פוסט טראומה

בואו לא ניתמם! עזבו אותי מכל הקלישאות של הפסדנו בכל מיני קרבות אבל ניצחנו במערכה, קשה באימונים קל בקרב ועוד ועוד שאריות פליטה של מטבעות לשון שכבר מזמן בדיור מוגן. כשאתה נשוי אתה מפסיד. תמיד! לא קרבות, לא מערכות ולא שמערכות, ואל תיקח אותי או כן תיקח אותי כמובן מאליו, ועוד מיני שארית הפליטה זולת אלרגנים קלישאתיים של ממש, אני נשוי משמע אני לא קיים! מי סופר אותי בכלל? אני כלי שרת בידי המלכה האם, על תקן נהג פיזור ואיסוף כל בוקר את הזאטוטים לאי-אילו מסגרות חינוכיות.

ככה זה, אני נושא באחריות ואני גם נושא לה את התיק, מסונג’ר מפה ומשם ואין מפה שום דרך מילוט. השיא היה כשנתבקשתי לנקות את הבית. אישרתי את האתגר, היה מאוד מספק מענג ומהנה לשיר תוך כדי ולמרבה ההפתעה זה החזיק בדיוק יומיים – הניקיון. וזה לא כולל גב שבור, דלקת בגיד כף יד ימין, וצריבות של מערכת הנשימה שספוגות בכל מיני רדיקלים חופשיים של מסירי אבנית. תתחתנו זה נקי!

האינדקציה לבית מזוהם היא חללים של זבובים, וחרקים לא מזוהים אחרים, שנכנעו לאבק ויצרו, בעל כורחם, ארונות קבורה מתחת, מאחורי, תוך כדי, בצדדים, ובפנוכו של מכונת הכביסה והמקרר. כל זה מבלי להכיל את השערות של החתול, או של מירב רחמנא ליצלן מפוזרות ושזורות להם על ערב רב של חרקים או מיני זוחלים שכלואים למוות בין אילו לאילו. רוצה לומר גם שהזקנה, ואמא שלה הזונה באה לי לא טוב, אני מצהיר לעיני כל שאני לשפשף סיימתי, זה מחליא אותי, זה מוציא ממני את המרמור וזה בעיקר מתסכל אותי שרק אני צריך לנקות פה. מירב הכריחה אותי כהרגלה בקודש, והפעם עמיתלונן הולך למצוא מנקה.

הוצאנו מכרז לעוזרת בית. אף אחת לא באה. בסוף זה הצליח ובדרך לא דרך, עם קשרים וכמה וואצפים מצאנו אותה! מרגש וכולי דמעות. קרעה אותנו במחיר, מ’כפת לי מירב סגרה איתה, כך שתמיד יהיה לי את מי להאשים.
צמד מנקות! אמא שלה והיא. באו בבוקר, שתו קפה, כמה ביסקוייטים ולעסק. אני כלוא במשרד עם הקפה, מת למספר שתיים אבל לא מעז, יש עוזרת בבית ולא בא לי שיסתכלו עליי עקום או לשבור שיא גינס בתור האמבציל שהלך לשירותים תוך כדי שיש מנקה בבית ושרד את זה. אתגר זה טוב, אבל הפעם אני אתאפק, נכון אני כנראה אמות מזה, אבל לפחות עם מה שנשאר מהכבוד העצמי שלי.

לא מרגיש לי בבית כשיש בקומה מעליי צמד מנקות שבטח חושבות לעצמן איך אנשים מן היישוב מגיעים לקטסטרופה כזאת. ככה זה זוגיות, פעם ראשונה אתה גבר ושופוני ומנקה, פעם שנייה אתה חוטף צעקות על למה לא ניקית, ובעיקר מפסיד, מושפל, מוכה, כאוב, רצוץ, שבר כלי, אסון מהלך, מלא ברחמים עצמיים, שונא את עצמך, ובמקרה שלי מאמין על עצמי שהייתי מטומטם דיו בשביל להינשא פעם שנייה. מירב ניצחה כאן ניצחון מוחץ, יש עוזרת יש את אמא של העוזרת והנה עבדכם הנאמן כלוא במשרד ומת לקקי. כלום ושום דבר זה אני!

התאפקתי והתאפקתי וכמו כל דבר טוב שנגמר בסוף אז הן סיימו תודה לאל, ואנחות רווחה, וקולולו, מלח שום מלח שום. חצי בית ממורק מחר התור של החצי השני. בסוף בסוף כשהן עזבו אז אני, בתור בעל הבית מה לעשות, קיבלתי רשימת מטלות. אני צריך לכבס עד מחר בבוקר את כל הסמרטוטים, כי מרוב שהיה מזוהם פה השתמשו בכולם. עליי לדאוג גם שתהיה אקונומיקה ושהמנקה חלונות יהיה רק מסוג מסויים. נעים מאוד עמית, כאמור אני מדגמן כלום ושום דבר, בואו בהמוניכם אני חם עכשיו ואני מגיע במבצע.

מילא צריך לסדר את הבית לעוזרת, אבל צריך לסדר גם אחרי. מירב רוצה שזה יהיה סידור קבוע של פעם בשבועיים, אני רק רוצה להתנצל בפני השואב הרובוטי על זה שהזנחתי אותו כל כך. ובינינו זה לא שפתאום יש הרבה פחות אבק בבית ואני נושם הרבה יותר טוב, ממש לא. כך שאם יש לי תובנה אחת מכל הסיפור הזה של המנקה זה שבעצם אין לי שום תובנה. רדו ממני אני גבר רדוד ושמן.

מה שנשאר עכשיו זה ללכת לפרק מדיח, לקוות שאני יודע איפה שמים כל דבר, להוציא קופסת שימורים ולהגיד לה שהיא היא ארוחת הצהריים שלי.

 

עמיתלכלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *