אבא, מייד!

בוקר. לא סתם בוקר, מוקדם בבוקר. אריאל מחובר לבקבוק שלו על הטרמפולינה, מחייך, מקסים ומוכן לעוד יום של תרגולי הליכה, כישורים חברתיים והמון דברים חדשים ומפתיעים שמחכים לו בגן. אותי שלחו להעיר את אחותו הגדולה. יש בבית מבוגרת אחראית שצריכה להרים כאן כל בוקר מחדש אופרציה של תחילת יום, שמה מירב, זאת אשתי היקרה, היא לא חלמה שזה מה שהיא תקבל. אבל היא למדה להעמיד אותי במקומי כל בוקר מחדש בנחישות, ובתעצומות נפש. אני חושב שהצליח לה. קצת בחששות אני עולה להעיר את גילי. תפילות יעזרו כאן.

מתאמן על הנאמבר שלי במדרגות, מתפלל שזה יצליח. היא בשנתה כמובן. מכורבלת כמו דובה קטנה, עטופה בפוך, כמו לחמנייה חמה, ואני פוצח במחזמר שלם של שירים, ריקודים ורק קצת מחולות. אני מלטף אותה, נשיקה קלה על הלחי וממשיך לפזז כאילו זה הטבעי שלי כל בוקר. נזכר שיש לי ברך כואבת, ויודע, כל כך יודע כמה שכלב היה עוזר כאן. (מוטיב גלוי מאוד בבלוג, סתם רמז, באמת מירב את לא חייבת ) גילי מצידה רק מתהפכת לצד השני. תמיד אני יודע לשלוף איזה משפט כזה מיוחד של מה בתכנון היום ואז היא פותחת אוזניים. כשאני מבין שהיא קשובה אני נדרך וממשיך עוד טיפה עם השואו שלי, ואז היא מחייכת. אני מבין שהכל עכשיו בכיס שלי, ונותן את ההדרן. עכשיו? עכשיו גילי פוקחת עיניים ושואלת אותי ממש כך: "אבוש, סיימת?" אני משיב לה שכן, ומחייך חיוך של ניצחון. "יופי, עכשיו תקרא לאמא כי היום זה היום של אמא, עכשיו לך!".

אני זוכר איך כולם הזהירו אותנו לקראת המעבר של גילי אל עבר השנתיים. תקופת "גיל השנתיים האיום" וכמה שהם מתחילים להסתכל על העולם כבר בעיניים שלהם, מתחילים לגדל אופי, בוחנים גבולות וכל מה שכתוב שם במאמרים שקראנו על גיל שנתיים במרשתת. דווקא גיל שנתיים היה סביר באופן יחסי. לעומת זאת? אף אחד, ואני חוזר אף לא נפש צדיקה אחת מכלל האנשים המהלכים על כוכב הלכת הזה, טרחה, ולא בזעיר אנפין, להזהיר אותנו ממה שבאמת הולך להיות בגיל שלוש. גיל שנתיים הוא אפילו לא הטירונות של גיל שלוש, קוטביות מוחלטת. עכשיו זה בסך הכל שלוש וחצי, טפו מלח שום מלח שום מלח שום שתהיה בריאה, טפו עוד פעם ועכשיו נעשה את זה עם מלח מים טוב? מלח מים מלח מים. בשביל שאף עדה לא תרגיש מקופחת.
יש לי שתי מנהלות בבית. אחת רוצה את הכל כאן ועכשיו באימפולסיביות מוחלטת, ואם לא אני זוכה במופע האימים של התקף זעם. המנהלת השנייה זאת מירב האהובה והמתוקה, שעוד מקדמת דנן לימדה אותי את ההבדל בין רע לטוב ובין כלום למוחלט ומי באמת קובעת בבית, וכן, יש דבר כזה אופי, ופעם אפילו היה לי אחד כזה.

