ארכיון חודשי: אוקטובר 2017

מרפי

יש אולי שני דברים שמירב שונאת יותר מהכל. חיות ואותי. לגבי החיות, מתישהו היא אולי תתרגל על אף המשפט האלמותי בכל מיני פרופילים של אתרי הכריויות כדוגמת חיות זה לא אני, אבל אני באמת לא זוכר מה היה רשום בכרטיס שלה, מרוב שהיא לא פסקה מלשלוח לי מסרונים ולבבות רוצה לומר עפה עליי באתר הכרויות שהיכרנו דרכו, מסכנה. מאז הכל קרה כל כך מהר – לך תזכור. מוטיב הכלב עדיין ברור כאן, אבל הצורך בעבודת הכנה אינטנסיבית בעינו עומד, שריר ברור וקיים.

שיטוט מיותר לחלוטין בקבוצת הפייס של היישוב, בו בעת בטלה מוחלטת, מוקף בפסולת של מזון, צד את עיני פוסט של שלושה חתלתולים שנראים לא רע בכלל ומחפשים לאמץ בית. זרקתי משהו למירב, על חתול ועל זה שזה הוא יכול לצוד את כל הנחשים בחצר, מירב באופן מפתיע לא מתנגדת לחתולים בגלל שהם ציידים אבל היא הוסיפה שזה לא נכנס הביתה ובכלל מלמלה כמה תהיות על הגבריות שלי, והנאום הרגיל. בינתיים החתולים הלכו לטייל, אני פותח ערוץ סודי מול הצדיקה שפרסמה את זה – אנחנו בקשר.

מפה לשם אני ניצב עם חתלתול קטן בבית כמה שעות מאוחר יותר. הילדים צורחים משמחה והתרגשות ומירב צורחת מעצבים, חרדות, שברון לב והו שומו שמיים למה למה התחתנתי עם הדביל הזה – והוא עוד מביא את זה הביתה בארוחת שישי?! ואני תמיד טענתי שהכל זה עניין של טיימינג בחיים, ובאמת אלפית שנייה אחר כך מיצי ואני עפים בבעיטה החוצה לחצר. מירב יוצאת אחרינו עם קודקס חוקים מפורט של מה מותר ומה אסור, ולך תוציא את האוהל מהמחסן ותעשה לך מחנה עם מיצי. שעה של צרחות והדחקה – של מירב. מנסים לארגן למיצי משהו לאכול, מנסים להבין אם זה זכר או נקבה ובכלל אם יש לו פוטנציאל להיות חתול שמירה ורק שלא יביא גופות של עכברים הביתה ויחביא אותם בנעליים של מירב.

הילדים מאושרים. ההשפעה של מיצי ניכרת בהם ללא דופי. הם צופים הרבה פחות בטלויזיה, כמעט ולא רבים ביניהם, משתפים פעולה, אוכלים הכל מהצלחת, הרבה יותר רגועים ופורקים על מיצי המון אנרגיה. בתור חתול שמירה מן המעלה הראשונה, שרגיל לישון איזה שמונה עשרה שעות ביום, הם ממש בסדר איתו, לא תמיד יש לו כוח אליהם ודווקא כאן אנחנו ממש יכולים להבין אותו.
שבוע אחרי כמעט, מירב מדי פעם זורקת משפטים לא ברורים בעליל – טוב הוא יכול להיכנס, אבל הוא לא ישן בבית, וגם אתה לא! ושהוא דווקא חמוד, אתה לא! לאחר ביקור ראשון אצל הוטרינר, ולאחר שהוא קצת התרגל גם אלינו, מירב אפילו לקחה חלק פעיל בבחירת השם שלו ונכנסה לגוגל לבדוק שמות של חתולים – ועל זה נאמר אללה יוסטור!

לאחר כמה ימים מיצי הפך באופן רשמי למרפי. אבא איפה מרפי? אבא בוא נקרא למרפי, אבל אנחנו מתגעגעים למרפי, אבא מרפי יחכה לנו כשנחזור מהגן? אבא מרפי אכל\שתה? אבא מרפי מצחיק את אימא? אבא אני רוצה להאכיל את מרפי? אבא אימא עדיין כועסת עליך, אבא נראה לי שאתה בבעייה עם אמא, אבא למה אמא צועקת אמא’לה כל פעם שהיא מחזיקה את מרפי? אבא שמרפי יבוא לשחק איתי בכדור, נו תגיד לו! ומרפי ומרפי ומרפי. מרפי אכן שובב וחמוד, אבל לצורך העניין אנחנו נשאיר אותו כאן כמיצי.

אנחנו מגדלים את מיצי בחצר הבית, בבית הצמוד לשלנו יש כלבה שמתה לטרוף אותו, ובצד השני חתולה בוגרת, ויש גם את החתול הזין מהשכונה שמגיע מדי פעם בלילות ואוכל לו מהאוכל. מיצי ייאלץ לגדול אל תוך הפלטפורמה הזו, לדאוג לעצמו ולחפש לעצמו תעסוקה. ברגע שמיצי קצת יגדל הוא יוכל לצאת בעצמו אל רחבי היישוב לסיבובי דאויין ולעשות כרצונו. סליחה מראש למיצי שיעבור סירוס, אבל מצד שני הוא לא נשוי וזה כבר פלוס ענק! כולנו תקווה שהוא לא יגמור בתור איזה שטיח דרוס על הכביש או קורבן לאי אילו נסיבות שהגורל או מירב יזמנו לו.

יש חתול בבית, ישן רוב הזמן. הילדים מאושרים על זה שסופסוף יש להם חיית מחמד, ושבינתיים שום דבר כאן עוד לא באמת התפרק. אני סמוך ובטוח שמיצי יהווה מנוף בדרך אל הכלב שייפול כאן על מירב, תרצה או לא, וזה הולך ומתקרב. ומכאן שהאתגר יהיה להרגיל את מיצי לכלב והפוך. עכשיו כשהילדים תפסו קצת גובה, הם שואלים אותי מתי גם נביא כלב, ואני משיב להם שממש בקרוב. הכוונה היא להביא גור קטן שייגדל וייגדל, יחיה בהרמוניה עם מיצי ומדי פעם גם אני אגיע לכאן, כדי להתחנף למירב, שעד כאן באמת מפתיעה עם ההתרגלות שלה לנוכחות של חיה בבית, ואני ממש לא מתכוון למיצי.

 

עמיתלונן

ביי סטנד ביי

אין לי תרופות יותר. ככל הנראה התרופות שלי עכשיו תקועות באיזה נמל תעופה אירופאי, הן מאופסנות היטב בתוך תיק כלי רחצה יחד עם המזוודות של מירב ושלי. הכוונה שלנו היתה להצטרף למזוודות שלנו, אבל איכשהו רק הן הגיעו לבסוף לאמסטרדם. כרגע מירב ואני בארץ, ומאוד מקווים לראות את המזוודות שלנו חוזרות הביתה, לרבות התרופות, המצלמה, וכל פרטי הלבוש או יותר נכון “המותגים” שאני כל כך אוהב ללבוש. יש רק מפסידים בפוסט הזה. אמסטרדם, מירב ואני. אמסטרדם הפסידה את שנינו, מירב הפסידה את “פרימארק” או איך שלא קוראים לבית ממכר הזה של הפיג’מות, ואני הפסדתי את הפנטזיה של להיות עם עוגיית חלל בפה, תוך כדי פתיחת ציר ברובע החלונות האדומים, בוהה בציצים, ואת מירב שצורחת עליי מאחורה שאני הבטחתי שאני לא מעשן יותר ושהיא לא סובלת אותי.

אבל יפה ששלחתי את המזוודות של שנינו לאמסטרדם חתיכת דביל! שנינו נתקענו בארץ! חתיכת תקיעה! כן מה שקרה ביממה האחרונה הוא לא פחות מקומדיית טעיות קולוסאלית שהלכה והסתבכה סביב צירה, זה בעיקר סיפור על טמטום, שלי כמובן, מהול בחוסר מזל עד כדי טרגדיית סטנד-ביי שתדקור כנראה קדימה ולמשך הרבה זמן. העיקר שצמתי השנה. אומרים שזה עוזר. אז אומרים. כמו שאומרים בשביל לנחם אותנו שהכל לטובה? אבל באמת מתכוונים למשהו כמו: “תשמעו, אתם כאלה מסכנים. פאק איזה חרא, איזה גורל, איזה יצאתם כאלה סתומים?” אז כזה. בדיוק. מוגש קר וכואב. העזנו לחלום על אמסטרדם, לסוע לחג, חופש, חופש מהעבודה, סידור לילדים, בוקינג דוט קום. שבע שנים לא היינו בחו”ל, רצינו לסוע רומנטי, להחזיר את התשוקה (הכותב מתכוון למעשה תשוקה כבסיס למטאפורה – פחחחחח לא באמת תשוקה דה!), חלמתי על צ’יפסים מוקרמים בגודל של נקניקיות, על תעלות מים, על שווקי אוכל, על ירוק, על חום? על אופניים, על טחנות רוח, ואן גוך. פאקינג אמסטרדם!

כמו כל רעיון טוב שלי זה התחיל לפני כמה חודשים בריב שלי עם עצמי ואז גם צרפתי את מירב ורבתי גם איתה – ממי איפה אנחנו? הזוגיות? טבענו! עם השגרה, הילדים, והכל. מירב כמובן התנגדה ואמרה שאין לה שום צורך בזוגיות איתי, לרבות כלב, ומספיק היא סובלת אותי ואת השיגועים שלי – ת’כלס זאת אישה שיודעת להעריך גבר אמיתי, ותמיד יודעת על מה היא מדברת, לך תתווכח. אבל בסוף היא הסכימה! פאק היא הסכימה לאפסן את המפלצות המתוקות שלנו אצל הדודה והדוד, וזה כבר שינוי תפיסתי עמוק. אני חושב שמכאן הדרך להסכמה על כלב רק מתקרבת. כלומר נכון לכתיבת שורות אלו, אנחנו בבית נטול ילדים, מזוודות והמון שעות שינה.

גילוי נאות – מירב עובדת של חברת תעופה מכאן ויש אשלייה כזו שלעובדי חברות תעופה טיסות לחו”ל הופכות לקצת יותר זמינות, מילת הקסם כאן היא ‘סטנד ביי’. כלומר זה היה הבסיס לכל התוכנית. בודקים שיש מקום, קצת מזל, קצת חגים, ובלי נדר אתה מוצא את עצמך באוויר. למציאות כנראה הפעם היו תוכניות קצת אחרות היות וגם במונחים של סטנד ביי יש תיעדופים, או דרגות של סטנד ביי נקרא לזה טוב? יש את דרג רם המעלה, כלומר נולדת עם כפית של סטנד ביי בפה, אתה הבעלים של חברת התעופה, המנכ”ל, טייס, טייסת, בת של טייס, בן של טייס, בן של זונה, סלב, פליט ריאליטי, פליט בכלל, סתם איש עשיר טחון בכסף, או כל אחד אחר שהקברניט חפץ בו על הטיסה – אלה  תמיד טסים לא משנה כלום, גם אם מדביקים אותך לגלגל של האווירון. יש את הדרג הבכיר, שגם הוא לרוב תמיד יעלה, יש את דרג הביניים או דרג משנה אם תרצו, אבל זה הכל מילים מסובכות באנגלית של הדרגים הנ”ל, מירב תירגמה לי. נשארנו עם שתי דרגים אחרונים – דרג סתם, וזרג, כן זה האחרון עוד בשלב האריזה יתקשרו אליו מן השדה ויאמרו לו שחבל לו על הזמן ועדיף שינסה מלון בטבריה ושייסע עם אגד תיור.

עד אתמול עוד היינו בדרג סטנד ביי בכיר. כלומר זה היה בכיס שלנו, שיחות תכופות לקברניט ולמבצעים, נשארו עשרה מקומות בתשע בערב לטיסה שאמורה לצאת בחמש לפנות בוקר. הלכנו לישון בתשע בערב, קמנו בחצות התארגנו, רבנו ויצאנו לשדה. בדלקפים, עם האחראית משמרת שמבשרת לנו שעוד קצת כרטיסים נמכרו ושנלך לשתות קפה ולאכול טוסט במחיר מופקע ושנחזור עוד חצי שעה. חזרנו אחרי חצי שעה, זה נראה שנטוס קוקפיט, וזה לא כייף לטוס קוקפיט בכלל, אלא אם כן אתה בן שתים – עשרה ולהיות טייס תמיד חירמן אותך, כן וזה בגדול סיפור הילדות העצוב שלי. אבל קוקפיט איט איז, מקבלים בורדינג, היא מבקשת שנשאיר לה טלפון למקרה שאולי יגיעו עוד כמה רמי דרג של סטנד ביי שבינתיים לא טרחו להראות את עצמם. הולכים לדיוטי. ניצחנו!

גילוי נאות שני – רק לפני שבוע חזרתי מקייב, הבית השני שלי, אני עובד שם, אבל זה לא כמו לטוס עם אשתך. ניסיתי לשכנע את מירב שתקנה לעצמה מברשת שיניים חשמלית, כהרגלה בקודש היא התנגדה, לכן רכשתי כזו לעצמי, כולם בעבודה קנו אז לי לא יהיה?! ומכיוון שאני מטומטם כי זה ברור לי שאני טס, ושאני הולך לקנות מלא באמסטרדם, השארתי את זה בארץ – כדי שלא יתפוס מקום. מכירים? אז כזה -בדיוק! כי ככה זה שאתה דביל!! עוד קצת פה ושם, והולכים לגייט. בי-7. מתיישבים בגייט, זהו זה סגור! ופתאום טלפון מההיא בדלפק – יש בעייה! הגיעו האנשים בעדיפות יותר גבוהה משלכם, יש עוד כמה דיילים מתלמדים ואקסטרה מאבטח – אופסי?!

ולחשוב שהיו לנו כרטיסים בחברה המקבילה וביטלנו אותם כי היינו בטוחים שלא תהיינה שום בעיות. כמעט שלוש טיסות שיוצאות במקביל, מתחילים לתחקר אותי על המזוודות, כי רוצים להוריד אותנו מהטיסה, באיזה צבע הן, איזו חברה, ואם הן מבינות אנגלית. מירב בינתיים רצה לחברות התעופה האחרות, אולי יקרה נס. לא קרה נס קרה פח. יצא אישור מיוחד להוציא את המטוס עם המזוודות שלנו בתוכו כי כולם קיווו שאיכשהו נצליח להגיע עם טיסה אחרת. ואז כורזים לנו להגיע לשרוול לא בשביל לשדרג אותנו לביזנס אלא בשביל להודיע שמורידים אותנו סופית מהטיסה ושנמות, ולא משנה הסדר. ניסינו, וזה לא הצליח. וזה כואב כמעט כמו שנכנסים בך במאחורה של האוטו בנתיבי איילון. ביי ביי אמסטרדם, עולים כולם לטיסה, ואנחנו מחכים לביטחון שיבוא ויחזיר אותנו “ארצה”. בסוף הביטחון בא, שאל כמה שאלות ואמר שזה בסדר ושהוא לא מזהה אצלינו כוונות זדון לפרוץ לדיוטי פרי ולתקוע שיבס כאילו אין מחר. עלינו במעלית קומה אחת למעלה לאיפה שחוזרים מחוץ לארץ. אפילו טחנת רוח אחת לא ראיתי, אפילו לא עוגיית חלל. כלום. מחכה לנו באגי לבן בקומה למעלה עם נהגת.

באגי זה מהרכבים הקטנים האלה שנוסעים בתוך הטרמינל. כמו רכב גולף אבל של נמל תעופה עם צ’קלקה כתומה. לרוב הם משמשים לשינוע נוסעים, נוסעים מאוד חשובים, כאלה שלא יכולים ללכת, כאלה שאין להם בכלל רגליים, כאלה שנתפסו מתפלחים לטיסות, כאלה שנתפסו נקודה, עבריינים, מברחים, חסידים של אומן שאיבדו את האמונה אולי? כאלה שסתם תופסים טרמפ וכאלה רחמנא ליצלן שהורדו מטיסות כי הם סתם בלי מזל. באגי זה רכב פתוח, ומכיוון שכך אני רק זוכר שביקשתי לשבת מקדימה וליד החלון. הבאגי לקח אותנו חזרה לביקורת דרכונים, וכאילו לאסוף את המזוודות. אמרנו לנהגת שאין לנו כי הן כבר בדרך לאמסטרדם. “אה זה אתם המסכנים?! היא נתנה לנו את המבט המרחם”, ואז היא הורידה אותנו איפה שמורידים את הסתומים ונסעה. חזרנו לארץ.

מכאן מתחיל מרוץ של לנסות להחזיר את המזוודות, או למצוא להן קונקשן באירופה, לנסות להבין מה יעלה בגורל הסחורה שרכשתי במיטב הדולרים בדיוטי, ולעודד מירב אחת גמורה מעצבים, עצובה, עם יגון קודר, כזו ששתו לה את החלום באבחת חרב, ומנסים בדרך לא דרך למצוא פתרון מסוג אחר. חזרה לאוטו, די בשוק, הבוקר עולה תוך כדי נסיעה חזרה הביתה, שרפנו לילה שלם בניסיון נואש להעפיל לאירופה – מת! מבטלים את המלון, את חבילת התקשורת, הולכים לאכול ארוחת בוקר, קונים מתנות לילדים ולו רק על האומץ שהיה להם לעזוב ולישון לא בבית. וכל הכבוד למירב שלמדה לשחרר סופסוף.

אז אנחנו בחופש, אולי מחר אם המזוודות תגענה, ניסע לאיזה בית מלון ישראלי ואולי לא. היום בערב נתפנק לנו באיזו מסעדת ניחומים. ננחם זה את זו ונפתח גוגל מפות ונסתכל סתם על תמונות של אמסטרדם בטלפון החכם. סטנד ביי זו המלצה בלבד, אני מוכן למכור את הזכויות לפוסט הזה ולהפיק ממנו קומדייה כי זה בדיוק מה שזה היה כל הלילה. ללא ספק זה היה האין אמסטרדם הכי מהיר שלנו בחיים.

ותודה לברטי, שניסה לעזור כמה שרק יכל. פעם הבאה אינשאללה!

ולא נותר לי לקוות שהמזוודות תחזורנה ויפה שעה אחת קודם – כל התחתונים השווים שלי שם!

 

עמיתלונן