא בהכרח צריך תוכנית בשביל זה, האמנם! וזה לא שזה לא היה שם בפייס לפני התוכנית, זה פשוט הרבה יותר בעקבות התוכנית. לכן אני שמח שחתונה בהפרעה הצליחה להגביר את המודעות של אלו הכמהים לאהבה, ללהבה, לתשוקה, לזוגיות או איך שלא תקראו לזה היום. רוצים? יופי! לא רוצים? אל תהיו צבועים!

המוטיבציה. המוטיבציה לדעתי היא הגורם אולי החשוב והמהותי כאן ביותר לדעתי. כן אני אשתתף באיזה ריאלטי, ימצאו לי התאמה, ישלחו אותי לירח דבש, זה מדעי, זה עם מומחים – מה הבעייה? ואז באמת עולות שאלות על משיכה, על “חיבור” על התאמה, על חפירות וחמות ועל איזו אמא שחסרה. קחו עכשיו את כל השאלות האלה, לכו לזוגות נישואים עם פז”ם. ואולי תתפלאו על הדימיון בין תוכנית ריאלטי לבין המציאות. אז כמה באמת אתם רוצים את זה? את רוצה את זה? אתה רוצה את זה? כן זו הרפתקה, זה אחלה זיכרון  – מה באמת לוקחים מחוויה כזו? ובכלל אם לא באמת מנסים איך יודעים? לראייה, כמה תוכניות יש על דייטים ואהבה, מציאת בן\בת זוג לעומת תוכניות אחרות? אהבה תמיד תמכור הרבה יותר על משקל פואטיקה להמונים.

אם יש אנשים בקהל שקיבלו סטירת מודעות מהתוכנית הזאת, הפורמט עשה את שלו ועל כך אני מוקיר אותו. וזה בכלל לא משנה הסטטוס שלכם. חתונה בהפרעה היא דוגמה חיה של מוטיבציה ורצון כן לאלו שרוצים או לפחות מנסים. באמת. יש כאן כן מעין בבואה של המיקרו קוסמוס של הדבר הזה שנקרא זוגיות או אי-זוגיות אצל כולנו, אפילו שמדובר בסך הכל בפריים טיים. מה שלבטח יגרום גם ללא מעט זוגות נשואים בקהל, לזוז באי נוחות על הספה בזמן הצפייה. שיקוף זה לפעמים כואב.

כן גם היום, יום רביעי באיזה נובמבר סגרירי, יש בינינו שמתחתנים, שמתגרשים, שיוצאים לדייטים, שנפרדים, שרבים ומשלימים והכל בסדר, עולם כמנהגו נוהג. ולאלה שבאמת רוצים להכיר בן\בת זוג – לכו על זה. החוקים הם שאין חוקים, פעם חשבתי להיות מאמן לדייטים, ואחד הדברים שלמדתי במכון אדלר הוא שאתם המומחים לעצמכם, נכון שזה אף פעם לא מזיק לקבל איזו דחיפה קטנה מתחת לכנף. ונכון שיהיו כנראה עוד לא מעט פורמטים ותוכניות שרק תעלנה את המודעות של כולנו יותר. מי באמת לא אוהב להציץ על חיים של אחרים, כי זה הרבה יותר נוח מלבנות את החיים של עצמך!

 

מוקדש למירב, שצריכה לקום איתי כל בוקר מחדש. ולכל אלו שמחפשים את החבר הכי טוב שלהם.

 

עמיתלונן

פוסט טראומה

בואו לא ניתמם! עזבו אותי מכל הקלישאות של הפסדנו בכל מיני קרבות אבל ניצחנו במערכה, קשה באימונים קל בקרב ועוד ועוד שאריות פליטה של מטבעות לשון שכבר מזמן בדיור מוגן. כשאתה נשוי אתה מפסיד. תמיד! לא קרבות, לא מערכות ולא שמערכות, ואל תיקח אותי או כן תיקח אותי כמובן מאליו, ועוד מיני שארית הפליטה זולת אלרגנים קלישאתיים של ממש, אני נשוי משמע אני לא קיים! מי סופר אותי בכלל? אני כלי שרת בידי המלכה האם, על תקן נהג פיזור ואיסוף כל בוקר את הזאטוטים לאי-אילו מסגרות חינוכיות.

ככה זה, אני נושא באחריות ואני גם נושא לה את התיק, מסונג’ר מפה ומשם ואין מפה שום דרך מילוט. השיא היה כשנתבקשתי לנקות את הבית. אישרתי את האתגר, היה מאוד מספק מענג ומהנה לשיר תוך כדי ולמרבה ההפתעה זה החזיק בדיוק יומיים – הניקיון. וזה לא כולל גב שבור, דלקת בגיד כף יד ימין, וצריבות של מערכת הנשימה שספוגות בכל מיני רדיקלים חופשיים של מסירי אבנית. תתחתנו זה נקי!

האינדקציה לבית מזוהם היא חללים של זבובים, וחרקים לא מזוהים אחרים, שנכנעו לאבק ויצרו, בעל כורחם, ארונות קבורה מתחת, מאחורי, תוך כדי, בצדדים, ובפנוכו של מכונת הכביסה והמקרר. כל זה מבלי להכיל את השערות של החתול, או של מירב רחמנא ליצלן מפוזרות ושזורות להם על ערב רב של חרקים או מיני זוחלים שכלואים למוות בין אילו לאילו. רוצה לומר גם שהזקנה, ואמא שלה הזונה באה לי לא טוב, אני מצהיר לעיני כל שאני לשפשף סיימתי, זה מחליא אותי, זה מוציא ממני את המרמור וזה בעיקר מתסכל אותי שרק אני צריך לנקות פה. מירב הכריחה אותי כהרגלה בקודש, והפעם עמיתלונן הולך למצוא מנקה.

הוצאנו מכרז לעוזרת בית. אף אחת לא באה. בסוף זה הצליח ובדרך לא דרך, עם קשרים וכמה וואצפים מצאנו אותה! מרגש וכולי דמעות. קרעה אותנו במחיר, מ’כפת לי מירב סגרה איתה, כך שתמיד יהיה לי את מי להאשים.
צמד מנקות! אמא שלה והיא. באו בבוקר, שתו קפה, כמה ביסקוייטים ולעסק. אני כלוא במשרד עם הקפה, מת למספר שתיים אבל לא מעז, יש עוזרת בבית ולא בא לי שיסתכלו עליי עקום או לשבור שיא גינס בתור האמבציל שהלך לשירותים תוך כדי שיש מנקה בבית ושרד את זה. אתגר זה טוב, אבל הפעם אני אתאפק, נכון אני כנראה אמות מזה, אבל לפחות עם מה שנשאר מהכבוד העצמי שלי.

לא מרגיש לי בבית כשיש בקומה מעליי צמד מנקות שבטח חושבות לעצמן איך אנשים מן היישוב מגיעים לקטסטרופה כזאת. ככה זה זוגיות, פעם ראשונה אתה גבר ושופוני ומנקה, פעם שנייה אתה חוטף צעקות על למה לא ניקית, ובעיקר מפסיד, מושפל, מוכה, כאוב, רצוץ, שבר כלי, אסון מהלך, מלא ברחמים עצמיים, שונא את עצמך, ובמקרה שלי מאמין על עצמי שהייתי מטומטם דיו בשביל להינשא פעם שנייה. מירב ניצחה כאן ניצחון מוחץ, יש עוזרת יש את אמא של העוזרת והנה עבדכם הנאמן כלוא במשרד ומת לקקי. כלום ושום דבר זה אני!

התאפקתי והתאפקתי וכמו כל דבר טוב שנגמר בסוף אז הן סיימו תודה לאל, ואנחות רווחה, וקולולו, מלח שום מלח שום. חצי בית ממורק מחר התור של החצי השני. בסוף בסוף כשהן עזבו אז אני, בתור בעל הבית מה לעשות, קיבלתי רשימת מטלות. אני צריך לכבס עד מחר בבוקר את כל הסמרטוטים, כי מרוב שהיה מזוהם פה השתמשו בכולם. עליי לדאוג גם שתהיה אקונומיקה ושהמנקה חלונות יהיה רק מסוג מסויים. נעים מאוד עמית, כאמור אני מדגמן כלום ושום דבר, בואו בהמוניכם אני חם עכשיו ואני מגיע במבצע.

מילא צריך לסדר את הבית לעוזרת, אבל צריך לסדר גם אחרי. מירב רוצה שזה יהיה סידור קבוע של פעם בשבועיים, אני רק רוצה להתנצל בפני השואב הרובוטי על זה שהזנחתי אותו כל כך. ובינינו זה לא שפתאום יש הרבה פחות אבק בבית ואני נושם הרבה יותר טוב, ממש לא. כך שאם יש לי תובנה אחת מכל הסיפור הזה של המנקה זה שבעצם אין לי שום תובנה. רדו ממני אני גבר רדוד ושמן.

מה שנשאר עכשיו זה ללכת לפרק מדיח, לקוות שאני יודע איפה שמים כל דבר, להוציא קופסת שימורים ולהגיד לה שהיא היא ארוחת הצהריים שלי.

 

עמיתלכלך

מרפי

יש אולי שני דברים שמירב שונאת יותר מהכל. חיות ואותי. לגבי החיות, מתישהו היא אולי תתרגל על אף המשפט האלמותי בכל מיני פרופילים של אתרי הכריויות כדוגמת חיות זה לא אני, אבל אני באמת לא זוכר מה היה רשום בכרטיס שלה, מרוב שהיא לא פסקה מלשלוח לי מסרונים ולבבות רוצה לומר עפה עליי באתר הכרויות שהיכרנו דרכו, מסכנה. מאז הכל קרה כל כך מהר – לך תזכור. מוטיב הכלב עדיין ברור כאן, אבל הצורך בעבודת הכנה אינטנסיבית בעינו עומד, שריר ברור וקיים.

שיטוט מיותר לחלוטין בקבוצת הפייס של היישוב, בו בעת בטלה מוחלטת, מוקף בפסולת של מזון, צד את עיני פוסט של שלושה חתלתולים שנראים לא רע בכלל ומחפשים לאמץ בית. זרקתי משהו למירב, על חתול ועל זה שזה הוא יכול לצוד את כל הנחשים בחצר, מירב באופן מפתיע לא מתנגדת לחתולים בגלל שהם ציידים אבל היא הוסיפה שזה לא נכנס הביתה ובכלל מלמלה כמה תהיות על הגבריות שלי, והנאום הרגיל. בינתיים החתולים הלכו לטייל, אני פותח ערוץ סודי מול הצדיקה שפרסמה את זה – אנחנו בקשר.

מפה לשם אני ניצב עם חתלתול קטן בבית כמה שעות מאוחר יותר. הילדים צורחים משמחה והתרגשות ומירב צורחת מעצבים, חרדות, שברון לב והו שומו שמיים למה למה התחתנתי עם הדביל הזה – והוא עוד מביא את זה הביתה בארוחת שישי?! ואני תמיד טענתי שהכל זה עניין של טיימינג בחיים, ובאמת אלפית שנייה אחר כך מיצי ואני עפים בבעיטה החוצה לחצר. מירב יוצאת אחרינו עם קודקס חוקים מפורט של מה מותר ומה אסור, ולך תוציא את האוהל מהמחסן ותעשה לך מחנה עם מיצי. שעה של צרחות והדחקה – של מירב. מנסים לארגן למיצי משהו לאכול, מנסים להבין אם זה זכר או נקבה ובכלל אם יש לו פוטנציאל להיות חתול שמירה ורק שלא יביא גופות של עכברים הביתה ויחביא אותם בנעליים של מירב.

הילדים מאושרים. ההשפעה של מיצי ניכרת בהם ללא דופי. הם צופים הרבה פחות בטלויזיה, כמעט ולא רבים ביניהם, משתפים פעולה, אוכלים הכל מהצלחת, הרבה יותר רגועים ופורקים על מיצי המון אנרגיה. בתור חתול שמירה מן המעלה הראשונה, שרגיל לישון איזה שמונה עשרה שעות ביום, הם ממש בסדר איתו, לא תמיד יש לו כוח אליהם ודווקא כאן אנחנו ממש יכולים להבין אותו.
שבוע אחרי כמעט, מירב מדי פעם זורקת משפטים לא ברורים בעליל – טוב הוא יכול להיכנס, אבל הוא לא ישן בבית, וגם אתה לא! ושהוא דווקא חמוד, אתה לא! לאחר ביקור ראשון אצל הוטרינר, ולאחר שהוא קצת התרגל גם אלינו, מירב אפילו לקחה חלק פעיל בבחירת השם שלו ונכנסה לגוגל לבדוק שמות של חתולים – ועל זה נאמר אללה יוסטור!

לאחר כמה ימים מיצי הפך באופן רשמי למרפי. אבא איפה מרפי? אבא בוא נקרא למרפי, אבל אנחנו מתגעגעים למרפי, אבא מרפי יחכה לנו כשנחזור מהגן? אבא מרפי אכל\שתה? אבא מרפי מצחיק את אימא? אבא אני רוצה להאכיל את מרפי? אבא אימא עדיין כועסת עליך, אבא נראה לי שאתה בבעייה עם אמא, אבא למה אמא צועקת אמא’לה כל פעם שהיא מחזיקה את מרפי? אבא שמרפי יבוא לשחק איתי בכדור, נו תגיד לו! ומרפי ומרפי ומרפי. מרפי אכן שובב וחמוד, אבל לצורך העניין אנחנו נשאיר אותו כאן כמיצי.

אנחנו מגדלים את מיצי בחצר הבית, בבית הצמוד לשלנו יש כלבה שמתה לטרוף אותו, ובצד השני חתולה בוגרת, ויש גם את החתול הזין מהשכונה שמגיע מדי פעם בלילות ואוכל לו מהאוכל. מיצי ייאלץ לגדול אל תוך הפלטפורמה הזו, לדאוג לעצמו ולחפש לעצמו תעסוקה. ברגע שמיצי קצת יגדל הוא יוכל לצאת בעצמו אל רחבי היישוב לסיבובי דאויין ולעשות כרצונו. סליחה מראש למיצי שיעבור סירוס, אבל מצד שני הוא לא נשוי וזה כבר פלוס ענק! כולנו תקווה שהוא לא יגמור בתור איזה שטיח דרוס על הכביש או קורבן לאי אילו נסיבות שהגורל או מירב יזמנו לו.

יש חתול בבית, ישן רוב הזמן. הילדים מאושרים על זה שסופסוף יש להם חיית מחמד, ושבינתיים שום דבר כאן עוד לא באמת התפרק. אני סמוך ובטוח שמיצי יהווה מנוף בדרך אל הכלב שייפול כאן על מירב, תרצה או לא, וזה הולך ומתקרב. ומכאן שהאתגר יהיה להרגיל את מיצי לכלב והפוך. עכשיו כשהילדים תפסו קצת גובה, הם שואלים אותי מתי גם נביא כלב, ואני משיב להם שממש בקרוב. הכוונה היא להביא גור קטן שייגדל וייגדל, יחיה בהרמוניה עם מיצי ומדי פעם גם אני אגיע לכאן, כדי להתחנף למירב, שעד כאן באמת מפתיעה עם ההתרגלות שלה לנוכחות של חיה בבית, ואני ממש לא מתכוון למיצי.

 

עמיתלונן

ביי סטנד ביי

אין לי תרופות יותר. ככל הנראה התרופות שלי עכשיו תקועות באיזה נמל תעופה אירופאי, הן מאופסנות היטב בתוך תיק כלי רחצה יחד עם המזוודות של מירב ושלי. הכוונה שלנו היתה להצטרף למזוודות שלנו, אבל איכשהו רק הן הגיעו לבסוף לאמסטרדם. כרגע מירב ואני בארץ, ומאוד מקווים לראות את המזוודות שלנו חוזרות הביתה, לרבות התרופות, המצלמה, וכל פרטי הלבוש או יותר נכון “המותגים” שאני כל כך אוהב ללבוש. יש רק מפסידים בפוסט הזה. אמסטרדם, מירב ואני. אמסטרדם הפסידה את שנינו, מירב הפסידה את “פרימארק” או איך שלא קוראים לבית ממכר הזה של הפיג’מות, ואני הפסדתי את הפנטזיה של להיות עם עוגיית חלל בפה, תוך כדי פתיחת ציר ברובע החלונות האדומים, בוהה בציצים, ואת מירב שצורחת עליי מאחורה שאני הבטחתי שאני לא מעשן יותר ושהיא לא סובלת אותי.

אבל יפה ששלחתי את המזוודות של שנינו לאמסטרדם חתיכת דביל! שנינו נתקענו בארץ! חתיכת תקיעה! כן מה שקרה ביממה האחרונה הוא לא פחות מקומדיית טעיות קולוסאלית שהלכה והסתבכה סביב צירה, זה בעיקר סיפור על טמטום, שלי כמובן, מהול בחוסר מזל עד כדי טרגדיית סטנד-ביי שתדקור כנראה קדימה ולמשך הרבה זמן. העיקר שצמתי השנה. אומרים שזה עוזר. אז אומרים. כמו שאומרים בשביל לנחם אותנו שהכל לטובה? אבל באמת מתכוונים למשהו כמו: “תשמעו, אתם כאלה מסכנים. פאק איזה חרא, איזה גורל, איזה יצאתם כאלה סתומים?” אז כזה. בדיוק. מוגש קר וכואב. העזנו לחלום על אמסטרדם, לסוע לחג, חופש, חופש מהעבודה, סידור לילדים, בוקינג דוט קום. שבע שנים לא היינו בחו”ל, רצינו לסוע רומנטי, להחזיר את התשוקה (הכותב מתכוון למעשה תשוקה כבסיס למטאפורה – פחחחחח לא באמת תשוקה דה!), חלמתי על צ’יפסים מוקרמים בגודל של נקניקיות, על תעלות מים, על שווקי אוכל, על ירוק, על חום? על אופניים, על טחנות רוח, ואן גוך. פאקינג אמסטרדם!