אם להודות בעובדות, גיל שלוש זה גיל קצת מפחיד. אותי לפחות. אני? אני קצת מפחד ממנה. היא המלכה השולטת ביד רמה, היא מגדלת אופי בהתהוות ואני מטורף עליה. אין לי כל ספק שהיא בוחנת עכשיו את הגבולות שלה, סליחה את הגבולות שלנו, את רף האסור וכמה שתקרת הזכוכית קלה כל כך לניפוץ. ואם חלילה זאת הפוסטמית הקטנה והמתוקה הזו לא תבוא על סיפוקה באופן מוחלט ומיידי, היא שולפת התקף זעם שמלווה בצרחות אימים, בכי, דמעות, לרוץ לאיזה פינה בבית ולצרוח הכי חזק שאפשר עליי ועל מירב די! ושנלך! ושהיא לא אוהבת אותנו!! כמה מעליב!!! התקף הזעם מתפרץ לרוב על בסיס דו-יומי, דו-קוטבי ודו פרצופי. בבוקר למשל כשמשהו לא מוצא חן בעיניה כדוגמת מה היא עומדת ללבוש, לנעול, איזה סנדוויץ' היא הולכת לקחת איתה לגן, ולמה דווקא היום היא רוצה להיות חברה של נטע, שלא ממש סופרת אותה, מכאן הדרך קצרה לגירויי אימפולסיבי ישיר על דרך התקף הזעם התורן.

ההתקף השני הוא נגזרת ישירה של עייפות, זכרונות מאוד סובייקטיבים של אירועי היום בגן, ומי מאיתנו בני המשפחה, שפשוט לא בא לה בטוב ברגע אחד מסויים. ההתקף השני תמיד קורה בין חמש וחצי לשש בערב. שומר נפשו ירחק,  ובדרך כלל אני מתקפל לממ"ד עם אריאל ונשאר שם עד יעבור זעם. דקה אחר כך מירב תבוא לצעוק עליי שאצא החוצה, ושאני לא לבד בבית הזה, ושאני לא עוזר אף פעם, ושאני חייב לתפקד כאב. עיין ערך שיטים שנשים נשואות אומרות, ובעלים ללא טיפת מודעות. לפחות ניסיתי. בסוף גילי נרגעת ואני מנגב את הדמעות של הבכי שלה והצחוק שלי. ככה זה עם מפלצות קטנות בנות שלוש. מעניין איך גיל ארבע ירגיש? מעניין איך אריאל יהיה כשיהיה בן שלוש, טפו עוד פעם מלח מים וכד' וכד'.

אני מועסק במשרת אב. דגש על מאוד משתדל טוב? קודם כל עובד אצל גילי ורק אז אצל מירב. אף אחת לא משלמת לי. "אבא, תשמור לי את הצעצוע הזה בכיס! מייד! לא בכיס הזה בכיס השני! והופ התקף זעם. אני מתקפל. אפילו כשיורדים יחד במדרגות או סתם הולכים יד ביד – "אבא, תן לי יד עכשיו! לא את זו את השניה!!" הופ פעם שנייה ואיך לא, התקף זעם, שוב. מלווה בהשתטחות על המדרכה, חזרה שגרתית למדי מהגן נגיד? וכך אני נותר שבי אחר קפריזות כדוגמת אבא עכשיו, אבא מייד, אבא לך, אבא תביא, אבא תשים לי, אבא זוז, אבא תקנה, אבא היום אני לא אוהבת אותך, אבא זה לא היום שלך, אבא מייד, כבר היה אבא מייד אחד למעלה נכון? אם בכל זאת יש לי טיפת מזל מעת לעת אני זוכה בהבעת אמפטיה, חום ואהבה מצד זו הנסיכה שלי שאני מעריץ כל כך.

רק אתמול בשעת הערב גילי בפנייה נרגשת למירב: "אמא, בא לי שתהרגי את אבא!" מירב צחקה את הצחוק השטני שלה, גילי צחקה את הצחוק המתגלגל שלה ואני הלכתי משם. בכלל לא נעלבתי, יש עמותות למצבים כאלה נכון? כן זו היתה ככל הנראה ההשראה הפוסט טארומטית לפוסט הזה.

הבטחתי לרודנית הקטנה שבסוף השבוע אנחנו נבנה לנו מחנה בחדר המשפחה ונלון שם את הלילה. כן זה שלב המפלצות עכשיו, יש המון מפלצות בבית ואני חייב לשמור עליה בלילה, כל לילה כי היא מפחדת. "אבא נכון שאתה תמיד שומר עליי?" נו מה, בשביל מה אני קיים אם לא בשביל זה.

בנות. וכל מילה נוספת מיותרת.

מוקדש לגילי האהובה כל כך!

 

עמית

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *