ארכיון חודשי: יולי 2017

אבא שמעון

הגנן.
אני כבר כמה חודשים גנן חובב. יש לי מכסחת ויש לי חרמש, אפילו למדתי מה זה לקלטר – באלוהים יש מילה כזו, אפילו למדתי לתפעל לבד מחשב השקייה, ואני ממש בערב הסמכה סופית של קיפולי טפטפות ודישון עם זרחן מועשר. מעת לעת אני מזעיק את הגנן המקורי, האבא הרוחני שלי שלימד אותי איך לא להילחץ כשהדשא מצהיב בחורף, למבצעי בזק מיוחדים, שלי אין את הכישורים, ואו, הכלים, ואו, האומץ, ואו החוליות הבריאות בגב בכדי לבצע גיזום רבתי עם מכשיר שעושה הרבה רעש כשאני תלוי על בלימה בתוך גרב על סולם. בשביל זה יש גנן מוסמך. וזה הגיע בשבוע שעבר וגזם וגזם – ועל הדרך שבר, לא בכוונה, מיכל גבוה כזה של שיח עוד יותר גבוה. הבטיח שיבוא להחליף – עד היום אני מחכה. אוהב אותו הרבה בלב – את השיח.

האסלה.
אולי הגנן פתח רצף א-סינכרוני כזה של נאחס, אבל בשבוע הזה, כשאני עם שיח שבור וזה קשה לי לראות את זה כל יום בבוקר ובערב כשאני יוצא וחוזר הביתה, אנחנו מתחילים להריח ריח לא משהו בכלל מכיוון האסלה. תחקיר מעמיק מגלה שיש נזילה והופ אני מרים קו חם לאינסטלטור שלי שיבוא כנראה מחר. עד מחר אני מאבד את הסובלנות ומעמיס על הנפש המיוסרת שלי את האירוע הזה כחמור יותר מהפיגוע בשיח שהמיכל שלו נשבר, רץ לחנות קרובה של עשה זאת בעצמך, מצייד את עצמי בכלי שיש בטח רק לאינסטלטורים, ולא זה לא פרומו לסרט כחול, הופך לעצמי את השירותים, חופר וחופר – לא מוצא כלום. האסלה בשלה, נוזלת. חיים כמה ימים עם סמרטוטים וסחבות על הרצפה עד אשר תבוא הישועה והיובש.

מבדיקה מדוקדקת של האינסטלטור, עולה כי הגומיות של האסלה עשו את שלהן ויש להחליפן בסט חדש. מבדיקה מדוקדקת עוד יותר נמצא גם נמצא סדק באסלה מה שאומר שהלך לאסלה השאסי ושהיא סובלת מירידת ערך משמעותית משמע היא צריכה לעוף. ורק לדמיין את עצמי מתרסק עם אסלה קרמית והשיקום שהיה עליי לעבור וכמות התפרים והפרוקטולוגים שהייתי צריך לבקר, חושב עם עצמי ומחליט להחליף את האסלה. אסלה חדשה, גומיות חדשות, מה שבטוח בטוח ומה שביטוח ומתקשר אליי שמאי, כנראה שמאי אסלות הסמכת שמונה צול בלחץ. השמאי מבקש ממני שאשלח תמונות של הנזק. אמרתי לשמאי שאני בכלל בעבודה ושאני לא מבין כלום באסלות וגם לא בצנרות ובצינורות ארבע צול של האסלות ושאני מבקש שייתחשב בי, אני עוד לא מוסמך ובדיוק בשביל זה יש לי אינסטלטור. בשלב מסויים ביקש אולי סתם תמונה, אפילו של האסלה החדשה כי זה נזק, זה משהו שחייבים לצלם בסמארטפון. שיהיה. בסוף נראה לי שהוא הבין שאני מטומטם תודה לאל, ונראה לי שבינתיים זה בסדר. אקדח שמעשן במערכה שנייה תמיד יורה בשלישית לא? אז ככה זה בדיוק עם שמאים.
רק שבינתיים אני בעולם של חוסר וודאות, דואג וממורמר בדיוק כמו שאני אוהב, יש לי אובדן שליטה טוטאלי, לא, לא על סוגרים אלא על מיכל שבור עם שיח ואסלה שמוחלפת תוך כדי השבוע האחרון.

 

וו גרירה.

יום חמישי האחרון, בדרך הביתה עם מלאו ת'אלפים תוכניות לסופ"ש. תוך כדי עוד שיחה חסרת תכלית עם מירב והדיבורית באוטו.
איילון מזדחל לאיטו צפונה, עשרה לשמונה בערב, אחרי יום קצר וסטנדרטי בעבודה, איזור מחלף רוקח ופתאום אני חש בבום חזק במאחורה של האוטו שלי, החדש, היפה, הגדול, הרמת גימור הכי הכי, הפחות מחודשיים על הכביש וזהו. לא חמוד שלי אני אומר לעצמי בלב אתה לא חולם אתם סתם שמן. מיידע את מירב שנכנסו בי מאחורה, יוצא מהאוטו והולך לראות מי התעסק לו עם הסמארטפון ועל הדרך עשה לי ברכב מעשה סדום!
פיאט 500 דבוקה לי מאחורה, ויוצאת לי ממנה נהגת ממש צעירה, יפה, ובדמעות, רועדת, בוכה – ממש סרט תורכי בואכה צפונה והלאה טיפה ממחלף רוקח. שאלתי אותה עם היא היתה בסמארטפון שלה והיא השיבה לי שוייז בילבל אותה. שומו שמיים אלוהי הוויז ואחותם – מדוע אתם מבלבלים עלמות חן צעירות על איילון ובכך גורמים להן לאבד שליטה? ולהיכנס בי מאחור? למה? בקיצור עוד ילדה מבית טוב שהיתה עסוקה בסמארטפון ולא בכביש. אמרתי לה שכדאי שנעמוד בשולי הכביש ולא ממש בתוך איילון.
חנינו בצד, ובכי תמרורים של עלמה צעירה. ואני פתאום מוצא את עצמי מרגיע אותה ואומר לה שהכל בסדר ושטוב שזה נגמר כמו שזה נגמר ולא יותר גרוע. ממש! היא קצת נרגעה, החלפנו פרטים, היא לא ממש הבינה מה זה או מה ההבדל בין ביטוח חובה למקיף ונתנה לי את הטלפון של אבא שלה, אבא שמעון. לא היתה לי שום כוונה לצלצל לאבא שמעון.

בתור אחד שנוהג הרבה, ורואה כל יום איך אנחנו נוהגים, קצת הצטערתי שלא התקנתי וו גרירה מאחורה, זה כנראה פחות ממגנט נהגים שבמקום לנהוג עסוקים בסמארטפונים שלהם, קוראים עיתון, יש לא מעט נשים שמתאפרות, יש את אלה שרואים סרטים וכאלה שכותבים תזה שלמה. את כל הנזכרים לעיל, אנשים עושים לא רק תוך כדי נהיגה אלא גם בפקקים, כי פקק זה סתם – צורה לנו.

מחשב מסלול מחדש: עציץ שבור, אסלה נוזלת, אוטו מעוך מאחורה ואולי איזו פריצת דיסק לקינוח – לא רע לקצת פחות משבוע.

מריץ טפסים לביטוח, נכנס למוסך, מגיע שמאי, שמאי רכב מדופלם. האוטו במוסך, מתקנים, פחחות, צבע, רכב חלופי, תחכה לחלופי – בדיוק הלכו לשטוף אותו, תיסע, תחזיר, תחנה. אוסף את האוטו שלי אתמול. לא מוצאים את הכרטיס רכב. מוצאים לבסוף את הכרטיס. לא מוצאים את הפחח, בסוף הוא בא. צ'ק לשמאי, מריץ פקסים, ותמונות, ובירוקרטיה וכייף! בעיקר כייף. המוסך שכחו משהו – צריכים לחזור להשלמת טיפול. הצ'ק לשמאי לא נכון, צריך עוד אחד. אולי בכל זאת להתקשר לאבא שמעון?
אבא שמעון – תעשה לי טובה? תלמד את הבת שלך על דקה אחת על מה ההבדל בין מקיף לחובה, ועל הדרך אולי תסביר לה שעדיף לה להתסכל על הכביש, רצוי קדימה לרוב, במקום להסתכל על הסמארטפון, מקסימום זה יציל את החיים שלה. כי מה זה כבר בימינו חיים של בן אדם לעומת סמארטפון אחד?

האסלה הוחלפה, האוטו פחות או יותר תוקן אבל העציץ? בן זונה הגנן.

מוקדש, והפעם עם שיר – לאבא שמעון!

עמיתלונן

הפילוסופיה של החלקיקים

לפני שנה, טיפה יותר אולי. מירב טפסה על איזה עץ, אמרה שנמאס לה מהכל, היא רוצה שינוי, היא לא יכולה יותר, היא בחרדות, והילדים, ואני, וכל העולם ואחותו הגענו לה עד לגרון, ושהיא לא מיצתה את עצמה, ושמשבר גיל הארבעים ומשהו כבר ממש כאן, והוא כאן בשביל להישאר. אולצתי, בעל כורחי כמובן, לשמוע שואה של חפירות. אז כמו כל בעל תומך הסתכלתי עליה במבט של מטומטם והלכתי לשתות בירה עם חבר בתקווה שזה יעבור לה. מפה לשם חלפה שנה. בזמן הזה עברנו לבית עם גינה, אני הבנתי שאנחנו עוברים לגינה בשביל כלב. מירב הבינה שהיא פורשת מהעבודה שלה, הולכת ללמוד איזה משהו במכון אדלר ובעיקר אוכלת לי את הראש. מיותר לציין שעד עכשיו אין לי כלב, ושמירב בסבבה שלה לקחה שנת חופש!

צר לי להרוס פה לכולם את האידיליה – מירב לא טיפוס של בית. מירב לא הטייפ קאסט של לנקות, לא משקה את העציצים, לא מכסחת את הדשא והיריעה עוד קצרה מלהכיל. אני דווקא כן אבל מה זה קשור עכשיו?
פתאום, מחוץ לכחול, או אאוט אוף דה בלו למי שבאמת מתקשה באנגלית, המקום הזה שמירב עבדה בו, איזו חברת תעופה עם כמה מטוסים משרדים ועציץ – שאלו אותה אם יש על מה לדבר, קשה היה להם בלי מירב, לא שאני מתחבר לזה, אבל נגיד שלי קשה בלי עוזרת טוב? אז הם דיברו ודיברו, ודיברו ודיברו. ומפה לשם מירב חוזרת לעבוד בדיוק בעוד שבוע. עכשיו יש לסיפור הזה צדדים טובים וצדדים עוד יותר טובים, אבקש בנימוס מכל הפמיניסטיות לעזוב את הפוסט עכשיו – ויפה שעה אחת קודם לכן.

מירב פורחת כשהיא בעבודה, זה עושה לה כ"כ טוב, זה גם עושה לי – רק טוב. אין יותר חפירות חסרות תכלית בבוקר ובערב על חשבון הזמן שלי באוטו עם שירים שאני כל כך אוהב להאזין להם כדוגמת: "ממי שומע…." והלך לי השיר, וכנראה גם שארית היום. מירב חוזרת לחברות שלה בעבודה, צוות של בנות מוכשרות וכן – תנסרו לעצמכן את הראש לעייפה, לי זה הספיק תודה. ובכלל אני חושב שאישה שיוצאת לעבוד או שלפחות שבה לעבודתה הקודמת זו דוגמה מצויינת לקדמה, מופת ושלא לדבר בכלל על פמיניזם פוסט מודרני בעליל, ושלא לדבר בכלל שוב על הרציונל הכלכלי שמתווסף לכך – שקי אוכל היום לכלבים לא באמת זולים. ואם להודות באמת יש הסכמה של מירב לשיצו. דווקא הקונספט של 'מגה שיצו' בא לי טוב.

הילדים. אוי הילדים. אחת החרדות הגדולות ביותר של מירב, וזה לא שיש למירב הרבה חרדות, בסך הכל אלף. ובכן "החרדה" העיקרית בסיפור הזה זה שהילדים בבוקר הולכים להיות תחת אחריותי. רוצה לומר, קחו אותי – הדוגמה המוסרית של הורות כושלת אבל ממש, חסר אחריות, עצלן, בטל בשישים, מסרב עד היום בתוקף לקום אל מי מהם בלילה, דוגל בשיטת חינוך של טלויזיה היא ההורה הכי טוב, ואף מעז להירדם איתם אצלינו בחדר השינה – האם זו דמות האב שאמונה להביא בבוקר את הילדים אל המסגרות החינוכיות שלהם?! אני?! פאק באמת?! אז זהו שכן.

עד היום סחבק היה מתעורר, יורד למטבח לשתות אספרסו, עולה חזרה, מקלחת והופ לאוטו עם השירים או לפחות להספיק כמה עד שמירב תצלצל. אני רק לא בדיוק זוכר מי גמול כבר מחיתול ומי עוד לא, אני חושב שאריאל כבר גמול ושגילי עדיין לא? רגע, הפוך? אני כן זוכר איפה הגנים שלהם, ושלאריאל יש תיק כחול ושלגילי יש תיק אדום. אני רק לא ממש יודע מה לשים בתיקים הללו? בטח מים כי קיץ וחם? כשאני חושב על זה אני די בסדר בלוגיקה פשוטה.
אין לי מושג קלוש איך אני הולך להסתדר עם הילדים, ולבטח אין לי מושג איך מגרדים אותם מהמיטה. לרוב אריאל כבר איתי בבוקר, אבל גילי?! לך תעיר נסיכה שגם צועקת עליך שהיא רוצה עוד לישון. מה עושים עם זה?

נראה לי שאולי בבוקר? נגיד אם יהיה כלב, זה יהיה אחלה תמריץ לילדים לקום בבוקר ולצאת איתו כולנו. אולי זה יקנה בהם קצת אחריות, משמעת, סדר, ארגון, ערכים חלילה. גם בכלל נראה לי שאני הולך לקנות למירב בובה ענקית של כלב ולשים לה באוטו שתתרגל. לגודל, לשיער, לפרווה, לריח, לריר. אולי גם ארכוש לעצמי קולר לצוואר וכל פעם שמירב ואני נצא אני אענוד אותו על צווארי כי למה באמת לשחק אותה קוקסינל שאתה באמת כזה, וככה היא תפנים שיש כבר כלב בבית? לא שאני חלילה רוצה ללחוץ בכיוון. אבל מה שחשוב הוא שאני באמת לא אובססיבי על כלב, כי כמה סלפי כבר אפשר לעשות עם כלבים מהמשרד ולהעלות לפייסבוק? וכמה כבר באמת מירב ואני יוצאים?!

מירב סיפרה לי אתמול שהיא קנתה "קצת" בגדים, כי בכל זה צריך לחדש את המלתחה, וגם לרכוש תיק תואם, ברור איזו שאלה, זה יקר לחזור לעבודה. עוד מעט גם תגיע בקשה להחליף לג'יפ שיתאים לתיק, ושיהיה לה יותר נוח בפקקים. אמרתי למירב שתחזור לעבוד – אח"כ נראה כי תמיכה זה מאוד חשוב.

ובואו נניח, רק לרגע שמירב חוזרת לעבודה וכלב עדיין אין. אז גם כאן נולדה תוכנית מגירה. החלופה לכלב, אם באמת לא תהיה ברירה וקצו כל הקיצים בן פורת יוסף, היא חלופה ממשפחת הזוחלים. יש רק דבר אחר שיותר מפחיד את מירב מכלבים. מפה לשם אני מחפש פיתון בורמזי באורך שני מטרים שאוהב ידיים, מתמסר בקלות, מבוית, לבית חם עם גינה וילדים.

מוקדש באהבה גדולה למירב המדהימה שלי, תחזרי כבר לעבוד, ושיהיה לך בהצלחה, מלח שום. די כמה אפשר?

 

עמיתלונן