כמו כל רעיון טוב שלי זה התחיל לפני כמה חודשים בריב שלי עם עצמי ואז גם צרפתי את מירב ורבתי גם איתה – ממי איפה אנחנו? הזוגיות? טבענו! עם השגרה, הילדים, והכל. מירב כמובן התנגדה ואמרה שאין לה שום צורך בזוגיות איתי, לרבות כלב, ומספיק היא סובלת אותי ואת השיגועים שלי – ת’כלס זאת אישה שיודעת להעריך גבר אמיתי, ותמיד יודעת על מה היא מדברת, לך תתווכח. אבל בסוף היא הסכימה! פאק היא הסכימה לאפסן את המפלצות המתוקות שלנו אצל הדודה והדוד, וזה כבר שינוי תפיסתי עמוק. אני חושב שמכאן הדרך להסכמה על כלב רק מתקרבת. כלומר נכון לכתיבת שורות אלו, אנחנו בבית נטול ילדים, מזוודות והמון שעות שינה.

גילוי נאות – מירב עובדת של חברת תעופה מכאן ויש אשלייה כזו שלעובדי חברות תעופה טיסות לחו”ל הופכות לקצת יותר זמינות, מילת הקסם כאן היא ‘סטנד ביי’. כלומר זה היה הבסיס לכל התוכנית. בודקים שיש מקום, קצת מזל, קצת חגים, ובלי נדר אתה מוצא את עצמך באוויר. למציאות כנראה הפעם היו תוכניות קצת אחרות היות וגם במונחים של סטנד ביי יש תיעדופים, או דרגות של סטנד ביי נקרא לזה טוב? יש את דרג רם המעלה, כלומר נולדת עם כפית של סטנד ביי בפה, אתה הבעלים של חברת התעופה, המנכ”ל, טייס, טייסת, בת של טייס, בן של טייס, בן של זונה, סלב, פליט ריאליטי, פליט בכלל, סתם איש עשיר טחון בכסף, או כל אחד אחר שהקברניט חפץ בו על הטיסה – אלה  תמיד טסים לא משנה כלום, גם אם מדביקים אותך לגלגל של האווירון. יש את הדרג הבכיר, שגם הוא לרוב תמיד יעלה, יש את דרג הביניים או דרג משנה אם תרצו, אבל זה הכל מילים מסובכות באנגלית של הדרגים הנ”ל, מירב תירגמה לי. נשארנו עם שתי דרגים אחרונים – דרג סתם, וזרג, כן זה האחרון עוד בשלב האריזה יתקשרו אליו מן השדה ויאמרו לו שחבל לו על הזמן ועדיף שינסה מלון בטבריה ושייסע עם אגד תיור.

עד אתמול עוד היינו בדרג סטנד ביי בכיר. כלומר זה היה בכיס שלנו, שיחות תכופות לקברניט ולמבצעים, נשארו עשרה מקומות בתשע בערב לטיסה שאמורה לצאת בחמש לפנות בוקר. הלכנו לישון בתשע בערב, קמנו בחצות התארגנו, רבנו ויצאנו לשדה. בדלקפים, עם האחראית משמרת שמבשרת לנו שעוד קצת כרטיסים נמכרו ושנלך לשתות קפה ולאכול טוסט במחיר מופקע ושנחזור עוד חצי שעה. חזרנו אחרי חצי שעה, זה נראה שנטוס קוקפיט, וזה לא כייף לטוס קוקפיט בכלל, אלא אם כן אתה בן שתים – עשרה ולהיות טייס תמיד חירמן אותך, כן וזה בגדול סיפור הילדות העצוב שלי. אבל קוקפיט איט איז, מקבלים בורדינג, היא מבקשת שנשאיר לה טלפון למקרה שאולי יגיעו עוד כמה רמי דרג של סטנד ביי שבינתיים לא טרחו להראות את עצמם. הולכים לדיוטי. ניצחנו!

גילוי נאות שני – רק לפני שבוע חזרתי מקייב, הבית השני שלי, אני עובד שם, אבל זה לא כמו לטוס עם אשתך. ניסיתי לשכנע את מירב שתקנה לעצמה מברשת שיניים חשמלית, כהרגלה בקודש היא התנגדה, לכן רכשתי כזו לעצמי, כולם בעבודה קנו אז לי לא יהיה?! ומכיוון שאני מטומטם כי זה ברור לי שאני טס, ושאני הולך לקנות מלא באמסטרדם, השארתי את זה בארץ – כדי שלא יתפוס מקום. מכירים? אז כזה -בדיוק! כי ככה זה שאתה דביל!! עוד קצת פה ושם, והולכים לגייט. בי-7. מתיישבים בגייט, זהו זה סגור! ופתאום טלפון מההיא בדלפק – יש בעייה! הגיעו האנשים בעדיפות יותר גבוהה משלכם, יש עוד כמה דיילים מתלמדים ואקסטרה מאבטח – אופסי?!

ולחשוב שהיו לנו כרטיסים בחברה המקבילה וביטלנו אותם כי היינו בטוחים שלא תהיינה שום בעיות. כמעט שלוש טיסות שיוצאות במקביל, מתחילים לתחקר אותי על המזוודות, כי רוצים להוריד אותנו מהטיסה, באיזה צבע הן, איזו חברה, ואם הן מבינות אנגלית. מירב בינתיים רצה לחברות התעופה האחרות, אולי יקרה נס. לא קרה נס קרה פח. יצא אישור מיוחד להוציא את המטוס עם המזוודות שלנו בתוכו כי כולם קיווו שאיכשהו נצליח להגיע עם טיסה אחרת. ואז כורזים לנו להגיע לשרוול לא בשביל לשדרג אותנו לביזנס אלא בשביל להודיע שמורידים אותנו סופית מהטיסה ושנמות, ולא משנה הסדר. ניסינו, וזה לא הצליח. וזה כואב כמעט כמו שנכנסים בך במאחורה של האוטו בנתיבי איילון. ביי ביי אמסטרדם, עולים כולם לטיסה, ואנחנו מחכים לביטחון שיבוא ויחזיר אותנו “ארצה”. בסוף הביטחון בא, שאל כמה שאלות ואמר שזה בסדר ושהוא לא מזהה אצלינו כוונות זדון לפרוץ לדיוטי פרי ולתקוע שיבס כאילו אין מחר. עלינו במעלית קומה אחת למעלה לאיפה שחוזרים מחוץ לארץ. אפילו טחנת רוח אחת לא ראיתי, אפילו לא עוגיית חלל. כלום. מחכה לנו באגי לבן בקומה למעלה עם נהגת.

באגי זה מהרכבים הקטנים האלה שנוסעים בתוך הטרמינל. כמו רכב גולף אבל של נמל תעופה עם צ’קלקה כתומה. לרוב הם משמשים לשינוע נוסעים, נוסעים מאוד חשובים, כאלה שלא יכולים ללכת, כאלה שאין להם בכלל רגליים, כאלה שנתפסו מתפלחים לטיסות, כאלה שנתפסו נקודה, עבריינים, מברחים, חסידים של אומן שאיבדו את האמונה אולי? כאלה שסתם תופסים טרמפ וכאלה רחמנא ליצלן שהורדו מטיסות כי הם סתם בלי מזל. באגי זה רכב פתוח, ומכיוון שכך אני רק זוכר שביקשתי לשבת מקדימה וליד החלון. הבאגי לקח אותנו חזרה לביקורת דרכונים, וכאילו לאסוף את המזוודות. אמרנו לנהגת שאין לנו כי הן כבר בדרך לאמסטרדם. “אה זה אתם המסכנים?! היא נתנה לנו את המבט המרחם”, ואז היא הורידה אותנו איפה שמורידים את הסתומים ונסעה. חזרנו לארץ.

מכאן מתחיל מרוץ של לנסות להחזיר את המזוודות, או למצוא להן קונקשן באירופה, לנסות להבין מה יעלה בגורל הסחורה שרכשתי במיטב הדולרים בדיוטי, ולעודד מירב אחת גמורה מעצבים, עצובה, עם יגון קודר, כזו ששתו לה את החלום באבחת חרב, ומנסים בדרך לא דרך למצוא פתרון מסוג אחר. חזרה לאוטו, די בשוק, הבוקר עולה תוך כדי נסיעה חזרה הביתה, שרפנו לילה שלם בניסיון נואש להעפיל לאירופה – מת! מבטלים את המלון, את חבילת התקשורת, הולכים לאכול ארוחת בוקר, קונים מתנות לילדים ולו רק על האומץ שהיה להם לעזוב ולישון לא בבית. וכל הכבוד למירב שלמדה לשחרר סופסוף.

אז אנחנו בחופש, אולי מחר אם המזוודות תגענה, ניסע לאיזה בית מלון ישראלי ואולי לא. היום בערב נתפנק לנו באיזו מסעדת ניחומים. ננחם זה את זו ונפתח גוגל מפות ונסתכל סתם על תמונות של אמסטרדם בטלפון החכם. סטנד ביי זו המלצה בלבד, אני מוכן למכור את הזכויות לפוסט הזה ולהפיק ממנו קומדייה כי זה בדיוק מה שזה היה כל הלילה. ללא ספק זה היה האין אמסטרדם הכי מהיר שלנו בחיים.

ותודה לברטי, שניסה לעזור כמה שרק יכל. פעם הבאה אינשאללה!

ולא נותר לי לקוות שהמזוודות תחזורנה ויפה שעה אחת קודם – כל התחתונים השווים שלי שם!

 

עמיתלונן

DRI-FIT

למירב יש חוג. כדורשת. רוצה לומר שמי שבאמת רוצה לאמוד את ההבדל שבין כדורעף לכדורשת שיילך לגוגל. אני את המחשב להיום כבר סגרתי. רוצה לומר באמת שזו חוצפה ממדרגה ראשונה שלמירב יש חוג – ולי אין. אני רק רוצה להוסיף שעכשיו כל יום שני אני מחוייב להתייצב בבית עד רבע לשמונה הביתה כדי שתספיק זו הגברת להתארגן, לא כולל את היום שביליתי עם אריאל את הסיום של דלקת הריאות שלו בבית, אני והוא. דווקא היה כייף אבל מה קשור כייף עכשיו. כלומר מירב הלכה לעבוד היום, ואני זה שהייתי עם אריאל, אני זה שהקרבתי היום. לפחות חזרה לעבוד, וגם הביאה מזוודות הביתה מתנת חג, לא, כי אנחנו נוסעים בטירוף! הבנתי שרק המדריכה שם בחוג נראית ממש טוב, בגילי כוסית זו כבר לא מילה לגיטימית, ולגבי שאר המשתתפות מירב מצנזרת.

מדהים בעיני שמירב חוזרת אחרי כל חוג כזה של ספורט, אנרגיות בשמיים, ואיזה כייף היה, ואז שבוע שלם אני שומע על התבכיינויות של “איי ממי נתפס לי פה, נתפס לי שם”. ספורט זה בריא, רוצו לעשות בהמוניכם. רק חסר לי שבאמת הכדורשת הזה יתפוס, תהיה ליגה, ליגת אמהות, ליגת יישוב, ליגת מועצה אזורית, ליגה אמהות חד הוריות ומסובסדות, ליגת פמיניסטיות משוחררות ומתנשאות, משחקים בשבתות עם בעלים חורגים נוהגים ומסכנים על לא עוול בכפם, עוד חברות, עוד קלישאות ולפחות עוד איזה שבע קבוצות חדשות של וואטס-אפ. למה?

כל היום אני על פרכיות. מלא גזים. אם יש דבר יותר טוב מלנקום בפקקים זה להפליץ בהם למשעי את כל הפרכיות של יום אתמול, ולהוריד את כל הגזים במינוס תשע של החניון בעבודה. אוזון שמוזון תמותו. לא, אבל תעשו ספורט זה בריא. השנה למדתי מה זה פלאנק, לפני כל מקלחת שלי בערב, אני מדמיין את עצמי בפלאנק מושלם של לפחות חצי דקה, הזמן שלוקח לי להתחרט כי אין לי כוח לרדת ולהביא את האוזניות. כי ספורט עושים בסטייל. מה עם הספורט שלי?! מה עם הצרכים שלי?! מה איתי?!

אנחנו מתכננים חו”ל ראשון שלנו ביחד, נטול ילדים בחגים. זה לקח רק שבע שנים לשכנע אותה לרבות כלב שהיא העיפה מהבית. פעם הבאה אני הולך עם הכלב! פעם אחרונה שלנו בחו”ל היתה בירח דבש, אבל עכשיו? שוב רק שנינו?! פחד אלוהים. נעבוד קצת על התשוקה, על הזוגיות, על הקלישאות, ואולי נלך לראות איזה משחק כדורשת בליגת על נשים, קלאס אירופאי ואולי נוכל להציל באותה הזדמנות כמה דברים שעוד אפשר להציל, אותי! ובכלל אני מקנא ומדובר בפוסט תסכול מן המעלה הראשונה ותו לא. לכל אחד יש את הדרך שלו לפרגן, אני רק ביקשתי כלב.

החגים. וכל מילה נוספת מיותרת. אבל אני כן רוצה לאחל כמה דברים ויפה חצי שעה קודם שמירב תשוב ותעוף על הטיול שלה מהכדורשת. אגב, לעוף על הטיול שלך לימדו אותי הילדים בעבודה כמו עוד כמה דברים ממש מעניינים. מדהים מה שאני לומד שם. באומרי ילדים הכוונה לבני איזור השלושים, פלוס מינוס. כאלה חמודים כאלה, נו מה לעשות פעם גם אני הייתי.

מה שנשאר זה לאחל שנה טובה לכולכם באשר תהיו. ולכלב שעוד יהיה לי, ולילדים, הם מתים לכלב, באמת – וזה לא שאני חלילה עושה בהם שימוש ציני, מה פתאום! אני פה בשביל לקטר שיהיה ברור, כל עוד אני לא מחליף הוויה זה מה יש, מירב אומרת שאני עדיין ילד מטומטם שממאן להתבגר, ת’כלס – צודקת. אבל כל הקרדיט הולך פה למירב שסובלת אותי יום אחרי יום, נראה לי אנחנו נכנסים לשנה השביעית טפו מלח מים שום, מי ייתן ובקרוב תתחלנה שבע השנים הטובות. בכל זאת שנה אחת של כלב זה שבע שנים של בן אדם או הפוך?

אני חייב להיסגר על סוכה לפחות לשנה הבאה, זו היתה אחת מיני הרבה נזיפות שזכיתי להן היום מאחת שאני אוהב. היו גם כמה איומים של אל תאכל את הירקות שקניתי זה לחג, חסר לך. גם את המקרר עכשיו אני פותח באישור מטה. מת לסיגריה – והנה עוד דבר שאסור לי יותר. בקיצור סתם עוד יום.

לקראת סיום אני שוב נאלץ בעל כורחי ועל טהרת החנופה הכי זולה שיש להקדיש את הפוסט למירב, שאני כל כך מקנא בה שהיא עושה ספורט ואני רק מתלונן. ועד שתחזור: “אחח, התכווצו לי כל השרירים ברגליים, נו אתה לא רואה שאני בקושי זזה?! אני מתה, אבל תמשיך עם השקע שלך על הספה, תמשיך!”, פתאום נזכרתי גם שמזל שאין בנגיי בבית, כי אם היה הייתי צריך למרוח לה כל ערב ואז ללכת לישון בגינה, וכנראה שעם הילדים. יש גבול ויש גם כדורים נוגדי דלקות שרירים את מוזמנת – אתופן נגיד.

שוקל ברצינות צום השנה. וחתול.

שנה טובה!

 

עמיתלונן

אבא שמעון

הגנן.
אני כבר כמה חודשים גנן חובב. יש לי מכסחת ויש לי חרמש, אפילו למדתי מה זה לקלטר – באלוהים יש מילה כזו, אפילו למדתי לתפעל לבד מחשב השקייה, ואני ממש בערב הסמכה סופית של קיפולי טפטפות ודישון עם זרחן מועשר. מעת לעת אני מזעיק את הגנן המקורי, האבא הרוחני שלי שלימד אותי איך לא להילחץ כשהדשא מצהיב בחורף, למבצעי בזק מיוחדים, שלי אין את הכישורים, ואו, הכלים, ואו, האומץ, ואו החוליות הבריאות בגב בכדי לבצע גיזום רבתי עם מכשיר שעושה הרבה רעש כשאני תלוי על בלימה בתוך גרב על סולם. בשביל זה יש גנן מוסמך. וזה הגיע בשבוע שעבר וגזם וגזם – ועל הדרך שבר, לא בכוונה, מיכל גבוה כזה של שיח עוד יותר גבוה. הבטיח שיבוא להחליף – עד היום אני מחכה. אוהב אותו הרבה בלב – את השיח.

האסלה.
אולי הגנן פתח רצף א-סינכרוני כזה של נאחס, אבל בשבוע הזה, כשאני עם שיח שבור וזה קשה לי לראות את זה כל יום בבוקר ובערב כשאני יוצא וחוזר הביתה, אנחנו מתחילים להריח ריח לא משהו בכלל מכיוון האסלה. תחקיר מעמיק מגלה שיש נזילה והופ אני מרים קו חם לאינסטלטור שלי שיבוא כנראה מחר. עד מחר אני מאבד את הסובלנות ומעמיס על הנפש המיוסרת שלי את האירוע הזה כחמור יותר מהפיגוע בשיח שהמיכל שלו נשבר, רץ לחנות קרובה של עשה זאת בעצמך, מצייד את עצמי בכלי שיש בטח רק לאינסטלטורים, ולא זה לא פרומו לסרט כחול, הופך לעצמי את השירותים, חופר וחופר – לא מוצא כלום. האסלה בשלה, נוזלת. חיים כמה ימים עם סמרטוטים וסחבות על הרצפה עד אשר תבוא הישועה והיובש.

מבדיקה מדוקדקת של האינסטלטור, עולה כי הגומיות של האסלה עשו את שלהן ויש להחליפן בסט חדש. מבדיקה מדוקדקת עוד יותר נמצא גם נמצא סדק באסלה מה שאומר שהלך לאסלה השאסי ושהיא סובלת מירידת ערך משמעותית משמע היא צריכה לעוף. ורק לדמיין את עצמי מתרסק עם אסלה קרמית והשיקום שהיה עליי לעבור וכמות התפרים והפרוקטולוגים שהייתי צריך לבקר, חושב עם עצמי ומחליט להחליף את האסלה. אסלה חדשה, גומיות חדשות, מה שבטוח בטוח ומה שביטוח ומתקשר אליי שמאי, כנראה שמאי אסלות הסמכת שמונה צול בלחץ. השמאי מבקש ממני שאשלח תמונות של הנזק. אמרתי לשמאי שאני בכלל בעבודה ושאני לא מבין כלום באסלות וגם לא בצנרות ובצינורות ארבע צול של האסלות ושאני מבקש שייתחשב בי, אני עוד לא מוסמך ובדיוק בשביל זה יש לי אינסטלטור. בשלב מסויים ביקש אולי סתם תמונה, אפילו של האסלה החדשה כי זה נזק, זה משהו שחייבים לצלם בסמארטפון. שיהיה. בסוף נראה לי שהוא הבין שאני מטומטם תודה לאל, ונראה לי שבינתיים זה בסדר. אקדח שמעשן במערכה שנייה תמיד יורה בשלישית לא? אז ככה זה בדיוק עם שמאים.
רק שבינתיים אני בעולם של חוסר וודאות, דואג וממורמר בדיוק כמו שאני אוהב, יש לי אובדן שליטה טוטאלי, לא, לא על סוגרים אלא על מיכל שבור עם שיח ואסלה שמוחלפת תוך כדי השבוע האחרון.

 

וו גרירה.

יום חמישי האחרון, בדרך הביתה עם מלאו ת’אלפים תוכניות לסופ”ש. תוך כדי עוד שיחה חסרת תכלית עם מירב והדיבורית באוטו.
איילון מזדחל לאיטו צפונה, עשרה לשמונה בערב, אחרי יום קצר וסטנדרטי בעבודה, איזור מחלף רוקח ופתאום אני חש בבום חזק במאחורה של האוטו שלי, החדש, היפה, הגדול, הרמת גימור הכי הכי, הפחות מחודשיים על הכביש וזהו. לא חמוד שלי אני אומר לעצמי בלב אתה לא חולם אתם סתם שמן. מיידע את מירב שנכנסו בי מאחורה, יוצא מהאוטו והולך לראות מי התעסק לו עם הסמארטפון ועל הדרך עשה לי ברכב מעשה סדום!
פיאט 500 דבוקה לי מאחורה, ויוצאת לי ממנה נהגת ממש צעירה, יפה, ובדמעות, רועדת, בוכה – ממש סרט תורכי בואכה צפונה והלאה טיפה ממחלף רוקח. שאלתי אותה עם היא היתה בסמארטפון שלה והיא השיבה לי שוייז בילבל אותה. שומו שמיים אלוהי הוויז ואחותם – מדוע אתם מבלבלים עלמות חן צעירות על איילון ובכך גורמים להן לאבד שליטה? ולהיכנס בי מאחור? למה? בקיצור עוד ילדה מבית טוב שהיתה עסוקה בסמארטפון ולא בכביש. אמרתי לה שכדאי שנעמוד בשולי הכביש ולא ממש בתוך איילון.
חנינו בצד, ובכי תמרורים של עלמה צעירה. ואני פתאום מוצא את עצמי מרגיע אותה ואומר לה שהכל בסדר ושטוב שזה נגמר כמו שזה נגמר ולא יותר גרוע. ממש! היא קצת נרגעה, החלפנו פרטים, היא לא ממש הבינה מה זה או מה ההבדל בין ביטוח חובה למקיף ונתנה לי את הטלפון של אבא שלה, אבא שמעון. לא היתה לי שום כוונה לצלצל לאבא שמעון.

בתור אחד שנוהג הרבה, ורואה כל יום איך אנחנו נוהגים, קצת הצטערתי שלא התקנתי וו גרירה מאחורה, זה כנראה פחות ממגנט נהגים שבמקום לנהוג עסוקים בסמארטפונים שלהם, קוראים עיתון, יש לא מעט נשים שמתאפרות, יש את אלה שרואים סרטים וכאלה שכותבים תזה שלמה. את כל הנזכרים לעיל, אנשים עושים לא רק תוך כדי נהיגה אלא גם בפקקים, כי פקק זה סתם – צורה לנו.

מחשב מסלול מחדש: עציץ שבור, אסלה נוזלת, אוטו מעוך מאחורה ואולי איזו פריצת דיסק לקינוח – לא רע לקצת פחות משבוע.

מריץ טפסים לביטוח, נכנס למוסך, מגיע שמאי, שמאי רכב מדופלם. האוטו במוסך, מתקנים, פחחות, צבע, רכב חלופי, תחכה לחלופי – בדיוק הלכו לשטוף אותו, תיסע, תחזיר, תחנה. אוסף את האוטו שלי אתמול. לא מוצאים את הכרטיס רכב. מוצאים לבסוף את הכרטיס. לא מוצאים את הפחח, בסוף הוא בא. צ’ק לשמאי, מריץ פקסים, ותמונות, ובירוקרטיה וכייף! בעיקר כייף. המוסך שכחו משהו – צריכים לחזור להשלמת טיפול. הצ’ק לשמאי לא נכון, צריך עוד אחד. אולי בכל זאת להתקשר לאבא שמעון?
אבא שמעון – תעשה לי טובה? תלמד את הבת שלך על דקה אחת על מה ההבדל בין מקיף לחובה, ועל הדרך אולי תסביר לה שעדיף לה להתסכל על הכביש, רצוי קדימה לרוב, במקום להסתכל על הסמארטפון, מקסימום זה יציל את החיים שלה. כי מה זה כבר בימינו חיים של בן אדם לעומת סמארטפון אחד?

האסלה הוחלפה, האוטו פחות או יותר תוקן אבל העציץ? בן זונה הגנן.

מוקדש, והפעם עם שיר – לאבא שמעון!

עמיתלונן

הפילוסופיה של החלקיקים

לפני שנה, טיפה יותר אולי. מירב טפסה על איזה עץ, אמרה שנמאס לה מהכל, היא רוצה שינוי, היא לא יכולה יותר, היא בחרדות, והילדים, ואני, וכל העולם ואחותו הגענו לה עד לגרון, ושהיא לא מיצתה את עצמה, ושמשבר גיל הארבעים ומשהו כבר ממש כאן, והוא כאן בשביל להישאר. אולצתי, בעל כורחי כמובן, לשמוע שואה של חפירות. אז כמו כל בעל תומך הסתכלתי עליה במבט של מטומטם והלכתי לשתות בירה עם חבר בתקווה שזה יעבור לה. מפה לשם חלפה שנה. בזמן הזה עברנו לבית עם גינה, אני הבנתי שאנחנו עוברים לגינה בשביל כלב. מירב הבינה שהיא פורשת מהעבודה שלה, הולכת ללמוד איזה משהו במכון אדלר ובעיקר אוכלת לי את הראש. מיותר לציין שעד עכשיו אין לי כלב, ושמירב בסבבה שלה לקחה שנת חופש!

צר לי להרוס פה לכולם את האידיליה – מירב לא טיפוס של בית. מירב לא הטייפ קאסט של לנקות, לא משקה את העציצים, לא מכסחת את הדשא והיריעה עוד קצרה מלהכיל. אני דווקא כן אבל מה זה קשור עכשיו?
פתאום, מחוץ לכחול, או אאוט אוף דה בלו למי שבאמת מתקשה באנגלית, המקום הזה שמירב עבדה בו, איזו חברת תעופה עם כמה מטוסים משרדים ועציץ – שאלו אותה אם יש על מה לדבר, קשה היה להם בלי מירב, לא שאני מתחבר לזה, אבל נגיד שלי קשה בלי עוזרת טוב? אז הם דיברו ודיברו, ודיברו ודיברו. ומפה לשם מירב חוזרת לעבוד בדיוק בעוד שבוע. עכשיו יש לסיפור הזה צדדים טובים וצדדים עוד יותר טובים, אבקש בנימוס מכל הפמיניסטיות לעזוב את הפוסט עכשיו – ויפה שעה אחת קודם לכן.

מירב פורחת כשהיא בעבודה, זה עושה לה כ”כ טוב, זה גם עושה לי – רק טוב. אין יותר חפירות חסרות תכלית בבוקר ובערב על חשבון הזמן שלי באוטו עם שירים שאני כל כך אוהב להאזין להם כדוגמת: “ממי שומע….” והלך לי השיר, וכנראה גם שארית היום. מירב חוזרת לחברות שלה בעבודה, צוות של בנות מוכשרות וכן – תנסרו לעצמכן את הראש לעייפה, לי זה הספיק תודה. ובכלל אני חושב שאישה שיוצאת לעבוד או שלפחות שבה לעבודתה הקודמת זו דוגמה מצויינת לקדמה, מופת ושלא לדבר בכלל על פמיניזם פוסט מודרני בעליל, ושלא לדבר בכלל שוב על הרציונל הכלכלי שמתווסף לכך – שקי אוכל היום לכלבים לא באמת זולים. ואם להודות באמת יש הסכמה של מירב לשיצו. דווקא הקונספט של ‘מגה שיצו’ בא לי טוב.

הילדים. אוי הילדים. אחת החרדות הגדולות ביותר של מירב, וזה לא שיש למירב הרבה חרדות, בסך הכל אלף. ובכן “החרדה” העיקרית בסיפור הזה זה שהילדים בבוקר הולכים להיות תחת אחריותי. רוצה לומר, קחו אותי – הדוגמה המוסרית של הורות כושלת אבל ממש, חסר אחריות, עצלן, בטל בשישים, מסרב עד היום בתוקף לקום אל מי מהם בלילה, דוגל בשיטת חינוך של טלויזיה היא ההורה הכי טוב, ואף מעז להירדם איתם אצלינו בחדר השינה – האם זו דמות האב שאמונה להביא בבוקר את הילדים אל המסגרות החינוכיות שלהם?! אני?! פאק באמת?! אז זהו שכן.

עד היום סחבק היה מתעורר, יורד למטבח לשתות אספרסו, עולה חזרה, מקלחת והופ לאוטו עם השירים או לפחות להספיק כמה עד שמירב תצלצל. אני רק לא בדיוק זוכר מי גמול כבר מחיתול ומי עוד לא, אני חושב שאריאל כבר גמול ושגילי עדיין לא? רגע, הפוך? אני כן זוכר איפה הגנים שלהם, ושלאריאל יש תיק כחול ושלגילי יש תיק אדום. אני רק לא ממש יודע מה לשים בתיקים הללו? בטח מים כי קיץ וחם? כשאני חושב על זה אני די בסדר בלוגיקה פשוטה.
אין לי מושג קלוש איך אני הולך להסתדר עם הילדים, ולבטח אין לי מושג איך מגרדים אותם מהמיטה. לרוב אריאל כבר איתי בבוקר, אבל גילי?! לך תעיר נסיכה שגם צועקת עליך שהיא רוצה עוד לישון. מה עושים עם זה?

נראה לי שאולי בבוקר? נגיד אם יהיה כלב, זה יהיה אחלה תמריץ לילדים לקום בבוקר ולצאת איתו כולנו. אולי זה יקנה בהם קצת אחריות, משמעת, סדר, ארגון, ערכים חלילה. גם בכלל נראה לי שאני הולך לקנות למירב בובה ענקית של כלב ולשים לה באוטו שתתרגל. לגודל, לשיער, לפרווה, לריח, לריר. אולי גם ארכוש לעצמי קולר לצוואר וכל פעם שמירב ואני נצא אני אענוד אותו על צווארי כי למה באמת לשחק אותה קוקסינל שאתה באמת כזה, וככה היא תפנים שיש כבר כלב בבית? לא שאני חלילה רוצה ללחוץ בכיוון. אבל מה שחשוב הוא שאני באמת לא אובססיבי על כלב, כי כמה סלפי כבר אפשר לעשות עם כלבים מהמשרד ולהעלות לפייסבוק? וכמה כבר באמת מירב ואני יוצאים?!

מירב סיפרה לי אתמול שהיא קנתה “קצת” בגדים, כי בכל זה צריך לחדש את המלתחה, וגם לרכוש תיק תואם, ברור איזו שאלה, זה יקר לחזור לעבודה. עוד מעט גם תגיע בקשה להחליף לג’יפ שיתאים לתיק, ושיהיה לה יותר נוח בפקקים. אמרתי למירב שתחזור לעבוד – אח”כ נראה כי תמיכה זה מאוד חשוב.

ובואו נניח, רק לרגע שמירב חוזרת לעבודה וכלב עדיין אין. אז גם כאן נולדה תוכנית מגירה. החלופה לכלב, אם באמת לא תהיה ברירה וקצו כל הקיצים בן פורת יוסף, היא חלופה ממשפחת הזוחלים. יש רק דבר אחר שיותר מפחיד את מירב מכלבים. מפה לשם אני מחפש פיתון בורמזי באורך שני מטרים שאוהב ידיים, מתמסר בקלות, מבוית, לבית חם עם גינה וילדים.

מוקדש באהבה גדולה למירב המדהימה שלי, תחזרי כבר לעבוד, ושיהיה לך בהצלחה, מלח שום. די כמה אפשר?

 

עמיתלונן

 

מניינים ועניינים

סטארט אפ. בצנטרום של הצנטרום של תל אביב, קומה גבוהה, הרוב הצעיר מגיע עם אופניים או עם הכלבים, יש גם כאלה שמגיעים עם שניהם. בתקשורת לפעמים קוראים להם דור ה-Y, לא שאני ממש יודע לאיזה דור אני משתייך, אבל בוודאות יש לי חסך בכלב. אני מאלה שמגיעים עם אוטו, חונה אצל פנחס האיום בחניון, ועד שהוא לא מוריד לי את המחסום על המכסה מנוע – זה לא באמת נחשב. בסך הכל אני לומד כל יום דברים חדשים, על הדור, על התרבות, על תל אביב – בכל זאת אני מגיע מההרים, ואפילו החלפתי לי לא מזמן לאוטו נוח כדי שהפקקים יהיו לי יותר נוחים. ולא, אני לא בא עם רכבת, כי ככה!

יש גל של חתונות במשרד. אולי איזה חמש או שש חתונות ורק בתקופה של החודש או החודש וקצת האחרון. אני שומע אותם מדברים על זה שהם צריכים לסגור די ג’יי, וחלק עוד לא סגורים על ההזמנות, והאולם, והסידורים של ההסעות ואוי מיי גד אנחנו מתחתנים. ומן העבר הנגדי יש את אלה שנפרדו מהבני זוג שלהם רחמנא ליצלן, אז הם נסעו לתפוס ראש באיזה מידברן? מה זה בכלל הפאקינג מידברן הזה?! חול, יותר מדי חול, עקרבים, סמים, סקס, עוד סקס ורוקנרול במדבר?! לא כי בדיוק נגמרו כל הבארים הכי סליזיים בת”א, אז נוסעים למדבר “להתנתק” כי אולי ככה היום ממציאים את עצמך כל פעם מחדש. אני?! אני בסך הכל התחתנתי פעמיים אפרופו להמציא את עצמך מחדש – יש כאלה שפשוט לא לומדים, אף פעם לא טענתי שאני מושלם.
במשרד לכל אחד יש את הצעצועים שלו. יש שם הכל על השולחנות עבודה, יחד עם העכברים והמקלדות האלחוטיים יש מלאן ת’אלפים צעצועים – חיילים מלגו, דגלים של קבוצות כדורגל נחשבות, קלפים, וכל מיני גאדג’טים ורחפנים למיניהם – בקיצור מה לא. לאחרונה גם התווסף גל של ספינרים. והיום? אם אין לך ספינר אז אתה פשוט לא! זה בעצם הכל בעניין של להיות עם הספינר והטריקים הכי מגניבים ואני מודה שאני מושפע מזה. כלומר אם כבר להיות חלק מקבוצה, למרות שאתה כזה זקן, אז עם צעצוע – ספינר! כי צעצועים למבוגרים בגילי – אפעס לא נשמע וואו בכלל. אז רגע.

בשקט בשקט, לפני איזה שלושה וחצי חודשים הזמנתי לי מאי ביי ספינר. כחול. אני מודה שגם לילדים שלי יש ספינרים אבל אני מוקצה מהם מחמת המיאוס. יצא שזה סט כזה שכולל גם את הקובייה המטופשת הזו – Fidget cube? אז אמרנו סט של ספינר מטופש וקובייה עוד יותר מטופשת שלא עושה כלום. אז מה יותר מתאים מלהיות זקן מטומטם ולהזמין לי סט כזה למשרד? מישהו אשכרה המציא משהו שלא עושה כלום, אבל ממש כלום – ועשה מליונים! השבוע זה הגיע, ומירב עמדה בשביל הסט המטופש הזה רבע שעה בתור לדואר בחום גיהנום – אם אני הולך לשלם על זה? ברור! אבל לפחות עכשיו אני הבעלים הגאה של הדבר הכי מטופש שיש. לפחות לי יש קישוט על השולחן שלי. פעם אולי הייתי חושב על לקשט את העמדה שלי עם עציץ, אז עכשיו זה ספינר כחול וקוביית כלום. כי ככה זה שאתה מטומטם.
לפעמים, כדי לגוון קצת את האווירה, יש במשרד מין ג’סטות מוזרות כאלה זולת בוא נחרב למישהו את עמדת העבודה. אפשר נגיד לשפוך למישהו מלא פירורים של בייגלה על המקלדת, אפשר נגיד לעטוף למישהו את המקלדת והעכבר במלא שכבות של נייר נצמד. אפשר אולי לחבר כל מיני התקנים של עכברים מרוחקים וכאילו להשתלט לך על העמדה מרחוק, אפשר נגיד עם מקלדת אלחוטית לזרוע לך מלא סימנים בקוד שלא יהיה לך מושג מאיפה הכל פתאום התמלא תשיעיות – כן גם זה קרה. אצלינו קוראים לזה פיגועים. צמד המפגעים נתפס. עודאיי וקוסאיי – הדור הבא. הם נתפסו, התנצלו ונענשו בחומרה!

זה רק חלק קטן ובאמת שולי מההוויה היומיומית, אני מודה שאני צריך להתאמן חזק עם הספינר שלי, בהנחה שעוד לא דפקו לי אותו מהשולחן. אבל לקובייה המטומטמת באמת נקשרתי רגשית – אז תניחו לה, טוב? בכלל גם יש גרסא לשחרר בשבוע הבא, וצריך לטפל במלא עניינים, אולי כדאי גם ללכת עם המתחזק לכמה מניינים שעוסקים באמת בתכלית של השכינה בבית הכנסת הגדול. ויש גם את המזוקן השרירן שיושב לידי ומפרק כל בוקר איזה שלוש מאות גרם טונה עם מגבת אחרי אימון בג’ים, ובמקרה הוא גם מתחתן בשבוע הבא – נראה לי סוגר את הגל העכשווי של החתונות.

אז כלום ושום דבר – זה מוקדש לך.

הולך לישון, מישהו צריך מחר להתעורר בשש בבוקר – כי ככה זה שאתה זקן.

עמיתלונן

איפה הכלב

ועכשיו גם בפייסבוק:

https://www.facebook.com/tlunut/

תמיד רציתי כלב, סעעמק אני עדיין רוצה! כשהייתי ילד, נגיד בסוף שנות השבעים בואכה 80, שלחברי כנסת אפילו לא היה עבר פלילי, שעוד הטלויזיה היתה עם ערוץ אחד, וחיים יבין אחד בשחור לבן, אז היתה לי כלבה. קראו לה ברנדי ויום אחד כיאה לכלבה מזדקנת – החזירה בבת אחת את נשמתה לבורא. חזרתי מהצבא לאפטר, מוצא את ההורים שלי בפוסט טראומה במטבח והם מספרים לי שהם קברו אותה ממש לא מזמן, בחולות של חוף תל ברוך. ברנדי הפכה לזיכרון מתוק, אפשר עוד להתווכח לגבי מקום הקבורה שלה, אבל אני עדיין נשארתי עם הרצון לגדל כלב שוב.

מאז גדלתי קצת, התחתנתי, עשיתי ילד, התגרשתי, התחתנתי שוב, טעות לעולם חוזרת, הבאתי עוד ילדים, אקווריום ושואב אבק רובוטי ובדיוק בסדר הזה. יכול להיות שבכרטיס של מירב בג’יי דייט היה רשום במפורש שחיות זה לא אני?! בדיוק! אז מה, היא היתה מהממת, ומהממת לוקח. לא אני אכתוב כוסית במקום מהממת ומפה לשם אני אעבור לגור עם ההורים, תודה אבל לא תודה. מפה לשם התחתנו, והמוטיב של הכלב תפס תאוצה. השיא? השיא היה לעבור לפני כמה חודשים לצמוד קרקע עם גינה, ביישוב מרוחק עם מלא פקקים – מירב אמרה שכלב צריך חצר, אז עברנו לחצר עם בית, ככה זה יהיה יותר נוח עם הכלב.

ואז שכנים שלנו הביאו כלבה. שיו כמה קינאתי. עוד ביקשו ממני לשמור עליה באיזה סופשבוע כי הם בקמפינג. איכס קמפינג ועוד באוהל, שונא קמפינג. כמו טווס הסתובבתי ביישוב עם רצועה מחוברת לכלבה ביד אחת, עף על עצמי בקטע נוראי של מאלף נולד, והקטנה שלי מחוברת ליד השנייה וביקשה כל הזמן ללטף אותה. כלבים עושים טוב לילדים, רק שאני לא בטוח שזה עובד גם הפוך. זה עבד לטובתי, הילדים עפו על הכלבה. כלבה חמודה, רק שבינתיים הכלבה עדיין בחוץ, נובחת כל הזמן, והפכה למטרד הקבוע של הרחוב. התירוץ התורן הוא שעדיין לא מצאו מאלף מתאים, אני בעד שימצאו פנסיון מתאים של כלבים אשכנזים ושישאירו אותה שם, ושתנבח עד המוות, כלבה זונה אבל חמודה לפרצוף.

ידעתי בדיוק איזה כלב אני רוצה, הרים שוויצרי. הייתי חבר בקבוצות פייסבוק של הגזע, אפילו הלכנו לראות גורים פעם אחת, ופעם אחרת לתערוכה של הגזע. זה רק היה עניין של זמן עד שאני מביא לי בדיוק כזה. בסוף החיים יותר חזקים מהכל, לא ממש יודע איך, אבל לפני איזה חודש וחצי אולי חודשיים, מצאנו את עצמנו בשבת אימוץ כלבים בגליל ים. הלכנו רק “לראות כלבים” הקטנה לחצה שהיא מתה לכלב, בכלל כל המיטה שלה כבר מפוצצת בבובות של כלבים, אז לא יזיק ללכת לראות את הדבר האמיתי. כי זה לא שנחזור הביתה עם איזה כלבלבון חום ומתוק. ברור שלא!

ברור שלא, רק שחזרנו הביתה עם חמור גדול בן שנה. קראו לו דון, החלפנו לו את השם לקופר. אין מאושרים ממני ומהקטנה שלי, רצנו והבאנו את כל האקססוריז שכלב רק יכול לחלום עליהם. הכי טוב, ומהכל, לכלב שלי יהיה הכי טוב! מירב בשלב הזה של החיים מתחילה לאבד נשימה ומרגישה קצת הרבה לא נוח עם הגודל של קופר, מפה לשם מירב בהתקף חרדה איום, דפיקות לב או דופק מואץ, אני לא רופא בסדר? זיעה קרה, רעידות בגוף ומלא קללות בעיראקית ספרותית. פיזיולוגית היא לא עמדה בזה. קופר התנהג למופת, אפילו קבעתי לו תור לסירוס, והוא היה מחונך למשעי. מירב פחדה שהוא יטרוף אותה ואת הילדים באמצע הלילה, אבל קופר ישן בקומה התחתונה ורק קשקש בזנב העצום שלו, כי ככה זה שאתה נפיל קטן.

בוקר אחד קופר נבח בגלל שהכלבה הזונה של השכנים לא סתמה. מירב נשברה לגמרי בשלב הזה, ואמרה לי שאני יכול לבחור בינה לבין קופר. ברור שבחרתי בקופר אבל מירב החליטה בסוף. בכמה לילות הבאים קופר יבלה את הלילה מחוץ לבית, אני בינתיים הורשיתי לחזור לישון בתוך הבית. “חיות זה לא אני”, זה מה שזכרתי מההיכרות שלנו, חיות זה לא אני, והנה החזון האחד והיחידי שהיה לי מתרסק לי בתוך ומחוץ לבית. קופר שהה איתנו שבוע עד שהחזרתי אותו – בדמעות. את כל הציוד שנשאר נתתי לכלבה הזונה של השכנים, שעד עכשיו נובחת, לקופר החזירו את השם הקודם שלו, ועדכנו אותי מהאגודה ואו, עמותה, או איך שלא קוראים לאס.או.אס האלה, שאימצו אותו עוד באותו היום שהחזרתי אותו.

זה מנחם אותי להגיד שהיה לי כלב. אפילו שזה היה לשבוע. אולי כשהילדים יגדלו טיפה? אולי עם אשתי השלישית, אולי פעם קופר פשוט יבוא לפה לבד מרוב געגועים כי אני בכלל לא חי בסרט, מקסימום אולי טיפה מושפע ממשחקי הכס אבל לא יותר מזה. אולי פעם נביא באמת גור הרים שוייצרי ומירב תוכל לגדול איתו מבלי לפחד. אני כבר למדתי לא לפחד ממירב, אבל אני עדיין מת לכלב. מירב עדיין לא סובלת אותי, אולי חתול במקום?

 

עמיתלונן

על העץ

קייב. בסך הכל מינוס שתי מעלות, פתיתי שלג לבנים נון סטופ, שלושה גברברים, קצת מסטולים בבר במלון, עם שולחן ויין מקומי זול במיוחד, וזונה אחת, הכי מגעילה שאפשר, שנתקעת לנו על השולחן עם תוכנית שיווק עצמית אפעס לא מאוד מוצלחת. באלוהים, וגם הוא לא ממש עזר, גם אם הייתי נהג שיכור על אכזרית במילואים לא הייתי מתקרב אליה! שומו שמיים וכל הזונות שבעולם – דווקא אני?! אני עוד אחזור אליה. מה שבטוח זה שכולנו חזרנו עם ‘פוסט קייב טראומה’, בחברת לואו קוסט ישראלית המאופיינת אי שם על הספקטרום של בין פח לפח מאוד. זו לא היתה חלילה נסיעה לאומן, אולי גם זו תגיע פעם, במחילה מכל הצדיקים הברסלבים. אלא פשוט נסיעת עבודה ראשונה שלי אל עבר הגוש הסובייטי לשעבר, נגיד.

הרבה סיפורי זוועה על טיסות לקייב ועל חסידים שמשתכרים ועושים שמות באווירון שמעתי. כבר באוטובוס בואכה לאווירון הלואו קוסט המיוחל, נהג האוטובוס ‘טעה’ ולקח אותנו לאווירון הלא נכון, כמה שיכור כבר יכול להיות נהג אוטובוסים בנמל תעופה? ת’כלס הייתי מת לעלות על האווירון הלא נכון, רק חבל שהיה איזה דייל קרקע מבועת שעשה תנועות מפחידות עם הידיים ודחף, איך לא, שוב, את כולנו חזרה לאוטובוס. האווירון לואו קוסט ובניו בסך הכל חנה ממש ליד. שעה איחור בהמראה, מחסור של פקחי העמסה היה התירוץ התורן, כייאה ללואו קוסט פח, כוס מים פושרים חינם ונחיתה בבירה האוקראינית. קר, ממש קר.

את המעיל שלי המיוחד, זה ששמר עליי מטמפרטורות קיצון עיין ערך עד מינוס חמש מעלות, חסין לשלג, ברד, קור, מים, רוחות, טייפונים, הזוהר הצפוני, כל סוג של זוהר שהוא, אבל ממש לא חסין מזונות אוקראיניות מרירות במיוחד, קניתי בשבוע שעבר בטירה, כחלק מסיור קצביות בוטיק שערכתי למירב. טירה זו עיר חמודה ליד צור מירמור, עת שהיה מבצע מעילים אז קנינו גם לילדים. שיהיה. במסגרת ההכנות לקור ארזתי בנוסף כפפות, צעיף וכובע. קר בקייב.

קייב היא אולי אחת הערים הכי נקיות שביקרתי בהן מעודי, זו עיר שמשלבת עבר עם עתיד, יש המון מודרניזציה, אמריקניזציה אם תרצו, לצד כמובן סממנים פוסט סובייטים, כאלה שקשה להתעלם מהם. יחד עם זאת כל מה שאומרים על הנשים בקייב נכון! ללא ספק מהנשים היותר דקיקות, יפות, מטופחות, מנומסות, אדיבות, וממש נעימות למראה ומן הסתם למגע, במקרה שלי לפחות רק למראה, מגע עבורי כרגע הוא רק סוג של דבק רחמנא ליצלן. מי שאי פעם חושב, יחשוב על לשאת אישה אוקראינית – זה כן! זה ממש כן!! לכו על זה ‘סו-הלפ-יו-גוד!’ הם נחמדים כולם שם בקייב, וגם הבחורות מהמשרד, אולי בייחוד הבחורות מהמשרד כי אני עדיין סובל מפוסט קייב טראומה שכפי שצויין לעיל, סליחה מירב זאת את, זה ממש לא אני, אני גבר וזה מה שקורה לגבר ישראלי מצוי שטס לקייב ונכנס למוד של מילואים.

את פיזדייץ על העץ למדתי מפבלו. זו קללה שמשלבת קללה ברוסית, מילה בשפת הקודש שמתחרזת עם עץ, והכי מגניב שפבלו בכלל מאורוגוואי אז זה גם יוצא לו במבטא ספרדי כבד. מי זה פבלו? פבלו מנהל את הפיתוח, אני מנהל את הבדיקות ובן מנהל את שנינו. סליחה בן. נראה לי שבן לקה בפוסט קייב טראומה, כנראה שייקח לו עוד קצת זמן להיגמל, כחלק מתהליך הגמילה הוא ייאלץ לחזור לשם כבר בשבוע הבא כנראה, אומרים שבפעם השנייה מקבלים את זה יותר קל. מכאן, כל שנותר לי הוא לשאת תפילה שהטיפול אכן יישא פרי, אולי עוד קצת בקר עם יין ועוד כמה שעות משרד והוא יחלים. אמן.

לתומי, עוד הייתי מספיק טיפש לחשוב שהבחורות במלון מחייכות אליי כי אני כאילו חוצן, גבוה, סקסי, מסוקס, לא מגולח, מראה רטוב למשעי, כרס מטופחת, לא ממש שעיר ואשכנזי – פחחח אחד ארוך, החלום הרטוב, ללא ספק, של כל זונה אוקראינית שרק דביל כמוני, לא מבין שהיא זונה ובטוח שסתם התאהבו בי כמה צ’ילבות מקומיות.
ואת אלה הזונות, אנחנו קלטנו שלוש במספרן. ‘האינטלקטואלית’ – תמיד ישבה לה מחוץ לבר הסליזי של המלון עם אייפד וחיוך – היפה בזונות המלון. ‘שפתיים’ – שפתיים פשוט נולדו כשפתיים ואז פשוט זכו בהשתלה של גוף, יצא בסדר, קצת זנותי אבל בסדר. וברשותכם אגע כעת בזו האחרונה, ובאמת שאני מאחל לה רק בריאות.

תקחו את כל הזונות בקייב, תיקון – תקחו את כל הזונות באירופה? תיקון! תקחו את כל הזונות שהמין האנושי אי פעם ידע לרבות כל סוג של תרבות חיצונית שהיא, ועדיין המכוערת שבמכוערות, המגעילה שבמגעילות, האנטי תזה המוחלטת, ועוד בבלעדיות, למה שאנו בימינו אנו מכנים אישה, זו ולא אחרת, ולא בחלום, במציאות!!! היא ורק היא, שיכולה לדגמן אולי עץ מאובן חנוט מתרבות המאיה, זו שלא הייתי נוגע בה עם אכזרית, והייתי מוכן לברוח ערום ממנה בקור של קייב כשיש שלג בחוץ – נדלקה עליי! מלח שום מלח שום מלח שום, ועכשיו כשאני חושב על זה?! אולי זה באמת הזמן לסוע לאומן?

על עמיתלונן נדלקה הזונה הכי מגעילה עליי אדמות. ישבנו בנעימים על בקבוק יין אדום, הקטיפה האוקראינית זה שמו של זה היין, בבר במלון, סביב שולחן, בהוויה הכי תמימה שיש, ואז העולם עמד מלכת. זו, מלכת הכיעור שואלת אותנו באנגלית, במבטא כבד האם נפשינו חפצה בניחוח אישה, היא קלטה שאנחנו מארץ הקודש, והיא לא זזה לנו מהשולחן והקרנית של העין?!?!?! נ נח נחמ נחמן מאומן! קפאתי! אפילו שהיינו מתודלקים טיפה מיין, ואפילו שהיינו מאוד סובלניים אליה – היא לא זזה משם! נאלצתי, בעל כורחי דה! לבשר לה שכרגע זה לא העניין שלנו, ושאם נרצה נשלח לה פקס. היא עוד טרחה להוסיף שאם ‘נרצה’ היא תהיה שם, והצביעה אל עבר הגיהנום. מבחינתי צבע אדום! מחכים בממ”ד, אנחנו כאן ואנחנו לא זזים מפה מטר. בסוף היא הסתלקה. ברכת שהחיינו.

וכך הסתיימה לה האפיזודה בערב האחרון שלנו בקייב, זכור לי שבערב הראשון שלי שם, התפוצצה לי נורה באמבטיה בחדר במלון, שהורידה את הפקק של החשמל בחדר, עת שהייתי ערום בדרך לאמבטייה – כסף קטן. בוקר המחרת, מונית שירות לשדה, על הכנפיים של הלואו קוסט משפריצים חומר נוגד קפאון, שעה איחור בהמראה, איך לא. חזרה לארץ הקודש ושלושתינו עדיין מאוהבים בטטיאנה, כי איך אפשר שלא.

אין כמו בבית, אבל גם קייב בסדר.

 

עמית