היום השישי

אני בבית. מחלים. מזל שהיה לי זמן לקרוא לאיש של המזגנים, הוא אפילו הגיע, ועוד בזמן! החליף את הפילטר של המזגן, שנשאב אל תוך עצמו, הפילטר, לא המזגן. ואם עסקינן במסה קריטית של חורים שחורים של מזגנים אז כזה. שטפנו ביחד את הפילטרים, כיוונו וכיילנו מחדש את כל המערכת. כמו חדש. אחרי זה הוא היה חייב לעשות פה קקי בשירותים, לקח שלוש מאות שמונים שקל בהמחאה, ושהוא ישים חותמת על הצ’ק, והוא הלך. הרגע סיימתי לחטא, שוב, את השירותים – ולולא כל המיני פסקה הזו הפוסט הזה לעולם לא לא היה מתחיל כך.

כך קבע בורא עולם, או שלא, אבל הבוקר התעוררנו ביקיצה טבעית לאחר לילה שלם שהילדים ישנו, מה, כאילו ישנו לילה שלם, רצוף?! כן כן, כאילו אולי הם התעוררו אבל מירב לא שמעה אותם. זה קורה פחות או יותר בתדירות של ליקוי חמה, מה שאומר שזה לא יקרה לעוד המון זמן, כולנו אפילו התעוררנו במצב רוח טוב, למעט גילי אחת שהתעוררה, ועד כאן על אידליות של בוקר. יש את המדריך של איך להעיר מפלצות בנות שלוש וחצי, מצטער זה אזל מהמדפים. לתדהמתי אף אני התעוררתי לבוקר נטול בחילות ואו, הקאות, ואו, שילשולים, ואו מיגרנות, ואז הבנתי שני דברים נקודותיים, האחד הוא שישנתי לילה שלם, אגב גם אני לא שמעתי אף ילד, והשני הוא שלא כואב לי כלום. מה שמוכיח מעל כל ספק שאני מעולה בלדגמן אשכנזיות, ושזה ככל הנראה הסוף של הווירוס שבא לבקר כאן את כולנו ולא פספס אף אחד או אחת. לשם שינוי הצלחתי לעבור את זה הפעם מבלי לראות רופא.

מיום רביעי אני בקושי אוכל, בגלל הווירוס, אמנם היה את האסאדו בתנור ביום שישי שאפילו הספיק לשבת. כי ככה זה שאני חולה ולא ממש אוכל. נדיר שכל המשפחה האורגנית, בליל שישי, עגונה מסביב לשולחן, בבית! שלנו! זה הרגיש כאילו מלא זמן לא עשינו את זה, וזה היה רגוע, שלו, נעים, מבדר, נעים עוד קצת וטעים,  אני זוכר בבירור את הגשם בחוץ, ריח התבשילים בבית, אפילו ידעתי שאני הולך להספיק לצפות ביומן או החדשות של שישי בטלויזיה או השד יודע איך קוראים לזה, בנוסף ידעתי שהילדים יירדמו עוד מעט, ואחרי החדשות, גג עשר דקות לאחר החדשות, ואו, היומן, גם אנחנו נוכל ללכת לישון. פעם בעתיד הרחוק אולי גם נוכל להרשות לעצמינו איזה סרט בוי.או.די כי נהיה פחות עייפים. פתאום אני מבין שאין כמו שישי שלו ורגוע בבית, ולכולם יש זמן, לכולם יש את עצמם וכולם שלווים ורגועים, אז למה לא כל יום שישי אנחנו בבית? עד כאן הפרוזה.

במציאות?! בדרך כלל?! בדרך כלל יש צדדים. יש את הצד שלי ויש את הצד שלה. רוצה לומר יש “סבב”. סבב הוא למעשה רוטציה מקוללת בעליל של ארוחות שישי ורק “מנסים” לשמור עליו בקנאות. אצלנו זה יחסית קל, ערב שישי בצד שלי וערב שישי בצד של מירב. פשוט לא? ואז כמובן אצל מי במשפחה של איזה צד זה, ובאיזה יום שישי ותלוי למי יש משפחה יותר גדולה ובאיזו רזולוצייה, ואיך עוד לא פותח האלגוריתם שייפתור את הסוגייה הזו אחת ולתמיד. לא ככה? ככה ככה. פקודות מטה מתחילות לרדת לקראת סוף השבוע. בין אם ההזמנה תופסת אותך בטלפון, במסרון או בקבוצה המשפחתית בוואטס-אפ. אם באמת לשנוא מישהו, אז להוסיף אותו לאיזו קבוצה בוואטס – אפ. ותודה למירב שנוטלת חלק פעיל בשתי הקבוצות, איך לא, של שתי המשפחות. או בין אם לאו, ברגע שאני מבין שיש הזמנה כזו, אני מבין בה בעת שיום השישי ויכולו השמיים וכל צבאם, הולך להיגמר לי בשלוש בצהריים.

במשפחות שלנו, כל אחד מביא משהו. כולם לוקחים חלק בנטל וזה אחלה, באמת. בשנתיים הראשונות היינו מביאים עוגה, בסוף מירב למדה לבשל וזה השתדרג לסלט פירות ורק עם קופסת שימורים אחת. לפעמים זה סלט חסה, לפעמים זה סוג אחר של קינוח, לפעמים זה תבשיל כלשהו, לפעמים זה עוד איזה קינוח. לפעמים גם קורה שחסר משהו, ואז שולחים אותי ביום שיש לסופר, הכי כייף ביום שישי בסופר, אחרי שעתיים אני חוזר. לא מאוד רגוע אבל חוזר. אז למה לא קניתי לפני? מצטער אני לוקה בתכנון זמן לקוי מהייסוד, אין לזה מזור. אומרים שפעם, אולי כשנישן יותר, נהפוך ונעשה יותר יעילים. אינשאללה.

אין כלל סיכוי לשנת צהריים ביום שישי של קידוש ואו, ארוחת שישי בהתייחס לאיזה צד בהתאמה. אני יודע שאנחנו חייבים לקום מוקדם, אז למה לישון בכלל, לתקתק שניים או שלושה ילדים, תלוי על איזה שישי זה נופל, אמבטיות, מקלחות, בגדים, זה לא רוצה, ההוא לא סיים לשחק, ההיא רוצה רק לנעול את המגפיים, הקטן מתעקש לקחת צעצוע שבטוח ייפול במהלך הנסיעה והוא ייצרח, ההיא ממקודם תתעקש לקחת גם איזו שטות לאוטו ואם יהיה לי מזל אני אצליח להניא אותה מזה. מירב על קוצים וחייבת לחתוך סלט, סלט פירות, סלט בהרכה, להכין כלים? לקשור? שלא יישפך באוטו, אני לא יכול שזה נוזל באוטו, רוטב לסלט, היא תתחיל לנזוף אותי לכיוון המקלחת גם, לא יישארו לי מים חמים, אנחנו נריב, אנחנו נשלים, גילי תריב איתנו שוב, על המגפיים ברור, עוטפים את כולם במעילים, גילי תתעקש על המטרייה של הלו קיטי, לאריאל בדיוק יהיה קקי, נריב על מי יחליף לו, אז הפעם זה יצליח לי ומירב מחליפה לו. ואז סופסוף יוצאים אל עבר המעלית.

בבפנים של המעלית אני נושא תפילה, בבקשה שלאף אחד לא יבוא עכשיו הצורך להשתין, ואו שוב מספר שתיים, בבקשה שאף אחד לא יישכח שום דבר. לפעמים זה מצליח. בדרך לאוטו? בחניון? מישהו תמיד נופל וצורח. ומגבונים, ומוצצים, ובכי, ודמעות, ועכשיו אנחנו רטובים, ובאוטו כמובן שיהיה חסר איזה צעצוע. ואז בדרך אל, לאריאל ייפול המוצץ, גילי תעצבן אותו, הוא יכה אותה ואז שניהם צורחים מאחורה. יחד עם זאת מירב תעיר לי בממוצע חמש פעמים על הנהיגה שלי. אני אעלב ולא נדבר שתי דקות שלמות. בסוף אנחנו מגיעים. איכשהו. פלא שאנחנו מפחדים מסופי שבוע?

הן תמיד מוצלחות ארוחות שישי עם או בלי הקידוש. כמעט תמיד. כהרגלי, אני מאביס את עצמי לדעת, יש אוכל מעולה, יין, חברה טובה, או שלא, רואים את המשפחה, אני גונב סיגרייה, יש לי מנדט ממירב לעשן בארוחות משפחתיות. תוקע עוד איזה קינוח, בסוף שותה תה או קפה ומקטר שרע לי. בסוף של הסוף הילדים מתעייפים, מזל שגם זה קורה, וגם אנחנו. אוספים להם את הצעועים, ומתחיל המרדף הבלתי נגמר של לעטוף אותם שוב במעיל ונעליים. הגעגועים למיטה תוקפים אותי, מדמיין את עצמי בתוך המיטה, מייחל לכמה שעות של שקט, ואז נרדם. הדרך חזרה הביתה על פי רוב, קצת יותר קלה בהתקיים התנאי של “הם נרדמים מאחורה”, ושלא נפל לאף אחד המוצץ. כשלמי מהם נופל המוצץ, אז ורק אז, כאוס נכנס לתמונה, כאוס, תרצה לקחת את זה מכאן? חזרה לחנייה בבית ואז לשאת אותם על הידיים מהאוטו ועד למיטות. במדרגות בבית אני מתנחם שלכל זוג ברכיים יש תחליף פלסטי סיני יקר.

על הרצף של הרבה ערבי שישי שאנחנו מחוץ לבית. מפה לשם אנחנו מתגעגעים. הביתה. אחד לשני רחמנא ליצלן?! ההוקרה את הזמן שלנו בליל שישי בבית, כי זה נטו זמן שלנו. ורק שלנו. ואשרי המבין תובנות. נראה לי שהגיע הזמן לגדול ביחד ולבלות קצת יותר ביחד עם עצמינו בערבי שישי. ברבות השנים מירב הפכה לבשלנית ואני למדתי לערוך שולחן זה דווקא יכול לעבוד. הילדים ואני אפילו יכולים לבקש ממירב בקשות קולינריות מיוחדות לארוחת שישי. גילי אפילו תוכל להדליק עם מירב נרות, רק גילי קובעת עלינו. ואז בעצם נוכל לבנות לעצמנו אנו תרבות שישי כזו, שלנו?! אצלינו בבית? זה יכול לעבוד. ואם יהיה כלב נגיד, אבל רק נגיד, אפילו אני לא אהיה בלחץ של להוריד אותי לפני או אחרי. וזו כבר נשמעת ממש תוכנית.

עכשיו? עכשיו רק נשאר שמירב תסכים.

 

עמית

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *