אחרי כל האובך הזה

שש ושמונה דקות בבוקר, ואני מוצא את עצמי מגן על המקרר בגופי. יש על הרצפה איזה עולל קטן שפיתח תחביב כזה של לפתוח ולטרוק את הדלתות של המקרר הכי חזק שהוא יכול, למקרר שלום, לעצבים שלי קצת פחות. אני יכול להבין אותו. כל מה שאפשר לפתוח ולטרוק כן יהי רצון. כמה שעות לפני כן, וזה הרגיש לי כמו אמצע הלילה, רגע – זה באמת היה אמצע הלילה, אחותו הגדולה, זו שצבעה את הקירות בטוש צהוב רק לפני שבועיים, התעוררה שוב פעם, איך לא, עם חום. לילה אחד היא ולילה אחד מפצח המקררים – כל אחד עם חום, בתורו.

מירב ואני ברגרסייה. אנחנו ברגרסייה של שעות שינה בעיקר אבל גם של עוד כמה דברים. בסך הכל לא רבנו הרבה עד עכשיו, כלומר בתקופה זו של החגים, וזו שתבוא אחריה הידועה כזו של  'אחרי החגים'. בהתחשב בזה שאת החג חגגנו אצלינו מה שאומר שהייתי חייב לנקות את המרפסת אחרי האובך הגדול, לשטוף אותה רק איזה שלושים פעם, לנקות את הבית עם מים וחומרי ניקוי אמיתיים, ולהחליף מצעים – לכולם! הכי אני שונא זה לשטוף את המרפסת. שונא מרפסות יחייה, אבל אנשים עפים על מרפסות, ועוד על כאלה גדולות, עד עכשיו ניתן לראות במרפסות בשכונה מאובנים דמויי אדם מחזיקים מגב, בעוד ניסיון נואש לשטוף אותם אחרי האובך. אומרים שדאע"ש הפעילו מאווררי על וניסו להעיף לכאן את כל החול מסוריה – חלקית הם הצליחו, אני עדיין צריך לשטוף את האוטו.

בעוד כמה שעות על האש, שוב. אנחנו לא באמת נחים בחגים, ומי שאומר שהוא נח הוא סתם שקרן. עוד לא באמת הספקתי לעכל את העל האש של אתמול, והיום שוב. ההנחיות שלנו להיום הן נקניקיות וסלט. אתמול היינו אחראים על הסלט והקינוח, בסוף פספסנו את הקינוח וחזרנו הביתה לישון כי לישון זו המלצה בלבד. הבית רווי באדים של עצבים של שני הורים על הקצה, ורק חסרה צרחה אחת קטנה בשביל שתתחיל פה מדורה. אבל לא, אנחנו מחזיקים מעמד ולא רבים הרבה, בכלל לא. אידיליה ושלווה סימביוטית של חגים. סמיילי סמיילי סמיילי.

תיכף אריאל ייעלה לישון, וגילי תעשה פריסה של כל רפרטואר הבובות שלה בסלון, יש לה כמה ברבי כוסיות כאלה, ואני מודה שזה נכתב מתוך עייפות גרידא. ושיש דברים שפשוט לא כותבים? לא שיישאר כי ככה זה שאתה עייף. רצו פה נהרות של נורופן לשני המחבלים הקטנים ואפשר להגיד שהשנה החלה במלוא עוצמתה וחיידקיה. מירב אומרת לי כל הזמן שאני עסוק בלרחם על עצמי במקום לרחם עליה. אני עדיין אומר שאם היה כאן כלב, הכל היה נראה אחרת לגמרי, אולי עם תוספות שיער.

באמת שהנזקים מחופשת הקיץ לא כאלה חמורים, קיר שגילי צבעה בצהוב, ודלת הכניסה שלנו מעוטרת בשיירי צבע ממדבקות ג'לי שגילי התאימה לדלת ואף אחד לא טרח להוריד אותן בזמן. חוץ מזה? יש מלא טלויזיה לילדים ולי יש את קריס קורנל ביו טיוב. מירב שונאת את הזמן שלי ביוטיוב. ואותי. אבל אני מקבל הקצבה ויש לי יעדים שאני מוכרח לעמוד בהם כדי לזכות בשעה שעתיים של תהילה מול המחשב – שרידים שלי מהייטק? אומרים שזה אולי יעבור אבל האו סי די שלי יישאר לנצח. שנים של ניסיון באיזון וויסות עצמי.

את השנה החדשה מירב פצחה עם טוטו קארה, ואני עם קריירה חדשה של יועץ נדל"ן וסטודנט ללימודי אימון אישי באדלר. אני חושב שכתבתי על כך בפוסט הקודם אז קיימתי. בתור יוע"ץ נדל"ן הולך לי בסדר. בתור מתלמד. עד עכשיו מכרתי שלושה דופלקסים, שני בתים פרטיים ומגדל וחצי שכונה, טוב אז לא, אבל תמיד יש למה לשאוף. לגבי האימון האישי כולם מקווים שזה יעזור לי – גם אני. אם תצמח מזה עוד קריירה? ימים יגידו.

כך שבעצם אנחנו הורים טרוטי עיניים במשרה מלאה. פוסט שכתבתי לפני כמה ימים בפייס בזו הלשון מתמצת את זה לא רע:

"הרגע הזה שאני רואה את מירב, אחרי יום מאוד קשה עם הילדים, ומציע לה בהתלהבות: "מירבי, בואי ניסע לחו"ל, שבועיים, רק את ואני – בלי הילדים" (כאילו בתאוריה)

מירב משיבה: "ממש לא, רק אני נוסעת!"

הולך למטבח לפרק מדיח (במציאות, לגמרי במציאות)."

זהו. ויש גם את הבלוג הזה ואולי כדאי שאתחיל לכתוב קצת יותר, ואם לא תמיד אפשר למחזר מלא חומרים. עכשיו אני צריך לחזור לסלון עכשיו ולראות עם הבת שלי את עלילות דוקטור סוס והמסע לירח או מה שזה לא יהיה, אבל אם יורשה לי לסיים בברכות לשנה החדשה, אז שתהיה לכולנו שנה טובה, מלאה בתלונות אבל לא רק, ואני חושב ברצינות על צום ביום כיפור המתקרב עלינו לטובה. אני באמת עייף.

מאחל באמת שנה טובה לכולכם, מלאה בדברים טובים, וכל מה שאיחלתם לעצמכם שייתגשם. ולמשפחתי היקרה אני מאחל את כל הטוב שבעולם, ושתמשיכו להיות מהממים ואיך לא, בריאים.
ולעצמי? לעצמי אני מאחל המון שינה, מאמן טוב, למכור כמה דירות ושיהיה פה כבר כלב, איך לא!

שנה טובה.

 

עמית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *