ארכיון חודשי: דצמבר 2015

היום השישי

אני בבית. מחלים. מזל שהיה לי זמן לקרוא לאיש של המזגנים, הוא אפילו הגיע, ועוד בזמן! החליף את הפילטר של המזגן, שנשאב אל תוך עצמו, הפילטר, לא המזגן. ואם עסקינן במסה קריטית של חורים שחורים של מזגנים אז כזה. שטפנו ביחד את הפילטרים, כיוונו וכיילנו מחדש את כל המערכת. כמו חדש. אחרי זה הוא היה חייב לעשות פה קקי בשירותים, לקח שלוש מאות שמונים שקל בהמחאה, ושהוא ישים חותמת על הצ’ק, והוא הלך. הרגע סיימתי לחטא, שוב, את השירותים – ולולא כל המיני פסקה הזו הפוסט הזה לעולם לא לא היה מתחיל כך.

כך קבע בורא עולם, או שלא, אבל הבוקר התעוררנו ביקיצה טבעית לאחר לילה שלם שהילדים ישנו, מה, כאילו ישנו לילה שלם, רצוף?! כן כן, כאילו אולי הם התעוררו אבל מירב לא שמעה אותם. זה קורה פחות או יותר בתדירות של ליקוי חמה, מה שאומר שזה לא יקרה לעוד המון זמן, כולנו אפילו התעוררנו במצב רוח טוב, למעט גילי אחת שהתעוררה, ועד כאן על אידליות של בוקר. יש את המדריך של איך להעיר מפלצות בנות שלוש וחצי, מצטער זה אזל מהמדפים. לתדהמתי אף אני התעוררתי לבוקר נטול בחילות ואו, הקאות, ואו, שילשולים, ואו מיגרנות, ואז הבנתי שני דברים נקודותיים, האחד הוא שישנתי לילה שלם, אגב גם אני לא שמעתי אף ילד, והשני הוא שלא כואב לי כלום. מה שמוכיח מעל כל ספק שאני מעולה בלדגמן אשכנזיות, ושזה ככל הנראה הסוף של הווירוס שבא לבקר כאן את כולנו ולא פספס אף אחד או אחת. לשם שינוי הצלחתי לעבור את זה הפעם מבלי לראות רופא.

מיום רביעי אני בקושי אוכל, בגלל הווירוס, אמנם היה את האסאדו בתנור ביום שישי שאפילו הספיק לשבת. כי ככה זה שאני חולה ולא ממש אוכל. נדיר שכל המשפחה האורגנית, בליל שישי, עגונה מסביב לשולחן, בבית! שלנו! זה הרגיש כאילו מלא זמן לא עשינו את זה, וזה היה רגוע, שלו, נעים, מבדר, נעים עוד קצת וטעים,  אני זוכר בבירור את הגשם בחוץ, ריח התבשילים בבית, אפילו ידעתי שאני הולך להספיק לצפות ביומן או החדשות של שישי בטלויזיה או השד יודע איך קוראים לזה, בנוסף ידעתי שהילדים יירדמו עוד מעט, ואחרי החדשות, גג עשר דקות לאחר החדשות, ואו, היומן, גם אנחנו נוכל ללכת לישון. פעם בעתיד הרחוק אולי גם נוכל להרשות לעצמינו איזה סרט בוי.או.די כי נהיה פחות עייפים. פתאום אני מבין שאין כמו שישי שלו ורגוע בבית, ולכולם יש זמן, לכולם יש את עצמם וכולם שלווים ורגועים, אז למה לא כל יום שישי אנחנו בבית? עד כאן הפרוזה.

במציאות?! בדרך כלל?! בדרך כלל יש צדדים. יש את הצד שלי ויש את הצד שלה. רוצה לומר יש “סבב”. סבב הוא למעשה רוטציה מקוללת בעליל של ארוחות שישי ורק “מנסים” לשמור עליו בקנאות. אצלנו זה יחסית קל, ערב שישי בצד שלי וערב שישי בצד של מירב. פשוט לא? ואז כמובן אצל מי במשפחה של איזה צד זה, ובאיזה יום שישי ותלוי למי יש משפחה יותר גדולה ובאיזו רזולוצייה, ואיך עוד לא פותח האלגוריתם שייפתור את הסוגייה הזו אחת ולתמיד. לא ככה? ככה ככה. פקודות מטה מתחילות לרדת לקראת סוף השבוע. בין אם ההזמנה תופסת אותך בטלפון, במסרון או בקבוצה המשפחתית בוואטס-אפ. אם באמת לשנוא מישהו, אז להוסיף אותו לאיזו קבוצה בוואטס – אפ. ותודה למירב שנוטלת חלק פעיל בשתי הקבוצות, איך לא, של שתי המשפחות. או בין אם לאו, ברגע שאני מבין שיש הזמנה כזו, אני מבין בה בעת שיום השישי ויכולו השמיים וכל צבאם, הולך להיגמר לי בשלוש בצהריים.

במשפחות שלנו, כל אחד מביא משהו. כולם לוקחים חלק בנטל וזה אחלה, באמת. בשנתיים הראשונות היינו מביאים עוגה, בסוף מירב למדה לבשל וזה השתדרג לסלט פירות ורק עם קופסת שימורים אחת. לפעמים זה סלט חסה, לפעמים זה סוג אחר של קינוח, לפעמים זה תבשיל כלשהו, לפעמים זה עוד איזה קינוח. לפעמים גם קורה שחסר משהו, ואז שולחים אותי ביום שיש לסופר, הכי כייף ביום שישי בסופר, אחרי שעתיים אני חוזר. לא מאוד רגוע אבל חוזר. אז למה לא קניתי לפני? מצטער אני לוקה בתכנון זמן לקוי מהייסוד, אין לזה מזור. אומרים שפעם, אולי כשנישן יותר, נהפוך ונעשה יותר יעילים. אינשאללה.

אין כלל סיכוי לשנת צהריים ביום שישי של קידוש ואו, ארוחת שישי בהתייחס לאיזה צד בהתאמה. אני יודע שאנחנו חייבים לקום מוקדם, אז למה לישון בכלל, לתקתק שניים או שלושה ילדים, תלוי על איזה שישי זה נופל, אמבטיות, מקלחות, בגדים, זה לא רוצה, ההוא לא סיים לשחק, ההיא רוצה רק לנעול את המגפיים, הקטן מתעקש לקחת צעצוע שבטוח ייפול במהלך הנסיעה והוא ייצרח, ההיא ממקודם תתעקש לקחת גם איזו שטות לאוטו ואם יהיה לי מזל אני אצליח להניא אותה מזה. מירב על קוצים וחייבת לחתוך סלט, סלט פירות, סלט בהרכה, להכין כלים? לקשור? שלא יישפך באוטו, אני לא יכול שזה נוזל באוטו, רוטב לסלט, היא תתחיל לנזוף אותי לכיוון המקלחת גם, לא יישארו לי מים חמים, אנחנו נריב, אנחנו נשלים, גילי תריב איתנו שוב, על המגפיים ברור, עוטפים את כולם במעילים, גילי תתעקש על המטרייה של הלו קיטי, לאריאל בדיוק יהיה קקי, נריב על מי יחליף לו, אז הפעם זה יצליח לי ומירב מחליפה לו. ואז סופסוף יוצאים אל עבר המעלית.

בבפנים של המעלית אני נושא תפילה, בבקשה שלאף אחד לא יבוא עכשיו הצורך להשתין, ואו שוב מספר שתיים, בבקשה שאף אחד לא יישכח שום דבר. לפעמים זה מצליח. בדרך לאוטו? בחניון? מישהו תמיד נופל וצורח. ומגבונים, ומוצצים, ובכי, ודמעות, ועכשיו אנחנו רטובים, ובאוטו כמובן שיהיה חסר איזה צעצוע. ואז בדרך אל, לאריאל ייפול המוצץ, גילי תעצבן אותו, הוא יכה אותה ואז שניהם צורחים מאחורה. יחד עם זאת מירב תעיר לי בממוצע חמש פעמים על הנהיגה שלי. אני אעלב ולא נדבר שתי דקות שלמות. בסוף אנחנו מגיעים. איכשהו. פלא שאנחנו מפחדים מסופי שבוע?

הן תמיד מוצלחות ארוחות שישי עם או בלי הקידוש. כמעט תמיד. כהרגלי, אני מאביס את עצמי לדעת, יש אוכל מעולה, יין, חברה טובה, או שלא, רואים את המשפחה, אני גונב סיגרייה, יש לי מנדט ממירב לעשן בארוחות משפחתיות. תוקע עוד איזה קינוח, בסוף שותה תה או קפה ומקטר שרע לי. בסוף של הסוף הילדים מתעייפים, מזל שגם זה קורה, וגם אנחנו. אוספים להם את הצעועים, ומתחיל המרדף הבלתי נגמר של לעטוף אותם שוב במעיל ונעליים. הגעגועים למיטה תוקפים אותי, מדמיין את עצמי בתוך המיטה, מייחל לכמה שעות של שקט, ואז נרדם. הדרך חזרה הביתה על פי רוב, קצת יותר קלה בהתקיים התנאי של “הם נרדמים מאחורה”, ושלא נפל לאף אחד המוצץ. כשלמי מהם נופל המוצץ, אז ורק אז, כאוס נכנס לתמונה, כאוס, תרצה לקחת את זה מכאן? חזרה לחנייה בבית ואז לשאת אותם על הידיים מהאוטו ועד למיטות. במדרגות בבית אני מתנחם שלכל זוג ברכיים יש תחליף פלסטי סיני יקר.

על הרצף של הרבה ערבי שישי שאנחנו מחוץ לבית. מפה לשם אנחנו מתגעגעים. הביתה. אחד לשני רחמנא ליצלן?! ההוקרה את הזמן שלנו בליל שישי בבית, כי זה נטו זמן שלנו. ורק שלנו. ואשרי המבין תובנות. נראה לי שהגיע הזמן לגדול ביחד ולבלות קצת יותר ביחד עם עצמינו בערבי שישי. ברבות השנים מירב הפכה לבשלנית ואני למדתי לערוך שולחן זה דווקא יכול לעבוד. הילדים ואני אפילו יכולים לבקש ממירב בקשות קולינריות מיוחדות לארוחת שישי. גילי אפילו תוכל להדליק עם מירב נרות, רק גילי קובעת עלינו. ואז בעצם נוכל לבנות לעצמנו אנו תרבות שישי כזו, שלנו?! אצלינו בבית? זה יכול לעבוד. ואם יהיה כלב נגיד, אבל רק נגיד, אפילו אני לא אהיה בלחץ של להוריד אותי לפני או אחרי. וזו כבר נשמעת ממש תוכנית.

עכשיו? עכשיו רק נשאר שמירב תסכים.

 

עמית

 

נר שמיני

על הדברים הלא באמת מהותיים שנגרמים כתוצר ישיר של חוסר שעות שינה, או כאלה שלפחות אני חווה אותם, וגם מירב, אפשר באמת לציין כעובדות מדעיות, ואם המדע מחפש מישהו כזה, או זוג כזה שידגמנו את זה המחסור –  אנחנו הראשונים בתור. זה כבר מעבר לשלב העייפות, זה לא שבאמת מרגישים עייפים, תהליך פיזיולוגי הרסני וממוקד של ירידה באנרגיות, בחיוניות, בבריאות, בתיאבון, בסובלנות, מן חוסר חשק כללי לרבות חוסר חשק ממוקד לאנשים, זוגיות, ילדים, תחביבים, סקס, שוקולד, יין, אלכוהול, משחק מקדים, קריאה, כתיבה, קרמבו וכלבים. נכון עוד אין לנו כלב אני יודע. אז מה שנשאר לפחות זו התמונה הזו של המירמור שלי ואני רובצים יחד על כרית בסלון.

אני מוכן עכשיו לחתום על שינה של חמש שעות רצוף, אני מוכן אפילו לשלם כסף בעבור זה ואם יש את זה במבצע של שלם על חמש שעות וקבל את השישית בחינם – אז מי אמר שאין מבצעים שווים! כך, טרוטי עיניים אנו מעבירים עוד שבוע ועוד שבוע, לפעמים מרחמים אחד על השני, לפעמים סתם מרחמים על עצמינו – אני מעולה בלרחם על עצמי, ולפעמים פשוט רבים ריבים מטופשים כי אין שנייה של שקט, רוגע שלווה או סתם להתנחם באספרסו כפול. תמיד מי מהלדים יחטוף משהו למישהו ומכאן שמישהו צריך ללמוד לוותר, ומכאן שזה תסריט ידוע עם סוף של בכי מר, עיין ערך צער גידול ילדים. בסוף הנטייה שלי היא להאשים את מירב כי מישהו צריך לשאת באשמה, אבל תמיד אחרי זה יוצא שדווקא אני מתנצל. מירב לא פראיירית, בחרתי טוב.

הימים הכי קשים הם ימי חמישי, המעבר הבלתי נסבל הזה של מחול לקודש, החרדות הקיומיות האלה של הנה מתחיל עוד סופשבוע אבוד ורק שייתנו לנו לישון, מתרסק לנו היישר בפנים. ספקולציות של כמה הם ישנו, מי יהיה חולה, מי יהיה ממש חולה, ומי סתם יקיא על הספה מרוב סוכריות גומי וסופגניות הלא הם הם אבות המזון. וזה לא שאנחנו ישנים טוב באמצע השבוע, כי תמיד למישהו ייפול המוצץ והוא ייצרח, או תמיד מישהו יהיה צמא אז הוא גם ייצרח, וזה קורה רק 5 פעמים בלילה סביר, משני ילדים. עשיתי את החישוב הזה עם האצבעות, טוב זה לקח לי קצת זמן, אני קצת עייף.

לכשכבר מגיע יום שישי המיוחל. הכל אבוד עוד מהרגע שאני יודע שאנחנו מוזמנים לארוחת שישי בחיק המשפחה, וזה מתחיל לנקר אצלי מבפנים. החרדות. אני נוטה לגדל חרדות בסופי שבוע, מן תחביב כזה שפיתחתי במרוצת גידול הילדים, שיהיו בריאים כבר, אמן. על ארוחות שישי עם המשפחה, כלומר בערכן המוחלט כארוחות שישי עם המשפחה עוד יסופר למשעי בפוסט עתידי. העובדות על פני השטח הן שאתה יודע פחות או יותר שאתה יוצא עם שני מלאכים קטנים ומתוקים מהבית, ואין לך מושג עם איזה שתי מפלצות שיורקות אש, או במקרה שלנו סתם מקיאות – תחזור לבסיסך בשלום. וכשזה קורה זה ברור לי שזה לא סתם וירוס שמי מהם חטף בגן. זה ברור לי שזה בגלל כולם, ושכולם אשמים ושהם עושים את זה בכוונה. מי? כולם, מה זה משנה בכלל?
את הלילה האחרון העברנו עם דלת אמבטיית הילדים פתוחה, ולא ממש עניין אותי הקור שנכנס משם, אפילו היתה מחשבה לפזר ניילונים על הפרקט ונייר סופג כדי שבמתקפת ההקאות הבאה נצליח למנוע את החורבן וההרס הרבתי, וכל זה בגלל ששני לילות לפני כן לא שפר עלינו מזלינו כלל.

כשמישהו מהילדים שלי מקיא, אני נוטה לאבד שליטה. ואני אחד שראה דברים, בלה בלה בלה, אגו אגו אגו, אני תמיד בקונטרול, ואני תמיד חושב שאני יודע מה טוב או מה לא, ואני הכי יודע להתאים את עצמי למצבים לא מוגדרים, תנו לי אוקיינוס של אי -וודאות ואני ישר מנפח לעצמי איזה זודיאק ושט כאילו כלום.
בשלוש וחצי לפנות בוקר של ליל שישי, נו כאילו הלילה לפני שבת בבוקר. מתחילים שיעולים, בקטנה, ואז רצף שיעולים לא בקטנה בכלל. ואז הקטנה שלנו לוחשת לחלל האוויר שכואבת לה הבטן, ואז קורה הנורא מכל. על עצמה, על המיטה, על הפרקט, בדרך לאמבטיה, ברצפה של האמבטיה, בשטיח של האמבטיה ובתוך האמבטיה,על הברזים, על הקירות, על הקרמיקה, על הפורמייקה, על ארון האמבטייה ופתאום זה מרגיש לי כאילו זה נוזל עליי מהקירות ושאני באיזו סצנה של הנוסע השמיני. ואני מסתכל על המחזה הזה, כאילו שאני לא שם באמת ואני מקלל את כוש על האימא של כל העולם ואשתו, פונה בבקשה רחמים לבורא עולם – כלום לא עוזר. אני מאבד שליטה ומירב צועקת עליי, אני כטקטיקת מגננה כושלת מנסה להגיד שזה בגלל כל הסופגניות, ולמה היא הסכימה לה, למה!!! בסוף, כמו תמיד, מי התנצל?

לוקח לי קצת זמן, מתאפס על עצמי, הולך לכבס, רב שוב עם מירב על למה וכאלה, חוזר לעצמי אט אט ושעה אח”כ, ארבע וחצי לפנות בוקר התפלץ השני מתעורר. “בוקר טוב, חלב ועכשיו”. לא קם. בחמש קם צייד? לא בחמש מירב מעירה אותי שאחליף אותה, יש איזה עולל נוסף בבית שצמא לצומי. מצוננים שניהם, ורק אחת מקיאה סדרתית. חשבנו שזה מעודף סופגניות, אז חשבנו. אתמול מירב לקחה את זו הקטנה לפסטיבל, וגם שם, בקטנה רק קצת הקיאה על השומר כי בשביל מה יש שומרים? ואז שוב, בשנת הצהריים, “אמא, כואבת לי הבטן” ואני מוצא את עצמי מחזיק מטיס אותה לאמבטיה. תפסתי בזמן! אצלה זה וירוס, אחד מיני רבים. אצל הקטן שלי זה סתם צינון של חודש. אצל מירב זה הגרון ואצלי מה לעשות, זה האופי.

מוסר השכל הוא שאולי באמת הגיע הזמן לרוויזיה בכל מה שקשור לארוחות ערב משפחתיות, להוציא את הילדים מהגנים כי גם ככה זה רק מחלות, לצפות את הבית בניילונים ולראות פחות מדע בדיוני? לא יודע, אומרים שככה זה משפחה, ולא מזמן הרופא שיניים שלי אמר שלי שאחת התקופות הכי קשות בחייו של אדם בחייו הוא גידולם של שני עוללים ממזרים. ככה זה משפחה. אולי פעם הילדים יקיאו פחות ויישנו יותר. איפה לחתום?

לא תמיד אני כזה מריר, רק בבקרים 🙂

חג שמח,

 

עמית

 

סיפורי בתים

עתודות השינה שלי כבר מזמן לא. אפשר לחבר אל אלה הנשכחות כמה עתודות נוספות, אבל מי באמת סופר נכון? שינה, שלא לדבר על זוגיות ורומנטיקה רחמנא ליצלן, הפכו לנקודה זעירה אי שם על רצף נוסטלגי עמום. אני שוקל בחיוב להיכנס ליו- טיוב ולצפות באנשים ישנים, או שלא. כמה טוב שיש את ההליכה בבוקר לגנים וחזרה לרבות טיפוס שש קומות ברגל כי מעלית זה רק כושר לאצבעות. מוצא את עצמי עם כוס תה ונזלת אל מול הפוסט הזה, מקטר אבל בעדינות. אין על נזלת ועל ילדים שמשתעלים שעה שלמה באמצע הלילה, שלא לדבר על כל לילה, והסחלה הזה של כולם בבוקר לקינוח, לרבות תשליכי טישיו שהלכו לאיבוד אי שם באטמוספירה בבית. אומרים שתיכף יהיה כאן חורף. חייבים להתחסן ולחסן את הילדים. תמיד טענתי שצריך רישיון לגידול ילדים. פשוט חוסר אחריות.

הפיסקה השנייה היא הכי מאתגרת, תוך כדי תנועה אני צריך להחליט לאן אני לוקח את הפוסט הזה. כלומר זה לא שיש לי עכשיו מלוא החופן השראות מפה ועד המטבח, אחד חלקי אחד מנגנים פה ברקע, התה עדיין חם, הנזלת בקונטרול ומהבוקר חתמתי על טרנינג אז לפחות הדרך סלולה. פה ושם אני זורק הערות עוקצניות לבית דפוס שלי, שכרגיל, שוב לא עומדים בזמנים. וזה הרי ברור לי שגם בפעם הבאה אזמין מהם חומרים ואיך לא, אקטר שוב. הקלות הבלתי נשלטת בעליל של נוחות. הכל יושב במקום, הכל מושתת על פרדיגמות, עיין ערך אלפרד אדלר – כי ככה זה שאתה לומד במכון אדלר. (פרסמות גלוייה, פרסומת גלוייה, פרסומת גלוייה) מה שמזכיר לי שאני צריך לחשוב על איזה השראה לעוד איזה חודש ולהציג אותה. בטח זה יהיה איזה פוסט מהעבר, ואם לא אז קרמבו.

תובנות זה משהו שאני לומד עכשיו, יחד עם עוד כמה כלים בדרך ללהיות מאמן אישי כלשהו, שמתמחה אולי בעוד לא לגמרי ברור מה. יש לי אפילו מאמנת אישית מה שהופך אותי למתאמן בעליל. יש איזה עניין עם להכין שיעורים לכולם. אני צריך להכין שיעורים ללימודים במכון, גם למאמנת שלי ואפילו להכין שיעורים עם הבן הגדול שלי. משהו לא מסתדר לי בתמונה הזו. אני כבר גדול עם משפחה ואף אחד לא אמר לי שכשאני גדול יהיו לי מלא שיעורים להכין עם כולם למען כולם. זה נורא, ואם זה ככה אני לא רוצה אפילו לחשוב על הפנסייה. מה בסך הכל ביקשתי? רציתי כלב, רציתי שהשואב הכלב הזה לא ייתקע לי כל יומיים, ובינתיים אני ספוג בשיעורי בית. אם לזה התכוון המשורר כשאתה גדול, היו צריכים לכתוב את זה בתוכנייה או לפחות כנספח לחוזה. שערורייה.

וחוץ מזה אני עמית, נעים מאוד ואני מתווך. המוטיב עכשיו של ככה זה שאתה מתווך הולך להיות חלק אינטגרלי מהבלוג הזה, כי ככה זה שאתה מתווך! לא שזה לקח רק חודשיים ושנה לקבל את התעודה, אלא שעד עכשיו אני על הולד או באנגלית עילגת – בהמתנה לאיזה כרטיס עם תמונה, לקטע של הרושם לפחות, וגם ככה הדואר פה הוא אחד היעילים אם לא הכי יעיל שיש, כל אחד והעונש שלו. כנראה שדואר אמיתי זה מרחוק, זה וירטואלי, זה מייל, זה במרשתת. אבל מעטפות מבויילות עם דברים חשובים באמת? פעם הצבי היה צבי ומכתבים הגיעו באמת.

ובתור שכזה, מתווך, רק פעם אחת עד עכשיו זרקו אותי מאיזו פגישה באיזה דופלקס. הייתי נחמד, באלוהים. זה לא אני זה הם, איחלתי להם בהצלחה בהמשך, והראיתי לעצמי בעצמי את הדרך החוצה. באיזשהו מקום זה היה משעשע, זה מלא חוויה, וזה חלק מהמקצוע. אנשים מרתקים אותי נקודה, לפחות הרוב. וכשאני חושב על זה, זה די מעודד שמתוך איזה שלושים פגישות זה היחס של פגישה לתעופה החוצה מהדלת. עוד לא החלטתי אם אני קודם סטודנט ורק אז מתווך או הפוך. אצלינו בז’אנר מעדיפים לומר יועץ נדל”ן. ת’כלס – מקצוע מרתק, מעניין, דינמי, ויש אפילו רגעים קטנים של אושר. ולא, בינתיים אני לא מתגעגע להייטק, ומשום מה יש לי הרגשה שזה הדדי אבל עוד לא ממש שאלתי.

יש עוד קצוות לסגור מהקריירה הקודמת, ויש המון דלתות לפתוח בקריירות החדשות שלי, כי למה רק אחת אם אפשר שתיים? אני על זה. אולי גם הגיע הזמן להשלים עם השואב הרובוטי שלי? ממש לא! אני זוכר שפתחתי את הבלוג הזה ממקום של לתקן את העולם בכל מיני עוולות שירותיות כאלה ואחרות. אז עכשיו בתור נותן שירות בעצמי – ההגשמה מתחילה כאן ועכשיו. אופס יצא לי מאמן. ממה שקראתי עד עכשיו, אני צריך לחפור פחות ולכתוב יותר.

ואם בהשראות עסקינן אז הנה שלי.

מישהו מכיר מתווך טוב?

 

עמית